"וולפרטון ספלאש", הפרק הראשון אי פעם של "הכתר", נפתח בחרחור ראשון של גסיסה. זה היה השיעול מבשר הרעות של ג'ורג' השישי וכתמי הדם שבעקבותיו, שהעידו על מחלת הסרטן שתביא למותו כעבור שנים ספורות, ולתחילת הכהונה הארוכה אי פעם של מלך או מלכה בתולדות האימפריה הבריטית. במובנים רבים "הכתר" היא סיפורה של השקיעה האיטית הזו של סמל ואימפריה לשעבר, לאורך עשורים ומבעד לעיניה של צעירה שכלל לא יועדה או רצתה לשאת בעול הזה. המסגור הזה אפשר ליוצר, פיטר מורגן, להתאבל על המוסד ועל האישה שעמדה בראשו בעת ובעונה אחת. לטאטא החוצה הרבה מאוד מהעוולות שנקשרו בשמם ובשם קודמיהם, ולצייר אותם כמו מעריץ שבונה את הזיכרון ההיסטורי שלהם.
לטוב וגם לרע, "הכתר" לקחה לאורך עונותיה סוג של בעלות על תו התקן לסיפור המלכותי של 70 השנים האחרונות. כל היצירות על המלוכה וראשיה שבאו לפניה - מפרגנות יותר או פחות - כאילו התמזגו לתוכה. היא נתנה להן תוקף מחודש ושילבה אותן בציר הזמן שלה, תוך שהיא דואגת לשמור על כל הדמויות בתוך מרחב החיבה. מי שלא היו מסוגלות להיכנס לתוכו (הנסיך אנדרו, למשל), הודרו ממנה כמעט לחלוטין, אבל אחרות, שזכו ללא מעט בוז ושנאה ציבורית לאורך חייהן (קמילה, במידה רבה גם צ'ארלס), קיבלו בזכותה שכבה של חמלה שהפכה אותן להרבה יותר אנושיות. משעשע לראות את הגישה הזאת לאור הסלידה העמוקה של מרבית גיבורי הסדרה מההמונים, מהבעת רגש או ממלודרמה. והנה, דווקא הטכניקות הפשוטות האלה, הצליחו להפוך את אנשי מגדל השן המנותקים למי שניתן להזדהות איתם, עם סיפורם ועם כאבם.
ובכל זאת, ועם כל הכבוד לכל גיבורי וגיבורות המשנה שלה, "הכתר" הייתה בשיאה כשאליזבת עמדה במוקד. שלוש שחקניות מופלאות גילמו אותה בצעירותה (קלייר פוי), בבגרותה (אוליביה קולמן) ובזקנתה (אימלדה סטנטון), ובעוד כל אחת מהן הצליחה להביא ניואנסים שבידלו אותה מגרסאותיה האחרות, הגרסה של פוי הייתה ונותרה המוצלחת מכולן. זה כך משום שאליזבת הצעירה הייתה גם הטראגית מכולן, זו שהתאבלה לא רק על אובדן אביה בגיל צעיר, אלא על גורלה שלה, על האישה והחיים שהותירה מאחור. אבל לא פחות חשוב מכך, אלו העונות שבהן "הכתר" הציגה לנו את ההיסטוריה מבעד לעיניה של אליזבת, ובכך צבעה אותה מחדש בזווית מרתקת וייחודית. ככל שהלכו והתקדמו העונות, מיעטה "הכתר" לעסוק בחיצוני והתמכרה לדרמות שבתוך הארמון. בכך אבד חלק גדול מהייחוד והקסם שלה, אבל מפעם לפעם הבליחו פרק או שניים שחזרו לעשות זאת - ואיתם "הכתר" חזרה להיות אחת מהדרמות האיכותיות והמוצלחות של השנים האחרונות.
ספוילרים מכאן ואילך לעונה השישית ולסדרה כולה.
