כשראש הממשלה וראש השב"כ רבים, הסרט הזה מראה איפה נמצאת האמת

דמיינו את להיט הענק "זרים מושלמים" לו היה מותחן ריגול, וקבלו את "תיק שחור", שעולה לאקרנים בסוף השבוע.

מאחורי המצלמה ניצב סטיבן סודרברג, שד משחת שזה הסרט השני שביים שיוצא לאחרונה, אחרי "נוכחות" המבריק. גם הפעם, את התסריט כתב שותפו דיוויד קפ, ולשירותם עמד צוות אטרקטיבי בצורה יוצאת דופן של שחקנים.

מייקל פאסבנדר מגלם את הגיבור, ואם לא די בכריזמה ובסקס אפיל שהוא מביא איתו, את הבוס שלו מגלם פירס ברוסנן, שאפילו סצינה בה הוא אוכל דג חי לא פוגעת בקסמו.

בכל מקרה, גיבורנו הוא סוכן בריטי חשאי העובד ביחידה לאבטחת סייבר. הוא מגלה כי יש בשירות חפרפרת, שמעשיה עלולים להוביל לדליפה הרת גורל ולמותם של עשרות אלפי חפים מפשע. חמור מכך - בין החשודים והחשודות נמצאת גם לא אחרת מאשר זוגתו, קייט בלנשט, שהיא שותפתו בחיים המקצועיים והאישיים. מעניין לציין כי הסרט מתאר אותם כזוג ללא ילדים - דבר שפחות נפוץ בישראל, אבל כבר נהיה טריוויאלי בתרבות המערבית האנגלו-סקסית.

כדי לגלות מי הם הבוגד או הבוגדת, הסוכן מזמין את שאר החשודים והחשודות לארוחת ערב במעונם המשותף שלו ושל זוגתו. הוא משתעשע איתם במשחק של אמת ושקר, וכיוון שמתברר כי חלק מהסוכנים והסוכנות גם כן מעורבים בקשרים רומנטיים, הערב החגיגי הזה חושף בלי להתכוון הרבה סודות מעבר לסודות המדינה. באופן מודע או לא, "תיק שחור" דומה להפליא ברגעים הללו לסרט "זרים מושלמים", שבו כזכור קבוצת חברים מחליטה שבמשך לילה אחד, כל הודעה או שיחה שהם מקבלים תעמוד לרשות הכלל, וכך מתגלים כל השלדים שהסתירו בארון. הסרט האיטלקי הזה שבר גינס בכמות העיבודים שנעשו לו, כולל סרט ישראלי והצגה תוצרת הארץ, אבל מעולם לא זכה לעיבוד הוליוודי - אז הנה, מגיע "תיק שחור" ומתפקד באופן לא רשמי כרימייק דובר האנגלית שלו.

למרות שהגיבור נמצא במירוץ נגד השעון למנוע את הדליפה שתוביל למשבר גלובלי, "תיק שחור" דומה גם בהמשך ל"זרים מושלמים" יותר מאשר ל"משימה בלתי אפשרית". יש בו קצת מרדפים ופיצוצים, אבל רובו מתמקד במשחקי האמת או חובה שהגיבורים משחקים זה עם זה. עם כל הכבוד לסוגיות הרות גורל כמו אבטחת סייבר ושובה של המלחמה הקרה, בסופו של דבר מתגלה כי הסצינה הכי חשובה מתרחשת בדייט שבו שתיים מן הדמויות הולכות לסרט. זה רגע שרק בדיעבד אפשר להבין עד כמה הוא מבריק - אחת הסצינות הגאוניות של השנה.

מלבד מפגש הפסגה של כוכבים כמו פאסבנדר, בלנשט וברוסנן, הסרט מציג גם כמה פנים צעירות יותר. הבולטת בהן היא מריסה אבלה, הבריטית-יהודייה שפרצה בסדרה "התעשייה" וגם גילמה את איימי ווינהאוס בסרט העלילתי הכושל על אודותיה בשנה שעברה. כאן היא חורכת את המסך כאחת הסוכנות.

"תיק שחור" מגיע לאולמות שלנו כמה שבועות אחרי שעלה בארצות הברית, וכמו רוב התוצרים מסוגו בימינו, לא הצטיין בקופות, ובאמריקה הוא כבר זמין ב-VOD. עם זאת, הביקורות עליו היו מעולות, ואף הכתירו אותו כאחד הסרטים הטובים של 2025 עד כה.

