אם עוד לא ראיתם את הסרט הנפלא הזה בנטפליקס, למה אתם מחכים?

מודה ועוזב ירוחם, אז נפתח בהתנצלות: "נונה" ("Nonas") עלה בנטפליקס כבר לפני קצת פחות משלושה חודשים וטיפס מיידית לצמרת טבלאות הצפייה. אנחנו פספסנו אותו, ולבושתנו מגיעים אליו רק עכשיו. אל תחזרו על הטעות שלנו. אם עדיין לא צפיתם בו, עשו זאת תיכף ומיד. ממילא חם מדי בחוץ.

"נונה" היא המילה האיטלקית ל"סבתא", או נכון יותר ל"סבתוש". בהמשך לכך, הסרט מציג את סיפורו של מוסכניק ניו יורקי, שמוצאה של משפחתו איטלקי. הוא גדל על הסירים של אמו, שהיתה מכינה בהם תבשילים מופלאים, עם מתכונים מארץ המגף שרק היא מכירה את סודותיהם. כשהאם הולכת לעולמה, גיבורנו מתקשה להתמודד עם האבל, ומחליט לעשות משהו לזכרה. הוא מקים מסעדה שבה השפים אינם אסף גרניט וכדומה, אלא סבתות אסליות שמכינות את מה שהתקינו במטבח הפרטי שלהן. ואם כל זה נשמע כמו תסריט בדיוני, תשמחו לשמוע שהוא מבוסס דווקא על סיפור אמיתי, והמסעדה הזו קיימת ומשגשגת בסטייטן איילנד שבניו יורק - אל דאגה, לא תצאו מפה בלי טלפון להזמנת מקומות.

את הסרט כתבה ליז מאקי וביים סטיבן צ'ובסקי, מי שכתב את "כמה טוב להיות פרח קיר" וביים את העיבוד הקולנועי הנפלא שלו, וגם ביים עיבוד מצוין לרב-מכר שלא כתב, "פלא". לפני כמה שנים הוא התרסק עם הגרסה הקולנועית של "אוון הנסן היקר", אבל כאן שוב חוזר לתלם. נכון, "נונה" לא יזכה בדקל הזהב ויש סיבה לכך שעלה ישירות בנטפליקס ודילג על הקולנוע, אבל הוא עומד היטב ביומרות הצנועות שלו ומספק חווית צפייה סוחפת ומרגשת.

הסרט לא מתחכם, וגם אין סיבה להתחכם כשמסבירים למה הוא מוצלח ומצליח. "נונה" עוסק בכמה מן הנושאים המסעירים והמרגשים ביותר שיש - אוכל, תשוקה, משפחה. התסריט שלו הולך לפי הספר, ומתאר במיומנות כיצד הגיבור מתגבר על סדרה של מכשולים כדי להגשים את שאיפותיו, שנוסף להקמת המסעדה כוללים גם את פענוח המתכון הסודי של אמו, ואיחוד רומנטי עם מי שהייתה אהובתו בתיכון. וכך, אנו צופים בו למשל מתמודד עם אגף הרישוי של עיריית ניו יורק ועם מבקר מסעדות נחשב וקשוח, ואנחנו מחזיקים לו אצבעות כי הלהיט הזה הוביל אותנו לכך באפקטיביות.

אחת הסיבות שהסרט כל כך אפקטיבי היא הליהוק שלו. את הגיבור מגלם וינס ווהן החינני כתמיד, ואת הסבתות צוות של שחקניות מנוסות ונהדרות, בהן לוריין בראקו, טליה שייר וסוזן סרנדון. משעשע במיוחד לצפות בשתיים מן הטבחיות מייבאות לאמריקה את השטנה הנושנה בין צפון ודרום איטליה, מרתק לגלות את סיפור הרקע יוצא הדופן של אחת מן הדמויות, וכמובן שגם התבשילים שלהם מסעירים את החושים, אם כי רובם לא מתאימים לצמחוניים.

