בוג'ק הורסמן, דייב, גברת אמריקה: מצעד סדרות 2020 של וואלה! תרבות - מקומות 20-11

מפחי הנפש הגדולים של 2020 | הסדרות החדשות הכי טובות שלא שודרו בישראל ב-2020 | מצעד סדרות 2020: מקומות 50-41 | מקומות 40-31 | מקומות 30-21

לא מסכימים עם הבחירות שלנו? הצביעו לסדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: Curb Your Enthusiasm
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv)
במצעד 2017: מקום 28

העונה העשירית הגיעה לסיומה בדיוק כשהעולם החל להיסגר בבתיו, וההקבלות היו כמעט מיידיות: ריחוק חברתי = "תרגיע". פאניקה, היפוכונדריה, הימנעות ממגע פיזי ואנטי-סוציאליות זה הרי לארי דיוויד קלאסי, שדוגל כבר יותר מ-20 שנה בכך שכולנו מרגישים קצת יותר מדי בנוח אחד עם השני, ושחברה מתוקנת היא חברה מרוחקת. אבל מה שהפך את "תרגיע" לסדרת ה-נחמה ה-מושלמת של שנת 2020, שהזמינה צפייה חוזרת ונשנית בפרקים ולעיתים מיד לאחר ששודרו, היא דווקא היכולת הכירורגית של דיוויד ללכוד את הפריזמה האנושית שוב ושוב ושוב, ולהקצין אותה למימדים קומיים כך שאין ברירה אלא לצחוק עליה, ואז לקבל אותה כפי שהיא.

כי מה שבאמת מאחד אותנו הם לא תקוות וחלומות משותפים, או שירים קיטשיים על לדמיין עתיד טוב יותר. אלה התכונות הפחות יפות של האנושיות שמשותפות לכולנו ומספקות לנו חצי נחמה בעתות צרת רבים: הקטנוניות, הקנאה, הטינה, היוהרה, הרצון לשלם כמה שפחות ולקבל כמה שיותר, הפזילה התמידית לדשא של השכן, הרדאר הרגיש שמופעל בכל פעם שעולה חשד שמנסים להתנשא עלינו, העלבון האוטומטי כשמלצר רומז שאנחנו לא מושכים כפי שאנחנו חושבים שאנחנו, חוסר הרצון לחשוף את המשקל שלנו, העצלנות המובנית שמגיעה עם בגדי הפיג'מה. וכמובן, הרצון לנקום במי שהעז לפגוע בכבודנו ולהשיב לו באותה המטבע - רגש יסוד שעליו בוססה העלילה העונתית של חנות הדווקא של דיוויד, שכידוע נשרפה כליל משום שהכילה יותר מדי אלכוג'ל. רק לאחר צחוק שנובע מהזדהות עם קשת התכונות האשפתיות הללו יכולה להגיע ההשלמה המזככת שהכל בסדר, אנחנו לא לבד. ולפחות אנחנו לא לארי.

שם מקורי: Cheer
גוף שידור: נטפליקס

במובנים מסוימים דרמות ספורט הן סיפור עם מאפיינים קבועים וצפויים למדי: הדחיפה של הגיבור אל קצה גבול היכולת, המאבקים עם גדולי אתגריו, אויביו ופחדיו, הדמויות בחייו שמשמשות עבורו עוגן ומציתות בו את האש בדיוק כשנדמה שהכל אבוד. הדרמה הדוקומנטרית המעולה על קבוצת המעודדים המצטיינת מקולג' קהילתי בעיירה זעירה בטקסס, מכילה את כל אלה. אבל מה שמייחד וטוען אותה בכוח אדיר הוא השילוב של המרכיבים הללו עם קולג' ואוסף יוצא דופן של גיבורים וסיפורים מציתי ומועכי לב.

המעודדים והמעודדות של קולג' נבארו הם בראש ובראשונה תלמידים ותלמידות שהרקע הקשה של חייהם הוא מאבק בלתי נגמר, חלקם אף חוזרים אליו מדי יום. הידיעה שגם ההגעה לפסגת חלומותיהם - זכייה באליפות המדינה - לא תשנה את גורלם, הופכת את המסע שלהם למרדף אחר זיכרון במקום אחר תהילה. רגע אחד שבו יוכיחו לעצמם שהחיים יכולים להיות גם מתגמלים, נחמה שתדחוף אותם לרצות לשנות את מסלול חייהם ולשבור את הסטיגמות שהודבקו להם. הידיעה הזאת וההיכרות הרגישה והעדינה עם הצוות כולו - מאמנים ומעודדים - לאורך הדרך, מלווה כל תרגיל אקרובטי בדופק מואץ, הופכת כל מעוף מסוכן לחלום שעומד להתרסק, כל נפילה לטרגדיה, וכל הצלחה לתחושת התעלות מספקת במיוחד.

