גבר מבוגר בשם צ'ארלס חי בגפו ונהנה מהרגליו הקבועים, עד שהמציאות דורשת ממנו לעטות את תפקיד הבלש. הוא משתף פעולה עם אישה צעירה וחבר בן גילו כדי לפתור תעלומה, אך החקירה היא רק אמצעי כדי לפתור את הבעיה האמיתית - בדידות, תחושת חוסר משמעות והרצון ליצור קשרים חברתיים משמעותיים גם בסביבה העירונית המנוכרת. זהו תקציר מזורז לעלילת הסדרה החדשה של נטפליקס, "האיש שלי בפנים" ("A Man on the Inside"), שעל הנייר מבוססת על הסרט הדוקומנטרי "החפרפרת" (שזמין ביס). עם זאת, קשה לנתק אותה מסדרה אחרת עם פורמט דומה להפליא - "רק רוצחים בבניין", סדרת הלהיט של דיסני פלוס.
זאת השוואה קצת לא הוגנת - "רוצחים" היא הצלחה מסחררת עם ארבע עונות מאחוריה, בעוד "האיש שלי בפנים" היא לא בדיוק חיקוי שקוף. ההשוואה גם לא מחמיאה במיוחד, בפרט לחדשה בין השתיים. מאחורי הסדרה עומד מייקל שור, מיוצרי הטלוויזיה הבולטים של התקופה. הוא אחראי לממתקי הפיל גוד הממכרים "מחלקת גנים ונוף" ו"ברוקלין תשע תשע", אבל גם ל"המקום הטוב" הניסיונית והפרועה, שדחפה את גבולות הקומדיה הטלוויזיונית למחוזות פילוסופיים. עם "האיש שלי בפנים" שור מנסה לעשות את שני הדברים יחד וקצת מפספס.
האיש שבפנים הוא, כאמור, צ'ארלס (טד דנסון, שעבד עם שור ב"המקום הטוב") - מרצה להנדסה בפנסיה עם אובססיה לאדריכלות ולב שבור. מאז מות אשתו הוא מתעניין בעיקר בגזירת מאמרים מהעיתון, אותם הוא שולח בדואר לבתו, אמילי (מרי אליזבת' אליס, "פילדלפיה זורחת"), שבתורה מעודדת אותו למצוא תחביב אחר שימלא את חייו. דרך מודעה באותו העיתון הוא מגיע למשרדה של חוקרת פרטית, שמבקשת ממנו להסתנן למתחם דיור מוגן יוקרתי כדי לחקור היעלמות של שרשרת יקרה.
לא פעם ולא פעמיים עולה מהסדרה התחושה שהחלטות מסוימות בוצעו מסיבות טכניות, אבל בשלב הביצוע משהו קצת השתבש. הבעייתית ביותר שבהן היא הניסיון לדחוס סדרת אנסמבל ברוח "גנים ונוף" לתבנית של שמונה פרקים קצרים, בינג' נטפליקסי זריז. מלבד החיים הכפולים של צ'ארלס אנחנו נחשפים לכמה וכמה סיפורי חיים של דיירים ב"פסיפיק ויו", לא דרך עיניו אלא גם במנותק ממנו. יש גם פרק שלם שמוקדש לדידי, מנהלת המתחם המסורה (סטפני ביאטריז המופלאה מ"ברוקלין תשע תשע" וגם "אנקאנטו") והצוות שלה.
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
עד כאן עוד אפשר להסתדר, אבל אז שור דוחס פנימה גם את עלילת הצד המשמימה על אמילי, בעלה ושלושת ילדיהם המתבגרים - עלילה שכבר מרגישה כמו סדרה אחרת והרבה פחות טובה. מדובר בעונה שנמשכת בקושי ארבע שעות, אבל היא מתפזרת לכל כך הרבה כיוונים עד שהיא מתקשה לספק חוויה משמעותית באמת.
זה חבל, כי יש לה את כל החומרים כדי לעשות בדיוק את זה - להשתמש במדיום של קומדיה טלוויזיונית קלילה כדי להעביר את הצופים מסע רגשי של ממש. כמו הסרט הדוקומנטרי שעליו היא מבוססת, "האיש שלי בפנים" מנסה לומר משהו על מקומם של בני ובנות 70 ומעלה בחברה קפיטליסטית חונקת. "החפרפרת" הכניס אותנו בצעדים קטנים לעולם מלא בתסכול ותחושת נטישה - הקשישים ובעיקר הקשישות שתועדו בו מרגישים כאילו העולם שמחוץ לבית האבות, ובפרט המשפחות שלהם, פחות או יותר ויתרו עליהם. זה לא שהחיים שלהם יחד כאלה איומים, אבל הבדידות קשה ומסוכנת לא פחות מכל סכנה בריאותית או בטיחותית.
המנהלת דידי אומרת ממש את זה בפרק הראשון לסדרה, והוא מכתיב את הטון לעיסוק שלה בזקנה לכל אורכה. "האיש שלי בפנים" מוסיפה לקלחת גם את היחס לאנשים עם דמנציה ובעיות זיכרון אחרות - צ'ארלס טיפל באשתו בעוד זו איבדה בהדרגה את זיכרונותיה וזהותה, וב"פסיפיק ויו" הדיירים כל כך חוששים מגורל שכזה עד שהם ממהרים להתרחק מהחברים שמתחילים לחוות אותו בעצמם.
הנושא הזה הוא-הוא לב הסדרה, הרבה יותר מהניסיון המגומגם שלה לדבר על בדידות, חברות וקשרים אנושיים בכלל. הסדרה לא מתחמקת ממנו, אבל כן מכסה אותו ביותר מדי שכבות של קומדיה ואירוניה, שהצופה לא ייבהל או ייברח חלילה. רוב הזמן זה גם עובד, בזכות שחקני משנה מקסימים כמו סטיבן מקינלי הנדרסון ("הקרב על אמריקה", "ליידי בירד") או סאלי סטרוטרס ("הכל נשאר במשפחה", "בנות גילמור") ותסריט שמספק די פאנצ'ים כדי להשאיר אותנו מבודרים בכל עת.
שור יודע מה הוא עושה וגם כשהוא לא בשיאו יוצא מזה משהו שכיף לראות. כיף בינוני זה ממש לא רע, זה אפילו טוב יותר מרוב התכנים המקוריים שנטפליקס סיפקו לנו לאחרונה, אבל גם קצת עצוב לראות סדרה שהייתה יכולה להיות מדהימה מסתפקת בהרבה פחות.
כל פרקי "האיש שלי בפנים" זמינים בנטפליקס.