מצעד סדרות 2020 של וואלה! תרבות: מקומות 30-21

מפחי הנפש הגדולים של 2020 | הסדרות החדשות הכי טובות שלא שודרו בישראל ב-2020 | מצעד סדרות 2020: מקומות 50-41 | מקומות 40-31

לא מסכימים עם הבחירות שלנו? הצביעו לסדרות השנה שלכם בקבוצת הטלוויזיה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

שם מקורי: ZeroZeroZero
גוף שידור: סקיי (בישראל ב-HOT)

כמתבקש מסדרה חובקת עולם העוקבת אחר שלושה מוקדים שונים של הסחר בסמים בארצות שונות, שחקני מפתח רבים מעורבים ב"זירו זירו זירו", דרמת הפשע הצוננת של סטפנו סולימה ("גומורה", "סיקאריו"). למרות זאת, הסדרה מיטיבה למקד אותנו בכל פעם באזור התרחשות מסוים ולהבהיר לנו את הקשר שלו לתמונה השלמה. היא עושה זאת באמצעים סמי-ראשומוניים: מספרת סיפור מנקודת מבט אחת עד שהדמויות שעקבנו אחריהן נתקלות באחרות, ואז חוזרת אחורה בזמן כדי להציג בפנינו את נקודת המבט השנייה שהובילה אל אותו רגע. השיטה הזו מניבה בקביעות הפתעות וטוויסטים קטנים.

זהו חלק מגישת העל של "זירו זירו זירו", המקפידה לשמור על מינוריות ואיפוק. לפעמים זה בעוכריה, בעיקר בכל הנוגע לדמויות, אך בסופו של דבר הריסון הוא מעלתה הגדולה. האקשן בה חף מפומפוזיות וגבורה, מה שמקנה לה ארשת נטורליסטית, אמינה ב-99 אחוזים מהזמן, הממחישה עד כמה הסכנה והאכזריות הבלתי נתפסות שנלוות לסחר בסמים הן חלק אגבי ממנו. לא משנה מי הוא הנפגע, כולל עוברי אורח, ואפילו ילדים קטנים. כולם נזק היקפי מקובל ובלתי נמנע.

ההפקה העשירה מאפשרת ל"זירו זירו זירו" להתבוסס ביופי ובייחוד של הלוקיישנים הרבים מסביב לגלובוס, והיא עושה זאת באמצעות צילום כרום מרהיב ולא מתלהם שמישיר מבט לאלימות אבל לא מתענג עליה. מעל כל אלה מרחף אחד המרכיבים הכי חשובים של הסדרה: הפסקול המקורי של הרכב הפוסט-רוק הסקוטי מוגוואי. מינימליסטי, מינורי, עדין ויפה - המוזיקה צובעת הכול בתחושות של טרגדיות ממשמשות, אורבות וממתינות לשעת כושר כדי להגיח מתחת לאדמה ולהכיש.

שם מקורי: Better Things
גוף שידור: FX (בישראל ב-yes)
במצעד 2019: מקום 35

"דברים טובים" תמיד התקיימה על הגבול הדק שבין פרסונליות לאוניברסליות, עם דריסת רגל יציבה בשני הצדדים, אבל העונה נוסף לה מימד חדש של דוקומנטריות. פרק שלם שצולם בניו אורלינס צבע את המסך בשפע אותנטי מפנק, פרק אחר בחר דווקא לתאר מסע לילי רנדומלי ברחובות לוס אנג'לס ומפגש עם דמויות, עד כדי כך שנדמה שפמלה אדלון שואפת בעצם להפוך את הסדרה ל"מסע עולמי". סדרת הכתבות שעשתה סאם עבור תוכנית אירוח של חברתה השחקנית, שחלקן אף שולבו בסדרה עצמה, שירטטו פורטרט מרתק של החוויה הנשית בצורה עוצמתית ומעשירה, ונדמה כאילו הסדרה כולה עלתה שלב במשחק המוזר של ייצוג נשיות אמיתית ובשלה בטלוויזיה, שרבים מדי נכשלים בו.