כרגיל, ההשתפכות של התקשורת האמריקאית קצת מוגזמת. "תיק שחור" היה יכול להיות פחות מרוצה מעצמו, פחות מונוטוני, פחות מתיש ויותר מעניין. עם זאת, הוא ערמומי, אלגנטי ופוטוגני להפליא, מלא ברק ועשוי במיומנות. יש בו שתיים-שלוש סצינות בלי נשכחות, ולאורך כל הדרך הוא מצליח לקחת ז'אנר נדוש כמו מותחן הריגול ולהמציא אותו מחדש.

ואולי חשוב מכל - ברור לחלוטין מה הסרט הזה רוצה להגיד, והוא אומר אותו בצורה צלולה כקרח. "תיק שחור" בא ושואל - בעולם שכולו בנוי על ריגול, מודיעין, אבטחה, תכסיסים והעמדות פנים, כשכולם משקרים לכולם כל הזמן, כשראש הממשלה לא מאמין לראש השב"כ ולהפך, האם מישהו עוד מדבר אמת? האם מישהו בכלל מסוגל לדבר אמת?

ולמרבה ההפתעה, התשובה היא כן - כל עוד מדובר בזוגיות ארוכת-שנים. "תיק שחור" ממחיש בצורה יפה ומשכנעת שבתוך כל רשת השקרים, האמת עדיין קיימת ופורחת בין בעל ואישה. באופן לא צפוי יחסית למותחן ריגול, הסרט הזה הוא מעל הכל שיר הלל למונוגמיה.

הסרט הטרי "פינק ליידי" הוא מפגש פסגה של כמה מן התופעות הבולטות בתרבות הישראלית העכשווית. הוא עוסק בחברה החרדית, מה שהפך לאחד הנושאים האהובים על הקולנוע ועל הטלוויזיה המקומית בשני העשורים האחרונים. כתבה אותו חרדית לשעבר, מינדי ארליך, קולנוענית צעירה, מוכשרת ומבטיחה שנכון לעכשיו ידועה בעיקר כאחת הכוכבות של "חתונה ממבט ראשון" - אחת מתוכניות הריאליטי המצליחות ביותר של השנים האחרונות, אם לא המצליחה שבהן; ומי שהביא את התסריט שלה אל הבד הוא ניר ברגמן, ש"כנפיים שבורות" שלו הפך אותו לפני כחצי יובל לאחד מנושאי הדגל של הגל החדש של הקולנוע הישראלי, ומאז הוא אחד מן הבמאים הבולטים בזירה המקומית.

בניגוד לרוב עמיתיו, שמקפידים להיצמד לתסריטים שכתבו בעצמם, ברגמן נוטה בשנים האחרונות ללכת בכיוון אחר ומתבסס על חומרים שכתבו אחרות. כך הוא עשה בסרט "הנה אנחנו" על פי תסריט של דנה אידיסיס וכך עשה בסדרה "שישה אפסים" על פי התסריט של נויה אורון, וכך הוא עושה גם עכשיו - ובהצלחה.

חיבורים בין כוחות כל כך שונים ודומיננטיים יכולים להוביל לתוצאות רנדומליות לא קוהרנטיות במקרה הטוב, או במקרה הטוב - לתוצאה מרתקת ויוצאת דופן. למרבה המזל, זה מה שקורה הפעם. "פינק ליידי" הוא אולי הסרט הישראלי הכי נועז אי פעם על החברה החרדית. הוא לוקח תת-ז'אנר שכבר נהיה נדוש ומעושה, ומשכיל לחדש ולהפתיע. ברגעים מסוימים, הקהל מרגיש בו כמו ריק ברגע השיא של העונה הנוכחית של "הלוטוס הלבן", כשחברו משכבר הימים פרנק מפציץ במונולוג חושפני ופרוע על נסיבות מעברו לתאילנד. כמוהו, גם לצופה בסרט הזה נותר מדי פעם רק להרים גבה ולשמוט את הלסת - כי לזה לא ציפינו.

בדומה לתסריטאית ארליך, גם השחקנית הראשית כאן היא כוכבת עולה - נור פיבק, שפרצה בסרט "הברך" של נדב לפיד, זכתה בדוקאביב על סרט תיעודי שביימה, "הרף התחתון ביותר", וממשיכה לעשות חיל. כאן היא מגלמת צעירה חרדית המגלה שכנופייה סוחטת את בן זוגה, ולאחר מכן גם מגלה בגין מה - מתברר כי הוא הומוסקסואל בארון המנהל קשרים מיניים עם גברים. בסיטואציה אחרת הקשר הזה היה מאיים על חיי הנישואים שלהם ולא יותר מכך, אבל בחברה השמרנית שבה הם חיים, לנטיות המיניות של הגבר יכולות להיות השלכות חמורות בהרבה.