יעניין אתכן גם:
כל מה שרציתי הוא סיטקום קלאסי ומנחם לימים קשים. במקומו קיבלתי את זה
הסדרה האגדית חזרה בדיוק בזמן הנכון לרפא את הלב שלנו
נטפליקס מציגה סדרה קסומה על אומץ ואהבה במלחמת העולם השנייה. איזה קשקוש מטופש
הסדרה הזו לא הצליחה להחליט אם היא פרודיה או מותחן
רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
חלקה הראשון של העונה השישית ניתק למעשה את "הכתר" באופן זמני משמה ומסיפורה. היא התמסרה באופן מוחלט לדרמת מותה של דיאנה (אליזבת דביקי), עד כדי כך שזהו למעשה האירוע ההיסטורי המשמעותי היחיד שזוכה ממנה להתייחסות בעשור שבו מתרחשת העונה. זה היה תהליך שהחל עוד בעונה הרביעית עם דמויותיהן הצעירות של צ'ארלס ודיאנה, אבל הפך כאן לסוג של חטא כפול. מצד אחד הוא הפך את הסדרה כולה לסוג של רקע לטרגדיה, ומנגד שלל בכך את היכולת של "הכתר" להביט באופן מפוכח על אירועי עבר. במקום רשומון, קיבלנו שחזור דרמטי של אירועים שנחקרו וסוקרו בהרחבה. ואף ש"הכתר" הצליחה להוסיף אליהם את הרובד הטראגי של סוף מתקרב ואת ההבנה שהדמויות לא מודעות למה שאנחנו יודעים שהן הולכות לקראתו, קשה היה לברוח מהתחושה שמורגן ונטפליקס התאהבו בבאזז הבלתי נגמר של העיסוק במותה של הנסיכה היפהפייה והעצובה.
הטעות הזאת מתחזקת עוד יותר כשהסדרה מגיעה בחלק השני של העונה אל מלודרמה תקשורתית אחרת, סיפור היכרותם של וויליאם וקייט מידלטון. בחלקה של דיאנה הייתה לנו לפחות ההופעה עוצרת הנשימה של דביקי, שהצליחה לטעון את הסיפור בעוצמה שהפכה גם את המוכר והידוע למסעיר. "הכתר" הזניקה לא מעט קריירות של כישרונות צעירים כמו ג'וש אוקונור (צ'ארלס הצעיר), אמה קורין (דיאנה הצעירה) וכמובן קלייר פוי עצמה, אבל חינניים וחמודים ככל שיהיו, וויליאם (אד מקוויי) וקייט הצעירים (מג בלאמי) עדיין אינם עומדים בסטנדרטים הגבוהים האלה. ובהיעדר נוכחות מסך מהפנטת, סיפור היכרותם הגמלוני באוניברסיטה - על רקע לחץ מאוד לא מתון מצד קרול (איב בסט, "בית הדרקון"), אמה של קייט, ששמה לעצמה למטרה לגרום לבתה ללכוד את הנסיך - נראה כמו סרט הולמרק עתיר תקציב. מלודרמה שמרגישה קצת כמו צפייה במיטב של מדור רכילות.
בהתחשב בכך שהפרק החמישי עוסק בקושי של וויליאם לגדול בצל מות אמו, שני הפרקים שעוסקים ברומן עם קייט, מותירים מהעונה האחרונה רק שלושה פרקים שבהם "הכתר" באמת עוסקת בדמויותיה העיקריות. הוויתור הזה מגיע במחיר כואב של איבוד הייחודיות של הסדרה, לטובת שחזור הרגע שבו קייט צועדת בשמלה השקופה המפורסמת בתצוגת האופנה שלכדה סופית את ליבו של וויליאם. הקידום של הפרקים האחרונים נעשה באופן אגרסיבי מאוד לצד התמונות והסיפור הזה, כאילו כדי להדגיש עד כמה רוח נטפליקס השתלטה על הסדרה. ברור שמדובר באירועים ש"הכתר" הייתה חייבת להתייחס אליהם, אבל קשה להאמין שזו הייתה הגרסה שלהם אילו התרחשו בשנות ה-60 או ה-70 של המאה הקודמת. העובדה שמדובר בתמונות טריות בזיכרון הקולקטיבי של כולנו, גרמה לכך שהשחזור שלהן יהיה חשוב מהסיפור שמאחוריהן.
