אולי קצת קשה לזכור מבעד לעשן והאפר של מגפה עולמית שזעזעה ותעתעה בתחושת הזמן שלנו, אבל 2020 הייתה השנה שבה הטלוויזיה השתנתה מהיסוד. בנובמבר של השנה שעברה הגיעו שירותי הסטרימינג של דיסני (לא בישראל) ואפל (כולל בישראל ועם תרגום לעברית), באביב שלאחר מכן הגיעו גם אלה של וורנר (HBO מקס, שלא זמינה בישראל) ו-NBC יוניברסל (פיקוק, אף הוא לא זמין). כל אלה הצטרפו לגדולות הקיימות: הולו, אמזון פריים וידאו וכמובן נטפליקס. בקנה יש עוד נוספות, בראשן המייקאובר שעושה CBS All Access ("הטובות לקרב", סדרות "מסע בין כוכבים" השונות) בטרם תהפוך לפאראמונט פלוס ב-2021. אלה גלים שעוד לא הגיעו אלינו במלוא עוצמתם, אבל השנים הבאות הולכות לשנות את זה לחלוטין, וזה משהו שחברות הטלוויזיה בישראל מנסות להבין איך להתמודד איתו כדי לשרוד.
באשר לשנה שמסתיימת השבוע, ההתהוות הזו במקביל למגיפה שכופה על רוב העולם להסתגר בביתו גרמה להאצת תהליכים בתעשיית הבידור, כאלה שבוודאי היו נדרשים להם שנים אילולא כן. שירות סטרימינג חדש וענק, קוויבי, קם ונפל במסגרת השנה הזו. הזרמת סרטי ענק במקביל לבכורתם הקולנועית רק מוסיפה ומטשטשת את החיץ בין המדיומים השונים. מה כבר ההבדל בין פרסי האמי לפרסי האוסקר אם כל הסרטים הכי נחשבים עולים ישירות בשירותי הסטרימינג? האם "Small Axe" של במאי הקולנוע סטיב מקווין ("12 שנים של עבדות"), המורכבת מחמישה סרטים העומדים בפני עצמם, היא סדרת אנתולוגיה או אירוע קולנועי?
אלה שאלות מרתקות שמשנות את עולם התרבות כפי שאנחנו מכירים אותו. בינתיים, למרות התוספת הגדולה הזו של גופי שידור שרק רוצים ליצור עוד ועוד תכנים כדי למשוך אליהם את המנויים, לראשונה זה חצי עשור הגיעו פחות סדרות אל המסך - בשל הקורונה כמובן. הפקות נאלצו להיעצר, לפעמים במחיר של ביטולן המוחלט. סדרות מורכבות יותר להפקה תחת כללי שמירת המרחק והבדיקות, או כאלה שהצילומים שלהן מתקיימים באזורים בעייתיים, פשוט נפחו את נשמותיהן.
האובדן הצורב ביותר הוא של "GLOW". דרמת המתאבקות הנהדרת בוטלה על ידי נטפליקס על אף שכבר הוזמנה ממנה עונה רביעית ואחרונה ופרק שלם שלה כבר צולם ויתר התסריטים נכתבו. מלבדה בוטלו בגלל המגפה גם "איש הניסים" ("Messiah"), "זה מה שחסר לי עכשיו" ("I Am Not Okay With This") ו"עולם חדש" ("The Society") של נטפליקס, "סטאמפטאון" של ABC (בישראל ב-yes) ו"איך להפוך לאלוהים" של שואוטיים בכיכובה של קירסטן דאנסט (בישראל בסלקום tv).
הידלדלות התכנים הזמנית הזו הקנתה לנו יותר פנאי מבורך כצופים להשלים דברים שנדחקו מבחינתנו אל השוליים בשנים האחרונות, כמו גם לצפות שוב בסדרות אהובות. אולי טוב שכך. במין יישור קו עם שנה כה קלוקלת, עלינו להודות שרוב מה שבכל זאת עלה השנה בטלוויזיה היה רחוק מלהרשים. עונות פושרות של סדרות אהובות וסדרות חדשות ומבטיחות שנפלו חלל (ע"ע מפחי הנפש של השנה), וגם רוב מה שהיה טוב היה מקסימום בסדר. אז כן, הרכבת רשימת חמישים סדרות השנה הייתה פחות תחרותית מאשר בשנים האחרונות, אבל המצעד הזה הוא עדות לכך שהיו לא מעט דברים טובים לראות ככלות הכול.