ובכל זאת, נגיד מילה רעה על סרנדון האנטישמית, שמחוץ למסך מדברת גבוהה-גבוהה ומשחקת אותה פרוגרסיבית דגולה, אבל כאן מגלמת דמות שהמאפיין המרכזי שלה הוא חזה גדול, שכל הנשים מסביבה מעירות עליו. זה צורם ומיושן, ובטח שלא מעמיד את השחקנית היומרנית באור חיובי.

"נונה" הולך ומתקדם לקראת שיא סוחט דמעות, שאפשר להריח אותו מקילומטרים, ובכל זאת מציגים אותו כאן בצורה כל כך יפה, שאי אפשר שלא להתרגש. כמו סעודה מנחמת, זה סרט שבא לעשות טוב על הנשמה. כשלומדים שהוא מבוסס על אירועים שהתרחשו במציאות, הנחמה והשמחה גדולות עוד יותר. אולי בכל זאת יש עוד תקווה לעולם.

ולא ניפרד בלי לקיים את ההבטחה. המסעדה הניו יורקית שהסרט מבוסס עליה פתוחה ומחכה לכם, אם אתם בסביבה כמובן. הנה האתר הרשמי, ורק שימו לב שההזמנות טלפוניות בלבד, והתשלום רק במזומן. בתיאבון!

---------------
ועוד הערה לסיום: לו הייתי עובד באחד התיאטראות המקומיים, הייתי רוכש את זכויות העיבוד של "נונה" ומפיק על פיו הצגה בשם "סבתוש" על אדם שמקים מסעדה בירושלים ובה סבתות מעדות שונות שמבשלות תבשילים מארצות הולדתן. ההצלחה מובטחת, ולא צריך לשלם לנו תמלוגים.

ז'אנר האימה הוא מטרייה רחבה מאוד. אפשר לחלק את התוצרים העכשווים בסוגה לשני ז'אנרים. יש להיטים מסחריים ולא איכותיים במיוחד, שפונים בעיקר לבני נוער, והתקשורת והממסד בזים להם או מתעלמים להם. ויש גם סרטים שאפתניים יותר, שבדרך כלל עוברים בפסטיבלים לפני ההפצה המסחרית, נהנים מביקורת מעולות ואפילו קוטפים פרסים, ובכל זאת מניבים הכנסות, כי האימה היא ז'אנר רווחי ביותר.

"צמודים" נופל במובהק לקטגוריה השנייה, והוא עלה לאקרנים בשבוע שעבר אחרי שהוקרן בפסטיבל סאנדנס בחורף האחרון וזכה לביקורות משתפכות. הסרט משתייך גם לתת-ז'אנר של עולם האימה: אימת הגוף (Body Horror). זה סוג עשייה בפרופיל גבוה, שכבר הוליד את שניים מן הסרטים המדוברים והמוערכים של השנים האחרונות, "טיטאן" ו"יופי מסוכן" המופתיים.

זו עבודת הביכורים של התסריטאי-במאי מייקל שנקס, שם בוודאי עוד נשמע בשנים הקרובות, כי הוא מצליח ליצור דימויים אפקטיביים בתקציב דל למדי. היוצר הטירון מציג כאן את סיפורו של זוג, בגילומם של אליסון ברי ודייב פרנקו, העוברים מן העיר הגדולה לאזור כפרי. היא מורה, והוא מוזיקאי כושל בלי רישיון נהיגה, שתלוי לחלוטין בחסדיה של זוגתו כדי לנוע מנקודה לנקודה. באופן כללי, אנחנו מגלים כי לא פחות מאשר שהיחסים ביניהם מתבססים על אהבה ועל משיכה, הם מתבססים על תלות הדדית.

התלות הזו הופכת לקיצונית ומוחשית יותר ויותר. מתברר כי במקום מגוריהם החדש יש כוח מסתורי כלשהו, שלא נגלה את טיבו אך נאמר כי הוא קשור במיתולוגיה היוונית, והוא גורם להם לגוף שלהם להיצמד. כמיטב המסורת של ה-Body Horror, הדבר מוביל לכמה מעמדים גועליים ומצמררים, למשל סצינה בה אבר מינו של הגבר נדבק לזה של האישה, ויש עוד הרבה מזה.

