מעולה ככל שיהיה, "הרשת החברתית" רחוק מלתפוס את האיום הגדול של פייסבוק על העולם

ג'סיקה, מי יודע איפה כולנו היינו היום בלעדיה. מדהים לחשוב כמה השפעה הייתה לסטודנטית אלמונית על חיינו מבלי שפגשה בנו אפילו פעם אחת. אנחנו לא יודעים עליה כמעט כלום, אפילו שם המשפחה שלה נסתר מלבד האות הראשונה - A. אתם אולי מכירים אותה בשם אחר, בדוי, זה שהמציא עבורה ארון סורקין ב"הרשת החברתית" בשנת 2010: אריקה אולברייט. המעט שידוע על ג'סיקה נחשף לראשונה בכתבה מכוננת של מגזין רולינג סטון שראתה אור שנתיים לפני יציאת הסרט לאקרנים, וגוללה את סיפור הקמתה הסוער של הרשת החברתית שתשנה ללא הכר את העולם שידענו לפניה.

זו הייתה ג'סיקה שהציתה באותו לילה מכונן בשנת 2003 באוניברסיטת הרווארד את תאוות הנקם של סטודנט בשם מארק צוקרברג, אחרי שזנחה אותו. כפי שכל מי שצפה בסרט בוודאי זוכר, הגאווה הפגועה הובילה את צוקרברג לברוא בתוך שעות אתר בשם Facemash, תוך שהוא מתעד סימולטנית את מעשיו בבלוג האישי שלו. צוקרברג פרץ למאגר הנתונים של האוניברסיטה ומשך מתוכו בתוך זמן קצר את תמונותיהן של הסטודנטיות שלומדות בה. את השלל הכניס לאתר שהקים, לצד אלגוריתם דירוג שאפשר לכל אחת מהן לקבל ציון. הלינק התפשט בסערה ברחבי הקמפוס, ובמשך השעות הבאות לא פחות מ-450 משתמשים שונים בילו את זמנם במעגל בחירה אינסופי של מי מהסטודנטיות על המסך "לוהטת" יותר. בשיאה של התעבורה נרשמו לא פחות מ-22 אלף דפים נצפים באתר בזמן אמת.

בלי ג'סיקה לא הייתה Facemash, וללא Facemash הצלחת האתר הפוגעני לא הייתה עושה כנפיים ברחבי הקמפוס, ואלמלא ההצלחה לא היו האחים וינקלווס וחברם דיוויה נרנדרה מתוודעים לקיומו של צוקרברג ולא היו פונים אליו כדי להביא לעולם רעיון שהגו על רשת חברתית אקסקלוסיבית שתקשר בין הסטודנטים של האוניברסיטה היוקרתית. וללא הרעיון ההוא, לא היו הגניבה והשיפור והשכלול, הלוגו הכחול וה-f המפורסמת ביותר בהיסטוריה, התפוצה האדירה והתופעה שהפכה לאחד הארגונים החזקים והמשפיעים בעולם. "אנשים הם מציצנים גדולים הרבה יותר ממה שחשבתי", ציין צוקרברג באחד מדיוני מתן העדות שלו. מפחיד להבין כמה רחוק התובנה הזאת לקחה אותו ואותנו מאז.

צפייה מחודשת ב"הרשת החברתית" מגלה שכמעט דבר בסרט לא נפגם. הבימוי הנפלא, המסתורי והקודר של דיוויד פינצ'ר מעצים את סימן ההיכר של יצירותיו - הצגת הצד האפל של המין האנושי. הפסקול של אטיקוס רוס וטרנט רזנור עדיין עוכר שלווה ורב עוצמה, וקרבות המילים החדים של סורקין טוענים את הסרט במתח וכוללים כמה מהדיאלוגים הטובים ביותר שכתב בקריירה שלו. גם היום אי אפשר לא להתפעל מכך שסרט על סכסוך משפטי כמעט טכני במהותו הצליח להיות דרמטי, מסעיר ומעורר מחשבה על חמדנות, חברות, בדידות ומה שביניהם. בעצם, יש רק בעיה אחת: פחות מעשור בלבד לאחר הולדתה, יצירת התרבות שמזוהה יותר מכל עם פייסבוק איבדה כל רלוונטיות. כשלעצמה העובדה הזאת לא אמורה להדיר שינה מאף אחד מאיתנו, אבל הסיפור הגדול שנובע ממנה דווקא כן.