אם בסרטים קודמים על החברה החרדית היה בעיקר פולקלור ויידישקייט, פה הולכים על הקצה. התסריט לא מהסס לשבור עוד ועוד טבואים, ולראשונה אי פעם להראות לנו אוננות, עלעול במגזין פורנו ואלימות מינית בתוך החברה החרדית. זה כנראה הסרט המקומי הראשון שמתרחש בקהילה הזו ומחייב אזהרת טריגר. ראו הוזהרתם.

בידיים של במאי מיומן פחות, ייתכן ש"פינק ליידי" היה גולש למחוזות הסנסציה או הנצלנות, אבל ברגמן מקפיד לא ליפול לשם. למרות שהתסריט בהחלט מסביר למה ארליך ורבים שכמותה עזבו את החברה החרדית, הוא לא אנטי-חרדי, שלא לומר אנטישמי, כמו כמה סרטים ישראלים אחרים בנושא. עם זאת, הסרט גם לא מנסה למצוא חן בעיני כולם. הייתי בטוח שכנהוג אצלנו, הוא יילך ויתקדם לקראת סוף פתוח ודו-משמעי שמשאיר את כולם מרוצים, אבל זה ממש לא מה שקורה.

לעתים קרובות מדי בקולנוע הישראלי העכשווי, נראה שליהקו את הסרט במחשבה על השיווק ויחסי הציבור שלו. גם זה לא רלוונטי הפעם: פיבק היא לא משפיענית או יוצאת ריאליטי, אלא סתם שחקנית אופי מצוינת, כזאת שאולי לא בהכרח מוכרת לקהל הרחב, אבל בזכות "הברך" הפכה לאחת השחקניות הישראליות היחידות בשנים האחרונות שצעדו על השטיח האדום בפסטיבל קאן. אורי בלופרב, בתפקידו הקולנועי הבולט הראשון, מגלם את בן זוגה, וגם במקרה שלו נראה שעוד נשמע עליו.

השחקנית המנוסה ביותר בצוות השחקנים היא שרה פון שוורצה, בתפקיד דומה לזה שגילמה ממש עתה ב"כביש הסרגל", והשם הכי מוכר לקהל הוא גל מלכה, מכוכבות "המפקדת". היא מגלמת צעירה משוחררת לשון ונטולת נימוסין שמגיעה למקווה בה הגיבורה עובדת, והדיאלוגים שלה הם החלק הכי פחות חזק כאן - הם נראים לקוחים מסדרת טלוויזיה ישראלית בינונית, מלכודת שהסרט ברובו מצליח להתחמק ממנה.

מעל לכל השמות הללו, הכוכב האמיתי של הסרט הוא בעיני הצלם שי גולדמן, שכבר צילם את פיבק ב"הברך", והוא מן הצלמים הבולטים בקולנוע הישראלי העכשווי, ולמעשה נכון יותר להגדיר אותו כמשורר קולנועי. כנהוג אצלו, הוא מיטיב להשתמש בתשוקה הגלויה והעצורה של הדמויות, בנופים של ירושלים, באור ובחשיכה, כדי ליצור רצף של דימויים יפהפיים. יחד עם הבימוי של ברגמן ותצוגות המשחק מלאות האופי, כל אלה מבטיחים ש"פינק ליידי" לא יהיה סתם מסמך חברתי נוקב או כתבת צבע חושפנית, אלא בראש ובראשונה סרט קולנוע.

סרטו של ברנדון קרוננברג עלה לאקרנים בארצות הברית לפני כשנתיים. אצלנו הוא הסתפק בהקרנות בודדות במסגרת פסטיבל הקולנוע ירושלים, אבל לא עלה מסחרית - ואפשר להבין למה, כי מדובר ביצירה קיצונית למדי. עכשיו היא מצטרפת לקטלוג המקומי של נטפליקס, ואולי כך תמצא אצלנו את הקהל שלה. מה שבטוח - מדובר באחד הסרטים הכי מטורללים שזמינים אצלנו כרגע בשירות הסטרימינג.

