מעניין שבחודש ינואר, בהפרש של שנה בדיוק (אוקיי, שנה פחות שבוע), עלו שתי קומדיות נוסטלגיות שעלילתן מתרחשת בשנות התשעים ומבוססות על קניין רוחני קיים. כמו כדי לנסות להשכיח מאיתנו את העידן החדש ולעזור לנו להתרפק על הימים הטובים ההם. ב-2023 הייתה זו "מופע שנות ה-90", סדרות המשך לקלאסיקה שעקבה אחר דור נערים חדש בביתם של קיטי ורד פורמן שבפוינט פלייס, וויסקונסין. הפעם מדובר בסדרה החדשה של פיקוק, "טד", המבוססת על הלהיט הקולנועי של סת' מקפרלן באותו שם וחוזרת בזמן כדי לתאר את שנות ההתבגרות של ג'ון, גיבור צמד הסרטים לצד הדובי המדבר. ההבדל המהותי בין שתי הסדרות הוא שבעוד "מופע שנות ה-90" גיששה את דרכה לאורך העונה הראשונה, "טד" - שזמינה כולה ביס - מצליחה כבר בתחילתה למחות כל ניחוח של ציניות הנודף מעיבודים כמו אלה.
למען האמת, אין שום הכרח לצפות בסרטי "טד" לפני הסדרה. יותר מזה: גם אם לא אהבתם אותם או סתם שכחתם מהם רגע אחרי הצפייה, כמוני, יש סיכוי טוב שתאהבו את הסדרה. למרבה ההפתעה, היא פשוט עולה עליהם בהרבה. העיבוד הטלוויזיוני מזקק לשלמות את הרעיון המקורי של הסרט - דובי צעצוע שמגלם בו את ההתפתחות המעוכבת של החבר האנושי שלצדו, ג'ון בנט, ואת הצורך שלו להתבגר (בסרטים גילם אותו מארק וולברג, בסדרה נכנס לנעליו מקס בורקהולדר, שכילד בלט כבר בסדרה אחרת המבוססת על סרט מפורסם - "הורים במשרה מלאה"). אם כן, מה יותר הגיוני מאשר לחזור אל ההתבגרות המקורית של הגיבור?
יעניין אתכן גם:
סופיה ורגרה ראויה לתפקיד "גריסלדה". לא בטוח שהתפקיד ראוי לה
עם כל הכבוד לבראנג'לינה, הסדרה הזו טובה מהרבה מהסרט בכיכובם
מה קרה לכוכבי הסדרה "חשיפה לצפון" ואיך הם נראים היום?
אנחנו רק בינואר וכבר הגיעה סדרת המופת הראשונה של 2024
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
ג'ון בנט בן ה-16 חי עם משפחתו בפרבר בבוסטון, ולצדו הדובי ששנים קודם לכן קם לתחייה. גם הפעם כמובן בדיבובו של מקפרלן, שאף יצר את הסדרה, ביים את כל פרקיה וכתב בעצמו כמה מהם. ממפעלותיו הקודמים ייבא היוצר את סקוט גריימס המעולה ("האורוויל", סטיב מ"אבא אמריקאי") בתפקיד אבי המשפחה, ואת ג'ורג'יה וויגהם (שהתארחה ב"האורוויל" ומוכרת גם מ"המעניש") בתפקיד בלייר, אחייניתו בעלת המצפון והמודעות החברתית המפותחים. את הסריה המשפחתית משלימה אלנה אובך (אמן של קאסי ולקסי ב"אופוריה") בתפקיד סוזן, האם התמה וטובת הלב.
מי שמכיר את ההומור של סת' מקפרלן יודע למה לצפות גם הפעם. בדיחות קיצוניות, שנונות, גסות, משולחות רסן - ומאוד מצחיקות. כמו בסרטים, גם כאן מקפרלן מנצל את הדיסוננס בין דמותו התמימה למראה של דוב צעצוע כדי לשים בפיו כמה מהאמירות השערורייתיות ביותר שניתן להעלות על הדעת. לא כאלה שנובעות מרוע, חלילה, אלא יותר מבורות שניתן היה למצוא במעמד הפועלים הלבן של בוסטון בחלקן הראשון של שנות התשעים - בורות שרוב בני המשפחה שותפים לה.
