הסדרות הטובות של 2023 חלק ג': טד לאסו, לוקי, רק רוצחים בבניין

מדרגים: עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, שירי ישועה, עמית סלונים, נדב מנוחין, בן בירון וזוהר אורבך.

לא מסכימים עם הדירוג שלנו? הצביעו לסדרות השנה שלכם בסקר וואלה! תרבות

דירוג סדרות 2023 של וואלה! תרבות: חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי | חלק חמישי

הסדרות הישראליות הטובות של השנה

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

שם לועזי: Dear Child
גוף שידור: נטפליקס

הסדרה הגרמנית הזו, שהגיעה משום מקום וכבשה את נטפליקס מיד כשעלתה, היא דוגמה מושלמת לסדרת מתח אפלה שלא מזלזלת באינטליגנציה של הצופים שלה, ומצד שני לא מנסה לעשות להטוטים מיותרים. יש לה סיפור חזק מאוד (הסדרה מבוססת על רב המכר של רומי האוסמן) ודמויות מדויקות שלכל אחת מהן יש תפקיד מאוד מוגדר בתוך הפאזל שממנו מורכבת העלילה. יוצריה השכילו להשתמש בכל מה שיש להם לטובת יצירת דרמה מפותלת ומותחת.

זה מתחיל בתאונה. אישה בכתונת לילה נמצאת פצועה בצד כביש שחוצה יער עבות. הנהג שפגע בה ברח. האישה מחוסרת ההכרה והילדה בת ה-12 שאיתה מגיעות לבית החולים, והשוטרים מתחילים לנסות לפענח מה קרה שם. מה שהסדרה הזאת יודעת לעשות, וזה אחד הדברים החשובים ביותר שסדרה מסוגה חייבת לדעת לעשות, זה לשמור שתמיד נהיה צעד אחד מאחורי העלילה. זה לא שיש פה טוויסטים מטורפים, אלא פשוט סיפור מפותל עם הרבה גילויים אפלים ומזעזעים, ואנחנו הצופים מגלים חלקים מהאמת בדיוק בקצב שבו רצו היוצרים שנגלה. לא מעודדים אותנו לנסות לנחש מה באמת הולך שם, כי נבין בדיוק כשנקבל את הרמז הבא. יש סדרות שמדגישות את רגעי הטוויסט ועושות מהם ארוחה שלמה, אבל "ילדה יקרה" היא לא סדרה של מתח כגימיק, והאימה הפסיכולוגית נובעת מכך שכל מה שקורה שם לגמרי סביר ויכול לקרות באמת.

לביקורת המלאה על "ילדה יקרה"

שם מקורי: The Simpsons
גוף שידור: פוקס (בישראל ביס)

עברו שנים מאז שהסדרה על המשפחה הצהובה האהובה מהעיירה ספרינגפילד הייתה מועמדת להיכלל ברשימה כזאת. עם השנים, מעמדם של "הסימפסונס" בקרב חובבי הטלוויזיה נהפך לקדוש, לאור העובדה שהיא משודרת באופן רציף לאורך חמישה עשורים (!) אך מעטים יטענו שהסדרה הצליחה לשמור על הרמה לאורך השנים, ואפילו להפך.

משהו השתנה בשתי העונות האחרונות של הסדרה. אחרי ההצלחות הגדולות של סדרות אנימציות אחרות למבוגרים - מ"בוג'ק הורסמן" ו"ארצ'ר", דרך "פה גדול" ו"ריק ומורטי" עד "בלתי מנוצח" ו"הסמוראית כחולת העין" - ליוצרים של הסימפסונים אולי התחשק להזכיר מי עשה את זה קודם, וטוב יותר מכולם. העונה ה-35 (!!) של הסדרה משודרת בימים אלה, וגם המחצית השנייה של העונה ה-34 של הסדרה שודרה במהלך 2023. בעידן שבו סדרות לוקחות הפסקה של שנים בין עונה לעונה, זה מרשים. עם 759 פרקים (!!!) מאחורייך, זה מרשים אפילו יותר. קשה להאמין שאחרי כל כך הרבה שנים הסדרה הצליחה להמציא את עצמה מחדש (בלי לשנות שום דבר בפורמט הקלאסי) ונכנסה לרנסנס יצירתי, שמלא בפרקי ספיישל מפתיעים, בדיחות שנונות מאי פעם והתייחסות רעננה לסיפורים אקטואליים, שיהיה כיף לחזור אליהם בשידורים החוזרים גם עוד 50 שנה.

