"הדוב", "התן", הכלבלבה הכחולה וחיות אחרות: דירוג סדרות 2024, חלק ב'

דירוג סדרות 2024 של וואלה! תרבות:
חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי | חלק חמישי

מדרגים: עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, נדב מנוחין, עמית סלונים, זוהר אורבך, נעמה רק, בן בירון ושירי ישועה.

הסדרות הישראליות הטובות של השנה

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

שם מקורי: Mary & George
גוף שידור: Starz (בישראל ביס והוט)

בעידן שבו משפחת המלוכה הבריטית מספקת דרמות בקצב תעשייתי, "מרי וג'ורג'" הזכירה שהשושלת תמיד ידעה לייצר סקנדלים. בהובלת ג'וליאן מור המבריקה, היא מספרת את סיפורה של אם מניפולטיבית שמנסה לסרסר בבנה היפהפה כדי להשיג מעמד בחצר המלך ג'יימס - ועושה זאת בסגנון שמזכיר יותר "ברידג'רטון" מאשר שיעור בהיסטוריה.

בניגוד למבקרים שמאשימים את הסדרה בכפיית 'אג'נדות פרוגרסיביות', דווקא התיאור הגלוי של מיניות ופוליטיקה בחצר המלכות מדויק היסטורית. אבל האמת? זה לא באמת משנה, כי "מרי וג'ורג'" בעיקר רוצה לבדר - והיא עושה זאת היטב, עם תמהיל מושלם של תככים, רומנטיקה ושמלות מלמלה. מור הופכת את מרי, דמות שקשה לאהוב על הנייר, למורכבת ואפילו מעוררת הזדהות - אישה שהקדימה את זמנה בהבנה שבדרך לכוח, השורה התחתונה היא כל מה שחשוב.

לביקורת המלאה על "מרי וג'ורג'".

שם מקורי: The Gentlemen
גוף שידור: נטפליקס

סוד ההצלחה הגדול ביותר של "הג'נטלמנים" הוא ככל הנראה רף הציפיות הנמוך, על סמך טיבה: עיבוד טלוויזיוני לסרט שבעצמו לא היה הצלחה כביר. הכל כבר היה מוכן לעוד ביקורות שמבכות את השימוש הציני בקניין רוחני קיים, ואז הגיעה ההפתעה. הגרסה הטלוויזיונית של "הג'נטלמנים" השתמשה במדיום כדי להפוך את היצירה המקורית לעמוקה ומהנה הרבה יותר.

גאי ריצ'י, שהמציא את הז'אנר של גנגסטרים בריטים עם טרנינגים במקום חליפות פאר, חוזר לאלמנט שלו עם סדרה שמרגישה כמו המשך טבעי לימיו הטובים של "לוק סטוק" ו"סנאץ'". במוקד עומד אדוארד (ת'יאו ג'יימס), קצין או"ם שיורש אחוזה מפוארת רק כדי לגלות שהיא משמשת כחווה לגידול מריחואנה. מכאן מתגלגלת עלילה מטורללת ומהנה, עם שלל דמויות צבעוניות - מגנגסטרים מאיימים, דרך אנשים בתחפושת תרנגולת ועד צוענים מסתוריים - שמתחברות יחד באופן שהוא גם כאוטי וגם קוהרנטי להפליא.

למרות בטן מיותרת באמצע העונה (קללת הסטרימינג), "הג'נטלמנים" מצליחה לשמור על קצב מסחרר, צילום מרהיב ובעיקר - על הרוח המקורית של ריצ'י: אלימות מסוגננת, הומור שחור ואפס כבוד לקודים של סרטי המאפיה הקלאסיים. בהרבה מקרים אחרים זה כנראה ייגמר בעוד מפחי נפש, אבל "הג'נטלמנים" היא היוצא מן הכלל שאינו מעיל על הכלל, הרגע שבו התברר שיש לימונים שדווקא אפשר לסחוט מעט עוד לא מעט מיץ.

לביקורת המלאה על "הג'נטלמנים".

שם מקורי: The Day of the Jackal
גוף שידור: סקיי (בישראל ביס והוט)

בין ההתלהבות שלה מתחפושות, השימוש באינטרנט-קפה והפתיח הג'יימס בונדי החמוד, נראה כאילו "התן" היא סדרה שנוצרה לפני 20 שנה, כשסיפורים על רוצחים שכירים עם עבר צבאי טראומטי היו עדיין בגדר חידוש ו"בארי" עוד לא הייתה אפילו רעיון במוחו של ביל היידר. יש אפילו סיכוי שאם היה אפשר להוציא ממנה את הסמארטפונים ולמקם אותה בעבר היא הייתה עובדת הרבה יותר טוב, אבל התוצאה הקיימת עדיין עוברת את מבחן האפקטיביות, ואפילו מצטיינת בו.