אי שם בקומה ה-14 של מגדל משרדים נוצץ ברוסלין, וירג'יניה, על גדות נהר הפוטומק, ממשיך משק הכנפיים של ג'סיקה לשנות את העולם. זהו מוקד הפעילות של מכונת התעמולה הגדולה ביותר בתולדות ארה"ב, מכונה שעשויה להכריע במידה רבה את האופן שבו העולם סביבנו יתעצב וישפיע על הדורות הבאים. משרדי הענק לרוחבה של הקומה מצוידים בטכנולוגיות מתקדמות ומסכים מרשימים, צוותים של אסטרטגים מובילים ופעילים מתמזגים אלה באלה במסדרונות המפוארים. יחד הם מפקחים מכאן על קמפיין בשווי של יותר ממיליארד דולר. חלק נכבד מהסכום האדיר הזה יושקע בפייסבוק. המערכה שכבר נפתחה על תשומת ליבם של מיליוני אמריקאים תלך ותתעצם בחודשים הקרובים עד לרגע השיא ב-3 בנובמבר. בעלי המגדל, דונלד טראמפ, מכנה את המקום שבו פועל מטה הבחירות שלו בתואר "הביצה" (The Swamp), אבל לעוזריו יש כינוי חזק בהרבה. הם מכנים אותו "כוכב המוות".

הסיפור של "הרשת החברתית" מלמד הרבה על השינוי האדיר שהתחולל בעולם במחי עשור. עם יציאת הסרט לאקרנים, אי אז באמצע הכהונה הראשונה של ברק אובמה, הפנטזיה הנאיבית בדיעבד על קירוב לבבות והתאחדות של המין האנושי אל מול אתגרי העתיד, נראתה ממשית. מארק צוקרברג עצמו, האיש שגנב את הרעיון לפייסבוק, האיש שהשפיל את חברותיו לספסל הלימודים למען תהילתו האישית, האיש שבגד בחברו הטוב ביותר לטובת בצע כסף, צויר בסרט, שעורר בשעתו לא מעט דאגה בפייסבוק, כגיבור פגום, חבר של כבוד בחבורת האנטי-גיבורים הלבנים של וולטר ווייט, טוני סופרנו ודון דרייפר. כמוהם הוא היה חלאה אבל גם נערץ בסתר, האיש שעושה את הבחירות הלא נכונות אבל מיוסר על ידי מצפונו, האיש שמעז להצליח כי עם כל הכבוד לנאמנות וחברות, רק לווינרים יש כרטיס ביקור שאומר: "אני המנכ"ל, ביץ'".

פייסבוק של השנים הראשונות אכן שיקפה את רוחו של הסרט כמפלט צעיר ומגניב, אליו התקבצו צעירים וצעירות מכל רחבי העולם. ככל שהפכה פחות אקסקלוסיבית ויותר פופולרית, הלך קסמה ודעך. ב-2012 מצא סקר מקיף כי 94% מבני הנוער האמריקאים עושים שימוש יומיומי בפייסבוק. שש שנים בלבד לאחר מכן, צנח נתח השימוש של קבוצת הגיל הזו ל-51%. הגרסה הקולנועית של מארק צוקרברג נכנסה לפייסבוק מתוך התובנה ש"בנות רוצות לפגוש בנים מהרווארד". באחת הסצנות פונה אליו חברו ושותפו העתידי בפייסבוק, דסטין מוסקוביץ', ושואל אותו אם סופיה אטיס מקורס ההיסטוריה לאמנות שבו לומד צוקרברג פנויה. "אנשים לא לובשים על עצמם שלט שעליו כתוב: אני פנוי", הגיב האחרון לפני שרץ לחדרו כדי לברוא את קטגוריית ה"סטטוס". ההבדל בין "במערכת יחסים" לבין "רווק/ה" בא לעולם.

