1. "רנסום קניון" (Ransom Canyon, נטפליקס)
סביר להניח שמעולם לא שמעתם על סדרת ספרי "רנסום קניון" של ג'ודי תומאס, עד שהגרסה הטלוויזיונית שלה צצה לאחרונה בספריית הנטפליקס שלכם. במקרה הזה, נדמה שלא המחסור בתרגום לעברית הוא מה שמנע מהרומן הרומנטי בכובעי בוקרים הזה להגיע לקוראים ברחבי העולם. נדמה שתומאס, ילידת טקסס שכבר נכנסה להיכל התהילה האמריקאי של הכותבים הרומנטיים (נשבע שיש כזה), כותבת סיפורים שפונים בעיקר למי שגדלו באמריקה ה"שנייה" - הדרומית - זו שבה בעלי חוות נאבקים זה בזה על שטחים, נפט, בקר, וכמובן - נשים יפות.
אומרים שמאחורי כל גבר חזק עומדת אישה חזקה עוד יותר - וזה נכון - אבל במקרה של תומאס, אפשר לומר בביטחון שאת הקרדיט על הפיכת סדרת הספרים שלה לסדרת טלוויזיה (שכבר מככבת ברשימות הצפייה של נטפליקס ברחבי העולם) אפשר לתת לשני גברים: דונלד טראמפ וטיילור שרידן.
הראשון מנהל מלחמה ניצחת באמריקה הליברלית, המשכילה וה"ווקית", שהביאה אותו כבר פעמיים עד לבית הלבן; השני יצר את "ילוסטון" (ואת סדרות הבת ביקום שלה) והוכיח לפרנסי תעשיית הטלוויזיה שאותם מאות מיליונים שהצביעו לטראמפ ותומכים בו ברחבי העולם - רוצים לראות טלוויזיה אחרת. הם לא מחפשים סדרות על אנשי בוהמה בניו יורק או לוס אנג'לס, אלא מעדיפים קווי עלילה מסורתיים, עם טוב ורע ברור, משולש רומנטי הטרוסקסואלי, הרבה מתח מיני ויצרים - אבל בלי איברי מין חשופים. נו, שמרנות בגרסה הכי מוכרת שלה.
ג'וש דוהאמל (סדרת סרטי "הרובוטריקים") מגלם את סטטן קירקלנד - בעל חווה עם חזות קשוחה אבל לב רך - שמתמודד עם רצף טרגדיות נוראיות: אשתו ובנו נפטרו תוך זמן קצר. הוא חולם על חיים חדשים עם מושא אהבתו, קווין או'גריידי (מינקה קלי, "אורות ליל שישי"), אבל על ליבה הוא יצטרך להתחרות עם אחיה של אשתו המנוחה, דיוויס (אואן מאקן) - איש עסקים שרמנטי עם מניעים לא ברורים. יש כאן גם מאבק בין צעירים למבוגרים, תככים בקבוצת הפוטבול המקומית, והרבה משפטים מלאי פאתוס שמגיעים מדמויות שטוחות.
החלום של נטפליקס הוא שכל מי שאהבו את "ילוסטון" (ויש רבים כאלה) ילחצו פליי גם על "רנסום" - אבל האמת היא שהסדרה החדשה רק מדגישה עד כמה הלהיט של שרידן עולה עליה בכל פרמטר. כי אמנם מדי הבוקרים, מלחמות השטח והנשים היפות משותפות לשתי הסדרות, אבל בעוד "ילוסטון" לקחה את הזמן לבנות עולם שלם ומורכב, "רנסום" נראית קלישאתית כמו תוצר של בינה מלאכותית.