לא מסכימים עם הבחירות שלנו? הצביעו לסדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
50. אווניו 5
שם מקורי: Avenue 5
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv)
אולי המקרה המדהים של השנה, ולבטח אחד המעניינים שבהם. "אווניו 5" של הגאון ארמנדו יאנוצ'י, בין היתר יוצר "Veep", החלה את דרכה כשהיא מתפזרת ויורה לכל הכיוונים. הסאטירה בכיכובו של יו לורי ("האוס", "Veep") עוסקת בחללית התענוגות הראשונה בחלל, שסוטה ממסלולה והכל בה משתבש. לאורך כל פרקיה הראשונים היו אמנם רגעים מעוררי גיחוך, אבל עיקר החסד שאפשר היה לתת לה נבע מכוחם של העוסקים במלאכה, מהידיעה שהם מסוגלים להרבה יותר מזה ובוודאי לבסוף יתאפסו על עצמם.
הקטע הוא שבמהלך השבועות שבהם שודרה פרצה הקורונה ברחבי העולם המערבי. האוכלוסיה נדרשה להסתגר בביתה, להפסיק להתרועע זה עם זה ולשמור על ריחוק חברתי. פתאום המעשייה על אסופת נטולי-יכולת אובדי עצות המנסים לנהל משבר קיומי ועושים החלטות מטומטמות בזו אחר זו - הפכה מוחשית להפליא. היא גם נשארה כזו לאורך כל התקופה מאז ועד היום הודות למתנגדי המסכות, מתנגדי החיסונים ומכחישי המגפה. אחת הסצנות המהממות בסדרה, ששוב, נוצרה הרבה לפני הקורונה אבל שודרה בשיאו של הסגר הראשון, מציגה שורה של נוסעים ועובדים הבטוחים שמשקרים להם - אפילו כשהם רואים אחרים מתים לנגד עיניהם! - ומתעקשים לצאת בעצמם אל מנעל האוויר, שם בזה אחר זה הם מוצאים את מותם הגרוטסקי. אם היינו צריכים אישוש לגאונות של יאנוצ'י וחבר מרעיו, היא גלומה בצורה שומטת לסת ברגעים האלה, שאולי אילולא הקורונה היינו חושבים שהם מופרכים מדי. אלגוריה מטורפת לאנושות מטורפת.
זה הקטע. קחו בחשבון שהוא כולל ספוילר למותן של כמה מהדמויות שהיו עד אז חלק מהקאסט.
49. סנטרל פארק
שם מקורי: Central Park
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
על גליו של המחזמר "המילטון", שאמנם לא שודר בארץ אבל נתזיו הגיעו עד הנה, עלתה באפל קומדיית אנימציה מוזיקלית ששניים ממדבביה - לזלי אודום ג'וניור ודויד דיגס - נמנים על הקאסט המקורי של המחזמר על קורותיו של אלכסנדר המילטון. הסדרה, שיצר לורן בושארד, יוצר "Bob's Burgers", יחד עם ג'וש גד ונורה סמית', עוקבת אחר משפחת טילרמן שמתגוררת בסנטרל פארק בניו יורק, ומתמודדת מול זקנה עשירה ומרושעת ששונאת את הפארק וזוממת לפנות אותו לטובת פרויקט נדל"ן.
רוב הזמן "סנטרל פארק" מצחיקה ומתוקה, השירים בה חכמים, קליטים ומעורר השראה, מלאי משחקי מילים (התרגום המצוין של גלית אקסלרד מתמודד איתם בהצלחה מרשימה), וכדרכו של הז'אנר - פותחים פתח לנפשן של הדמויות. כבר מתחילתה היא זוהרת כסדרה עם לב רחב ואהבת אדם וטבע, שהסיפור שהיא מזמרת הדהד בעוצמה גדולה במיוחד דווקא בימי הקורונה: אנשים טובים מבקשים לשמור על חלקת האלוהים שלהם, על המרחב הפתוח והמכיל, נגד כוחות שמנסים לחבל בה.