זו הייתה עונה מורכבת של קבלה והשלמה עבור סאם, שנאלצה בעל כורחה לשחרר את הארס שאגרה במשך שנים כלפי בעלה לשעבר, להודות שהיא לא יודעת כלום על זוגיות ולהכיר בעובדה שהיא הולכת ומתרחקת מבנותיה המתבגרות. אבל נדמה שהמשפט "כל אם היא אם חד הורית", שחזר כמה וכמה פעמים במהלך העונה, מיטיב לתמצת את כל מה ש"דברים טובים" ניסתה לומר עד כה, ואת כל מה שתמשיך לומר בעונות הרבות הבאות, יש לקוות.

גוף שידור: CBS All Access (בישראל בהמשך באמזון פריים וידאו)

ההיסטוריה הטלוויזיונית עמוסה בקומדיות אנימציה מד"ביות, החל מ"משפחת ג'פרסון", דרך "פיוצ'רמה" וכלה ב"ריק ומורטי", שממנה מגיע מייק מקמהן, יוצר "Star Trek: Lower Decks". קומדיית האנימציה החדשה מתרחשת ביקום "מסע בין כוכבים" ועוקבת אחר העובדים הזוטרים באחת מספינות החלל הכי שוליות בצי.

"Lower Decks" אמנם לוקה מדי פעם בבדיחות צפויות, אבל בכל זאת מספקת לא מעט צחוקים, ובייחוד אווירה של כיף. כיאה לסדרה מעולמה של "מסע בין כוכבים", היא ניכרת בהומניות שלה. לא כזו שמתבוססת בקיטש, אלא פשוט אוהבת את הדמויות שלה. היא מציגה לנו את הדמויות שלה כקהילת דחויים כובשת וחמודה, מורכבת מארכיטיפים שהסדרה מנסה מיד לאתגר את האפיונים והקבעונות שלהם; בראשם שני הגיבורים - אחת מרדנית ומשולחת רסן ואחר קפדן בואכה אנאלי. השילוב ביניהם מציב בחזיתה של "הסיפון התחתון" מין "הזוג המוזר" חדש, וזה עובד ומצחיק ומתוק גם הפעם.

אגב כך מצליחה הסדרה להלך על הקו הדק שבין השבעת רצונם של אוהדי יקום "מסע בין כוכבים" לבין הזמנתם של צופים חדשים. הרפרנסים אמנם יעברו לאחרונים מעל הראש, אולם גם כך קל מאוד ליהנות מ"הסיפון התחתון". למעשה, ככל שהיא מתקדמת מתברר שהיא פשוט עונג אחד גדול.

שם מקורי: Ozark
גוף שידור: נטפליקס

בעונה השלישית של "אוזרק" היא הפכה לסדרה שתמיד רצתה להיות. שורה של החלטות חכמות, שהחלו עם מחיית שתיים מהדמויות הבלתי נסבלות של הסדרה בסוף העונה השנייה, הובילו אותה סוף סוף אל דרך המלך. למשל הצימוד של שתיים מהדמויות המיותמות, דרלין ו-ווייאט, שיצר בעבוע חדש על אש קטנה (אם כי יכולנו לחיות בלי עליית המדרגה ביחסיהם). דמות אחיה של וונדי, בן (טום פלפרי, "באנשי") היה התגלמות חיבתה של "אוזרק" לדמויות בלתי צפויות שמאיימות על הסדר של הגיבורים. אבל בניגוד לאחרות בעברה של הסדרה, שהונעו על ידי קפריזות והרגישו יותר כמו מכשירים עלילתיים מאשר בני אדם, את בן הכרנו קודם כל כחמד של בחור לפני שהכול השתבש. גם אם הכתובת בעניינו הייתה כתובה על הקיר, השיא מרגש מאוד.