אם פייסבוק של "הרשת החברתית" הייתה המקום שהתעתד לחבר בין בני אדם, גרסתה הנוכחית מוקדשת כמעט באותו להט לעשיית ההפך הגמור. בנקודה הזאת בדיוק מצטלבים האינטרסים שלה ושל דיירי "כוכב המוות".

"?What's on your mind", שואלת אותנו פייסבוק בכל פעם שאנחנו נכנסים אליה, ולא במקרה. האוצר שנמצא בין האוזניים שלנו שווה לענקית ממנלו פארק, קליפורניה, 55 מיליארד דולר בשנה. כמו במקרה של מארק צוקרברג והאחים וינקלווס, היא הפכה את אגירת ועיבוד המידע למעגל תזרימי אינסופי שמתאים את המציאות להעדפותינו. לשם כך היא נדרשה למעשה אכזרי אבל הכרחי: חיסול העיתונות הממוסדת.

רק לפני עשור עיצוב תפיסת העולם שלנו היה עדיין מנת חלקה של התקשורת. היו בה אינטרסים כלכליים וקשרי הון-שלטון, אינטריגות והרבה פוליטיקה, ואף על פי כן היא נהנתה מאמון הציבור. אלא שהתעצמותה של פייסבוק הציבה את התקשורת המסורתית בפני אתגר שכמותו לא חוותה מעולם. ב"הרשת החברתית" נאבק מארק צוקרברג באדוארדו סברין כדי למנוע כניסה של פרסומות לאתר המתפתח שלהם, בטענה ש"זה לא מגניב". בעולם האמיתי הרשת החברתית דווקא השתלטה ברעבתנות על צינור החמצן של העיתונות - תעשיית הפרסום. בצוותא עם גוגל שברו שתי ענקיות הטכנולוגיה את השוק עם מחירי רצפה, שתו את תקציבי הפרסום ודחקו את כלי התקשורת המקרטעים להעתיק את מרכז הפעילות שלהם אל הרשת, וממנה היישר לחיקו החמים של הפיד.

עד מהרה עמודי הבית הגדולים שייצרו סדר יום היררכי לפי סטנדרטים עיתונאיים, נזנחו לטובת הבליל השוצף של פייסבוק שהפך למקור המידע העיקרי שלנו. בתוך תערובת של חתולים מנגנים על פסנתרים, בדיחות ווידויים קורעי לב, לא נותר לדיווחים ענייניים וקורקטיים על חדשות היום כל סיכוי. כדי להתחרות ולשרוד נדרשו מי שהחשבנו לבעלי הידע לשחק במשחקי הפיד. דיוק, ענייניות ומקצועיות נזנחו במהרה לטובת סיפורים סנסציוניים, כותרות דרמטיות וסחיטה רגשית. אמנם נכון שפייסבוק לא התחילה את התהליך הזה. העיתונות חיבבה וליבתה סנסציות עוד כשהייתה בשיאה. אלא שרכבת ההרים הרגשית של פייסבוק האיצה את התהליכים האלה עד כדי הרס עצמי של ממש. העיתונות שנסמכה על אמון הציבור ניסרה את הענף שעליו ישבה, בניסיון נואש להמשיך ולהילחם על תשומת ליבו של אותו ציבור. ברגע שהאמון הזה נשבר, גורלה נחרץ.

