טור פרק 4.01 | פרק 4.02 | פרק 4.03 | פרק 4.04 | פרק 4.05
אחד מפסקי הדין המצוטטים ביותר בהיסטוריה שייך לשופט העליון האמריקאי פיטר סטיוארט, במסגרת המשפט "ג'קובליס נגד אוהיו" ב-1964. ניקו ג'קובליס היה המנהל של בית קולנוע בקליבלנד והורשע בשני סעיפים של "החזקת חומרי תועבה", בשל הקרנת הסרט "נאהבים", שתיאר רומן בין אישה צעירה וסטודנט בפריז וכלל סצנות גרפיות. הדיון שהגיע אל בית המשפט העליון ביקש להפוך את הרשעתו של ג'קובילס בערכאות נמוכות יותר, ולהגן על זכותו להקרין את הסרט תחת התיקון הראשון לחוקה (חופש הביטוי). בפסק הדין קבע סטיוארט כי "קשה להגדיר פורנוגרפיה, אבל אני אדע מהי כשאתקל בה". ההגדרה המעורפלת הזאת נכונה גם לכתיבה. קשה מאוד להגדיר כתיבה איכותית, בעיקר מפני שאפשר להתווכח בלי סוף על מהי איכות. מה שבטוח הוא שיום לפני מה שהולך ומסתמן כשביתה בתעשיית הטלוויזיה על רקע חוסר הנכונות לתגמל תסריטאים, מספיק לצפות בפרק של "יורשים" כדי לדעת מהי כתיבה איכותית כשנתקלים בה.
מה שהופך את "יורשים" לסדרה שכתובה בצורה כל כך טובה היא התחושה החמקמקה של ודאות לגבי העתיד, שבכל פעם נשמטת מחדש בגלל שהוכוונו להאמין שמה שהיה הוא שיהיה. הסיבה לתחושה הזאת היא ש"יורשים" לקחה את הזמן כדי לבנות דפוסים והתנהלויות שנראים לנו טבעיים. היא גרמה לנו להכיר את הדמויות שלה באופן שבו מכירים בני משפחה או חברים קרובים, אנשים שאפשר לנבא את התנהגותם העתידית בגלל תועפות המידע שיש לנו על עברם. "גן חיות דיגיטלי", הפרק השישי של העונה, נבנה על היסודות האלה. הוא לא מסתפק רק בתחושה שלנו שקנדל שוב עומד להתרסק בגדול עם היוזמה המגלומנית התורנית שלו, אלא מייצר הדהודים מהעבר שמחזקים אותה ואת הביטחון שלנו בה.
בדיוק כמו ב"קנדל ראפ", שיב ורומן יושבים בקהל הלומי קרינג' אבל גם לא יכולים להסיר את המבט מתאונת הרכבת של האח הגדול על הבמה. כמו במסיבת יום ההולדת מהעונה הקודמת, התוכניות והבקשות של קנדל לייצר ספקטקל נגמרים במסך עשן (או בשפריץ עשן) עלוב. שיב מזכירה את "הזיק הזה בעיניים" שמוכר לנו כל כך מהתרסקויות קודמות. כל אלה נבנים בצורה כל כך מתודית, כביכול כחלק אינטגרלי מהעלילה, אבל בפועל ככלי שיגרום לטוויסט להרגיש מפתיע באמת. כל סדרה יכולה להרוג דמות ראשית או לשלוף דאוס אקס מכינה רנדומלי כדי לערער את העלילה. העניין הוא שהפתעה הרבה יותר מתגמלת מהלם, היא מייצרת תחושת הערכה הרבה יותר מספקת. וכשבוחנים את העונה הזאת, מגלים שהיא מתרחשת באופן רציף, פרק אחרי פרק, ובנויה על אותה שיטה של ציפייה ושבירה שלה.
