1. "מתה לסקס" (Dying for Sex, דיסני פלוס)
עכשיו, כש"ניתוק" ו"הלוטוס הלבן" סיימו עונות מדוברות, ואחרי שכולם - מוועד הבית שלכם ועד לבת הדודה שזרקה את הטלוויזיה מהבית לפני שנים - כבר דיברו על "התבגרות", מרגיש שהתפנה מקום לסדרה חדשה שתזכה בתואר הנחשק: "ה-דבר שאתם חייבים, אבל פשוט חייבים לראות".
נדמה ש"מתה לסקס", הדרמה הקומית הסמי-פרובוקטיבית שעלתה בסוף השבוע בדיסני פלוס, נוצרה בדיוק בשביל זה. עם קאסט שכולל שמות כמו זוכות האוסקר מישל וויליאמס וסיסי ספייסק, ג'ני סלייט ("מחלקת גנים ונוף") וג'יי דופלאס ("טרנספרנט") בתפקידים הראשיים, ונושא פרובוקטיבי שמשלב בין מוות לסקס - הציפיות ממנה לא יכלו להיות גבוהות יותר. היא עומדת בהן בגבורה.
וויליאמס מגלמת את מולי, אישה בשנות הארבעים לחייה, מחלימה מסרטן השד ונשואה לסופר מרוכז בעצמו (דופלאס). כשמולי מגלה שהסרטן חזר - והפעם באופן חשוך מרפא - היא מחליטה לנצל את הזמן שנותר לה כדי להגשים את עצמה מינית: היא עוזבת את בעלה ויוצאת למסע רווי ריגושים לצד חברתה הטובה והנוירוטית, ניקי (סלייט).
קים רוזנשטוק ואליזבת מריוות'ר, שאחראיות בין היתר ל"בחורה החדשה" ולפרקים ב"רק רוצחים בבניין", יצרו את "מתה לסקס" בהתבסס על פודקאסט מצליח באותו שם, אותו יצרה השחקנית ניקי בוייר (שמשחקת כאן בתפקיד קטן ואף משמשת כמפיקה), על בסיס סיפור אמיתי של חברתה, שנפטרה מסרטן.
יש משהו מטעה מאוד ב"מתה לסקס": היא מתחילה כסדרה על שחרור מיני של נשים - ואולי מעניין להשוות בין דמותה של מולי לבין דמותה הראשונה של וויליאמס בטלוויזיה, ג'ן מ"דוסון קריק", שהושמצה בזמנו בגלל מתירנות מינית - אך מתגלה במהרה כסדרה על גיבורה שמתמודדת עם פרידה מהחיים. לא רחוק מגיבורים כמו וולטר ווייט ב"שובר שורות" או קאת'י ג'יימיסון ב"מזל סרטן". כך שאפשר לומר שמי שמגיעים אליה בשביל הסקס או הסקס-אפיל כנראה יתאכזבו.
אבל וזה אבל גדול - בשמונה פרקים בלבד, "מתה לסקס" מצליחה להעביר את הצופים בין צחוק מתגלגל לבכי מטלטל ולבנות דמויות מרגשות, פגומות ומלאות בהומור עצמי - ולכן אל תתפלאו אם פרס האמי של וויליאמס כבר ממתין לה מעבר לפינה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "מיד-סנצ'ורי מודרן" (Mid-Century Modern, דיסני פלוס)
אתחיל בווידוי - המחשבה על צפייה בסיטקום בשנת 2025, כזה עם צחוקים מוקלטים ותפאורות מקרטון, מרגישה לי הזויה בערך כמו ביקור בספריית וידאו. נכון, אני יודע שסיטקומים ישנים עדיין זוכים להצלחה (רבה) בסטרימינג, ויש אפילו חדשים שזוכים ללא מעט מעריצים, אבל עבורי, הפורמט החזיר את נשמתו לאלוהי הטלוויזיה לפני שנים רבות.
לכן הופתעתי מהסקרנות שעוררה בי "מיד-סנצ'ורי מודרן", הסיטקום החדשה והמאוד גאה שעלה אצלנו בדיסני פלוס. נייתן ליין, מאט בומר ונת'ן לי גרהם מגלמים בסדרה שלושה גברים הומואים שחצו מזמן את גיל ארבעים - מעין נקודת ציון שרירותית וידועה לשמצה בחייהם של גברים הומואים - ועוברים לגור יחד בביתו של אחד מהם בפאלם ספרינגס, לצד אמו המבוגרת וחסרת המעצורים.
אם הקונספט נשמע לכם מוכר, זה ממש לא במקרה. גם אם אינה נחשבת לסיקוול רשמי, "מיד-סנצ'ורי מודרן" נהגתה כמעין גרסה להט"בקית של "בנות הזהב", הסיטקום האגדי משנות השמונים, שבו בלאנש, רוז ודורותי חלקו בית עם אמה הקשישה של דורותי - סופיה.