קרב הכותרות של הפיד שיחק באופן מושלם לידיה של פייסבוק. בעסקי המידע פרובוקציה ומחלוקת הן הגביע הקדוש. הן מושכות גולשים רבים שמגיבים, משתפים ומביעים רגש, כלומר מייצרים כמויות אדירות של מידע חיוני ויקר ערך. האלוגריתם שמאחורי הפיד תגמל סיפורים ופוסטים כאלה על חשבון אחרים. דוגמא למשמעות של הבחירה הזאת על סדר היום הזה ניתן למצוא בסיפור הבא: אף שמספר מקרי הפשע האלימים ברחבי ארה"ב בשנת 2015 הגיע לשפל של 30 שנה, סקרים שנערכו בציבור חשפו כי אחד מכל שני אמריקאים האמין שישנה דווקא עלייה בפשיעה. את הסיפור הזה אפשר להחליף באינספור מקרים מ"הערבים שנעים בכמויות אדירות" ועד גלי ההגירה שיהפכו את אירופה למוסלמית. זהו סיכומו של מעגל הקסמים: תקשורת מוחלשת ומתכווצת תמידית שמאדירה סנסציות, ובוראת את השקר שבו נשבעה להילחם.

התוצאה הפכה את הפיד לחבית נפץ בלתי נגמרת. "זעם", "הלם" ו"שערוריה" זעקו מכל כיוון. תלונות, כעס ושיימינג התחרו אלה באלה. הבנים והבנות שחיפשו מערכות יחסים עזבו לפלטפורמות אחרות, ואת מקומם תפסו הזעזוע הקולקטיבי ופרובוקטורים מקצועיים. על פניו פייסבוק התגאתה וממשיכה להתגאות ב"דמוקרטיה של הפיד", בה לכל אחד מאיתנו יש מגפון שווה לזעוק בו את אשר על ליבנו. אלא שבפועל מישהו מאחורי הקלעים החליט להעצים מגפונים מסוימים ולהעלים אחרים. שדה הראייה הווירטואלי של הפיד הלך והתכווץ, מקצין ומעצים עמדות, זורע כאוס וספקות שלתוכם נכנסו בחדווה מי שיהפכו את אבק השריפה הזה למדורת ענק.

בשנותיה הראשונות והתמימות של פייסבוק, כשהמסר של "הרשת החברתית" עוד היה טרי ומתקבל על הדעת, היה זה הקמפיין של ברק אובמה ב-2012 שזיהה לראשונה את הכוח של פנייה ממוקדת לציבורים שאותם ביקש לגייס. כך נולד ה-"Micro Targeting", מערכת פרסום שמפלחת קהלים ספציפיים בקבוצות קטנות ומתאימה עבורם מסרים אישיים. ההצלחה בגיוס כספים ועידוד ההצבעה בקרב קהלי המטרה הייתה מרשימה ונחשבה לאחד המפתחות החשובים בהבטחת כהונתו השנייה של אובמה בבית הלבן. הנשק הזה צד את עיניהם של ראשי המפלגה הרפובליקנית בארבע השנים שהובילו אל בחירות 2016, ולא רק את שלהם.

כפי שצוקרברג עצמו הוכיח עם Facemash, פרובוקציה והתרסה אפקטיביים הרבה יותר ממסרים חיוביים. קמפיין 2016 של דונלד טראמפ, אליו גויסו לא מעט ממומחי הטכנולוגיה שעבדו עם אובמה ב-2012, הפך את ה-Micro Targeting מפינצטה לתת-מקלע. הדרך לשם עברה באימוץ תורות לחימה פסיכולוגית צבאיות. קבוצת SCL, שהתמחתה בפסיכולוגיה התנהגותית וצברה ניסיון עם הצבא האמריקאי ובקמפיינים פוליטיים שנויים במחלוקת באפריקה, הוציאה מתוכה חברת בת בשם קיימברידג' אנליטיקה שבין מקימיה נמנה גם סטיב באנון, עורך האתר הימני הקיצוני ברייטברט, ולימים האסטרטג הראשי של קמפיין טראמפ.

חמושים ב-87 מיליון חשבונות שנשאבו מפייסבוק, מפולחים לפי פרופילי התנהגות המורכבים בין היתר מקטגוריות כמו נוירוטיות, מנת משכל ואמונה בעב"מים, יצאו אנשי קיימברידג' למסע התעמולה וההסתה הנרחב בהיסטוריה. הפיד הוצף במסרים מיליטנטיים, חצאי עובדות ופייק ניוז מוחלטים, באסטרטגיה עם מטרה כפולה: שלהוב הבייס הרפובליקני ודיכוי הקולות המתנדנדים. אם המטרה של קמפיין אובמה הייתה לנצל את כוחה של הרשת כדי לייצר תנועה שורשית לעידוד הצבעה, קמפיין טראמפ ביקש לגרום לרבים להתייאש משני המנהיגים ולהישאר בבית ביום הבחירות.