בפרק הראשון של העונה הציפייה הטבעית היא שילדי רוי יפסידו ללוגן במאבק על פירס, מפני שיחסי הכוחות במאבק הזה תמיד נטו לצד אחד. בפרק השני הציפייה היא שלוגן ישפיל את ילדיו בקריוקי, ישתולל ויזעם, אבל הוא מעניק להם "נפילת מיקרופון" של אכזבה ועוזב. המוות של לוגן היה על פניו משחק על הלם, אבל לא באמת. גם הוא נבנה על אותן יסודות של היכרות עבר שגורמת לנו לציפייה עתידית: איש העסקים הממולח לפני עוד עסקת ענק, נפטר בדרכו למטוס מאיומים תורנים ומישיר מבט לעבר המטרה הגדולה הבאה. מותו של לוגן כשלעצמו הוא לא הפתעה גדולה לנוכח מה ש"יורשים" כיוונה אליו מאז ומעולם, במידה מסוימת הוא כמעט צפוי. אלא שכתיבה איכותית יודעת לשלב את הרגע הזה בתוך דפוס שלא היינו מוכנים אליו. כך גם עם המו"מ עם מתסון שנבנה כל העת על הציפייה שהילדים ייכשלו. ההצלחה שלהם הייתה הטוויסט.
זה נכון ל"מרד העבדים" של גרג וטום מסוף העונה שעברה, שתי דמויות שלמדנו לצפות מהן לנרפות ותבוסתנות, וזה נכון לאופן שבו קנדל התנהל במסיבת העיתונאים שנעלה את העונה השנייה - וגם בפרק הזה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
בעולם של מולטי-מיליארדרים כל עניין חומרי מאבד משמעות. כשנמצאים במקום הכי גבוה בפירמידת הצרכים של מאסלו, ההגשמה העצמית היחידה שנותרה היא פשוט להתקיים לנצח. החלום הזה אולי נשמע מופרך, אבל הוא נפוץ ביותר בקרב האלפיון של האלפיון העליון, ובעיקר בקרב המנהלים הגדולים של תאגידי ענק. ג'ף בזוס הקים מעבדה בעלויות המוערכות במיליארדים וגייס כמה מהמדענים המוערכים בעולם, כדי לחקור דרכים לעכב את הזקנה. חברה אחרת, Calico, בבעלות גוגל, מפתחת טכנולוגיה שמתיימרת ללא פחות מ"לפתור את המוות". פיטר ת'יל, מיזמי ההייטק המוכרים בעולם, משקיע את כספו בשורה של סטארטאפים שמתעתדים להאריך את החיים ולמגר חלק ניכר מהמחלות קיימות. אלו רק דוגמאות ספורות. זו גם הסיבה שהדחיפה העצומה לאורח חיים בריא ושימוש בטכנולוגיות כמו תאי לחץ נדחפת כל כך חזק מלמעלה מתעשיית ההייטק.
זה היה פרק שעקץ ממושכות את הפחד/פנטזיה הזאת מהמוות, והוא גם מסביר את ההצלחה של קנדל למכור אותו כמוצר. הוא מתחיל עם קול ופנים מהעולם הבא, לוגן בכבודו ובעצמו בצילומים להשקת מוצר חדש של חטיבת השיט והפארקים של וויסטאר. נרגן וחסר סבלנות כהרגלו הוא נוזף באנשי ההפקה שהם "חסרי תועלת כמו הילדים האידיוטים המזוינים שלי". קנדל מקבל את העלבונות כמו "כרטיס ברכה ליום האהבה". הוא מן הסתם ידע קשים בהרבה. היחסים הכל כך מורכבים בינו לבין לוגן, אהבה-שנאה-הערצה-פחד, שהתערבבו כל חייו אלה באלה, מובילים כמעט כל צעד שלו. בחלק מהמקרים הוא מסביר אותם כנקמה, בחלקם כמחווה, אבל תמיד הם קשורים לדמות ההיא, זו שרדפה אותו כל חייו ועיצבה אותו למידות שהייתה זקוקה להם. והנה עכשיו, אחרי מותה, הוא סוף סוף יכול לעשות לה את זה חזרה.