48. טייגר קינג
שם מקורי: Tiger King: Murder, Mayhem and Madness
גוף שידור: נטפליקס
המוח האנושי מתקשה להיזכר בסדרה עם כל כך הרבה קווי עלילה מפותלים והזויים שמתחברים לתמה מוסרית עמוקה אחת. זה נדיר בסדרות מתוסרטות, כך שזה אפילו מרשים יותר בסדרת תעודה. נראה כי כל דמות בדוקו יכולה להתפתח לתוך סדרה משל עצמה. מה יש שם? בין השאר: כת סקס סטייל גואל רצון, רק עם פילים, קופים וכל סוגי הנמרים שאתם יכולים לחשוב עליהם; ברון סמים מקובה שטוען שהוא ההשראה לדמותו של טוני מונטנה ב"פני צלקת"; אישה שאולי רצחה את בעלה המיליונר והאכילה את גופתו לטיגריסים שלהם; חתונה פוליגמית בין שלושה גברים (שניים מהם סטרייטים); אישה שמותקפת על ידי טיגריס שפשוט תולש לה את הזרוע מול המצלמה (ואת הבחירה האמריקנית שלה לקטוע את הזרוע, כדי לחסוך כסף על הוצאות רפואיות); גבר שמנסה להוכיח שהאקדח שלו לא טעון ויורה לעצמו בראש (שוב, בזמן שהמצלמה מתעדת את כל המתרחש); קעקועים בפירסינג במקומות בהם לא אמורים להיות קעקועים או פירסינגים, זוג שמשדל נשים לאורגיות באמצעות גורי אריות וכל זה עוד לפני שהתחלנו לדבר על גיבור הסדרה, ג'ו אקזוטיק.
סדרת הדוקו-פשע המטורללת של נטפליקס, שבעברית זכתה לשם המיותר "חיות רעות", הגיעה בדיוק בזמן שבו העולם כולו הסתגר מפני מגפה מאיימת ויכול היה להתאבסס ביחד על הסחת דעת חדשה. ו"טייגר קינג" סיפקה את הסחורה. היא הכניסה לחיינו דמויות אמיתיות בלתי נשכחות כמו ג'ו (שהדיבור עכשיו הוא שאולי יזכה לחנינה מטראמפ לפני שזה יעזוב את הבית הלבן) ואויבתו המרה קרול בסקין. לאורך חודשים הם ויתר גיבורי הסדרה פרנסו את השיח ברשתות החברתיות ובאתרי החדשות, איפשרו לעולם לחשוב על משהו אחר, ואף קידמו תוצאה חיובית בלי שבהכרח ייתכוונו - בתחילת דצמבר העביר בית המחוקקים בארצות הברית חוק המונע גידול חתולים גדולים על ידי אנשים פרטיים.
(עמית סלונים)
47. המאבק של קנזו
שם מקורי: Giri/Haji
גוף שידור: נטפליקס
"חובה/בושה", זוהי משמעות "גירי/האג'י", השם המקורי ביפנית של דרמת הפשע הבריטית, ואל אלה אפשר להוסיף "כפרה" - המוטיב המרכזי שמנחה את הדמויות בלב הדרמה הזו, בין היתר בגילומם של קלי מקדונלד, טאקהירו הירה וג'סטין לונג. לא הכל מלהיב או מקורי בסיפור הזה, על קורותיו של בלש מטוקיו שנשלח ללונדון כדי לאתר בה את אחיו על מנת למנוע מלחמת יאקוזות במולדתו.
ויחד עם זאת, הסדרה עובדת. רגעיה המותחים אכן מותחים, רגעיה המרגשים אכן מרגשים, לפעמים היא גם מאוד מצחיקה. נדמה כי על החוסרים שלה מפצה "המאבק של קנזו" בכמה אלמנטים שהופכים אותה ליצירה יפה ומיוחדת. מפגש התרבויות לבדו מזריק פנימה רעננות רבה, יש משהו מרתק בקצוות שנפגשים - היאקוזה היפנית, יום כיפור היהודי, מסיבות הגייז בלונדון, אפילו יפן העירונית מול יפן הכפרית. ומה שבעיקר מרומם את הסדרה הוא הפיוט שלה. על הכל שורה כובד ראש לירי שמקנה לסיפור מין תחושה של מעשייה מיתולוגית, ומגיע לשיא בפרק האחרון עם סצנה כה נועזת שלא כולם בהכרח יתחברו אליה, אבל מי שכן ימצא בה שיא יפהפה ומרגש מאוד של יצירה יוצאת דופן.