אל הקלחת המבעבעת הזאת נכנסה גם ישות מדינתית בעלת אינטרס מובהק בזריעת כאוס, רוסיה של ולדימיר פוטין. חוות טרולים ממומנים בכספי ממשלה, שניצלו את החיבה של אלוגריתם הפיד לפרובוקציות כדי לחשוף 126 מיליון אמריקאים למסרים סותרים. תומכי שתי המפלגות הופגזו בכמויות אדירות של מידע, רובו המוחלט שקרי לחלוטין, שנגע לשני המנהיגים. הפגנות סותרות אורגנו, סיפורי אימה על שתיית דם של ילדים נוצרים נשתלו, והכל במטרה לערער ולזעזע את התהליך החשוב ביותר של הדמוקרטיה הגדולה בעולם באמצעות הרשת המשפיעה בעולם שיצאה ממנה. לעולם לא נדע כנראה במדויק כמה נרחבת הייתה ההשפעה של הסערה המושלמת הזאת, אבל האמת היא שגם להשפעה קטנה היו משמעויות דרמטיות. במדינות המפתח שהכריעו את הבחירות זכה טראמפ בפערים זעומים במישיגן (11 אלף קולות), וויסקונסין (27 אלף קולות) ופנסילבניה (67 אלף קולות). פחות מכמות הקהל במשחק פוטבול ממוצע.

"אתה כותב את הבולשיט הזדוני שלך מחדר אפל בגלל שזה מה שאנשים כועסים עושים היום", הטיחה אריקה אולברייט במארק צוקרברג, בסצנה מתוך "הרשת החברתית" שבה הגיע להתנצל בפניה אחרי השיימינג הפומבי שהעביר אותה. בלי להתכוון, מדובר בנבואה מדויקת להחריד של העתיד לבוא. בין החודשים יוני לנובמבר 2016 הופיעו 5.9 מיליון פרסומות פייסבוק מטעם קמפיין טראמפ בלבד בפיד האמריקאי, לעומת 66 אלף של קמפיין קלינטון. מומחי הטכנולוגיה שניהלו את הקמפיין יצרו מאות גרסאות של מסרים, ניסו אותן תחילה על קבוצות גולשים קטנות, והמוצלחות מביניהן הפכו גם לסרטונים ויראליים ותשדירי טלוויזיה. התגובה שחיפשו אנשי הקמפיין הייתה בעיקר זעם: כעס על הליברלים, כעס על הממסד וכעס על המהגרים.

הפצצת השטיח הזאת לא כללה כמובן את הסיקור האובססיבי שקיבל המועמד הרפובליקני, דאז, בחינם מהתקשורת. כל נאום, כל ציטוט, כל עצרת משולהבת הפכו לקטעים ויראליים ששותפו שוב ושוב. אם האלגוריתם של פייסבוק היה יכול לייצר מועמד אולטימטיבי שימקסם את מטרות החברה, הוא לא יכול היה להתעלות על מה שיצרה המציאות. התחושות העזות שעורר טראמפ היו מכרה של זהב, תומכיו ושונאיו לא יכלו לשבוע ממנו. כל אלה נעשו עם פחות מרבע מהממון שנמצא בידי קמפיין 2020, מחוזק בספינת המלחמה של פוקס ניוז. רק לשם השוואה, קמפיין ביידן גייס נכון לתחילת יוני 2020 כ-180 מיליון דולר בלבד.

