אזהרה - הצפייה בפרק הראשון של "ניצחון או הפסד", הסדרה החדשה של פיקסאר בדיסני פלוס, עלולה לעורר דז'ה וו. זה לא פגם בסדרה, זה בעיקר תזמון גרוע - היא פשוט מגיעה פחות משנה אחרי שפיקסאר כבר הציגו סיפור על נערה בקבוצת ספורט שמתמודדת עם חרדות, דימוי עצמי נמוך ותסמונת מתחזה בעזרת האנשה של כל התחושות האלה לכדי דמות חמודה ומצחיקה.
"הקול בראש 2" שלח את הגיבורה ריילי לאכול כאפות מדמות קטנה, כתומה ונוצצת שנשמעת כמו מאיה הוק, וזה נגמר בשובר הקופות הגדול של השנה האחרונה וסרט האנימציה הרווחי ביותר בכל הזמנים.
למרות ואולי בגלל זה, "ניצחון או הפסד" ("Win or Lose") החליטה להציג את עצמה דווקא דרך הסיפור של לורי - שחקנית סופטבול שברגעי משבר סוחבת על הכתפיים גוש נוזלי ואכזרי שמתעצם ככל שהיא נלחצת עוד יותר. ואם ריילי לפחות הייתה שחקנית הוקי מוכשרת, ללורי אין אפילו את זה - היא שחקנית בינונית למדי, שמשוכנעת שכולם מאשימים אותה מאחורי הגב בנפוטיזם. בכל זאת, היא הבת של המאמן.
אם מחכים עוד רגע - או פרק - מגלים ש"ניצחון או הפסד" עושה דברים קצת אחרת. נתחיל מזה שהנערה החרדתית הנ"ל היא בכלל לא גיבורת הסדרה, כי אין כזו. שמונת הפרקים מתרחשים כולם פחות או יותר במקביל, לאורך השבוע לקראת משחק גורלי עבור קבוצת הסופטבול "הפיקלז", כשכל אחד מסופר מנקודת מבט אחרת. קאסט המדבבים כולל את וויל פורטה ("סאטרדיי נייט לייב", "האיש האחרון בעולם"), רוזה סלזאר ("בלתי גמור"), ריי סיהורן ("סמוך על סול"), ליל ריי האוורי ואחרים.
האסוציאציה הראשונית היא שמדובר בסיפור רשומון, כשם ספרו של אקוטגווה ריונוסקה שעובד על ידי אקירה קוראסוואה, והפך למילה נרדפת ליצירה המספרת את אותו הסיפור מזוויות שונות. רק שהפעם אין פה תעלומה לפתור או סיטואציה סבוכה שצריך להתיר. זו תמונה גדולה, עשירה בפרטים ורגעים קטנים, שהולכת ונארגת מפרק לפרק בעודנו מתקרבים לאט לאט למשחק הגדול.
נקודות המבט השונות מתבטאות לא רק בגבולות הסיפור - סיטואציות שכבר הוצגו בפרק אחד מוצגות לפתע מזווית אחרת או עם פרטים שמספר אחר פספס או התעלם מהם - אלא גם בצורה שבה הוא מסופר. לכל פרק יש טריק פנטסטי או ויזואלי שונה.
פרק אחד מציג את השופט הקשוח של הקבוצה, שהפחד שלו מלקיחת סיכונים מוצג דרך אסתטיקה של משחק מחשב רטרו וספרי פנטזיה תקופתיים. שניים אחרים מספרים על אותה התסבוכת דרך עיניהן של שחקנית צעירה בקבוצה ושל אמא שלה, האחת נאבקת על איזון עד שכוח הכבידה מתעוות לגמרי סביבה בעוד השנייה היא טורנדו של כאוס ששומרת על שפיות בזכות התמיכה של העוקבים שלה באינסטגרם.
הפרק הנוגע ביותר הוא זה שעוסק ביואן - "ליצן הכיתה" של הקבוצה שמפגין ביטחון עצמי מופרז כדי לגונן על "אני האמיתי" שלו, ילד תמים ומתוק להפליא. בעוד יואן הרגיל מצויר בסגנון התלת ממדי הרגיל של הסדרה, הילד הפנימי שלו הוא ציור צבעוני שכמו שורבט בטושים על גבי פיסת קרטון.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
רק לפני חודשיים הגיעה לדיסני פלוס גם "סטודיו לחלומות", מיני סדרה המתרחשת בתוך העולם המוכר מסרטי "הקול בראש". "ניצחון או הפסד" היא הסדרה הראשונה מבית פיקסאר שאיננה מבוססת על יצירה קודמת. נראה שיוצרי הסדרה ביקשו לבדל את עצמם מיצירות קודמות של האולפן בכל דרך אפשרית, כי היא גם נראית ומתנהגת אחרת ממה שהתרגלנו לקבל מהם.
אולפן האנימציה האגדי פוזל לצדדים לפעמים, אבל בשלב הזה אנחנו יודעים איך "סרט פיקסאר" נראה ועובד. זה כנראה סרט מסע, לרוב כזה שמציג עולם סודי נסתר עם בירוקרטיה וחוקים משלו, עם הומור שנון ועכשווי מאוד ועם אגרוף של רגשות שנשלח ברגע הנכון ישר ללב.