גוף שידור: הולו (לא שודרה בישראל)

נדמה שמעל כל מעלותיה האחרות, הדבר המענג ביותר בסאטירה ההיסטורית והמענגת בכיכובה של אל פאנינג הוא השכנוע המוחלט של כל אחת מדמויותיה בצדקת תפיסת עולמה. זהו המקור לאינספור קונפליקטים, שנינויות, מבוכות וסיטואציות הזויות שמתרחשים כמעט ללא הרף, אבל גם לביקורת החברתית החכמה שנושבת ממנה. ככל שהיא מתקדמת, מתקלפים גיבוריה מעוד ועוד שכבות של מסכות ואקסיומות שעטו על עצמם, ומגלים מורכבויות מפתיעות ומסקרנות מתחת לדמויות הגרוטסקיות והנלעגות לעתים. כך למשל פיוטר ההדוניסט והאינפנטיל (ניקולס הולט) הוא תוצר של פינוק וצינה אדירים שהורעפו עליו מצד הוריו, והם אלו שהפכו אותו ואת האימפריה האדירה שעליה הוא חולש לזהים בדמותם: פאר והדר שמסתירים מתחתם ריק, כיעור וניתוק קיצוניים.

בתוך השעטנז הצבעוני, ההיסטורי והתרבותי של "הגדולה", הגורם המאזן והמלבב תמיד היא קתרין. פנינג מגלמת אותה בכמויות כה גדולות של קסם וכישרון, עד שהיא מגשימה את הצהרתה המתנשאת של בת דמותה בתחילת הסדרה: "כולם מחבבים אותי". זוהי מעלה משמעותית שמצילה את הסדרה ברגעים שבהם היא מרגישה מתפקעת מדי משנינויות וסיפורי משנה, ומשמשת ככלי עבור הסדרה לפתח גם את דמויותיה האחרות. התגמול לכל אלה מגיע בפרקים האחרונים שקושרים יחד את המסע שעשו גיבורי הסדרה ומעוררים רצון עז להטיח כוס משקה ברצפה ולזעוק: "הידד!".

שם מקורי: Bojack Horseman
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2019: מקום 4

חלקה השני של עונת הסיום של סדרת העשור של וואלה! תרבות היה פחות מוצלח, יותר מבולגן, ועם כמה בדיחות צולעות. ועם זאת, יש היגיון באי-סדר. כשהאדמה נשמטת מתחת לרגליו של הגיבור יש לעניינים נטייה להתבלגן. אפשר לשער ש"בוג'ק" אפילו כיוונה לכך, לפחות במידת מה. על אף החלקים הלא תמיד מתאימים, לא תמיד מצחיקים ולא תמיד נחוצים, גם בשמונת הפרקים האחרונים יש כל כך הרבה יופי ושאר רוח. גם הם רותמים את יתר הדמויות כדי לספר את סיפוריהן שלהן, שלמים ויפים, ובתוך כך להקרין על הגיבור ששמו מתנוסס בשם הסדרה, שהולך וטובע בבוץ שטיפח כל חייו.

"בוג'ק הורסמן" הייתה סיטקום שכוסה באלפי בדיחות דביליות ומצחיקות. במקביל היא הייתה דרמה מבריקה, עצובה ולא פעם נשגבת. היא הייתה סדרה על סוס מדבר בעולם שבו חיות היו חלק אינטגרלי מהחברה, פעמים רבות בלי היגיון של ממש. בו זמנית המטירה תובנות עמוקות על טראומה, על דיכאון ומחלות נפש, על הקיום האנושי. היא באה מאהבה לז'אנר. לא רק שיש טעם גם בסיטקום טיפשי, אלא גם הוא יכול להביא להתעלות. ואם הוא לא טיפשי, אם הוא הרבה יותר מזה - השמיים הם הגבול, בין אם הם זרועי כוכבים ובין אם שטופי שמש.