"ליבינג+" (עקיצה שנונה על הנטייה של כל כך הרבה מוצרים "הייטקיים" להוסיף לעצמם פלוס, כאילו בכך הגדירו את עצמם מחדש) הוא כשלעצמו מוצר מהעולם הישן. ניסיון של החטיבה הכושלת, שלא לומר הפלילית, להמציא את עצמה מחדש על ידי העתקת מודל הפעילות שלה מהים אל היבשה. במילים אחרות: הם פותחים קהילה לגיל השלישי. גם כאן ממשיכה התמה של חיים ומוות שמלווה את כל הפרק, הדרך האחרונה לסחוט כספים ממי שהיו לקוחותיה המניבים של החברה לאורך עשרות שנים, היא לבנות להם בית אבות מפונפן. אבטחה צמודה, חבילת תוכן שמורכבת מנכסי הבידור של וויסטאר ושימור האשליה שהם עדיין נפרדים במעמדם מכל יתר העממיים. ועדיין, כדברי גרג, מדובר בנדל"ן, תחום שנמצא איתנו כבר הרבה מאוד זמן, איך הופכים את זה להייטק?
יעניין אתכן גם:
אי- אמון, סחיטה, מרמור ונשמה: 9 הרגעים המדהימים של "יורשים"
"יהלומים": הסדרה של היוצרים הישראלים בנטפליקס לא בטוחה מה היא רוצה להיות
הצלחת הענק של "האהבה היא עיוורת" הביאה אליה את כל המופרעים בעונה הרביעית
"בוגרי 2007" מבדרת, מעצבנת ומוכיחה שהאפוקליפסה יכולה להיות גרועה משחשבנו
מתסון, באופן טבעי, מאוד לא נלהב מהרעיון. כמו יתר אנשי וויסטאר, גם הוא עושה את דרכו ללוס אנג'לס לטובת יום המשקיעים של החברה, ומנסה לחזק את הברית עם שיב שנולדה בשיחה בנורבגיה. זאת הפעם הראשונה העונה שחווינו קפיצת זמן של מספר ימים. שבוע חלף מאז מותו של לוגן, תהליכי אישור העסקה בין צוות גוג'ו וצוות וויסטאר מתנהלים בהצלחה, אבל השבדי לא מרוצה מכך ש"מי ששומרים על החנות" מנסים לקבוע עבורו עובדות בשטח. שיב נהנית מהמעמד החדש של אשת סודו, כתגובה לתחושת הבגידה שמנקרת בה כל העת מצדם של רומן וקנדל. הפלירטוט עם מתסון נועד לאפשר לה לשמור על האופציות שלה פתוחות, כדברי טום, אבל לא פחות מכך כדי להחזיר לה את תחושת השליטה שהיא כל כך מייחלת לה.
אחרי שעלתה בקלות על מקור ההדלפות שיצאו מוויסטאר לגבי "הימים האחרונים והמעורערים של לוגן", ו"האווירה הרעה במו"מ בנורבגיה" שהוסתרו ממנה, ושמעה ממתסון גרסה אמינה הרבה יותר מזו של אחיה על מה שהתרחש על פסגת ההר, היא מבינה מהר מאוד לאן רומן וקנדל חותרים. "בנים, אתם לא טובים בזה… אתם מנסים לדפוק את העסקה", היא מטיחה בהם. זה השינוי הראשון במאזן הכוחות בתוך השלישייה הזאת בפרק מתוך שלושה בסך הכל. בתחילה רומן וקנדל הם עדיין חזית אחת מול שיב הפגועה שמביטה מהצד, אלא שהתנהלותו של קנדל תעביר את רומן לצד שלה מתוך רצון להתרחק מההתרסקות הפוטנציאלית של קנדל. גם הסצנה בנויה כך שקנדל (אחרי שגנב את מקומה של שיב) ורומן ננזפים על ידי שיב שיושבת בראש השולחן.