למען הסר ספק - הנוסחה הזאת אחלה. היא עובדת והיא סיפקה לנו כמה וכמה יצירות מופת שכבשו את ליבם של ילדים ומבוגרים כאחד. המכונה המשומנת היטב של פיקסאר סיפקה לנו סרט מצוין כל שנה-שנתיים ואנחנו צבאנו על בתי הקולנוע ותגמלנו אותם בחזרה.
בעשור האחרון המכונה התחילה לחרוק, ויש לזה המון סיבות - מהעזיבה של ג'ון לאסטר שהתגלה כמטרידן סדרתי, דרך מגפת הקורונה ועד להחלטות ניהוליות מפוקפקות כאלה ואחרות. התוצאה אותה תוצאה - דיווחים על קיצוצים כואבים של אנשי צוות, שכמעט מיד אחריהם הגיעו נתוני הקופות המשגעים של "הקול בראש 2", הבטיחו שהעתיד יהיה הרבה יותר מבטיח עבור המשכונים וספין אופים של הצלחות מוכחות ועגום למדי עבור יצירות מקוריות שמנסות לגלוש קצת החוצה מהקופסה.
וזה בדיוק מה ש"ניצחון או הפסד" מנסה לעשות - לא בהכרח להמציא מחדש את האנימציה הטלוויזיונית, אבל כן להתנסות, לשבור הרגלים וליהנות מהדרך. נתחיל מזה שהסדרה היא לא סרט מפורק לחתיכות וגם לא משהו דמוי קומדיית מצבים, אלא יצירה קצת מבולגנת שמנסה לנצל את החוזקות והייחוד של המדיום. היא מתאימה ספציפית לפורמט הצפייה של סטרימינג ועובדת יותר טוב כשאפשר בכל רגע נתון לחזור אחורה כדי לתפוס פרט קטן ולכאורה שולי או לבדוק מה קרה באותו הרגע בפרק מקביל.
היא מבדלת את עצמה מיצירות קודמות גם ויזואלית וחוסכת מאיתנו את הצורך להשוות בינה לבין האנימציה המרשימה (והיקרה) של סרט קולנוע. במקום זה, היא מאוירת בסגנון קומיקסי ומטורלל, עם הבעות פנים אקספרסיביות מאוד והומור פיזי שכדאי להקדיש לו אקסטרה תשומת לב - אפילו אם התרגלתם לחשוב על דיסני פלוס כמשהו שרץ ברקע בזמן שעושים כלים.
זו הייתה יכולה להיות סדרה מהודקת, משופשפת ובעיקר "יעילה" יותר - הסטנדרט הפיקסארי מבטיח יצירה תפורה למשעי עד הפרט האחרון, ו"ניצחון או הפסד" היה לא ממש זה. יש מקומות שבהם אפשר היה לשכלל את הסיפור על חשבון עוד גימיק ויזואלי חמוד ויעיל, והבחירה במבנה אנתולוגי ומרובה נקודות מבט לא לגמרי תואם את הפורמט של צפייה שבועית (בדיסני פלוס בחרו לשחרר אותה בארבעה סבבים, שני פרקים כל אחד, היום - רביעי - האחרונים).
עם זאת, יש בה כל כך הרבה יצירתיות וחדוות עשייה שקל להחליק לה על כל זה. הכוח העיקרי שלה הוא האנושיות שבה היא כתובה ומאוירת - בין אם מדובר בדמות שמככבת בפרק או מופיעה בו לכמה רגעים, הן אף פעם לא מרגישות גנריות או חד ממדיות.
זו סדרה מצחיקה וכיפית, אבל היא לא ילדותית ומתקתקה, כך שהיא מרשה לעצמה לבדוק גם פינות ותחושות אפלות. אם נחזור לרגע למפלצת החרדה של לורי - הגרסה הזו לסיפור עבדה לי הרבה יותר מזו שראינו ב"הקול בראש 2", אולי בגלל שהיא מצליחה לתאר טוב יותר תחושות מורכבות, אפילו מלוכלכות. יש בה רגעים מחממי לב, אבל היא לא מבטיחה לאף אחד סוף מושלם או אפילו שמח.
אולפן כמו פיקסאר צריך גם יצירות כאלה - חממות קטנות שבהן יוצרים מתחילים יכולים לשחק ולהתנסות, קצת כמו הסרטים הקצרים שפיסאר היו מצמידים בעבר לכל סרט באורך מלא. עצם הקיום של סדרה כזו הוא סימן טוב, אפילו אם היא עושה פחות כסף או מביאה פחות צופים ממשהו כמו "סטודיו לחלומות".
מצער, אם כך, שהסדרה עולה לכותרות מסיבות שבכלל לא קשורות לאיכות או לתוכן עצמו, אלא למה שיש בה או אין בה. זה התחיל עם החשיפה על מחיקה של התייחסות מפורשת לזהות הטרנסית של אחת הדמויות, והמשיך משם להתלהבות של צייצנים ימנים מ"הצגה של דמות נוצרית מאמינה" (כלומר, אחת שאומרת לרגע "Dear heavenly father") או לזעם של צייצנים אחרים על הצגה של דמות מבוגרת עושה טוורקינג. מלחמת התרבות מעולם לא נראתה קטנונית יותר.
"ניצחון או הפסד" זמינה בדיסני פלוס.