הפספוס הגדול בבחירה הזאת מוכח בפרקים המעטים שבהם "הכתר" שבה אל כור מחצבתה. ב"רוריטניה", הפרק השישי, אליזבת נחרדת מההבנה שראש הממשלה הצעיר והפופולרי, טוני בלייר (ברטי קארבל), לא רק מאפיל עליה באהדה הציבור, אלא מחדד עבור רבים את המיאוס ממשפחת המלוכה והעומדת בראשה. מערכות היחסים של אליזבת עם ראשי הממשלה לאורך כהונתה היו מהסיפורים הטובים של הסדרה, כשבראשם כמובן מערכת היחסים עם צ'רצ'יל, אלא שאף אחת מהן לא הגיעה במאזן כוחות כל כך מוטה לרעתה. זו התנגשות נהדרת בין הדמות קרת הרוח, המאופקת וחסרת הפשרות שאליזבת אימצה, לבין הטבע הכל כך אנושי לרצות להיות אהוב. לרגע היא מתמסרת לכל מה שנמנעה ממנו, ומבקשת מבלייר להציע רפורמה מקיפה שתאפשר לה לתקן את תדמיתה. רק ברגע האחרון היא עוצרת בעצמה, נזכרת במסורת ובסמליות שמייחדים אותה, ונמנעת מהידוק חגורה שייתר אותה ואת הבאים אחריה. זו התייחסות נפלאה וחכמה לאירוע שולי לכאורה, וכל כך מאפיין את "הכתר" בגדולתה.
אלא שגם כאן, אפשר לראות את ההבדלים בין "הכתר" של העונות הראשונות והאחרונות. על רקע שיחותיהם של אליזבת ובלייר עולות ובאות סוגיות כמו מלחמת הבלקן וקמפיין ההפצצה האגרסיבי של חברות נאט"ו (ובהן בריטניה), ה-11 בספטמבר וההכנות לפלישת בנות הברית לעיראק על רקע החשד לקיומו של נשק גרעיני בידי סדאם חוסיין. כל אחד מהאירועים האלה יכול וצריך היה לקבל התייחסות משלו, מבעד לעיניה ולתפיסה של המלכה. אלא שבפועל, אנחנו שומעים עליהם מקטעי שיחות קצרים או מבזקי רדיו, כמו היסטוריה רחוקה שמתקיימת במקום וזמן שמנותקים מאלו של בית המלוכה. מכיוון שזמן מסך לא חסר ל"הכתר", מובן שנעשתה כאן בחירה מודעת להרחיב ולהגדיל את הצהוב ולהקטין את האחרים, ואפשר רק להצטער עליה.
אחד מהסיפורים שליוו את "הכתר" מתחילתה היו היחסים המורכבים בין אליזבת ומרגרט, גם כאן הגרסה הטובה מכולן הגיעה בתחילת הדרך עם ונסה קירבי כמרגרט הצעירה והמרדנית. אלא ש"ריץ", הפרק השמיני והטוב בעונה, מוכיח עד כמה ניתן לחבר בין הזמנים. על רקע מספר מקרי שבץ שמהן סובלת מרגרט, עולה ובא זיכרון ישן ומוחרש מהימים שקדמו ל"הכתר". סוף מלחמת העולם השנייה מוכרז, ושתי האחיות הצעירות בורחות מהארמון כדי להשתתף בחגיגות. הן נקלעות למסיבה במלון הריץ היוקרתי, עד שאליזבת מגלה שבקומה התחתונה מתנהלת השמחה האמיתית, בהובלתם של חיילים שחורים וריקודים שהגיעו היישר מהארלם. ושם, לרגע קט אחד בחיים מלאי שמרנות וקפיצוּת-ישבן, היא מרשה לעצמה להיסחף בריקוד.