הטאץ' הפרוע הזה מספק איזון מושלם למתיקות של יצירה כמו זו, מאפשר ל"טד" לאחוז בחבל משני קצותיו - גם להיות מתקדמת וגם להפגין קומדיה באמצעות שמרנות. הוא מונע ממנה ליפול במלכודות הקומדיה המשפחתית הנוסטלגית דוגמת "משפחת גולדברג" או "שנות הקסם" החדשה, בולם אותה לפני שתהפוך לסכרינית - אפילו ברגעי לקח ומוסר בלתי נמנעים. גם ההסתכלות ההפוכה נכונה: הערגה המובנית לשנות ההתבגרות המתפקעים מפוטנציאל, משככת את הקומדיה הבוטה - כולל הרפתקאות פורנו, סמים, פטיש דובים ואפילו זקפה כלבית - ואת השקפת העולם הגזענית וההומופובית של חלק מהדמויות.
התמהיל המוצלח של "טד" ניכר גם בגיבוריה, שמתפתחים ומתבגרים כמתבקש מסדרת התבגרות. אף שבסופו של דבר הלב של כל בני משפחת בנט נמצא במקום הנכון, הזכרים שבהם נוטים לניאנדרתליות מסוימת. מאטי הוא כמובן הסמן הכי קיצוני לכך, מתוקף היותו בומר במובן המקורי של המושג, אבל זו סביבה שלא בדיוק נוטה לטפח אנשים נאורים. ג'ון וטד סופגים חלק מזה, כמתבקש, אך שניהם מנסים תמיד לשפר את דרכיהם, ולעולם לא נופלים אל מעבר לקצה - בין היתר הודות למשחק הנהדר של בורקהולדר והדיבוב המופתי של מקפרלן. החברות הנאמנה ביניהם תורמת גם היא לתחושת החמימות בסדרה, בלי שתיפול לקיטש בשום שלב (אפרופו, קל לפספס מרוב שהם אגביים, אבל האפקטים של דוב הצעצוע מדהימים).
במקביל, הנשים מקנות משקל נגד למגרעות של הזכרים: בלייר, סטודנטית בוגרת ומתוחכמת בהרבה מכל היתר, היא על תקן ליסה סימפסון של "טד", זו שמספקת את קול השפיות. התפקיד עלול היה להיות כל כך פוצי, אבל וויגהם מאצילה על בלייר את החינניות הגדולה שלה עצמה, והשפיות שהיא מספקת אכן נדרשת לנוכח הבַּערות סביבה. ואחרי הכל, מי ששוב ושוב גונבת את ההצגה היא אלנה אובך. היא מגלמת את סוזן בצורה כל כך מצחיקה ונפלאה, כובשת בנטייה האופטימית ושוחרת הטוב שלה, ותמימה בכל המובנים הכי חמודים של המילה. ככל שנוקפים הפרקים, סוזן מתגלה שוב ושוב בנפלאותה, והסדרה מודעת לכך היטב ומתייחסת אליה בהתאם, מה שהופך את "טד" לנפלאה בפני עצמה.
כמו בכל יצירותיו של מקפרלן, גם ב"טד" יש זרם קבוע של רפרנסים לתרבות הפופ. במקרה של "טד" הם חיוניים כדי לעטוף אותנו בתקופה שהיא מתארת ("פארק היורה", "מקרנה", "אלאדין", "משפחת סימפסון", מרדף הברונקו של או-ג'יי סימפסון וכהנה), וברוב הפעמים הם משמשים ליותר מניימדרופינג אלא כנקודת התייחסות שהדמויות בונות ממנה. הנוסטלגיה בסדרה לא מוגבלת רק לשנות התשעים, אולי כי מקפרלן עצמו הגיע לפרקו בכלל עשור קודם לכן. ג'ון וטד צופים ב"צוות לעניין", דנים ב"רוקי 4" והסדרה עצמה, כמו הסרט, כוללת מחווה ל"אי-טי: חבר מכוכב אחר".
אולם זה חלק ממה שמוסיף למשיכה של "טד", הופך את הזמניות המסוימת שלה לעל-זמנית. באקלים טלוויזיוני שעמוס לעייפה בסדרות נוסטלגיות נשכחות, "טד" מצליחה לבהוק למרחקים ולהזכיר את המובחרות שבז'אנר. למעשה, במהלך הצפייה היא העלתה על דעתי את "שנות הקסם" הקלאסית, כי פשוטו כמשמעו, "טד" מעבירה את הקסם של השנים האלה. מצד אחד שנים אנלוגיות, של תקשורת בלתי אמצעית וקלטות וידאו שנתקעות בתוך מכשיר ישן, ומצד שני היא משוחה בנצחיות של בטלה מול הטלוויזיה, גדילה וצמיחה, אהבות ראשונות, וההכרח ליישב בין הכמיהה לחופש לבין היעדרו. הדובי המדבר הוא רק בונוס.
כל פרקי העונה הראשונה של "טד" זמינים ביס ויאודי.