סרטי אימה מהזן האיכותי יותר לא שואפים דווקא להפחיד, אבל "צמודים" מצליח לעשות זאת פעמיים-שלוש. הצרה היא שזה דרך הקפצות זולות למדי. בעיה נוספת היא שביחד ולחוד, צמד האוהבים פשוט בלתי נסבל. הדברים אמורים בעיקר לגבי המוזיקאי הכושל בגילומו של פרנקו. לקהל קשה לסמפט אותו או להתעניין בגורלו. הוא כל כך מעיק, שמצדנו לשונו יכולה להידבק לחיכו ולהישאר שם.

בכל זאת, "צמודים" מצליח להצמיד אותנו לכיסא. יש לו רעיון מקורי, והוא מצליח לשמור על מתח ועל מסתורין ולא לאכזב. כראוי, המערכה השלישית היא החלק הכי חזק שלו, והסיום מתגמל. הסרט הזה עושה בדיוק את מה שקולנוע אמור לעשות - לאחד בין הצורה לתוכן, ולהשתמש במעשה הקולנועי כמטאפורה. כאן, החיזיון הדוחה והמגעיל של איברי הגוף שנדבקים אחד לשני הוא כמובן משל יפהפה. הנמשל הוא טבעה התלותי של האהבה ושל הזוגיות, והוא מעלה את התהייה האם החיים המשותפים מפרים ומעשירים כל אחד מבני הזוג, או גורמים בסופו של דבר לאחד מהם להיבלע באחר.

"צמודים" מעלה קושיות מעוררות מחשבה, שיישארו איתכם הרבה אחרי הצפייה. השאלה הגדולה ביותר היא האם מדובר בשיר הלל לזוגיות או בכתב האשמה חריף נגדה. התשובה תלויה בעיני המתבונן, אבל אם צריך רמזים, קחו בחשבון שכוכבי הסרט הם זוג במציאות כבר כמה שנים טובות.

---------------

ועוד הערה לסיום: מגיעות ל"צמודים" עוד כמה נקודות על כך שהוא מצטט את הספייס גירלז ברגעי השיא שלו, והוא לא הסרט היחידי שעושה זאת עכשיו - ב"שישי הפוך יותר" תמצאו להיט אחר של להקת הבנות.

"8 באוקטובר" התיעודי של הבמאית האמריקאית וונדי סאקס עוסק בגל האנטישמי, האנטי-ישראלי והאנטי-ציוני שמעכיר ומכער את העולם בשנתיים האחרונות.

כמשתמע משמו, הסרט מתחיל ביום שאחרי השבעה באוקטובר. הוא מנפץ את המיתוס כאילו העולם גילה בתחילה אמפתיה כלפי ישראל ורק בהמשך הפנה אליה את הגב. כפי שהדוקו הזה מזכיר לנו, בזמן שבארץ עוד ספרו את הגופות, באוניברסיטת הארוורד 34 ארגונים שונים כבר פרסמו גילוי דעת משותף שהאשים את ישראל בטבח ולא גינה את חמאס בשום צורה. זה היה אות לבאות ולפרעות, והמסמך הדוקומנטרי הזה חושף את מה שקרה ברחובות, ברשתות ובכיתות, ואת ההטיה האנטי-ישראלית בטיקטוק, באו"ם ובאקדמיה.

סאקס מראיינת גלריה ארוכה של דמויות, שהתעקשו לעמוד בצד בישראל מאז השמונה באוקטובר. יש בה ישראלים כמו נועה תשבי ושי דווידאי, אושיות הוליוודיות כמו מייקל רפפורט ודברה מסינג, פוליטיקאים כמו חבר הקונגרס (הלא יהודי) ריצ'י טורס, וגם אקטיביסטיות צעירות יותר ומוכרות פחות. למשל, סטודנטית אמריקאית-יהודייה גיבורה בשם טסה וקסלר. היא הפכה לאישיות לא רצויה בקמפוס שלה פשוט כי לא הסכימה להתיישר עם המנטרה שקבעו סטודנטים שקראו פעם סיכום למאמר של פרנץ פאנון ומאז בטוחים שראו את האור - "ישראל פויה, והרוצחים והאנסים של חמאס הם לוחמי חופש ראויים להערצה".