(עמית סלונים)

שם מקורי: Top Boy
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2022: מקום 47

חייה של "טופ בוי" דמויי עקומת פעמון (רחבה אמנם, ועדיין): כל אחת משלוש עונותיה הראשונות הייתה טובה מקודמתה, ואז בשתי העונות האחרונות נרשמה גריעה קלה בכל פעם. ואפילו כך - וואו, איזה סדרה. דרמת הפשע הבריטית (ששתי העונות הראשונות שלה זמינות בנטפליקס תחת השם "טופ בוי: סאמרהאוס") ידעה לשלוח יד לקרביים של הצופים וללפות אותם, והיא עשתה את זה גם כשמיהרה לקשור את כל הקצוות בששת פרקיה האחרונים.

הכמות הזו היא כנראה הבעיה המרכזית בעונה החמישית והחותמת. אמנם עמדו לרשותה יותר פרקים מאשר בשתי העונות הראשונות (ארבעה בכל אחת), אבל זה לא מספיק כדי לגולל את הסיפור שביקשה להציג. לא באמת הייתה דרך לסיים את הסדרה אחרת - העימות החזיתי בין שני חברי הילדות שהפכו לאילי פשע, דושיין (אשלי וולטרס) וסאלי (קיין רובינסון מלא הנשמה), ריחף מעליהם מאז ימיה הראשונים של "טופ בוי" ב-2011. אבל הדברים הפעם הרגישו נמהרים מדי, בפרט החזרה הבלתי מנומקת של סאלי לעניינים אחרי שלמעשה פרש בעונה הקודמת, מובס ומוכה יגון. גם קורותיה של לוריין הרגישו לא מספיק מפותחים, וטוב היה לו הדרך אליהם הייתה מבוססת יותר.

למרות זאת, זו הייתה סערה הולמת לסיומה של הסדרה. המחאה הספונטנית שפרצה בסאמרהאוס בגלל עוד מעצר של משטרת ההגירה, הזכירה את האלמנטים הבסיסיים של "טופ בוי", את הקהילתיות שבבסיסה. הבלגן שימש כסות מושלמת למלחמות הנוראיות, הקטנוניות, האגואיסטיות, של צמד הגיבורים הנפשעים, שהקירות נסגרו עליהם כפי שמתבקש. בין אם זה בהדרגה ומתוך מודעות מורטת עצבים, ובין אם בלי שאפילו יבחינו. איזה סוף.

שם מקורי: Loki
גוף שידור: דיסני פלוס
במצעד 2021: מקום 8

העונה השנייה של "לוקי" עשתה הכול נכון. היא הצליחה לתפור באלגנטיות חכמה את הקצוות של עצמה, לסגור מעגל שלם ויפה עם העונה הראשונה שלה, ליישב את מכניקת המסע בזמן שלה בצורה הגיונית, ובראש ובראשונה - להעניק סיומת נפלאה למסע הפנימי של הדמות הראשית שלה. האל שתמיד התעקש שיש לו מטרה נעלה אך מעולם לא הצליח להמציא קבלות לכך, סוף סוף קיבל אחת כזו. כל הערכים שהתעופפו סביבו במהלך השנים, כמו חברות, מסירות והקרבה, זכו לראשונה מצדו להפנמה ואימוץ במקום ללעג. היה אמנם קל במיוחד לזרוח השנה ביקום קולנועי שבו נדמה שהרוב שוקע, אבל "לוקי" הצליחה שוב להצדיק את קיומה כיצירה מחושבת ומענגת בפני עצמה, שאפשר ואף רצוי לקדש בלי קשר למה שבא לפניה או אחריה.