46. נזירה לוחמת
שם מקורי: Warrior Nun
גוף שידור: נטפליקס
קל למתוח קו בין "באפי קוטלת הערפדים" לבין רבות מהסדרות שהגיעו ב-23 השנים שחלפו מאז שעלתה, אבל מעטות נטלו ממנה השראה כה מובהקת כשם שעושה "נזירה לוחמת", סדרת הפנטזיה החדשה של נטפליקס. היא מגוללת את סיפורה של אווה (אלבה בטיסטה), צעירה יתומה שמתעוררת בחדר מתים מגלה שיש לה כוחות-על בזכות הילה שהוכנסה לגופה. הגורם הזר בגופה הופך אותה ל"נבחרת", ועכשיו היא מתבקשת להיות חלק מארגון צללים של נזירות ציידות (וקוטלות!) שדים שבראשן כומר, אף שהיא בכלל לא רוצה בתפקיד הזה.
אם בתחילתה "נזירה לוחמת" מעלה את החשש שזו תהיה עוד סדרה על מסדרים עתיקים, כתבים סודיים ושדים עשויי לבה, היא מבהירה שהעיקר בה הוא היחסים בין הדמויות. יש לא מעט מהן, ולא כולן זוכות להעמקה ראויה בעשרת פרקי העונה הראשונה. למעשה, הסדרה מחזיקה כל כך הרבה כדורים באוויר עד שהיא מותירה אותנו עם תחושה שיש לה המון כיוונים ללכת אליהם, הן בכל הנוגע לפן המיתולוגי והן בפן הארצי. מה שמשמח הוא שהתחושה הזו לא מתסכלת אלא מבטיחה, כי העונה משתפרת ככל שהיא מתקדמת, ואפילו גירוד פני השטח מניב רגעים יפים וחיבורים שאינם מובנים מאליהם בין הדמויות. הסדרה מסמנת דווקא את אווה כנושאת ההילה כי לבה הגדול הופך אותה למנהיגה טבעית. ממש כמוה, גם "נזירה לוחמת" חמודה, כובשת והומה מלב.
45. הבנים
שם מקורי: The Boys
גוף שידור: אמזון פריים וידאו
כמו בעונתה הראשונה, גם הפעם "הבנים" מלהטטת עם המון כדורים באוויר - שלל דמויות שכל אחת מהן מביאה זווית אחרת. אלא שאם בעונה הראשונה הריבוי הזה לא פגם במכלול, זה קצת פחות נכון במקרה הזה. הפיזור בה מורגש. כמה מקווי העלילה פשוט תמוהים (בפרט של המעמקים). אחרים מובילים אל מחוזות שאפשר לראות אותם מגיעים ממרחקים. הנסיונות לזעזע באמצעות דם ואלימות וגופים מתפוצצים כבר לא אפקטיביים באותה מידה, אף ש"הבנים" בהחלט מנסה. המון. בנוסף, יותר מאשר בעבר ניכר כי לא כל הדמויות מפותחות דיין, וגם הביקורת של הסדרה כלפי גזענות באמריקה נעשית בלי שום תחכום או סאבטקסט.
ואפילו כך, גם בעונה השנייה "הבנים" היא אחת הסדרות המענגות, פיקחיות ומפתיעות בטלוויזיה. המשחק עדיין מעולה, האפקטים מדהימים גם הפעם והיצירתיות במראות הזוועה מעוררת השתאות. וחרף המעידות בתסריט, הוא עדיין עמוס הברקות. מצד אחד "הבנים" יורה שלל חצים מושחזים כלפי תרבות גיבורי-העל ואפילו הכנסייה הסיינטולוגית. מצד שני היא משופעת בלב שמונע ממנה להפוך בעצמה למוצר מהונדס וציני. תומר קאפון בפרט ממשיך להוכיח שהוא הרבה יותר מהשטאנץ המוכר שלו. החיבור בין פרנצ'י שבגילומו לבין קימיקו (קארן פוקוהרה) מספק אולי את הפן העדין בסדרה שהיא הכול פרט לזה.