שם מקורי: Mrs. America
גוף שידור: FX ׁ(בישראל ב-yes)

מלכתחילה ולמפרע "גברת אמריקה" עושה דבר חכם - היא מתמקדת בדמות הנבלית ובאמצעותה מספרת את סיפורן של הגיבורות. במקרה הזה הנבלית היא פיליס שלאפלי, בגילומה המרהיב של קייט בלאנשט, והגיבורות הן נשות התנועה הפמיניסטית. בצורה הזאת לא רק שהסדרה מאירה באור חדש, פחות מוכר, את המהפכה הפמיניסטית ואת הנשים האיקוניות שעמדו בחודה, אלא מציבה כנגדן אישה רבת סתירות כשלאפלי, כלומר דמות טלוויזיונית מרתקת. במובנים מסוימים, המלחמה של פיליס בין מידותיה השונות היא התגלמות מושלמת של ההכרח בשיוויון זכויות. חכמה וידענית מספיק כדי להתנצח עם כל מומחה בגאו-פוליטיקה, אבל מתבקשת על ידי הגברים לרשום את פרוטוקול הישיבה, מאחר שהיא האישה היחידה בחדר ובוודאי מיומנת בזה ביחס לשאר.

רק ככל ש"גברת אמריקה" מתקדמת אפשר להבין עד כמה היא נפלאה. לא מפני שהיא צוברת תאוצה ומגלה את עצמה עם הזמן, אלא כי אט אט היא מגדילה את קנה המידה שלה וחושפת יצירה שלמה, נוגעת ללב ומלאת פרטים. כזו שכמעט עם כל פרק חדש שלה - כל אחד מהם מתמקד באישיות אחרת מגלריית הדמויות המרשימה הזו - מתעורר חשק לראות הכל שוב מההתחלה, כדי ללכוד את כל הפרטים הקטנים שפוספסו בדרך והופכים אותה לעולם שלם. שוב ושוב מוכיחה "גברת אמריקה" עד כמה היא מבינה בנפש האדם, הן במיקרו והן במאקרו.

גוף שידור: דיסני פלוס (כרגע לא זמינה בישראל)

אף שכבר בעונת הבכורה שלה הפכה "המנדלורי" לתופעת תרבות עולמית עם באזז אדיר וספריית ממים אינסופית, היא הספיקה לגרד מעט מאוד מפני השטח שלה. עיקר זמנה הוקדש להנחת אבני היסוד של מערכת היחסים בין מנדו והילד, בתוך שלל הרפתקאות כמעט רנדומליות. רק עם הגעתה לחצייה השני של העונה השנייה, התברר עד כמה נבנתה בסבלנות ובקפדנות, וכמה הקשר בין השניים חיוני, מרגש ומסעיר ככל שהם מגלים עוד על אודות עצמם והחיבור שלהם זה לזה. יותר מכל קרב עשוי היטב (וכאלה היו בשפע העונה), זהו הקשר הזה שהופך את "המנדלורי" לאוניברסלית ומוצלחת הרבה יותר מעוד סדרת נישה למעריצים.

אחד הסימנים הבולטים להתבגרותה בעונה השנייה הייתה היכולת לשלב כמה מהדמויות האהובות ביותר ביקום מלחמת הכוכבים, באהבה ובכבוד שידגישו את מעמדן אך לא יאפילו על הסיפור הגדול. אחד מהפרקים הכי מתגמלים ששודרו השנה בטלוויזיה ("הג'דיי" - הפרק החמישי של העונה) הוא מופת של היכולת הזו בדיוק. לצד אלה, המשיכה "המנדלורי" לחבק את אופיה המערבוני במראה, במחוות לקורוסאווה ובאווירה, אבל גם בדרך מטאפורית יותר: ריחוק פיזי (המסכה של מנדו שפועל כמעט כחוצץ בינו לבין העולם), תמטי (פעילות בכוכבים נידחים ברחבי הגלקסיה) ומילולי (הקשר הוורבאלי בין מנדו והילד), שמונע ממנה להפוך לסנטימנטלית ודביקה מצד אחד, ומנגד מעצים עוד יותר עד כמה שני גיבוריה מהווים משענת חיונית זה לזה.