אומרים שלוקי היא הדמות האהובה ביותר של מארוול, ואם זה נכון זה בעיקר בגלל השחקן הטוב ביותר של מארוול, טום הידלסטון, ששוב הוכיח שאין גבול לגמישות האלסטית של יכולות המשחק שלו. כל ז'אנר אפשרי שזורקים עליו פשוט נדבק בצורה מושלמת, כל פרטנר שניצב מולו מוחמא ממנו ומחמיא לו, ולעתים מספיקה לו הבעה אחת בלבד כדי לשפצר את המעברים הלא פשוטים של דמותו מנבל לממזר לגיבור. אם זו הפעם האחרונה שלו בנעליו של לוקי, קשה לחשוב על סיום מפואר והולם יותר. אם לא - קל מאוד לבטוח בהידלסטון שימשיך לשאת את הלפיד הזה בגאון.

(אופיר ארצי)

שם מקורי: Ted Lasso
גוף שידור: אפל טיוי פלוס
במצעד 2020 (עונה 1): מקום 14

העונה השלישית של "טד לאסו" נולדה בחטא. אחרי שזכתה לשבחי המבקרים וזכתה בכל פרס אפשרי, התכנית שמראש לא הייתה אמורה להימשך למעבר לשתי עונות נתקעה במכשול יצירתי. השחקנים עדיין נתנו הצגות מבריקות, מד הרגש עדיין נחת על 11 בסוף כל פרק, אבל משהו בבחירה של אפל טיוי פלוס לסחוט את כל טיפות המיץ האחרונות מפצצת הרגש הזאת (עובדה שהתבטאה בעיקר בפרקים מאוד מאוד מאוד ארוכים) הפכה את הצפייה בחלק מפרקי העונה למתישים ממש.

ועדיין, שירת הברבור של טד לאסו, קואץ' בירד, הבוסית רבקה, קילי ג'ונס, ג'יימי טארט, נייט דה גרייט וכמובן הדמות הגאונית של רוי קנט, הייתה אחד מהאירועים המרגשים של השנה. היו בה רגעי קסם כמו בעונה הראשונה, דוגמת הגיחה לאמסטרדם, ושלל סצנות לאורכה (הקהל של צ'לסי המריע לרוי, הפיוס בינו לבין טרנט קרים, ההתקרבות בין ג'יימי לרוי, הצורה שבה ג'יימי אומר "פו-פה", השלט בפרק האחרון וכן הלאה). בסופו של דבר "טד לאסו" הייתה סדרה שלא פחדה לגעת בנושאים כבדים כמו דיכאון בין משחק מילים אחד לשני, ונגעה בנימי העצבים החשופים של כולנו. אתם לא חייבים לאהוב אותה, אבל אתם חייבים להאמין.

(עמית סלונים)

שם מקורי: One Piece
גוף שידור: נטפליקס

הדבר הבולט ביותר בגרסת המאנגה של "וואן פיס" הוא ההכרה שלה באבסורדיות של עצמה. השתלשלות האירועים - סיפור בעולם פנטסטי על חבורת פיראטים צעירים שיוצאים למצוא אוצר אגדי - ואפילו הקרבות מלווים כל העת בקריצה. חלק מהותי בקריצה הזאת טבוע במאפיינים של הז'אנר, שמאפשר להיות מוגזם בלי להרגיש אינפנטילי. המעבר ללייב-אקשן הוא כבר סיפור אחר, אבל "וואן פיס" עומדת בו בהצלחה.

ההיקף העצום שלה, על המקומות והדמויות במרחביה, עובר כאן מצוין. הים כל כך גדול ומלא בסיפורי צד והרפתקאות, עד שהעונה הראשונה אפילו לא מתחילה את המסע אחר האוצר - וזה לא גורע ממנה. קרבות ימיים, קרבות יבשתיים, יצורים מיתולוגיים, רגעי אימה ורגעי ביזאר. כאן טמון החלק הכיפי של "וואן פיס", זה שהופך אותה להרפתקה שגדולה הרבה יותר מהאנד גיים שלה. היא מצליחה להיות גם מוזרה וגם מרהיבה, ובמקביל כל כך בלתי צפויה עד שהרצון לגלות מה עוד מתחבא בה מייצר רצון להמשיך.

האופן שבו הקרבות מבוימים, בין אם בים, ביבשה, בחרב או באגרופים, מייצר מגוון מאוד מהנה, שכן אף אחד מהם לא דומה לאחר. יש כאן פיראטים עם גרזן במקום יד, ליצנים פיראטים רצחניים, אנשי דג, זחלים שמשמשים כמכשיר קשר, ושאר ביזאר שנשמע מאוד טיפשי על הנייר - אבל איכשהו מצליח לעבור בקונטקסט של הסדרה לכיף טהור.