ברנדון הוא כמובן עוד בן של - במקרה הזה של דיוויד קרוננברג, אחד הפרועים מבין היוצרים המוערכים ואחד המוערכים מבין היוצרים הפרועים. פה הילד מוכיח שנפל קרוב אל העץ, ומשתווה לאביו בכל הקשור לנועזות, קיצוניות וגרפיות. אלכסנדר סקארסגארד, גם הוא בן של שהצליח לעמוד בזכות עצמו, מגלם כאן סופר כושל המעורב בתאונת פגע וברח במדינה פיקטיבית. מה העונש על כך? תאמינו לי, לא תרצו לדעת. נגיד רק ש"בריכת אינסוף" מצליח לתפקד הן כסרט אימה עתיר זוועות, הן כמותחן פסיכולוגי עתיר תפניות ובעיקר כמשל פילוסופי, שבסוף הצפייה יגרום לכם לתהות "אומרים כי אני, אינני אני/ על כן אני נבהל/ כי אם אני אינני אני/ אז מי אני בכלל?".

מיותר לציין עד כמה שוק הקולנוע האמנותי מאתגר בימינו. אם במאי פסטיבלים גיאורגי-שוודי זוכה לכך שסרט אחד שלו מופץ מסחרית בישראל - זה נדיר ויפה מאוד. אם זה קורה גם לסרטו הבא - זה בכלל מרשים.

וזה קורה עכשיו לקולנוען לבן אקין. חמש שנים אחרי שסרטו "ואז רקדנו" עלה לאקרנים בישראל, גם סרטו "דרכים מצטלבות" עושה זאת. כל הכבוד לקולנוען המצטיין וכמובן גם לבתי קולנוע לב, שמפיצים באופן עקבי את עבודתו.

הסרט זכה בפרס חבר השופטים הלהט"בי בפסטיבל ברלין. גיבורתו מתגלה כמורה גיאורגית שיצאה לפנסיה ועתה יוצאת לאיסטנבול, בה מתברר שיש קהילה גדולה של בני עמה. היא עושה זאת כדי לחפש אחרי האחיינית הטרנסג'נדרית שלה, שהיגרה לטורקיה ואז נעלמה.

האחיינית לא נסעה כדי שיבואו אחריה ולא הלכה לאיבוד כדי שימצאו אותה - אבל דודתה בכל זאת מחפשת אחריה, כי יש לה סודות משלה. מתלווה אליה אחיו הצעיר של אחד מתלמידיה לשעבר, שבניגוד אליה הוא בחור קופצני וצבעוני.

כיאה להתרחשות באיסטנבול, יש בסרט הרבה חתולים. מישהו כתב בלטרבוקס ביקורת מקסימה ושיבח את דרכים מצטלבות כי הוא שיר הלל לשני דברים האהובים עליו - "להיות גיי, וחתולים".

מי שאוהב את הדברים האלה יאהב גם את הסרט, ואולי גם מי שלא. הוא מצליח לתת תחושה של זמן ומקום, לבנות דמויות עם אופי ולספר סיפור מעניין שלא בהכרח מתפתח בצורה צפויה. אך גם יש בסרט משהו מיושן. הוא נע על הגבול שבין הפולקלורי לאותנטי ובין הנועז והבורגני באופן שמזכיר סרטי פסטיבלים מתחילת שנות האלפיים, תקופה שבה לבטח היה הופך להיט גדול.

כל כך הרבה מאפיינים גנריים של סרטי הפסטיבלים הללו מצטלבים ב"דרכים מצטלבות", עד שלעתים הוא נראה כמו אוסף מיטב הלהיטים של הקולנוע האמנותי האירופי מתקופה מסוימת, או לפחות כמו ארוחה שהתקינו על פי מתכון בסיסי מתוך ספר מתכונים איכותי אך פופולרי. אך לכל הפחות, זו ארוחה דשנה, שמציעה לנו הרבה איכויות להתענג עליהם - מהנופים היפהפיים, דרך הריקודים החושניים ועד השיאים הרגשיים, ואם אתם אוהבים חתולים, אז בכלל תהיו אסירי תודה לקולנוע לב על כך שהפיצו את הסרט הזה ודאגו לכך שבאולמות יהיו עוד סרטים חוץ מ"שלגיה".

כמו בכל תחום, גם בקולנוע חשוב לזכור את המצווה "והדרת פני זקן". תמיד דוחה אותי לקרוא ביקורות מתנשאות ומזלזלות על יוצרים ותיקים, בעיקר כאלה שקוראות להם לפרוש. אם הם רוצים להמשיך לביים - שימשיכו. מי אתם שתחליטו בשבילם? לדעתי תמיד צריך לחשוב פעמיים לפני שקוטלים מישהו, ואם זה במאי שבחיים לא נלמד את מה שהוא כבר הספיק לשכוח, מוטב לחשוב שלוש או ארבע פעמים. אם היד שלכם לא רועדת לפני שאתם מדברים סרה בקלינט איסטווד, אתם חצופים.