הסופר והתסריטאי האירי רונן בנט ("טופ בוי" המעולה) הצליח להפוך את הספר בעל אותו השם, ששימש השראה למספר סרטים בצורה כזו או אחרת, לסדרה מהוקצעת עם אחלה אקשן, דיאלוגים זורמים ועלילה שכמעט אף פעם לא כופה את עצמה על הדמויות שלה אלא נותנת להן להוביל. אדי רדמיין מפתיע לטובה בלא להיות גזר ובלפזר מבטים מאיימים, ועל החד-ממדיות בדמותו של התן הנרדף מחפה ביאנקה הרודפת, בגילומה הנהדר של לשאנה לינץ'. לינץ' ממגנטת בכל סצנה ומציגה דמות נשית ממוקדת, בטוחה בעצמה ואמוציונלית אך לא סנטימנטלית, ולא בכדי - בכל שאר הגרסאות של הסיפור מדובר בגבר, וההיפוך המגדרי כאן מגניב וראוי. "התן" אף מצליחה ליצור הקבלה מעניינת בין שתי הדמויות הראשיות שלה ודורשת מהן לבצע בחירות דומות בין חיק המשפחה החמים למצוינות הקריירה.

שם מקורי: Bluey
גוף שידור: ABC Kids (בישראל בדיסני פלוס)

בשביל לא מעט ישראלים "בלואי" היא יותר קוריוז - האנימציה עם הכלבים שגורמת למבוגרים לבכות - מאשר יצירה ששייכת למצעדים כמו זה. גילוי נאות: כותבת שורות אלה התראיינה לכתבה חדשותית על תקן מבוגר ללא ילדים שבוכה ב"בלואי". אני ארחיק לכת עוד צעד ואטען שבשלב הזה היא כבר לא באמת סדרה שמיועדת לקהל יעד בגיל חד ספרתי, או לפחות לא רק עבורו. פרקים שלמים בה מוקדשים למשברים אישיים או מקצועיים של ההורים, בנדיט וצ'ילי, וגם פרקים נטולי מבוגרים מהדהדים דילמות שמעסיקות את בני כל הגילים בצורה יצירתית, מורכבת, לפעמים מרגשת להפליא. היא סדרה על הורות כמו שהיא סדרה על ילדות, ועל יחסי הורים-ילדים באותה מידה שהיא סדרה על ילדים שעושים שטויות בגן.

מעבר לזה, מדובר באחת הסדרות הכי יציבות באיכותן של השנים האחרונות, עם אימפקט רגשי מיוחד במינו ושימוש מסוגנן וחכם במדיום של "7 דקות אנימציה". הפרקים שקיבלנו ממנה השנה חרגו מהפורמט הזה לטובת פרקים קצרצרים ובעיקר לטובת פרק הספיישל שארך כחצי שעה וגרם, תאמינו או לא, להמון צופים לייבב. על הנייר זה היה פרק חתונה, שבו הכמעט-דודה פריסקי חוטפת רגליים קרות רגע לפני הנישואים לדוד ראד המגניב, עם הרבה מחוות למעריצים וקצת קידום עלילה נדיר לסדרה שכמעט ואין בה קשתות עלילתיות. בפועל זה היה פרק פילוסופי ומהורהר למדי על חששות מהעתיד, התפתחות ושינוי, עזיבה מול הישארות במקום וגם קצת על סטוריטלינג.

בדיעבד, קל לזהות בו את הלבטים של יוצר הסדרה ג'ו ברום על המשך דרכו ודרכה - בשבוע שעבר הכריז שהוא מתכנן לעזוב את ההפקה. אפשר רק לקוות ולהתפלל שכל עוד הסדרה תמשיך לרוץ היא תצליח לעמוד בסטנדרט הכל כך גבוה שלו, במקום להפוך ל... ובכן, עוד סדרת אנימציה לילדים.

שם מקורי: One Day
גוף שידור: נטפליקס

"יום אחד" הגיעה בדיוק ברגע הנכון - בתקופה שבה טראומה קולקטיבית הפכה את רוב התכנים הטלוויזיוניים לבלתי נסבלים, היא מציעה מפלט מושלם של אסקפיזם איכותי בעקבות יחסיהם של דקסטר ואמה לאורך עשרים שנה. דרך מפגשים שנתיים ב-15 ביולי, "יום אחד" מצליחה לספר סיפור אהבה שנמנע מקלישאות זולות ומניפולציות רגשיות.