"8 באוקטובר" הוא סרט סוחף, אפקטיבי, משכנע וכמובן חד-צדדי מאוד, בדיוק כפי שהסרטים מהצד האחר היו חד-צדדים כשלעצמם. למי שעקבו אחר הנעשה באמריקה ובאומות המאוחדות בשנתיים האחרונות הוא לא יחדש הרבה, אבל יסכם את הדברים בצורה בהירה, ובכל זאת יש בו כמה גילויים. למשל, הקלטה של ה-FBI משנות התשעים שצותתה לישיבה של פעילי חמאס באמריקה, בה הם בנו אסטרטגיה כיצד לנסח את האג'נדה שלהם בשפה שאינטלקטואלים אמריקאים אוהבים - כלומר, בממבו-ג'מבו אקדמי שאכן התגלה כנוסחה מנצחת.

הסרט זכה לתהודה ולהצלחה יחסית באמריקה, לפחות בהתחשב בכך שאיש לא רצה להפיקו או להפיצו. אצלנו הוא הוקרן בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ואז עלה לאקרנים בהפצה מסחרית קטנה בשבוע שעבר. נראה שההמונים לא שועטים לצפות בו, כי הוא מוקרן רק פעם אחת ביום. כנראה הקהל המקומי חושב, ואולי בצדק, שהוא כבר יודע הכל על הנושא, או אולי אין לנו כוח לצרות של יהודי התפוצה, ואולי פשוט הציבור מחפש אסקפיזם כמו ב"האקדח מת מצחוק". כך או כך, מגיע לסרט הזה שיצפו בו כאן, ולו כהוקרת תודה.

"האקדח מת מצחוק" הוא אייטם לוהט במדורי הקולנוע ובמדורי הרכילות. הסרט עלה לאקרנים בשבוע שעבר וזכה לביקורות מעולות בכל קנה מידה, וחריגות יחסית לז'אנר שלו - קומדיה פרועה, סוגה שביקורות בדרך כלל לא מפרגנות לה. אם לא די בכך, אז כוכביו ליאם ניסן ופמלה אנדרסון מגלמים זוג על המסך - ולפי הדיווחים, הפכו לזוג גם במציאות, מה שהגביר את הרעש סביב הלהיט.

מדובר כמובן בגלגול מחודש של סדרת הלהיטים הקומיים משנות השמונים. אלה הציגו את דמותו של פרנק דרבין, שבגילומו של לזלי נילסן התגלה כבלש משטרה השומר על פנים חתומות גם בסיטואציות האבסורדיות ביותר, ומצליח לפענח פשעים גם כשהוא עושה הכל הפוך.

המפיק הוא סת' מקפרלן, מעריץ ותיק של ליאם ניסן, שכבר ליהק אותו לתפקיד קומי ב"מיליון דרכים להתפגר" המושמץ והלא מוערך דיו.

כאן, מקפרלן בחר בו להיכנס לנעליו של נילסן המנוח, והוא מגלם את בנו של דרבין שממשיך את דרכו במשטרה. המפיק הצהיר כי ניסן הוא השחקן היחיד שמתאים לתפקיד, אבל מובן שזו לא בחירה מובנת מאליה - הרי הכוכב האירי התפרסם כחסיד אומות העולם ב"רשימת שינדלר", ואז המציא את עצמו מחדש כגיבור פעולה חסר רחמים ב"חטופה" ובשלל סרטי אקשן אחרים, אז קשה לדמיין אותו כליצן.

ניסן לא מצליח לשחזר לחלוטין את הקסם שהיה לנילסן, אבל הוא בהחלט מדגדג את קרסוליו. הוא עומד בתנאי הבסיס, ואמין כמפקח משטרה שמתרוצץ ומרביץ. אבל חשוב מכך - אף שהוא מזיז הרבה משרירי גופו, יש לו את היכולת הפלאית לא להזיז ולו שריר אחד בפניו גם במצבים המגוחכים ביותר, מה שמגביר את האפקט הקומי.