לצד הדלק ששפך קמפיין טראמפ אל מחזור הדם של הרשת החברתית, המשיכו תוצאות אופיו של הפיד להתגלות. מצגת פנימית שהוצגה בתוך פייסבוק ב-2016, ושתוכנה פורסם לאחרונה בוול סטריט ג'ורנל, חשפה כי קבוצות מהימין הקיצוני בגרמניה היו אחראיות לשליש מהתכנים הפוליטיים בגרמנית שעלו בפייסבוק. אבל הממצא הבולט מכולם הוא ביטוי של האבולוציה שעברה על פייסבוק. המעבר מהפיד הגדול לקבוצות סגורות ואקסקלוסיביות - בדיוק כמו הרעיון שהדליק את מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית" - הפך את כוחם של בעלי אינטרס לגדול הרבה יותר. טרולים רוסים, גזענים וקיצונים אחראים באופן חסר פרופורציה לתכנים שעולים בקבוצות הללו. והאלגוריתם? הוא הפך בינתיים ליחצ"ן. המצגת קבעה ש-64% מהמצטרפים לקבוצות הסגורות הקיצוניות ביותר בפייסבוק הגיעו אליהן הודות להמלצות כמו: "קבוצות שיעניינו אותך".

תהליך הרדיקליזציה בקבוצות קטנות יעיל הרבה יותר מזה של הפיד הגדול. חברי הקבוצות לרוב מעורבים הרבה יותר, והיכולת לפקח על התכנים שעולים בהן מוגבל עוד יותר, שכן האחריות נופלת על כתפי מנהלי הקבוצה. המצגת מצאה שכמות התוכן הקיצוני הימני בפייסבוק עולה משמעותית על זה של תוכן קיצוני מהצד השמאלי של המפה, והמלצת יוצריה הייתה התערבות אקטיבית שתטפל בקיטוב האדיר. "האלוגריתמים שלנו מנצלים את פעולת המוח האנושי כדי לייצר פילוג", נכתב בה, "אם המגמה הזאת לא תשתנה, פייסבוק תזין את משתמשיה בעוד ועוד תוכן מפלג כדי להגדיל את זמן השהייה שלהם באתר". צוקרברג לא השתכנע. בסיום הפגישה ביקש מהנוכחים לא להזכיר בפניו את הנושא שוב.

זוהי כמובן לא הפעם הראשונה שפייסבוק מסרבת להתמודד עם המפלצת שיצרה בעצמה. אף שהוכח כי פרסומות פוליטיות שהוצגו בה הכילו מידע שקרי ומסוכן, סירבו ראשיה בתוקף לסנן או להגביל אותן בדרך כלשהי. ההסבר הרשמי הוא שפייסבוק נאמנה לחופש הביטוי ומקדשת את הזכות של גולשיה לבחון בעצמם איזה מידע פוגעני ושקרי ואיזה לא, ולפעול בהתאם. זוהי כמובן אשליה, התלות האדירה של גולשים רבים בפייסבוק והאופי של האלוגריתם יוצרים הלכה למעשה הבניית מציאות שקרית. לא מפתיע, אם כן, שהאסטרטגיה של בכירי "כוכב המוות" לקראת בחירות 2020 היא סימון הקבוצות הסגורות. שם, בהסכמה בשתיקה של ראשי פייסבוק, יתחולל הקרב המכוער ביותר בתולדות הפוליטיקה האמריקאית.

לזכותה של פייסבוק ייאמר שהיא אינה היחידה שניצלה את ההקצנה של משתמשיה לעשיית רווח. הפודקאסט "Rabbit Hole" של הניו יורק טיימס מתחקה אחר פיד היוטיוב של קיילב קיין, סטודנט תמים מעיירה ענייה במערב וירג'יניה, שנשר מלימודיו בקולג' הקהילתי ומצא מפלט בזרם הסרטונים האינסופי. ההאזנה מובילה אותנו במסע הההקצנה שעובר קיין, שהצביע לאובמה ב-2012, הודות לאלוגריתם ההמלצות של יוטיוב. הוא מתחיל בהיקסמות מסדרת הרצאות של שדרן קנדי כריזמטי עם אמונה בגזענות לבנה, וממשיך במורד מאורת הארנב אל עולם מטריד של אמת אלטרנטיבית, ניאו-נאצים ומכחישי שואה.