הכימיה המדויקת בין ליאו וודול ואמביקה מוד בתפקידים הראשיים, לצד תסריט חכם שמבין את הפער המייסר בין החיים שדמיינו לאלה שקיבלנו, הופכים את הרומן הבלתי ממומש שלהם למשכנע ונוגע ללב. "יום אחד" מצליחה לגעת בכל נקודות הכאב של חיפוש אהבה - מתשוקת נעורים ועד לאובדן - בלי לאבד את הקסם הנוסטלגי של שנות ה-80 וה-90.

לביקורת המלאה על "יום אחד".

שם מקור: The Boys
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

העונה הרביעית של "הבנים" מוכיחה שהיא עדיין הפרודיה הטובה ביותר על ז'אנר גיבורי העל, גם אם היא פחות מגובשת מהעונות הקודמות שלה. במקום להתיימר להיות יצירת מופת, היא ממשיכה לשחק עם מוסכמות הז'אנר באמצעות תערובת מהנה של אלימות קיצונית, הומור שחור וביקורת חברתית.

למרות טענות המעריצים על פוליטיזציה יתר, הסדרה תמיד הייתה סאטירה על אמריקה ומנהיגיה הנרקיסיסטים. היא מצליחה להיות מורכבת יותר מסדרות אחרות בכך שהיא מסרבת להיצמד לדיכוטומיות פשטניות של טוב ורע, ימין ושמאל, ובמקום זאת מציגה עולם אפור שבו האלימות והשחיתות חוצות כל גבול מגדרי או פוליטי.

אבל סיום העונה המאכזב, שמנסה לקשור את הסדרה ליקום טלוויזיוני רחב יותר, מאיים לבגוד בדיוק במה שהפך אותה למיוחדת - הסירוב שלה להיכנע למוסכמות של פרנצ'ייז גיבורי-על. בעוד הסדרה עדיין מספקת בידור איכותי, ותושלם עם העונה החמישית והאחרונה שתגיע בעתיד, היא צריכה להיזהר לא להפוך לעוד בורג בתעשייה שהיא כל כך אוהבת ללעוג לה.

לביקורת המלאה על "הבנים".

שם מקורי: The Bear
גוף שידור: FX (בישראל בדיסני פלוס)
במצעד 2023: מקום 5

העונה השלישית של הסדרה הכי אינטנסיבית על המסך שלנו מסמנת שינוי אמיץ בתפריט - במקום טירוף המערכות המוכר, "הדוב" בוחרת בהאטה מכוונת כדי לצלול עמוק יותר לנפש גיבוריה. אחרי עונת ההישרדות והבנייה מחדש, הפעם במרכז עומד הפחד מהצלחה, כשכרמי וצוותו מתמודדים לראשונה עם האחריות על גורלם.

הדגש עובר מהכאוס של המטבח לסערות הפנימיות: כרמי נאבק בשדים שמאיימים להפוך אותו לדיקטטור שתמיד פחד להיות, סידני מתלבטת בין נאמנות לשאיפות שלה לפרוץ בזכות עצמה, וכל דמות מתמודדת עם משבר זהות משלה. דווקא ההאטה מאפשרת לסדרה להעמיק בדמויות ולחשוף רבדים חדשים של מורכבות אנושית.

למרות שהקצב האיטי והסוף הפתוח אכזבו חלק מהמעריצים, "הדוב" נשארת נאמנה למהותה כסדרה על אנושיות והתמודדות עם השדים הפנימיים שלנו. השינוי אמנם מצריך התרגלות, אבל מוכיח שגם בלי האדרנלין המוכר, היא יודעת להגיש ארוחה מספקת ומרגשת.

לביקורת המלאה על "הדוב".

שם מקורי: A Man on the Inside
גוף שידור: נטפליקס

הסרט התיעודי הצ'יליאני היפה "החפרפרת" מ-2020 (שזמין ביס) הפך בצדק ללהיט וזכה בצדק בשלל פרסים, כולל האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר. הוא הציג את סיפורו של קשיש שנשכר לחדור במסווה אל בית אבות כדי לבדוק אם עובדיו מתעללים במטופלים. ככל שהסיפור התקדם, התברר שהפרמיס הבומבסטי-למדי של הסרט הוא בעצם אמתלה חכמה ונוגעת ללב לעסוק בזיקנה, בדידות וקשרים אנושיים.