וכמובן, בפיקחות הפכה "אוזרק" את צמד הגיבורים, וונדי ומרטי (לורה ליני וג'ייסון בייטמן), לאויבים הכי גדולים של עצמם. במובן מסוים הם היו כאלה מאז ומתמיד, אבל אם בעבר החזית האחידה שלהם הייתה בלתי בקיעה, הפעם הם חתרו זה תחת זה בצורה שהפכה את העונה השלישית למהנה כשם שהיא מורטת עצבים. הטיפול הזוגי שלהם חידד את כל הצימודים שהעונה העמידה - חלקם מעוותים וחלקים יפים, אבל כולם חסרי אונים בפני הסכנה והאלימות האורבות תמיד. כל אלה, לצד הצבתן של הנשים החזקות במרכז הבמה - וונדי, הלן, רות', דרלין - הפכו את "אוזרק" לאחת ההפתעות הנעימות של השנה.

שם מקורי: The Plot Against America
גוף שידור: HBO (בישראל ב-HOT, yes וסלקום tv)

רצה הגורל והמציאות מעוררת החרדה שהחלה ב-2016 יישרה קו עם זו שחווה פיליפ רות' בנעוריו - עלייתה של עליונות לבנה בארצות הברית ויהודים שחיים בפחד במקומות רבים בה. על כן, אף שהעיבוד של דיוויד סיימון ("הסמויה", "הצמד") - שכמובן היה בתהליכי עבודה הרבה לפני שדונלד טראמפ נבחר לנשיאות - מתאר אירוע אפי ובעל השלכות גלובליות ואמירות פוליטיות, נקודת המוצא של "הקנוניה נגד אמריקה" הופכת אותה לאינטימית ואת גיבוריה לשובי לב. המצלמה מקפידה בעקביות להדגיש את חומם. האורות בבית משפחת לוין, גיבורי הסדרה, תמיד קצת בוהקים, בין אם זו השמש המאירה מבחוץ ובין אם אלה נורות לעת ערב. הם האור שנגזר עליו לעמוד מול החושך.

תחושת ההזדהות שמייצרים הגיבורים היא שהופכת את הסדרה ללופתת ומעוררת אימה. העולם הולך וסוגר על הגיבורים, שלוותם מופרת ונפשם נעכרת. הסדרה עושה זאת כמעט בלי מראות מזעזעים ומפורשים, רוב הדברים נשמעים ברדיו, נראים מרחוק או לאחר מעשה, אולם הגישה הזו רק מוסיפה לעוצמתה. תחושה שמשהו נורא אורב מאחורי כל פינה. איבה שקטה, מבטים שוטמים, הערות תיעוב. הרוע האנושי רק חיכה שמישהו יפתח את הדלת ויאפשר לו לעטות מצנפת לבנה ולשרוף כמה יהודים. האגביות הופכת ליום יום.

שם מקורי: Schitt's Creek
גוף שידור: ITV (בקרוב בישראל ב-HOT)

החוויה של "שיט'ס קריק" לא יכולה להיות מוגדרת בעונה אחת, אלא במסע. זהו כביכול משפט מובן מאליו, שכן כל סדרה מוצלחת היא סיפור מתמשך ומתפתח, אבל במקרה הזה סוף הדרך היה מתוק במיוחד דווקא בגלל הפרספקטיבה של נקודת ההתחלה. ניתן לראות את המגמה הזאת בציוני הפרקים של הסדרה ב-IMDB שהלכו והשתפרו בעקביות מהפרק הראשון ועד לסיומה. כל אלה לא מקריים אבל בהחלט מפתיעים, כי "שיט'ס קריק" התחילה את דרכה כסיטקום ריקני למדי. גיבוריה, בני ובנות משפחת רוז שנפלו מעושר ומעמד באחת, נראו והתנהלו בדיוק כמו קלישאות הפרמיס הזה. הכרנו אינספור סיפורים שכאלה במשך השנים.

