מאז ה-7 באוקטובר פיתחתי תסמונת שמפריעה לי לצפייה - כנראה שהטראומה הקולקטיבית הפחיתה בהרבה את סף הטולרנטיות שלי לחרא של טלוויזיה, ואני מוצאת שכבר מאוד קשה לי לראות משהו רק בשביל להעביר את הזמן. אם לפני הייתי מסוגלת לראות סדרה כמו "מינקס", שהיא לא רעה אבל גם לא איכותית, וליהנות ממנה, עכשיו כבר לא. ואני בבעיה - מצד אחד אני לא רוצה לראות רק חדשות, ומצד שני כל השאר מרגיש לי גס רוח, מטופש וחסר טעם.
ואז הגיע יום שישי האחרון, שבו קמתי בבוקר והיה לי ברור שזה יום שחור ללא תקנה. מכירים את הימים האלה, שאין להם הסבר ומוותרים עליהם מראש? אז כזה. אין טעם להיאבק בימים כאלה, כי הם חזקים ממני, השיטה שעובדת היא טוב היא להיכנע מיד, לשחרר - לא לעשות שום דבר כדי לצאת מזה, לא לנסות לשפר מצב רוח, לא לדבר עם אף אדם, לא לאכול בריא, לא להחליף מהפיג'מה ולא לצחצח שיניים. דפדפתי בייאוש בנטפליקס, ונתקלתי בה. איזה מפגש מבורך.
מרגע שהתחלתי לצפות לא הפסקתי ליותר מעשר דקות לצורך חידוש אספקת הנשנושים, וכדי לא להיאלץ להיות עם המחשבות של עצמי פשוט ראיתי את כל 14 הפרקים של "יום אחד" ביום אחד, כשבע שעות של צפייה רצופה. למזלי היינו רק אני, שמיכה, פחמימה וחתולה שלא כמו בני אדם, ישר הבינה את המצב ואת האפשרויות שלה בתוכו - להצטרף לספה, או לגרגר ללמפה ולבקש עוד אוכל רטוב מהשכנים.
יעניין אתכן גם:
סופיה ורגרה ראויה לתפקיד "גריסלדה". לא בטוח שהתפקיד ראוי לה
עם כל הכבוד לבראנג'לינה, הסדרה הזו טובה מהרבה מהסרט בכיכובם
מה קרה לכוכבי הסדרה "חשיפה לצפון" ואיך הם נראים היום?
אנחנו רק בינואר וכבר הגיעה סדרת המופת הראשונה של 2024
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
כמו בכל סיפור טוב, "יום אחד", הסדרה החדשה שכבשה במהירות את פסגת הסדרות הנצפות בנטפליקס ישראל, מתחילה בקונפליקט. דקסטר (ליאו וודול הנהדר, "הלוטוס הלבן") ואמה (אמביקה מוד, "זה הולך לכאוב") מגיעים משני מהקצוות החברתיים של לונדון. הוא ילד עשיר והולל ממעמד גבוה שחי על חשבון הוריו, ונטול תוכניות להתמסד, להתמסר או להתאהב, חלילה. היא בת מהגרים שנושאת על עצמה את שרידי הקיפוח הבין דורי, שאפתנית ומצטיינת ששום דבר לא בא לה בקלות.
אמה לא יפה במיוחד, במונחי יופי רגילים, היא בזה לבחורים מסוגו ולסימני המעמד הגבוה בכלל, ונראה שהגישה שלה למפגש איתו היא בעיקר אקדמית. היא מאוד מופתעת שהוא מתעניין בה, וזורמת כדי להבין למה, אבל לא תכננה שהזיין של השכבה ושל השכבות שמעליו ומתחתיו יעכב אותה מתוכניותיה הגדולות לשנות את העולם. גם היא לא הטעם שלו, אבל הוא בכל זאת מוצא את עצמו מבלה איתה את כל הערב, עד שהם מגיעים אליה לדירה בסופו.
הסדרה בונה את הסיפור ביניהם לאורך עשרים שנה, תוך שהיא מתמקדת ביום אחד קבוע: כל פרק מתחיל בתאריך ב-15 ביולי בשנה אחת, החל מ-1988 והלאה. כך אנחנו מקבלים בכל פרק ספוט על תקופה, כשהיום האחד המסוים הזה אוצר עבורנו את האירועים החשובים בפינצטה, ומשמיט מהסיפור את השנים שבהן לא קרה משהו חשוב.