"האיש שלי בפנים", שנוצרה בהשראת הדוקו הזה, מבינה היטב את יסודותיו הרגשיים של מושא ההשראה. הדרמה הקומית היא הרבה יותר דרמה מאשר קומית; הרבה יותר טובת לב, חומלת ואוהבת את דמויותיה מאשר מתעניינת בפתרון התעלומה, שגם ממותנת כאן בהרבה - החקירה במקרה הזה מנסה להבין מי גונב לדיירים חפצים יקרי ערך. הסדרה כורכת את שני צדדיה זה בזה בצורה מספקת להפליא, לפעמים מרגשת עד דמעות, שמגיעה לשיאה בפרקים האחרונים של העונה. זה לא מאוד מפתיע, בהתחשב ברזומה של היוצר, מייק שור, שכבר מיזג בין רעיון בסיסי גדול לבין קומדיה טובת לב ב"המקום הטוב", שממנה אף הביא לתפקיד הראשי כאן את טד דנסון, וכבר הפגין שוב ושוב בכל הסדרה שהיה שותף להן (כולל "המשרד", "מחלקת גנים ונוף", "ברוקלין תשע תשע") את אהבת האדם שלו.

"האיש שלי בפנים" היא גם הזדמנות נהדרת לאכלס את המסך בכמה איקונים של המסך הקטן לדורותיו, בכללם סאלי סטרת'רס (גלוריה מ"הכל נשאר במשפחה"), סוזן ראטן (רוקסן מ"פרקליטי אל איי") ולורי טאן צ'ין ("כתום הוא השחור החדש"). ובהתחשב בקאסט הבשל הזה, הצעירים יותר אחראים גם הם לכמה מהרגעים הכי טובים בסדרה - כולל סטפני ביאטריז (אותה "ברוקלין תשע תשע") בתפקיד מנהלת המוסד, מרי אליזבת אליס ("פילדלפיה זורחת") כבתו של דנסון, ובעיקר ליילה ריצ'קריק אסטרדה ("שיקגו מד") בתפקיד הבלשית הפרטית חסרת הסבלנות, שמספקת משקל נגד מחוספס ומבדר לנהרות המתיקות של הסדרה. כיף שהיא חודשה לעונה שנייה, ומעניין יהיה לראות מה יעשו ממנה.

שם מקורי: Presumed Innocent
גוף שידור: אפל טי-וי פלוס

בדיוק כשחשבנו שדיוויד קלי הוא סטיבן קינג של הטלוויזיה - מפעל לייצור סדרות בינוניות בסרט נע - הוא הפתיע עם "בחזקת חף מפשע". במקום להגיש עוד סדרת נוסטלגיה משנות התשעים עם דמויות שטוחות ועלילה צפויה, קלי הצליח להפיק מחדש את הקלאסיקה הקולנועית בגרסה שאפילו לא מזכירה את יצירותיו הקודמות.

ג'ייק ג'ילנהול אמנם נשאר עם אותו פרצוף מיוסר נצחי, אבל הפעם הוא מוקף בצוות שחקנים מבריק שמרים את הסדרה לגבהים חדשים. רות' נגה, פיטר סרסגארד והליהוק המגוון בתפקידי מפתח יצרו דרמה משפטית מהודקת שלא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים לרגע. מי שצפה בה בדיעבד יכול היה לעשות זאת בבינג' אגבי, אבל דווקא השידור המקורי בטפטופים שבועיים הזכיר את הקסם שבציפייה. ו"בחזקת חף מפשע" אכן הייתה שווה את ההמתנה.

לביקורת המלאה על "בחזקת חף מפשע".

שם מקורי: Nobody Wants This
גוף שידור: נטפליקס

הסוגה המוכרת של רומנים בין יהודים ולא-יהודים הייתה זקוקה לרענון של "רק לא זה". עם כימיה לוהטת בין אדם ברודי כרבי החתיך בהיסטוריה הטלוויזיונית וקריסטן בל כפודקסטרית בלונדית, היא מייצרת מתח מיני מהפנט שמזכיר את העונה הראשונה של "אמילי בפריז". הקאסט המצוין והדיאלוגים השנונים הופכים אותה לממתק בינג' מושלם.

אלא שמאחורי החזות המהנה והאסקפיסטית מסתתרת בעייתיות לא קטנה. בעוד הסדרה שוברת סטריאוטיפ אחד של היהודי הנעבך, היא משמרת את כל השאר: נשים יהודיות רכלניות, גברים נלעגים, והתעלמות כמעט מוחלטת מנושאים בוערים כמו אנטישמיות או ישראל. הפתרונות העלילתיים שהיא מציעה לקונפליקטים הדתיים והתרבותיים נראים לעתים פוגעניים ופחדניים. למרות הביקורת, קשה שלא להתמכר אליה ולרצות לדעת מה יעלה בגורל הזוג המרכזי.

לביקורת המלאה על "רק לא זה".