אין ספק שמי שהמילה "פרוגרס" מפחידה אותו ימצא כאן הרבה מאוד נחמה, אבל כטלוויזיה - עדיין מדובר במוצר בינוני במיוחד.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "דוק" (Doc, יס והוט)
מבין כל סדרות "בעלי המקצוע" - מה שנקרא בשפה המקצועית דרמות פרוצדורליות - סדרות בתי החולים תמיד זכו למעמד מיוחד משלהן. אמנם עידן הזהב של "ER", "שיקגו הופ", "האוס" ואפילו "האנטומיה של גריי" (שעדיין רצה בהצלחה מסוימת) כבר הסתיים לפני שנים רבות, אבל נדמה שהשנה האחרונה מהווה מעין פריחה מחודשת לז'אנר. אולי אנחנו עדיין תחת אפקט הקורונה שגרם לאנושות להעריך מחדש את האנשים בחלוקים הלבנים/כחולים/ירוקים, אבל רק השנה ראינו על המסך את "The Pit" המצוינת (שעדיין לא הגיעה לישראל, ואנחנו מחכים שזה יקרה), את "דופק" (האיומה), ועכשיו אפשר להוסיף לרשימה גם את "דוק" - עיבוד אמריקאי לסדרת להיט האיטלקי, שזמינה בישראל ביס והוט.
ד"ר איימי לארסן (מולי פרקר, "בית הקלפים", "דדווד") היא פנימאית מחוננת עם יחסי אנוש בעייתיים, שמנהלת ביד רמה את המחלקה הפנימית בבית החולים הפיקטיבי "ווסטסייד". ממש כמו ד"ר האוס, גם אצל לארסן הכישורים הרפואיים האדירים לא מגיעים בליווי יחסי אנוש תואמים. היא עולבת בקולגות, מפחידה את המטופלים, וכמובן גם מרחיקה מעליה את בני משפחתה. אפילו בעלה לשעבר, שמשמש כיום כמנהל בית החולים (עומאר מטוואלי, "מר רובוט"), מתקשה להגן עליה מול אלו שמבקשים לתפוס את מקומה - בראשם ד"ר מילר (סקוט וולף, "שולחן לחמישה"), המנהל מולה מלחמה קרה. למזלה, יש לה את ד"ר הלר (ג'ון-מייקל אקר), הרופא החתיך ובעל שרשרת "חי", שאיתו היא מנהלת רומן מלא יצרים.
הכול משתנה כאשר בלילה גשום אחד ד"ר לארסן נפצעת בראשה בתאונת דרכים, ומאבדת את זיכרונה משמונה השנים האחרונות. באופן מתבקש, היא מתאשפזת דווקא בבית החולים בו היא עובדת, שם היא מתחילה תהליך ארוך של שיקום וגילוי של האישה שהפכה להיות במהלך השנים שנמחקו מזיכרונה.
באופן מובן (לפחות תסריטאית), השיקום הפיזי עובר די בקלות, אבל ההתמודדות עם רסיסי חייה ומורשתה כ"לארסן הישנה" - זו שמוכרת לרוב הסובבים אותה - היא האתגר האמיתי.
עם יד על הלב, "דוק" היא סדרה מטופשת - אבל ממכרת ממש. האירועים בה חסרי כל היגיון, היא סבונית בצורה כמעט מגוחכת, ובכל זאת, בניגוד ל"דופק" - משהו כאן פשוט עובד.
זה בעיקר המשחק של מולי פרקר ושל הקאסט שסביבה, שמצליח כנגד כל הסיכויים להפוך את כל הסיטואציות המוגזמות להפליא לכמעט אמינות. בנוסף, יש משהו בלארסן בצופה שגורם לצופים לרצות להריע לה, כמי שעוברת במהירות מתפקיד "האישה הכי נוראית שפגשתם" לדמות שכולם רק רוצים שתצליח בסוף.
אם אתם מחפשים בינג' נטול מחויבות - "דוק" (שכבר חודשה לעונה שנייה) היא בדיוק מה שהרופאה רשמה.