44. הומלנד
שם מקורי: Homeland
גוף שידור: שואוטיים (בישראל ב-yes)
אלכס גנזה, השואו-ראנר של "הומלנד", ראוי לפרס החוגג את אורך הרוח הטוב ביותר של העשור האחרון בתעשייה. הוא בכל זאת נאלץ להתמודד עם רשת שידור שנאחזת בכל הכוח בסדרה שלו ומסרבת לשחרר, חדר כותבים שנאלץ לרקוח עונות יש מאין למרות שכל הרעיונות הטובים כבר מוצו, כוכבת ראשית (קלייר דיינס) שהג'וב הזה יצא לה מכל החורים, וצופים שנהנים להכריז מדי שנה בשנה שהסדרה שוב הולכת לאיבוד במבוך הטוויסטים של עצמה.
ולמרות הכל, גנזה הצליח להביא את העונה השמינית לנקודת פתיחה די מעניינת שבה קארי נמצאת בנעליו המקוריות של ברודי, ונחשדת אף היא בבגידה במולדתה לאחר שהות בשבי. זה, פלוס סיום הולם וחביב שחצי מתכתב עם המציאות, ועוד כמה פרקים באמצע שהיו מותחים, מספיקים כדי להכריז על העונה האחרונה של "הומלנד" כאפקטיבית, ולשמר את המורשת שלה כסדרת ריגול שברגעיה הטובים ידעה לעשות היטב את מה שהיא עושה. ייתכן שמוזיקת הרקע היא זו שהרימה את המשא הכי כבד ביצירת אווירת המתח (זה בוודאי לא המשחק של דיינס או האמינות הגיאו-פוליטית), והנוף הטלוויזיוני לא בדיוק יתגעגע אליה, אבל "הומלנד" תמיד תהיה הסדרה הקטנה שלנו שמכרנו לאמריקה הגדולה. פרובינציאלי, אבל נכון.
43. הזר
שם מקורי: Outsider
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv)
לא מעט פרקים וסדרות טלוויזיה נבנו על המתח שבין הפנטסטי לרציונלי, שלא לומר תופעות תרבותיות כמו "תיקים באפלה" ו"אבודים", כך ש"הזר" אמנם לא בדיוק סללה את הכבישים של עצמה. היא כן לקחה את הפער הזה ברצינות רבה, הקפידה לבסס איזושהי אותנטיות למרות שהיא לכאורה בלתי אפשרית, ולא נתנה לגיבוריה להיסחף לחלוטין אחר הפנטזיה. בן אדם אנושי לא יכול להימצא בשני מקומות שונים באותו הזמן, אבל הבלש ראלף אנדרסון (בן מנדלסון) דחה בשיטתיות שוב ושוב את ההסבר העל טבעי שרובנו כצופי טלוויזיה ממהרים להריץ במוחנו, ונאלץ לעבור תהליך פסיכולוגי שלם לפני שהתחיל בכלל לשקול תאוריה פוטנציאלית הזויה שמערבת כפיל משנה צורה.
ובסופו של דבר לא היה שום הסבר "מדעי" אחר או התחמקות רציונלית מצוצה - "הזר" לא הילכה על שום קו עדין שבין מאלדר לסקאלי אלא התמסרה לחלוטין לאופי הסטיבן קינגי שלה, שהציג בפנינו מנגנון על טבעי מסועף ומרתק שנחשף טפח אחר טפח בצורה חכמה ומקורית. הכל בה פשוט עבד באפקטיביות רבה, ובעיקר הבימוי ההכרחי בקרירותו של ג'ייסון בייטמן ודמותה הכובשת של הולי גיבני (סינת'יה אריבו הנהדרת), שהייתה המרכז הרגשי של העלילה והצליחה לאחד סביבה את המאמינים והספקנים כאחד לכדי חבורה מגובשת, הפועלת ביחד כדי לעצור משהו שהיא לא לגמרי מבינה, והיה כיף לראות את זה. "הזר" לקחה קונספט מופרך וטיפלה בו במקצועיות מרשימה. מן הראוי לקחת ממנה דוגמא.