אל הוואקום ותחושת הבדידות הזאת של שיב, נכנס טום שבנה את המהלך בצורה עקבית לאורך העונה הזו. בכל פעם מחדש הוא מוכיח את עצמו כמי שהיא יכולה לסמוך עליו. הנשיקה ביניהם בחדר הישיבות שבו שיב מקציבה לעצמה זמן לבכות, היא שיא של פגיעות שהיא מרשה לעצמה להביע כלפיו - וגם הפעם הוא לא מנצל את זה לטובתו. מערכת היחסים ביניהם כל כך מהנה לצפייה כשהם מתקרבים זה לזו, משחקים "נשיכות" כבני נוער מאוהבים בתוך אירוע גאלה נוצץ ומלא חליפות. מוצאים זמן להתגנב ולשכב כמו זוג בתחילת דרכו. במידה מסוימת הם אכן שם. אחרי שנים של התחבאות בתוך הקליפה של עצמו, טום נפתח. אולי הדמות היחידה ב"יורשים" שעברה סוג של התפתחות. הוא מציג בפני שיב צד קר, מחושב ואגואיסטי הרבה יותר, כזה שהיא מעריכה ונמשכת אליו הרבה יותר מהאיש הנאמן והחלש שהיה קודם.
פעמיים הוא מצליח לערער את המשחק שלה בו. בפעם הראשונה כשהוא מתנצל בפניה באירוע - בזמן שהיא עסוקה עדיין במשחקי העקיצות ביניהם - ומכריח אותה להדוף אותו בצורה לא משכנעת כ"בקושי שרטת את פני השטח". לאחר מכן זה קורה בחדר כשהוא מתוודה שהוא מעוניין בה בחזרה. הקלוז-אפ על שיב מעיד שהיא מעוניינת מאוד בצעד הזה, אבל היא עוצרת בעצמה בכוח. "לא היית צריך לבגוד בי". כאן מגיע אחד הדיאלוגים היפים בסדרה, כולו על האשליה של אהבה וכסף. טום, שבאמת ובתמים מאוהב בשיב, מודה שהוא אוהב את הקריירה, הכסף, החליפות והשעונים שלו לא פחות. "אני אוהב דברים יפים", הוא אומר, "ואם את חושבת שזה שטחי, למה שלא תוותרי על כל מה שיש לך בשביל האהבה… תבואי לגור איתי בפארק קרוואנים". התגובה של שיב היא שוב בריחה לעולמות השליטה שלה, שבהם אהבה היא חולשה, אבל מתחת לפני השטח דווקא החומרנות הזאת מחזקת אותם. היא מקהה את הצורך להודות בחולשה של אהבה, ברצון להיות זה לצד זו רק מפני שהם שם. מעטה מגן שמאפשר לכסות על הצלקות ולהבריא את הקשר.
רומן נמצא בנפילה חופשית של ממש. ההתפרצות על מתסון בנורבגיה הייתה ביטוי לחוסר היכולת שלו לגדר את האבל על לוגן, להדחיק ולהתעלם ממנו. נדמה שכל העלבונות שהוא מטיח בשבדי מאחורי הגב על חוסר יציבות והתפרקות, הם דרכים לתאר דווקא את עצמו. בעבר הדרכים לפרוק תסכול היו במערכות יחסים מתוסבכות או דיק-פיקס לג'רי, עכשיו הם מגיעים עם הרבה כוח ומעט מאוד אחריות. הפגישה עם ג'וי, מנהלת אולפני וויסטאר, בוחנת ושוברת מהר מאוד את הסבלנות המעורערת שלו. היא מבטלת בזלזול את רצונו להיכנס לעומק הבעיות ב"קליספיטרון", ובמקום זאת בוחרת להטיף לו על הנטייה הימנית של ATN שפוגעת בערכי האולפנים. לוגן לא היה זוכה להרצאה הזו מן הסתם. "אני בטוחה שאתה נמצא במקום שלך מסיבה טובה" כבר מסובבת את הסכין על כל הפצעים הפתוחים - וג'וי נשלחת אחר כבוד אל מחלקת משאבי האנש.