לביקורת המלאה על "וואן פיס"

שם מקורי: The Diplomat
גוף שידור: נטפליקס

לא מעט דברים עובדים היטב בדרמה הפוליטית של נטפליקס, אבל נראה שהחשוב מתוכם הוא האופן שבו תקשורת ודיפלומטיה הם כלים להפחתת מתיחות או להגברה שלה לא רק ביחסים פנים ובין מדינתיים, אלא גם ביחסים אישיים. במרכז הסדרה עומדים בני הזוג ווילר, קייט (קארי ראסל, "האמריקאים") והאל (רופוס סוול, "האיש במצודה הרמה"). שניהם דיפלומטים מוערכים בעלי רקורד עשיר בשירות החוץ האמריקאי, אולם האל הוא כוכב הרוק בעוד קייט היא יותר זמרת המשנה. למרות זאת, סכסוך בינו לבין מזכיר המדינה האמריקאי, גורם לכך שדווקא קייט היא זו שזוכה למינוי לשגרירת ארה"ב בבריטניה, לאחר שפיגוע טרור קטלני נגד כוחותיה במזרח התיכון מעורר משבר עם השלכות בינלאומיות.

חובבי "הבית הלבן" ירגישו בבית. הדיאלוגים מרגישים כמו קרבות מילוליים חדים ושנונים, הדמויות עוקצות זו את זו תוך כדי תנועה והעיסוק הבלתי פוסק בעקרונות לעומת מציאות - כל אלה מרגישים מאוד כמו הדרמה הפוליטית ההיא. זה לא היה עובד אילולא הדמויות עצמן היו חינניות ומעוררות חיבה. העובדה שזה כן המקרה, מאפשרת ל"הדיפלומטית" לצלוח גם סצנות ומקרים שנעים על גבול גלגול העיניים. אפילו אז הם נשארים חביבים, הופכים את הסדרה לממתק פוליטי-ריגולי-סבוני יעיל. ראסל נפלאה כתמיד ומחזיקה את התפקיד הנוירוטי הזה עם הרבה קלאסה והומור, אבל גם הצוות המסייע שלה ושל סוול חינני וסימפתי, מעורר חיבה ומאפשר לשמונת הפרקים של הסדרה לעבור כמעט מבלי להרגיש.

לביקורת המלאה על "הדיפלומטית"

שם מקורי: Only Murders in the Building
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)
במצעד 2022: מקום 17

כל מה שהופך את "רק רוצחים בבניין" לחיננית, כיפית וחכמה, היה במיטבו בעונה השלישית: הקצב, הכימיה של מרטין שורט, סטיב מרטין וכן, גם סלינה גומז למרות משחק גרוע כרגיל, הופעות האורח (מריל סטריפ! פול ראד!), הניסיונות הברורים והחינניים להטעות אותנו בכל טוויסט, והנכונות מעוררת ההערכה של הסדרה להיות גם דבילית מאוד, בלי לזלזל באינטליגנציה שלנו.

בשילוב מפואר של כתיבה, בימוי, צילום ועריכה, כוח העל של סטריפ כשחקנית הוצג בפנינו במלוא הדרו, כאילו זאת הפעם הראשונה שאנחנו מגלים למה היא מסוגלת. דווקא בתפקיד של ההפך ממנה - שחקנית כושלת שגם בגיל 70 עדיין מתחננת לאודישנים - סטריפ ריגשה במונולוגים ארוכים ומבולבלים, שירים יפהפיים, וטוויסט אחד מקסים שהפך את העונה על ראשה.

אחרי שנתיים שבהן עולם השואוביזנס והרפרנסים התרבותיים היו תבלין להנאת צופי הסדרה שנהנים מבדיחות על תרבות הפופ, "רק רוצחים בבניין" הפכה רשמית לדרמת אחורי-קלעים חצי-מוזיקלית (עם שירים נהדרים שמשובצים לאורכה, בראשם "Which of the Pickwick Triplets Did It" שלבדו מצדיק את העונה). ובבחירה לתת לדמויות הראשיות שלה להעלות מחזמר על תעלומת רצח ביזארית בסגנון אגת'ה כריסטי, היא גם הבהירה לנו שיש משהו די דבילי בהתאבססות הנצחית שלנו על סיפורי רצח.