אלא שבהתמדה ובסבלנות, לעתים כמעט מתחת לפני השטח, משהו בהם הלך והשתנה. שינוי שהוא בעת ובעונה אחת צפוי ומפתיע. בדומה ללא מעט מקרים ב-2020, משהו בטוב ליבה המובנה של "שיט'ס קריק" קרן לפתע באור חזק הרבה יותר. בעיקר אמורים הדברים לגבי דיוויד ואלכסיס, הדמויות שעברו את השינוי הגדול ביותר לאורכה, אבל גם לגבי גילויים קטנים ומרגשים (כמו סטיבי שמוצאת שלווה דווקא במקום הכי לא צפוי). וככל ששאריות האליטיזם האחרונות הלכו ונשרו מהגיבורים לטובת האופטימיות והטוב שנשבו מתוך מה שמצאו בעיירה, כך הלכה גם "שיט'ס קריק" והפכה לממתק של ממש. נאחזת בסיפור אהבה פשוט ויעיל, היא המסה את המגננות ושאריות הציניות, משכנעת אותנו להאמין שהקרובים לנו בחיינו הם בפשטות הכי טובים שיש.

שם מקורי: Servant
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

מעלתה הגדולה של דרמת האימה של מ' נייט שאמאלאן טמונה באטמוספירה שהיא בוראת - אווירה קריפית מתמדת, מרתקת, צמרמורת מקפיאה שמזדחלת במעלה הגב ושלווה שהולכת ונעכרת. תנועות המצלמה שלה איטיות ובכל זאת סוחפות, המשחק של רוב הנוכחים נהדר, והסיפור שהיא מגוללת מציג המון סמלים מסקרנים, בין אם דתיים - מה שנוכח כבר בשם הסדרה - ובין אם אחרים, בפרט כאלה שעוסקים בבעלי חיים ובאוכל, פעמים רבות בו זמנית. הבית שבו מתגוררת המשפחה שבמרכז הסדרה הופך לדמות בפני עצמה, קודר ומסתורי, כמעט כאילו היה רדוף רוחות. ובעצם, במובן מסוים, הוא רדוף על ידי רוח אחת ספציפית.

ומעבר לאווירה, העלילה מסקרנת ורוויית תפניות. גם אחרי עונה שלמה שבמהלכה למדנו עוד ועוד דברים וליקטנו רמזים, אנחנו עדיין לא לגמרי מבינים מה הולך שם. וזה לא נעשה באופן מעיק ומושך באף, אלא כזה שמעורר תהיות מה הדבר שהוביל לכך זה, היכן כל הסיפור יסתיים, ולא פחות מכך - מה לעזאזל קורה מולנו עכשיו. למה הגיבור איבד את חוש הטעם שלו, למה לפעמים צומחים לו נגעים מוזרים על העור וכפיסי עץ ננעצים בבשרו, מה הסיפור של האומנת הזו, שעושה רושם מסוים בתחילת הסדרה ואז רושם אחר ואז שוב שונה וכן הלאה. יתרון עצום נוסף בטלוויזיה מכלת הזמן של ימינו: כל פרק של הסדרה מונה 30 דקות. קצר ולעניין.

שם מקורי: Tales from the Loop
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

מקור כוחה של דרמת המד"ב המיוחדת הזו טמון במיזוג בין הטרגדיות הרגילות של הקיום האנושי, קטנות כגדולות, לבין יוצא-הדופן. כל פרק מגולל סיפור אחר ומתמקד בדמות אחרת, לרוב הילדים והנערים, בורא פסיפס של העיירה הכפרית שהגיבורים חיים בה. הסדרה משתמשת באירועים העל-טבעיים לא כדי להקרין על מה שמיוחד, אלא דווקא על הטבעי והיומיומי. על החיים. הכל רגיל בעיירה הזו, אפילו הרובוטים בה מהוהים. באמצעות נקודת המבט הזו, הדבר המוכר והשחוק נראה פתאום רענן ומסקרן.

גם בכך יש תרומה לדבר שהסדרה מיטיבה ללכוד: הילדות. זוכרים איך היינו פעם, כאשר יצאנו לחקור את העולם בחוץ בלי היסוס, לצוד הרפתקאות, לפעור פה כדי ללכוד את הטיפות מקרחון שנמס? במקום ובעת האלה מתקיימת "עלילות מהלולאה". היא רותמת את ההשתאות הזו לנוכח שלל הדברים הפנטסטיים - תעתועי זמנים, חילופי גוף, עולמות מקבילים וכיו"ב - ומחילה אותם על הכאילו-פרוזאי, או לפחות אנושי, על המר והמתוק: אובדן, זהות, אהבה, תקווה. זה אפקטיבי ונוגע בצורה שמחפה גם על הרגעים שבהם "עלילות מהלולאה" איטית מדי ובוחנת את סבלנותנו, וכאשר היא במיטבה היא מאוד יפה, מרגשת ומעוררת מחשבה.