שם מקורי: Ted Lasso
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

יש ב"טד לאסו" משהו מדויק לזמנים שבמהלכם הגיעה. לא זאת בלבד שהקומדיה בכיכובו של ג'ייסון סודייקיס מתארת יקום מקביל שבו משחקי כדורגל נערכים עם קהל, אין ריחוקים חברתיים, כולם מבלים ביחד, לוחצים ידיים וטסים בלי בעיה מארצות הברית לאנגליה - כלומר מספקת לנו אסקפיזם טכני נחוץ - אלא היא גם סדרה שכולה נשמה, נחמה וחיבורים אנושיים מקסימים בתקופה שבהחלט היינו זקוקים בה לכאלה.

הסיפור ש"טד לאסו" מספרת אינו חדש או מקורי. הרעיון הבסיסי של הסדרה מופרך להפליא, כמעט אגדתי: מצופה מאיתנו להאמין כי אדם שבקושי מכיר את המשחק מצליח בכל זאת במשרה החדשה שלו. העניין הוא שכן, לצורך המעשייה הקסומה הזו, אפשר להאמין שהגישה ההומניסטית של טד עובדת. גישה שמבקשת להוציא מכל האנשים בסביבה, כולל האפסנאי הנחבא אל הכלים, את המיטב שלהם, כך שהמפעל כולו יצליח. למה שזה לא יצליח?

קל כל כך להשתכנע כי "טד לאסו" שופעת חן בצורה שמאפילה בקלילות על ההסתייגויות. הסדרה כולה היא מארג של בדיחות קטנות ומבדרות, מנוקד פה ושם ברגעים סנטימנטליים כנים, עטוף בגישה כללית שוחרת טוב. זה כל כך אפקטיבי ומרחיב לב עד שגם בדיחות קטנות, כאלה שבמקרים אחרים אולי היו סוחטות חיוך קטן, מצליחות להניב צחוקים של עונג. בלי שנרגיש היא מחילה עלינו את הגישה של גיבורה: בדיוק כשם שהאופטימיות הבסיסית של טד שוחקת את הספקנים שקוראים לו "מאונן" וחרדים לגורל קבוצתם, כך היא פועמת בסדרה כולה וממיסה כל התנגדות כלפיה.

שם מקורי: Dave
גוף שידור: FX ׁ(בישראל ב-yes)

לאורך העונה הראשונה שלה הפכה "דייב" לקומדיה המצליחה ביותר של רשת FX. אלה הן בשורות נהדרות כי הסדרה ראויה לזה, משהו שניכר ככל שהיא מתקדמת. דייב ברד, הידוע כראפר ליל דיקי, יצר את הסדרה ומככב בה כבן דמותו האמיתי. כמו ששם הבמה שלו הוא הצהרה מבודחת, כך השם הפשוט של הסדרה הוא הצהרה מהכיוון השני. כל דבר בה נע על הציר שבין ליל דיקי לדייב, בין הפרסונה לאמת, בין התהילה לקרקע - וזה מגרש משחקים מרתק, מצחיק, אבסורדי ולפרקים גם מאוד מרגש. הוא אף מקבל רובד נוסף מעצם העובדה שהיצירה הזו היא תיאור לא לגמרי נאמן למציאות, כזה שאנחנו לא יודעים מה בו קרה באמת ומה לא.

אבל זה גם לא משנה. המודעות העצמית והכנות החושפנית של ברד, אלה שמנטרלות את האנטי, הן הכלים שבאמצעותם הוא מפרק לגורמים את זהותו ואת זו של הסובבים אותו. מה שיפה במיוחד זה שבעוד הגיבור זוכה ליותר ויותר הצלחה במהלך עשרת פרקי העונה, ובעוד הוא עצמו מתבגר וגדל יותר כאדם, גם הסדרה עוברת תהליך דומה - משגשגת, מתחדדת ומעמיקה. בהתאם, שני הפרקים האחרונים של העונה הם מהמרשימים והמרגשים ביותר בה, מה שרק מלבה את הציפיות לקראת הבאות.

שם מקורי: What We Do in the Shadows
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
במצעד 2019: מקום 23

קשה להתעלם משחרור הרסן בעונה השנייה והנפלאה של "מה שקורה בצללים". הקומדיה המוקומנטרית על ערפדים שחולקים בית בסטטן איילנד התמקדה כמובן ביצורי הלילה, ומלבדם הציגה את אויביהם המושבעים, אנשי הזאב. הפעם גילינו שבפרבר הניו יורקי המנומנם יש גם זומבים שחוזרים לתחייה באמצעות כישופים, רוחות רפאים שפוקדות את העולם כדי לסיים עניינים בלתי פתורים, מכשפות שמשתמשות בזרע ערפדים כדי להשיג מראה צעיר, ואפילו טרול ענק שהופך לאבן באור יום בסמטה חשופה לעין כל.