לביקורת המלאה על "רק רוצחים בבניין"

שם מקורי: Fleishman Is in Trouble
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)

טובי פליישמן הוא בחור יהודי טוב. בגיל 41 הוא רופא מציל חיים, יש לו שני ילדים חכמים ומקסימים, חיים נוחים ומלאי שפע באזור הכי יוקרתי במנהטן, הוא מאמין בשוויון, תומך בנשים, שם את ילדיו לפני הכל. למרות זאת הוא מוצא את עצמו פתאום גרוש טרי, לא יודע מה לעשות עם הילדים שלו, כשלפתע רייצ'ל, גרושתו הסופר-הישגית, נעלמת בלי יותר מדי הסברים ומשאירה אותם אצלו בתחילת חופשת הקיץ.

המיני-סדרה "פליישמן בצרות", על פי רב המכר של טאפי ברודסר-אקנר באותו שם, היא יצירה שמתיימרת לעשות כל כך הרבה, וזה עונג גדול לדווח שהיא די מצליחה לעשות "וי" על כל הדברים ברשימה שלה. עד שנגיע לסוף הסיפור, היא תעביר אותנו טלטלות רגשיות, תגרום לנו להזדהות עם דמויות שונות בסיטואציות סותרות, תגיש לנו סיפור של אישה במסווה של סיפור של גבר, תגרום לנו לשנות את דעתנו על הגיבורים מספר פעמים.

וכמו בחיים, אין בסוף שום פתרון. אין איזו תובנה או רגע של "אה-הא!" שיכניס היגיון בכאוס ויחזיר הכל למקומו. הכל מעגלי, ולמרות שהזמן והעלילה נעים קדימה, הדמויות רק מסתובבות סביב עצמן, ולבעיות שלהן אין תיקון מהיר. כולם צודקים וכולם טועים, והכל נכון וקורה בו זמנית. ובכל זאת, אחרי שמסע המלחיץ והנוירוטי הזה מחזק את תחושת איבוד השליטה באמצעות צילום ומוזיקה חורקנית, הסדרה עדיין משאירה אותנו עם תקווה וחיוך, עם תחושה שנשרוד גם את המשבר הזה.

לביקורת המלאה על "פליישמן בצרות"

שם לועזי: Drops of God
גוף שידור: אפל טיוי פלוס

חלק מההצלחה הגדולה של "טיפות אלוהים", היא הפער בין תקציר הסיפור שלה לבין התוצאה הסופית. על פניו זה סיפור די נישתי על שני צעירים משני קצוות העולם, שחייהם מתהפכים בעקבות תחרות יין יוקרתית וחד פעמית שבה שניהם לוקחים חלק. אלא שמתחת להבטחה הקצת משונה הזו, רוחש סיפור מורכב ועשוי היטב על אובדן וזיכרון, על פערי תרבות וחמדנות. כל אלה נבנים באופן הדרגתי, כך ש"טיפות אלוהים" תמיד מצליחה להפתיע בדיוק כשנראה שהבנו לאן היא חותרת. ככל שהיא הולכת ומתקדמת, התחרות שבמרכזה הופכת לסוג של מסך ערפל לסיפור האמיתי שהיא מעוניינת לספר.

מעניין לציין בהקשר הזה, שהדיאלוגים והמשחק ב"טיפות אלוהים" חורקים לא מעט לאורך הדרך. זאת לא יצירת מופת מושלמת שחמקה מתחת לרדאר, במובנים רבים היא די בוסרית. יצירת אינדי שלא זכתה לליטוש מיינסטרימי. ובכל זאת משהו בתמהיל שלה מצליח להחליק את כל הקמטים: הצילום היפהפה, השילוב בין מתח ודרמה, ואולי יותר מכל - היכולת שלה להכניס אותנו לעולם היין וכל מה שמקיף אותו: אנשים, טעמים, ריחות, מקומות וזיכרונות. חיים שלמים בכוס משקה. משהו בחוסר השלמות שלו מרגיש מאוד אנושי ואמין, סיפור שלא מרגיש כאילו נולד באולפן הוליוודי, אלא בין שדות של גפנים בעיירה קטנה ופסטורלית.

(אילן קפרוב)