"בנות הזהב" הייתה סיטקום מהפכני באמת, כזה ששינה את התפיסה של הטלוויזיה האמריקאית כלפי נשים מבוגרות - והזוי לחשוב שהשחקניות שגילמו אותן אז היו רק בשנות הארבעים והחמישים שלהן. הסדרה העלתה לשיח הציבורי נושאים רבים כמו זכויות נשים, אל-הורות, אלימות במשפחה, וכן, גם זכויות להט"ב - ולא במקרה הפכה לאחת הסדרות האהובות ביותר על גייז ברחבי העולם עד היום.
מקס מוצ'ניק ודיוויד כהן, מי שיצרו את הסיטקום הקאלטי "וויל וגרייס", עומדים גם מאחורי "מיד-סנצ'ורי מודרן" (משחק מילים אמריקאי המשלב בין סגנון העיצוב באותו שם והתייחסות לגיל הדמויות), והביאו איתם שלושה מהשחקנים הגאים הבולטים והאהובים ביותר בקהילה. את סיביל, אמו המבוגרת של באני (ליין), שעושה (נהדר) מעין גרסה של סופיה המיתולוגית, מגלמת לינדה לאבין - אחת השחקניות הבולטות באמריקה בשנות השבעים והשמונים - שהלכה לעולמה בסוף השנה שעברה ולא הספיקה לסיים את תפקידה בסדרה.
מוצ'ניק וכהן יודעים לכתוב פאנצ'ים חדים, והעובדה שהם מתעסקים כאן בתחום שהם מכירים היטב - גייז לא צעירים - הופכת את הבדיחות שלהם למצחיקות ומדויקות. יחד עם זאת, מגבלות ז'אנר הסיטקום עדיין נוכחות, וזה אומר שהדמויות נכנסות לסיטואציות לא הגיוניות בקצב לא סביר, והמרדף אחר מתכונת של בדיחה כל פחות מדקה לגמרי מורגש ונעשה לעתים מעייף. אין ספק ש"מיד-סנצ'ורי מודרן" אינה קאלט על-זמני כמו "בנות הזהב", ואפילו לא פורצת דרך כמו "וויל וגרייס", אבל היא עדיין סדרה שנונה, מהנה ולא מביישת את המשתתפים בה - וזה לא מובן מאליו.
"דופק" (Pulse, נטפליקס)
רצה הגורל ותאונת אופניים, ואת הצפייה בדרמת בית החולים החדשה של נטפליקס, "דופק" (Pulse), עשיתי בעודי מתאושש מניתוח שבר, כשבידי פלטינות. אם קיוויתי שדווקא חוויית חדר הטראומה הטרייה ומשככי הכאבים יעבירו לי את הצפייה בסדרה בסבבה - מסתבר שיש אסונות טלוויזיוניים שגם חושים כהים במיוחד לא יכולים להקל עליהם.
על הנייר, ל"דופק" יש את כל מה שצריך כדי להפוך אותה למועמדת לגיטימית לרשת את "האנטומיה של גריי": היא ממוקמת בחדר הטראומה של המרכז הרפואי מגווייר שבמיאמי - מה שאומר טמפרטורות גבוהות ומעט בגדים. יש בה צוות רופאים ומתמחים שכולו מורכב מיפות וחתיכים, והיא אפילו מתרחשת בזמן סופה טרופית חזקה (בכל זאת, מיאמי), מה שמכניס לעלילה ממד של זמן דוחק שמלווה את העונה.
בפועל? "דופק" מרגישה כמו תוצר חובבני, שעיקר הבעיה שלו היא תסריטים שחוצים במהירות את הסף שבין דרמת בית חולים לבין אופרת סבון פר אקסלנס - וגורמים גם למי שכל הידע הרפואי שלהם מסתכם בהבדל שבין אקמול לאופטלגין להגיד: "בוא'נה, הסדרה הזאת מופרכת בעליל".
במרכז הסדרה ניצבת דמותה של דני (ווילה פיצג'רלד, "ריצ'ר", "נפילת בית אשר") - מתמחה ותיקה במחלקה, שמקבלת לידיה את ניהול צוות הטראומה בדיוק עם הגעת הסופה. זה קורה מיד לאחר שתלונה שלה על הטרדה מינית נגד המתמחה המוביל והיהיר של מגווייר, זאנר (קולין וודל, סדרת סרטי "הטיהור"), גורמת להשעייתו מהתפקיד.
את "דופק" יצרה זואי רובין, כותבת ומפיקה ס"נקודת שוויון" הפופולרית בכיכובה של קווין לאטיפה. הניסיון שלה בכתיבה של סדרות בעלות קצב גבוה ניכר כבר מהפרק הראשון של "דופק", שמרגיש יותר כמו מותחן מאשר כמו דרמה מרגשת - וזו גם נקודת החולשה שלה. הקצב המהיר, שמשלב שלל מקרי טראומה שזורמים לבית החולים כל רגע וזוכים כמעט תמיד לפתרון זריז מצד אחד מחברי הצוות, לצד מתח מיני בלתי פוסק וסיפורים מהעבר של הדמויות - גורמים להכול להרגיש כמו גרסת ה-AI של הז'אנר.
בפועל, שום דבר כאן לא עובד באמת. הפן הרפואי הוא כאמור מגוחך, קווי העלילה סבוניים להחריד, והתוצר הסופי - גנרי עד לא-זכיר.