העימות עם ג'רי מנגן על צלקות כואבות אפילו יותר. רומן מודע לכך שהתמונות ששלח אל ג'רי היו הרגע שבו הפכה לרעילה עבור לוגן, אחרי שנים כאשת אמונו. העובדה שהיא זו שקיבלה את התמונות לא ניקתה אותה מהתחושה שהייתה לכל הפחות מעורבת בתקלה (לא טענה מופרכת. כזכור, ג'רי נהנתה מלהיות הדומיננטית במערכת היחסים עם רומן). אחר כך הגיעו הפיטורים הראשונים שלה על ידי רומן, והכל יחד מתחבר עם תחושת הנחיתות שהוא תמיד חש כלפיה. אחר הכל, ג'רי הייתה שם מאז שהיה ילד, מובילה תהליכים ובונה את החברה, בעוד הוא נהנה מהייחוס הפריווילגי שלו ומהידיעה שמישהו תמיד יהיה שם כדי לנקות אחריו. העובדה שהיא מרשה לעצמה להמשיך ולנזוף בו גם עכשיו, כשבעיני עצמו הוא סוף סוף מעליה בהיררכיה, כואבת כמו שלא היה מעז להודות.
"לג'וי יש הרבה חברים", קובעת ג'רי, "ואתה מונרך חלש בתקופת מעבר מסוכנת". כל הסיפורים שרומן סיפר לעצמו על כך שהפך לאיש עסקים רציני מתנפצים. "אני צריך שאת תאמיני שאני יכול להיות טוב כמו אבא שלי, את יכולה לעשות את זה?", לכאורה זה ציווי של רומן, אבל כלפי ג'רי הוא נשמע כמו תחינה. קרדיט ממנה משמעותי עבורו אולי יותר מכל אדם אחר. "את לא מתייחסת אליי בכבוד מספיק, וזאת בעיה". ג'רי מסרבת להעניק לו את המחווה הזאת. היא מרגישה שעידוד שלו רק יוביל לעוד שימוש בלתי מוצדק בכוח. ובאופן אירוני, דווקא ההחלטה הזאת מובילה אותה לפיטוריה השניים בתוך שבוע. לא ברור האם הפעם הם רציניים או סופיים יותר מהראשונים, בוודאי לנוכח חוסר ההחלטיות של רומן עצמו.
אלא שדווקא קנדל מציג בפניו את החזון שכל כך היה רוצה להאמין בו: שני בנים צעירים מנערים את החברה הזקנה והמיושנת של אביהם הדומיננטי, וסוחפים אחריהם את השווקים והאנליסטים לאמונה שיוכלו להמציא אותה מחדש. זאת אשליה שכביכול יוצקת משמעות של אסטרטגיה לכל השליפות מהמותן, הקפריזות, חוסר ההחלטיות והאלתורים. רומן רוצה להאמין באשליה הזאת כדי להשקיט את המצפון המציק, אלא שאז הוא רואה את המספרים שקנדל מבשל - ומחליט להימלט על נפשו.
אחרי שהניסיון לערער את האמון של הגווארדיה הוותיקה בעסקה נכשל, קנדל נותר מחויב לרעיון להפיל אותה. הוא מחליט להשתמש ב"ליבינג+" כדי לנפח את ערך החברה, בתקווה להביא אותה לעלויות שלא יאפשרו למתסון להשלים את רכישתה. ההפיכה של מבני בטון ל"מוצר טכנולוגי" מאפשרת לו לבנות סביבו הרים של בולשיט כלכלי, באופן שמזכיר מאוד מיזמי הייטק אמיתיים לגמרי. "זה יכול לגרום לך לאבד את האמון בקפיטליזם", הוא מתפאר בפני רומן, "אתה פשוט יכול להגיד כל דבר". היכולת הזאת לברוא מציאות ולגרום לאחרים להאמין בה הייתה תמיד החוזקה הגדולה של לוגן. הבעיה היא שקנדל הוא לא אביו, ולפחות בתור התחלה הוא נראה בדרך להתרסקות מהדהדת. מגמגם על "נעליים גדולות", מנהל "שיח" עם ההולוגרמה של אביו.