בניגוד לתוצרים הגנריים של נטפליקס, "יום אחד" לא שורצת אפליות מתקנות רנדומליות שהורסות את החיבור. אם ודקס הם ליהוק מדויק מאין כמוהו: ההתאהבות אמינה, המשיכה מדבקת, רגעי ההתפרקות משכנעים, במיוחד של דקס, שקשה להסביר עד כמה הוא חודר ללב. שניהם סוחפים אותנו אל תוך מערכת היחסים המתסכלת, המסובכת אבל עוצמתית בטירוף - וזה משוחק כל כך טוב, כתוב מושלם ומלוהק כל כך מדויק, עד שאי אפשר לא להזדהות עם כל מילה, מבט ותנועה שלהם. מעבר לשניים האלה, "יום אחד" מלאה בדמויות משניות שגם בהן הושקעה מחשבה וכוונה, החל ממנהל בית הספר שאם מנהלת איתו רומן חולף, וכלה בסוכן של דקס בזמן קריירת מנחה שעשועוני הטלוויזיה שלו.
"יום אחד" מבוססת על רומן כתוב היטב של דיוויד ניקולס (שגם הפך לסרט באותו שם בכיכובה של אן האתאוויי), וניכר שמי שעיבד אותו לסדרה מכיר טוב את הפער המייסר שבין החיים שחשבת שיהיו שלך, לבין מה שנהיה מהם בסופו של דבר. כמו שהסדרה חולקת את העליבות הזו עם הצופה ומקלה עליו את הקושי שלו, דקס ואם חולקים את שלהם זה עם זו, ונקשרים אחד לשנייה בחברות אמיצה שמחזיקה מעמד דרך שינויים ומעברים, החלפות בני זוג, ואפיזודות חיים שונות הכוללות טרגדיות אישיות. ברקע נמצאת כל הזמן המשיכה ביניהם, תחושת הפספוס של אותו ערב שבסוף לא קרה.
צריך להגיד את זה: זו סדרה על סיפור אהבה, היא לא מתמודדת בתחרות 'העלילה המקורית 2024'. מצד שני, סיפורי אהבה טובים שונים זה מזה באותה רמה שהם דומים זה לזה, בזכות הניואנסים הקטנים של הדמויות. סיפור האהבה של דקס ואם מצטיין בתחום הניואנסים, לוחץ על כל הכפתורים הרגשיים האפשריים ועושה את זה חכם ולא במניפולציות זולות. בכל רגע נתון ברור באופן כואב שהחיבור ביניהם הוא משהו חד פעמי שקורה פעם בחיים. תהיו בטוחים שתיתקלו בתוך עצמכם בכל זיכרון אפשרי של חיפוש אהבה, החל מה''בליס'' התמים של הנעורים, קנאה עזה, משברי זהות, בני זוג, חתונות, מוות, כאב וחוסר אונים.
יש גם כמה קלישאות קטנות בתסריט, בבחירות המוזיקליות, בבימוי - אבל בניגוד לקלישאות של עצלות, כאן ההרגשה היא שהן לא במקרה עברו את חדר העריכה, אלא נמצאות שם בכוונה כדי לחבר אותנו לאווירת ה"לאב-סטורי". וגם כדי לחבר את הסיפור למציאות, כי הרי מה יותר אמין מקלישאות בסיפורי אהבה אמיתיים? העובדה שהסיפור מתרחש בעשורים הנוסטלגיים של האייטיז והניינטיז מוסיפה קסם לסדרה, אם בזכות התלבושות והוויזואליה, ואם בגלל הרפרנסים התרבותיים.
התוצאה היא סדרה מהממת, שעדיף לראות בבינג', רצוי בחורף, רצוי עם מישהו שאוהבים (גם חתולה נחשב) ובעיקר עם הרבה טישו. כי שיהיה לכם ברור - אתם הולכים לבכות את החיים שלכם, אבל בקטע אסקפיסטי. כי זה אמנם עצוב, אבל זו לונדון ואהבה נכזבת, ולא משנה כמה דברים קשים קורים לדקס ואמה - זו עדיין נחמה גדולה במציאות שלנו.
כל פרקי "יום אחד" זמינים בנטפליקס.