שם מקורי: The Good Fight
גוף שידור: CBS All Access (בישראל ב-yes)
במצעד 2019: מקום 17

אפשר להוסיף את העונה הרביעית של "הטובות לקרב" למניין הנדבקים בווירוס הקורונה, שהתעלל בה ללא רחמים: מספר הפרקים קוצץ מעשרה לשבעה, העלילה המרכזית של העונה על מזכר 618 המסתורי נקטעה באמצע ולא זכתה לסיומת כלשהי, הכוכב דלרוי לינדו שהיה אמור לעזוב בסוף העונה לא קיבל פרידה ראויה, ספק אם יקבל, והפרק האחרון שחתם אותה הסתיים בצורה די גרוטסקית בזין עם ביצים. כל הבלאגן הזה דווקא התיישב בצורה הולמת עם הרוח הכללית של הסדרה, שהלכה ואיבדה את שפיותה ככל שהתקדמה כהונתו של טראמפ.

אבל אפילו כשהיא מטורללת, סתורה ולא גמורה, "הטובות לקרב" עדיין אחת הסדרות החכמות והמבריקות ביותר בטלוויזיה, עם כתיבה חדה כתער ומעוררת מחשבה, וניסיונות גדולים ואמיצים לחבוט בכדורי הקונבנציה ולערער על מוסכמות. פרק הפתיחה שבו מדמיינת דיאן מה היה קורה אילו הילרי קלינטון הייתה נבחרת לנשיאות היה תרגיל מחשבתי מאלף שגילם שוב עד כמה הסדרה הזו אינטליגנטית ויוקדת. מסקרן כבר לגלות מה יהא ממנה תחת שלטון ביידן.

שם מקורי: Upload
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

אחרי שהסתיימה "המקום הטוב", נשאלה השאלה האם יש טעם בקומדיה טלוויזיונית נוספת שמתרחשת בגן עדן, כלומר מלאה בהמצאות ובדמיון על המכניקה והמהות של קיום מעין זה. אחרי עשרת פרקי העונה הראשונה של "העלאה", התשובה היא וואלה, למה לא. מעל הכל, העולם ש"העלאה" מתארת נטוע חזק במציאות המוכרת לנו, על מנועיה הקפיטליסטיים והממוחשבים. אם התמזל מזלו של מישהו להגיע אל "לייקוויו" היוקרתית, פרסומות קופצות מקיפות אותו, על כל שעל הוא נתקל בהצעות לשדרוג בתשלום וכיו"ב. רק עשירים זוכים להגיע אל גן עדן וירטואלי ראוי לשמו. היתר מסתפקים בחבילה שלא מאפשרת להם כמעט דבר, והעניים - גם את זה לא. באופן הזה משתמרים המעמדות גם בעולם הבא.

במילים אחרות, אם "המקום הטוב" הייתה תיאור פנטסטי של עולמות אפשריים במלכות השמיים, "העלאה" משאירה את המפתחות לגן העדן בידיהם של בני האדם. מצד אחד זו בחירה הרבה יותר טורדת מנוחה, ומצד שני גם קלה יותר להזדהות. פעם אחר פעם היא משתמשת בקו עלילת המתח לטובת טוויסטים ששופכים אור דווקא על הדמויות, מעגלים אותן, מאנישים אותן. בעולם שבו קונגלומרטים נטולי לב משרטטים את גורלם הנצחי של בני האדם, "העלאה" רוצה שהאנושות והאנושיות ינצחו. זו עמדה נעימה מאוד להתרפק עליה, בעיקר בימים של חוסר ודאות, והיא הופכת את "העלאה" למענגת וכובשת.