זה שחרור שאפיין באופן כללי את גישתה של העונה השנייה - הומור שלכאורה מתפזר לכל עבר, אבל גם מתכנס ונבנה אט אט לכדי קרשנדו חכם בזכות ייעודו של גיירמו (הארווי גיין) - נצר לצייד הערפדים האגדי ואן הלסינג - שרודף אותו. במקביל, הנדידה העמוקה יותר אל מחוזות הפנטזיה, בכל זאת מקורקעת במציאות מתקבלת על הדעת. זה קורה בעזרת עלילות ארציות מבריקות כמו החרדה הגלומה במכתב שרשרת לכאורה-מקולל, או קידום בעבודה של קולין רובינסון (מארק פרוקש) שמערער את הדינמיקה וכן הלאה. בנוסף, העובדה שצוות הצילום מצוי מדי פעם בסכנה או מושפע מהמתרחש, מזכירה שכל זה כאילו קורה בעולם האמיתי.

התמהיל המופרך הזה מצליח לעבוד בזכות הקאסט, אחד הגדולים בטלוויזיה כרגע. חמישה קומיקאים גאונים שבניואנסים משדרגים תסריט מצחיק גם ככה. החיוכים של ננדו (קייוואן נובאק) למצלמה, שאיכשהו נבוכים ומלאי ביטחון עצמי בה בעת. האיפוק הכמעט-תמידי של גיירמו לנוכח כל כך הרבה אירועים משונים ומסכני חיים. החרמנות והאכזריות האגביים של נדיה (נטשה דימיטריו), שבדרך כלל כרוכים זה בזה. האופן שבו לזלו (מאט ברי) הפומפוזי עושה תמיד "ווחחחחק" כשהוא מדמה שחיטה עם אצבעו על צווארו. האפרוריות והיובש שבהם קולין רובינסון (תמיד השם המלא) מאבחן בשלמות את האופי האנושי. אפילו אם מרכיבים אחרים בסדרה היו פחות מוצלחים, וכאמור הם לא, היא עדיין מצדיקה את קיומה רק מעצם נוכחותם של השחקנים.

גוף שידור: שואוטיים (לא משודרת בישראל)

אית'ן הוק יצר את המיני-סדרה (לצד הסופר מארק ריצ'רד) ומככב בה בתפקיד הראשי העסיסי בתפקיד ג'ון בראון, אדם אמיתי, אקסצנטרי מאין כמוהו, נביא זעם במלוא המובן של שתי המילים, שהיה עוד בחייו המנהיג האגדי של התנועה למען ביטול העבדות בשנים שלפני מלחמת האזרחים. בסדרה הוא אוסף נער עבד שהוא טועה לחשוב כי הוא ילדה, ובעיקר מבעד לעיניו אנו רואים את השתלשלות האירועים שבסופו של דבר הובילו למלחמת האזרחים האמריקנית.

זהו סיפור נהדר גם בשלד הכי בסיסי שלו, אבל "ציפור אלוהים שבשמיים" - כפי שנקרא הספר בתרגום העברי בהוצאת מטר - הופכת אותו לעונג צרוף ומבריק, שמשדך בין פיוט וחימה לבין צחוקים רועמים. כי מה שניכר מאוד מהר בסדרה הוא שעל אף הנושא המאוד רציני שלה, המספק לאורכה כמה וכמה רגעים ותפניות טראגיים ושוברי לב, מדובר באחת הסדרות הכי מצחיקות ששזפו את המסך השנה.

הוק פשוט מדהים בתפקיד בראון, צריך כבר עכשיו לחרות את שמו על פרס האמי לשחקן הטוב ביותר במיני-סדרה. הזעם הקדוש וצדקת האמונה נוטפים ממנו, עד שאפשר כמעט לראות את השובל שהוא מותיר אחריו. הוא משית את האישיות התמהונית של בראון על הסדרה כולה, שחלקים ניכרים ממנה הם קומדיה לשמה. בכך לא זאת בלבד ש"ציפור אלוהים שבשמיים" מגוללת מעשייה מוכרת באופן חדש, אלא גם מקנה גאולה מסוימת לעבדים, שתיאורם פה צובע אותם בצבעים אנושיים מאוד ספציפיים שלא נתקלים בהם כל יום.