3. "משפחה אמריקאית טובה" (Good American Family, דיסני פלוס)
בסדרות מז'אנר ה"מבוסס על סיפור אמיתי" יש חוק לא כתוב: כשהסיפור האמיתי מאחורי הסדרה כל כך מרתק, כל מה שיש ליוצרים לעשות הוא פשוט לא להרוס אותו. סיפור האימוץ והנטישה של נטליה גרייס על ידי קריסטין ומייקל בארנט הוא בדיוק אחד כזה.
נטליה גרייס, שנולדה באוקראינה ולוקה מגמדות, אומצה בשנת 2010 על ידי הזוג בארנט לאחר שמשפחה מאמצת קודמת החזירה אותה למערכת האומנה. בזמן האימוץ נאמר לזוג כי גרייס היא ילדה בת שבע, והם קיבלו אותה מתוך רצון אמיתי לעזור לילדה בעלת צרכים מיוחדים - במיוחד לאחר שאחד מילדיהם התמודד עם אוטיזם, והטיפול של קריסטין בו זכה לשבחים רבים. מהר מאוד, היחסים בין בני הזוג לגרייס הידרדרו לפסים מכוערים - אמירה מטורפת כשמבינים שמדובר בזוג מבוגרים ובילדה בכיתה ב' - והם החלו לטעון כי היא שיקרה לגבי גילה, ושבפועל מדובר באישה בת יותר מעשרים.
יש סיכוי טוב שכבר נתקלתם בסיפור יוצא הדופן הזה דרך הסדרה התיעודית בת שלוש העונות, "המקרה המוזר של נטליה גרייס", או בסדרת ההמשך "נטליה מדברת". אבל בין אם זה המפגש הראשון שלכם עם הסיפור ובין אם אתם מכירים כל פרט ופרט, קשה שלא ללחוץ פליי ולהישאב לתוך אחת הפרשות היותר מוזרות, טעונות ושנויות במחלוקת של העשורים האחרונים.
קייטי רובינס ("סאני") כתבה את הסדרה, וליז גרבוס - במאית דוקומנטרית מוערכת ("רוצח נעלם בחשכה") - ביימה את הפיילוט. אבל הכי מעניין הוא הליהוק של אלן פומפאו (כן, מרדית' גריי מ"האנטומיה של גריי") לתפקיד הראשי של קריסטין בארנט. הבחירה של פומפאו לחזור לטלוויזיה דווקא עם התפקיד הזה מסקרנת, כי קריסטין היא דמות שגם שחקנית מיומנת תתקשה להוציא ממנה רבדים מעוררי הזדהות.
דווקא מערכת היחסים של קריסטין עם בעלה מייקל (מארק דופלאס, "תוכנית הבוקר") מצליחה להוסיף לדמותה המרושעת מידה מסוימת של עומק, אבל שם זה בערך נשאר. בליהוק שנאמן לרוח התקופה, אימוג'ן פיית' ריד, שסובלת בעצמה מגמדות, מגלמת את נטליה גרייס - אך קשה לומר שהיא מצליחה להעביר למסך את המורכבות שזוהתה אצל גרייס האמיתית בסדרה התיעודית, ודמותה מזכירה לא פעם כמו נבל מפחיד בסרט אימה.
בדומה לסיפור עוצר הנשימה של ג'יפסי רוז בלנשרד בסדרה "הפשע", גם כאן הגרסה העלילתית מחווירה לעומת הסרט התיעודי שעליו היא מבוססת. אין ספק שאם תצפו ב"משפחה אמריקאית טובה" תתקשו להפסיק לפני שתקבלו תשובה לשאלה: האם נטליה גרייס היא אישה שמתחזה לילדה, כפי שטענו בני הזוג בארנט - או ילדה שננטשה על ידי הורים מאמצים אכזריים, כפי שהיא עצמה טוענת?
אבל בסופו של דבר, הסדרה תיעלם מהזיכרון רגע אחרי שתסיימו אותה.