זה פרק כל כך יפה ושובר לב. מרגרט ההוללת, זו שלא הפסיקה לאהוב ולטרוף את החיים, קמלה אט אט לצד אחותה שנטשה את חדוות החיים מאחור. השתיים מפלרטטות עם הסוד של אותו הלילה, סיפור שאותו לא חלקו עם איש, קושרות את סיפור חייהן שידע כל כך הרבה עליות ומורדות, אבל תמיד נותר קרוב. "כל הקרובים אלייך נוטשים אותך בזה אחר זה", אומרת מרגרט לאחותה, "פורצ'י, אמא ואני". התמה הזאת של סוף קרב, כיבוי אורות על הכהונה המשמעותית האחרונה של מונרך, מרחפת מעל העונה הזאת אבל מגיעה לשיא ברגעים האלה, שתי האחיות שתמיד שאפו להתחלף ביניהן חוגגות כל אחת את הבחירות שלה.
"הכתר" מעולם לא תכננה להגיע אל מעבר ל-2010, עוד בטרם מותה של אליזבת. ובכל זאת, פיטר מורגן מצליח לקרוץ אליו ב"שן יקירי, שן", הפרק האחרון שעומד בצל תכנון הלוויותיהם של פיליפ ואליזבת. דמויות צעצוע על לוח שממחיזות את מה שראינו כולנו מעל מסכי הטלוויזיה, כולל חיילי המשמר, הכנסייה וההמונים ברחובות. ובין לבין מתחבא שוב סיפור קטן-גדול מהסוג ש"הכתר" כל כך אוהבת: ההתחבטות של אליזבת באפשרות לוותר על הכתר לטובת בנה, בעודו עדיין בשיא חייו. זה סיכום כל מה ש"הכתר" הייתה מתחילתה, המאבק הבלתי פוסק בין שמרנות וליברליות, מסורת ומודרנית. ודווקא אליזבת, מי שפרצה יותר מכל מלך או מלכה לפניה את הגבולות והמגננות שבין הארמון לבין העולם שבחוץ, בוחרת בסופו של דבר בסמל.
"זכרי את שבועתך המקורית", מזכירה לה דמותה הצעירה בגילומה של פוי, "אני מכריזה קבל עם ועדה שכל חיי, יהיו אלה חיים ארוכים או קצרים, יוקדשו לשירותכם… מי שיחפש את אליזבת ווינדזור לא ימצא אותה. היא נעלמה מזמן. קברת אותה לפני שנים". אלא שאת המסמר האחרון תוקע דווקא פיליפ, מי שבצעירותו כל כך נלחם והתנגד לדמות הזו שאותה בחרה אליזבת ללבוש כל חייה. "זאת הבחירה הנכונה בגלל שהבאים אחרייך לא קרובים אפילו להיות בשלים להחליפך". ההכרה הזאת היא סיכום טראגי מושלם לסדרה כולה. אליזבת, שלא רצתה בתפקיד, מבינה שהיא האחרונה שמסוגלת להחזיק בו בסטנדרטים ובערכים שהוצבו לו כשעוד היה בעל משמעות.
קשה לברוח מהתחושה ש"הכתר" סוגרת את הדלת על מוסד המלוכה ברגע שבו אור היום שבוקע מבעד לדלת הכנסייה, נעלם עם אליזבת שיוצאת דרכה. מורגן לא הסתיר מעולם שמדובר ביצירה שהיא מכתב אהבה לדמות, ואכן ברגעים שבהם אליזבת עמדה במוקד, "הכתר" הייתה סוערת ומרגשת כמו סיפור אהבה. מאירה את גיבוריה בצבעים שונים, אבל תמיד בחיבה ובהבנה. מעגנת אותם בזיכרון הקולקטיבי כטובים ויפים מכפי שהיו, אבל בואו נודה על האמת: כולנו היינו רוצים בכך.
כל העונות של "הכתר" זמינות במלואן בנטפליקס.