בצידו מככבת פמלה אנדרסון, בתור דמות מפתח בחקירה של השוטר, שהופכת כמובן גם למושא אהבתו. היא משלימה את הקאמבק שלה, שהתחיל בשנה שעברה עם הופעה מצוינת ב"המופע האחרון", ובינה לניסן יש כימיה מחשמלת. אם לא היינו יודעים שיש ביניהם רומן במציאות, היינו מנחשים זאת.

למעשה, יותר מאשר שהסרט מצחיק - הוא סקסי. במובן הזה, השם המקורי, "The Naked Gun", מתאים יותר משמו העברי. ניסן ואנדרסון חולקים ביניהם סצינות רבות, כולל המרכזיות ביותר, והמתח המיני ביניהם תמיד מורגש. הסצינה הכי מדוברת משלבת ביחסים ביניהם גם איש שלג, והתוצאה לא רק הזויה, אלא בעיקר ארוטית. גם סצינת הסיום רומנטית יותר מאשר קומית. שני הכוכבים בגיל שבו בדרך כלל לא רואים על המסך סיפורי אהבה הוליוודיים, מה שמוסיף לסיפור הזה מסר מעורר השראה - אף פעם לא מאוחר להתאהב ולאהוב.

יש כאן גם שכבות נוספות, כי ניסן מגלם שוטר שאיבד את אשתו, כפי שקרה במציאות לשחקן, שזוגתו ואם ילדיו, השחקנית נטשה ריצ'רדסון, מתה בתאונת סקי לפני כעשור וחצי. גם פמלה אנדרסון עברה שלל ייסורים שונים ומשונים בחיי האהבה שלה. קצת מצחיק להגיד את זה בהקשר של "האקדח מת מצחוק", אבל הצפייה בו מרגשת - מחמם לב לראות איך שני ציפורי האהבה הללו פותחים פרק ב' בחייהם. הם חמודים, לוהטים ומתאימים, והחשמל ביניהם נשפך מן המסך לשטיח האדום ובחזרה. הלוואי שתצא מזה חתונה.

יוצרי הסרט הזה לא יזכו עליו בדקל הזהב ואפילו לא בפרס הקומדיה הטובה של הקיץ, אבל בהחלט מגיע להם את פרס ליהוק השנה, ואם אכן תצא ממנו זוגיות ארוכת טווח, הם יקבלו משהו חשוב עוד יותר - מקום בגן עדן.

לפני כעשרים שנה, בניו יורק טיימס כתבו שכדי להתכונן כהלכה לסרט "White Chicks" שעלה לאקרנים בזמנו, הקהל צריך לעבור לובוטומיה. אם כך, מה נדרש מן הציבור האומלל בימינו לפני הצפייה במותחן הטרי "דייט קטלני"? שמישהו ישתה לו את המוח בקשית כדי לרוקן אותו לגמרי ואז ידפוק לו את הראש בקיר, לוודא שאף אונה לא מתפקדת בטעות. רק ככה אפשר לצלוח את הסרט הזה, המרסק שיאים של טיפשות ומופרכות. סליחה על המילים הקשות, אבל זה לא פרויקט אינדי של במאית אידיאליסטית אלא סרט הוליוודי נוצץ שעומדים מאחוריו מיליונרים, והם בטח יידעו להתמודד עם הביקורת הזו. הסרט עלה לאקרנים לפני כמה חודשים ולא הצליח במיוחד, ועכשיו הוא זמין אצלנו ב-VOD. אם אתם בכל זאת מתכוונים לצפות בו - שיהיה בכיף, אולי המזגן שלכם שבק חיים ואיתו גם המוח, אז בכל זאת תיהנו.

נער הייתי וגם זקנתי. למדתי את הקונספט של השהיית האמון, הבנתי שלא צריך לבחון תסריטים בזכוכית מגדלת כי "זה רק סרט", בעיקר כשמדובר בז'אנר המותחן, קיבלתי את זה שאפילו אצל היצ'קוק לא הכל הגיוני, והצלחתי ליהנות מלא מעט מותחנים מופרכים עם טוויסטים קלושים. אך מה אגיד ומה אומר - בתסריט כזה מזמן לא נתקלתי, ואני בכוונה לא מציין את השמות של מי שכתבו אותו ומי שביימו אותו כדי לא להלבין את פניהם.