הקלילות והטבעיות שבהן נקודה אחת מובילה לאחרת הופכות את המסע של קיין לאוניברסלי, וממחישה את היתרון האדיר שהיא מעניקה לתועמלנים ופרובוקטורים מקצועיים. קל לדמיין את עצמנו יושבים שם במקומו. ב-2016 וב-2018 הוזמנו נציגי גוגל לצד נציגי פייסבוק לסנאט, כדי להסביר כיצד תכננו מערכת שסייעה לאויבי ארה"ב לפגוע בהליך הבחירות שלה ולערער את אזרחיה.

גם טוויטר נהנתה בשנות טראמפ מנסיקה בשימוש, בזכות תשומת הלב האדירה שמושך הנשיא האמריקאי שהפך את החשבון שלו לכלי התקשורת המרכזי עם תומכיו ולכלי ניגוח של אויביו. ניסוי שערך משתמש בטוויטר, שפתח יוזר בשם "SuspendThePres", העתיק את ציוציו של הנשיא ופרסם אותן במדויק כדי להוכיח את אי-השוויון המובנה ביחס אליו. אחד הציוצים נמחק והחשבון נחסם ל-12 שעות, בעוד החשבון המקורי של טראמפ זכה כמובן ליחס שונה לחלוטין.

אך גם ללא טראמפ, בחירה ב"ציוצים מובילים" תוביל אל סנסציות, דעות קיצוניות ושערוריות בדיוק כמו שתי מתחרותיה. מחאת זכויות האזרח בארה"ב בעקבות הרצח של ג'ורג' פלויד היא הביטוי העדכני ביותר לכך. אף שרוב מכריע של ההפגנות והמפגינים דוגלים במחאה בלתי אלימה, התמונות, הסרטים והקולות שמגיעים מתוך הדמוקרטיה של הפיד, מייצרות יתרון תמידי להכאת מפגינים, ביזה והרס רכוש. בתחילת העשור הקודם התגאתה פייסבוק באחריות ל"אביב הערבי", ומתן קול להמונים שדוכאו במשך שנים. הבחירה של ענקיות הטכנולוגיה לא הייתה מקרית, אבל כאן מגיע הטוויסט שיכול להפוך את התמונה על פיה.

ברגע השיא של "הרשת החברתית" מגיע אדוארדו סברין למשרדי פייסבוק החדשים והנוצצים, ומבין באיחור שנקלע למארב. חברו הטוב ביותר בגד בו ואפשר לדלל את מניותיו בחברה מ-33% ל-0.03%. במציאות, כבר ב-2018 ביקשו ארבע קרנות מובילות המחזיקות במניות פייסבוק לדון בהעברתו האפשרית של מארק צוקרברג מתפקידו, בעקבות השערוריות שעברה החברה בגניבת המידע של משתמשיה וקמפיין התעמולה הרוסי שהתרחש בתוכה. הניסיון ההוא נכשל, אבל נדמה שהמארב מתחיל דווקא עכשיו, ומי שירה את הירייה הראשונה הוא לא אחר ממייסד טוויטר, ג'ק דורסי.

ההחלטה של דורסי לסמן את ציוציו השקריים של הנשיא בנוגע להונאה בהצבעות בדואר הייתה הסנונית הראשונה. אחריה הגיעה הכרזה על שינוי מדיניות האכיפה של טוויטר בכל הנוגע לתכנים פוגעניים ומפלים ולענישה של האחראים להם. כל זאת בתוספת לתרומות של דורסי לתנועות של אקטיביסטים מהקהילה השחורה, תמיכה בקריאה לרפורמה של המשטרה האמריקאית. ורק בתחילת החודש, ההחלטה להסיר סרטון של קמפיין טראמפ, שמתמקדת בנזק ובאלימות שגרמו המפגינים בארה"ב וטוען ש"זכרו של פלויד מוכתם באמצעות אנרכיסטים ובוזזים ברחובות". הפרסומת אמנם הוסרה בשל תלונה על הפרת זכויות יוצרים, אבל הנשיא כבר הכריז מלחמה על "תומכי השמאלנים הרדיקליים".