שיב משכנעת את רומן מבעוד מועד לנטוש את קנדל לבדו על הבמה, עטוי בחליפת הטיסה שלו עם סמל הטיל של וויסטאר על החזה, מוכן להתפוצץ ברעש גדול לעיני כל. אלא שהקרינג' מתחלף באחת כשקנדל מתחיל ללחוץ על פנטזיית "חיי הנצח". לפתע הוא נשמע כמו סטיב ג'ובס שמבטיח להפוך את העולם לטוב יותר רק באמצעות השקה של מוצר. הוא קושר בחכמה בטיחות ובידור עם גישה לטיפול רפואי מתקדם ומאריך חיים, שמשמרים את האשליה של המשך קיום בלי תאריך תפוגה ברור. 10, 20, 30 אולי 50 שנה. מי יודע? עצם ההרהור בכך נוגע בפחדים ובתקוות היסודיים של האנליסטים. "אם הייתי יכול לקבל עוד שנה עם אבי שלי, לומר את הלא נאמר - זה לא יסולא בפז", מנחית קנדל את המכה הסופית. משלים את הפנטזיה באופן שהוא בעת ובעונה אחת ציני ונוגע ללב.
וכדי להעניק לעצמו את האמינות והיוקרה של לוגן, הוא נעזר בגרג הנחוש כדי להנדס את החומר המצולם הגנוז של לוגן, לקבל אישור מהעולם הבא לתוכנית להישאר בעולם הזה. אולי בפעם הראשונה בחייו, לוגן מיישר איתו קו, אומר את מה שהיה רוצה שיאמר. כל מה שנדרש לכך היה תוכנת עריכה. שיב רואה את התוכנית שלה לרסק את קנדל עולה בלהבות ומדליקה את האינסטינקטים הלא בריאים של מתסון לפרובוקציה. "הדודריק משחרר", הוא מצייץ במם שמערבב את הקמע של פארק השעשועים (שאותו גילם גרג בפרק הראשון), את הלוגו של "ליבינג+" ואת המילים על שער הכניסה לאושוויץ, רומז באופן "מאוד אירופאי" לכך שוויסטאר בונה מחנות ריכוז לזקנים.
במקום להיבהל ולגמגם על הבמה, קנדל מריח את הלחץ של השבדי כפי שעשה בשיחת הווידאו בפרק השני. בחיבוק דוב חכם הוא מספר על "ואם וכאשר" תושלם העסקה, ועל הכבוד שיש לו למתסון על אף אופיו המעורער. הוא גם מתנצל בשמו על הפגיעה, ובכך מגשים את כל אותן אזהרות שווא שניסה לטפול עליו בשיחה עם הדירקטוריון. המחיקה של הציוץ (תמיד צעד של הודאה באשמה) רק מחזקת את ההתקפלות המפוארת של מתסון. ובעוד קנדל חוגג ניצחון, הברית בין ילדי רוי מתפרקת סופית. השינוי השלישי והאחרון במאזן הכוחות בפרק הזה. רומן נוסע לבדו הביתה, מאזין שוב ושוב לגרסה הערוכה של לוגן ששלח קנדל, ובה הוא משפיל אותו בדרך שהפכה עבור רומן לדבר הכי קרוב לאהבה מאביו. שיב מתאחדת עם טום, וקנדל יוצא אל החוף, מצייר על החול את הספרה אחת שמסמנת גם את מעמדו וגם את מספר האנשים שיכולים לחגוג שם איתו.
השילוב של קנדל ומים הוא מוטיב חוזר ב"יורשים": התאונה בעונה אחת, המבט הריק באמבטיה בפתיחת העונה השנייה, הטביעה בבריכה עם פניו כלפי מטה. כאן המקרה הפוך: קנדל טובל במים כאדם חדש.
פרק חדש של "יורשים" משודר מדי יום שני בצמוד לארצות הברית, ביס הוט וסלקום טיוי.