כן אגיד שבסרט מככבת מייגן פייהי, מהכוכבות הגדולות של העונה השנייה של "הלוטוס הלבן", שם גילמה את דפני, ומגיעים לה תפקידים טובים בהרבה ממה ש"דייט קטלני" מציע לה. השחקנית המשגשגת מגלמת אלמנה טרייה המתאוששת מטראומה נוראית הקשורה במותו של בן זוגה ואבי בנה, שהמותחן הזה משתמש בה בצורה רדודה, מביכה ומאולצת.

לראשונה מאז האירועים הטרגיים, היא משאירה את הבן שלה בבית עם אחותה, יוצאת לדייט שבשמו נקרא הסרט. הוא מתרחש במסעדת יוקרה הנמצאת על גג של גורד שחקים בשיקגו - זירת התרחשות המזכירה להפליא את "יעד סופי" החדש והמופתי, אבל בכך תם הדמיון בין שני הסרטים.

במקור נקרא הסרט "Drop", כשם אמצעי התקשורת החדשני שלא נתחיל להסביר כאן את טיבו. בכל מקרה, במהלך הדייט מקבלת הגיבורה למכשיר שלה הודעות אייר-דרופ (שכאן נקראות דיגי-דרופ). המסר שלהן ברור: תרצחי את הדייט שלך בלי לשאול שאלות, או שאנחנו נרצח את הבן שלך. התגובה שלה קרת רוח באופן בלתי סביר, ובכלל הדמויות כאן מתנהלות בצורה שאין בה טיפה אמינות, ושומרות על היכולת לירות פאנץ'-ליינים שנונים גם כשחייהן וחיי הקרובים אליהם בסכנה ברורה ומיידית.

למרות שהסרט חושף את רוב עלילתו בטריילר, איזהר בכבודו. אתנהל כאילו מדובר במותחן גאוני שעדיף לא לדעת עליו כלום לפני הצפייה כדי לשמור על אפקט ההלם והתדהמה, ולא אגלה יותר מדי. אומר רק שהבחור, שהופך מהדייט שלה לקורבן ההתנקשות הפוטנציאלי, הוא צלם עיתונות מסוקס שיודע יותר מדי, ויודע גם שהידע הזה מסכן אותו ומסבך אותו עם גורמים אפלים, חסרי רחמים ועתירי משאבים.

אם כך, למה הוא מסכים לצאת לדייט עם בחורה שאינו מכיר? למה הוא בכלל יוצא מהבית במקום להסתתר מאחורי סלע? וכשהוא רואה שהאישה מולו מתחילה להתנהג בצורה משונה ומפלילה ומקבלת הודעות מסתוריות, איך זה שהוא ממשיך כרגיל במקום לעשות אחד ועוד אחד? אולי גם הוא, כמו התסריטאים וכמו הצופים הפוטנציאליים, עברו לובוטומיה. ארשה לעצמי גם לציין עוד דבר: איני מומחה במזימות רצח, אבל המזימה במרכז המותחן הזה מסובכת ומסורבלת להפליא ובטח יש לפחות מיליארד וחצי דרכים פשוטות יותר להתנקש באנשים.

מודה באשמה: צפיתי בסרט עד הסוף. מבחינה טכנית הוא עשוי טוב, וקשה שלא להיאחז בתקווה שבשלב מסוים תגיע תפנית מבריקה שתגאל אותו, אבל קורה ההפך. הסיומת שלו היא עלבון לאינטליגנציה, עלבון לסוגיה רגישה כמו אלימות במשפחה, ועלבון לחובבי המותחנים הקלילים. אנחנו מוכנים לספוג הרבה מאוד - אבל לא סרט שדורש מאיתנו מוות מוחי. ואולי בעצם בגלל זה קוראים לו "דייט קטלני"?