42. חופים של סודות
שם מקורי: Outer Banks
גוף שידור: נטפליקס
דרמת הנעורים חבה לא מעט לסדרות שקדמו לה בז'אנר. מבין הורותיה הרוחניות היא מעלה על הדעת בעיקר את "האו.סי". היא כוללת נער מבית שבור, מלחמת מעמדות (הסצנות של הצד האמיד א-לה "נקמה" הן הדבר הכי פחות מוצלח בסדרה), עשירים בחולצות פולו פסטליות, אהבה משני צדי המתרס, ואפילו מהלך עלילתי זהה שמגיע בשלב מסוים. ההבדל העיקרי, והמשמעותי למדי, בין שתי הסדרות הוא ההומור. "האו.סי" שפעה ממנו. הסדרה החדשה - לא ממש.
על היעדר הגוונים הקומיים מפצה "חופים של סודות" במה שהופך אותה לרעננה ככלות הכל, ומאוד ממכרת: עלילת חיפוש מטמון שזורקת את גיבוריה למשימה מסוכנת, והופכת את הסדרה כולה לשעטנז מבדר בין סדרת ז'אנר מן המניין לבין ספרי הרפתקאות. את אותה נטייה לקלישאות בסיפורי ההתבגרות מחילה הסדרה גם על האקשן, כולל נבלים מצועצעים, מהלכים טיפשיים (במפגש הראשון בין הרעים לטובים, בלי שום סיבה נראית לעין, הם יורים עליהם בעוד אלה נמלטים) וטוויסטים צפויים למדי.
איכשהו התמהיל הזה עובד. לא מעט כי "אאוטר בנקס" פשוט פורסת על הכל דוק של ערגה. לפעמים נדמה שרוב האירועים בה קורים בזמן שקיעה זהובה, התקציב של נטפליקס מאפשר לה להפגין שפע מצודד, הצילום יפה בצורה שלא רואים בדרך כלל בסדרות נעורים, וכל הסדרה הזו נראית כמו חופשה נעימה שהיינו בה פעם ועכשיו כיף להיזכר.
41. להגן על ג'ייקוב
שם מקורי: Defending Jacob
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
קשה לומר שמותחן הפשע של אפל יוצא דופן או מרשים במיוחד. יש בו לא מעט מריחות מיותרות שמבהירות כי ניתן היה לספר את הסיפור הזה בפחות פרקים. אז מה בכל זאת האפיל של "להגן על ג'ייקוב" בעיני כל כך הרבה משתמשי אפל, שהפכו אותה בזמן אמת לסדרה המצליחה ביותר שלה עד אז? באקלים טלוויזיוני הומה שבו כוכבי קולנוע כבר מזמן אינם ערובה לסדרה מצליחה או מדוברת, נראה שהסטאר פאוור של כריס אוונס בתפקיד הראשי בכל זאת עושה את העבודה. המשחק בה סולידי באופן כללי, כולל בקרב השחקנים הצעירים. הפסקול העדין והיפה תורם לאיפוק ולקדרות. מורטן טילדום, הבמאי הנורבגי המועמד לאוסקר על "משחק החיקוי", ביים את כל פרקי הסדרה ומקנה לה אסתטיקה יפהפיה, שניכרת כבר מהפתיח המרהיב.
אבל קרוב לוודאי שהמעלה הכי גדולה של "להגן על ג'ייקוב" טמונה דווקא במה שנדוש בה, בכך שהיא פורטת על המיתרים המזוהים והפופולריים. אתם יודעים, עלילת מי-הרוצח, דרמת בית משפט, סודות משפחתיים, עיירה קטנה שבה כולם מכירים את כולם - אלמנטים שרובם ככולם הופיעו מאוחר יותר בסדרת להיט נוספת ופחות טובה, "היית צריכה לדעת". על אף הרגעים המתים של "להגן על ג'ייקוב", הסיפור שהיא מספרת שבלוני ויעיל, וזהו עיקר מעלתה. כנראה לא בכדי ההצלחה הגדולה שלה קורית במקביל למגפת הקורונה, כשאנשים נדרשים להסתגר בבתיהם ומבקשים נחמה מוכרת מהמסך שמולם. "להגן על ג'ייקוב" מספקת בדיוק את זה.