לכן ניגשתי ביראת כבוד ל"אלטו נייטס", שעלה כאן לאקרנים בשבוע שעבר. יש הרבה סיבות לכבד אותו. הבמאי הוא בארי לווינסון, בן 82, שפעיל מאז שנות השמונים וחתום על קלאסיקות כמו "בוקר טוב, וייטנאם" ו"איש הגשם" זוכה האוסקר; הצלם הוא דנטה ספינוטי, בן 81, שהיה מועמד לפסלון על הצילום של "המקור" ו"סודות אל-איי", וב-"Manhunter" היה חתום על אחת מעבודות הצילום המדהימות בכל הזמנים; והתסריטאי הוא ניקולס פילג'י, שחתום בין השאר על התסריט של "החבר'ה הטובים", מסרטי הגנגסטרים הגדולים בכל הזמנים.

אם לא די בכך, כוכב הסרט הוא לא אחר מאשר רוברט דה-נירו, שכיכב כמובן באותו "החבר'ה הטובים", ומיותר להציג אותו ואת הרקורד שלו. בצידו מככבת כאן דברה מסינג, שגם כבודה במקומה מונח, ומעבר לפועלה הטלוויזיוני והקולנועי מגיע לה מעמד של קדושה בגלל הפעילות האמיצה שלה נגד חמאסניקים ואנטישמים אחרים.

במלאכה עסקו עוד כמה שמות מכובדים, וכל אלה מציגים בפנינו את סיפור היריבות בין ויטו ג'נובזה ופרנק קוסטלו, שניים מן המאפיונרים הבולטים באמריקה של שנות החמישים, שהיו סחבקים ואז הפכו ליריבים מרים, כולל כמובן ניסיונות התנקשות. הגימיק הוא שדה נירו מגלם את שניהם - שטיק שכבר בשנות התשעים הפך נדוש למדי. מסינג, אם תהיתם, מגלמת את זוגתו היהודית של קוסטלו, בתפקיד מיותר, חסר נפח ובשר.

ולגבי דה-נירו: הלוואי שיכולתי להגיד שזה אחד התפקידים הגדולים שלו. מעבר לכך, הלוואי שיכולתי להגיד שלווינסון מוכיח כי כוחו עוד במותניו. הלוואי שיכולתי לומר כי "אלטו נייטס" ממחיש שז'אנר המאפיה חי ובועט - אבל למרבה הצער, זה לא המצב. מדובר בסרט כושל מכל בחינה, ולא פלא שהתרסק בקופות ארצות הברית.

כפי שכתבו ב"אינדי וויר", האפוס הזה נמשך כשעתיים, ואין בו רגע מעניין אחד. הוא נראה כמו גרסה ארוכה באופן תמוה של סצינת הסיום של "האירי", שגם בו כיכב כמובן דה-נירו. יש בו את כל הקלישאות האפשריות של ז'אנר סרטי המאפיה, ואין בו טיפה של שאר רוח.

הוליווד נוטה להציג איטלקים-אמריקאים בצורה סטריאוטיפית ומבזה, וזה נכון במיוחד גם פה. לווינסון היהודי ופילג'י האיטלקי שילבו כאן כמה שורות דיאלוג שמשתמע מהם כי התרומה היחידה של האיטלקים לתרבות האמריקאית הייתה פשע מאורגן. מה שכן, לפחות המשפטים הללו מצליחים למשוך את תשומת לבו של הצופה המנומנם. שאר הסרט מרדים ומשמים בצורה לא רגילה.

זו לא התקופה הטובה בקריירה של דה-נירו, שלא מזמן ראינו אותו מככב ב"יום אפס", סדרה זניחה ומיותרת במיוחד של נטפליקס. לפעמים די בנוכחות ובכישרון יוצאי הדופן שלו כדי לרומם את הפרויקטים הסתמיים ביותר, אבל לאחרונה הוא לא מצליח בכך, וגם פה הוא נכשל.

במקרה של דה נירו, לפחות ברור שנראה אותו בעוד הרבה פרויקטים עתידיים. במקרה של לווינסון ושאר בעלי המלאכה הוותיקים, זה לא בטוח בכלל. ייתכן ש"אלטו נייטס" הוא שירת הברבור שלהם, וזה מה שהופך את הכישלון האמנותי והמסחרי שלו לעצוב כל כך.