הצטברות המקרים האלה הציתה את נס המרד הפנימי בתוך פייסבוק, שהתעקשה להמשיך במדיניות אי ההתערבות שלה. עובדים בכירים יצאו במתקפה נגד מדיניותו של צוקרברג, בעוד עובדי עבר חושפים עוד ועוד סיפורים על חוסר האחריות שבו נוקטת החברה. באחד מהם מתוארת מערכת סימון תכני שנאה שתוכננה עוד ב-2016 אך מעולם לא נכנסה לשימוש. כתבה נרחבת של הוושינגטון פוסט מגוללת את שהתרחש בישיבה סוערת בתוך פייסבוק, בה הטיחו עובדים במנכ"ל כי החברה מנהלת "מערכת יחסים מתעללת" עם נשיא ארה"ב, ודרשו לשנות את מדיניות החברה בנוגע לאכיפה של תכנים שקריים ומחוללי שנאה. הניו יורק טיימס דיווח על שביתת מחאה ראשונה בתולדות פייסבוק של עובדים שמאסו בהתנהלות החברה. כמה בכירים מתוכם הודיעו על התפטרותם המיידית.

בסצנת אודישן נהדרת ב"הרשת החברתית" מתחרים ביניהם מועמדים להתמחות בחברה בקרב רב-משימתי הכולל שתייה, פריצה דיגיטלית וסגירת חלונות פרסומות כדי להתקבל לחברה. ב-2020 רבים מהכישרונות הגדולים של עמק הסיליקון טוענים שלא ירצו לעבוד בפייסבוק גם תמורת סכומים גבוהים. המוניטין המתערער במהירות של החברה, הוביל אותה בתוך שבוע לשינוי דרמטי במובנים השמרניים של פייסבוק. הפרסומת של טראמפ הוסרה מהרשת, והמנכ"ל התחייב לראשונה לבחון מחדש את מדיניות החברה בנושאי אלימות משטרתית ומחאות אזרחיות. בנוסף, שוחח צוקרברג עם הנשיא וביקש ממנו "למתן" את התבטאויותיו.

מדובר בטיפה בים וייתכן בהחלט שמדובר במס שפתיים שנועד להוריד מעט את מפלס הלחץ האדיר בפייסבוק של השבועות האחרונים, אבל משהו באוויר לראשונה מזה עשור מרגיש קצת אחרת. כמו דמותו הקולנועית ברגעי הסיום של הסרט על אודותיו, אפשר כמעט לדמיין את האיש הכל יכול יושב לבד במשרדו ולוחץ שוב ושוב על "רענן". צוקרברג הקולנועי ישב שם לאחר שנותר נטול חברים, ממתין לשווא לאישור חברות מאריקה. צוקרברג של היום עושה זאת לשורת המחאות שמגיעות אל המייל התאגידי מכל כיוון בחברה. מי יודע? אולי אפילו מבעלי המניות.

כשנשאל לפני שנה, השיב ארון סורקין כי מפיק "הרשת החברתית", סקוט רודין, כבר פנה אליו יותר מפעם אחת עם קישור הנוגע להתפתחויות בפייסבוק והאפשרות של סרט המשך. בשלב זה מדובר בחצי הלצה בלבד, אבל השתלשלות האירועים עשויה לשנות את התמונה. תמורות תרבותיות, פוליטיות וחברתיות משנות סדרי עולם, בוודאי כשאלה מתחברים לחיבה ההוליוודית לסרטי המשך. פינצ'ר יקבל את האפלה האנושית במלוא כיעורה, וכר הריבים הפוטנציאלי לדיאלוגים תזזיתיים של סורקין פשוט בלתי נגמר. ובכלל, פרספקטיבה היא עניין מרתק.

"אתה לא חלאה, מארק", מנחמת אותו עורכת הדין הזוטרה, מרלין, בדקות הסיום של הסרט, "אתה רק מנסה מאוד להיות כזה". מעניין יהיה לדעת אם שינתה מאז את דעתה.

(עדכון ראשון: 12:20)