בתי הקולנוע המאותגרים של ימינו מחפשים דרכים ללכוד את הקהל הוותיק אך המתמעט, זה שעוד מתוכנת מצעירותו ליציאה לאולמות. אחת מהן היא שימוש בהקרנות יוקרה מיוחדות ונוסטלגיות על גבי מסכי פרמיום ענקיים. בשנים האחרונות, בנוסף להקרנות המסחריות הרגילות, מארחים מדי פעם אולמות האיימקס (בישראל יש שלושה כאלה ברשת "פלאנט"), הקרנות של סרטים קלאסיים. זה כולל הופעות רוק מכוננות שעובדו במיוחד לפורמט הקפדני מאוד בתקנים של סאונד, תמונה ותנאי הקרנה.
הדבר משתלב היטב עם גל הנוסטלגיה של סרטי ביוגרפיה מוזיקליים כמו "רפסודיה בוהמית" (2018), "רוקטמן" (2019), "ריספקט" (2021), "אלביס" (2022) ודומיהם. הם התהדרו בשחזורים של הופעות איקוניות, כאלו שלא חווינו בעצמנו ולא נוכל לחוות, הפעם באיכות שוברת שוויון שמזכירה נוכחות באירוע עצמו. גם אמנים עכשוויים פוזלים לכיוון אולמות הפרמיום - ע"ע סרטי האיימקס של ביונסה וטיילור סוויפט.
במסגרת הזו שוחררו לאחרונה מספר פרויקטים, כשהבולט והמצליח שבהם מ 2024 הוא הופעה של חביבת הקהל "קווין" במונטריאול מ-1981. זה תיעוד שעשה דאבל דיפ להצלחת הסרט "רפסודיה בוהמית" והביקוש הביא להארכת ההקרנות מסופ"ש אחד לשבוע וחצי.
אבל אם כבר להתגלגל לאולם קולנוע כדי להעלות באוב את המתים, אין התכנסות ראויה ומוצדקת יותר מזו שתתרחש השבוע גם באיימקס ישראל (בערב חמישי ה-28 לאוגוסט) - לשם הקרנה חד פעמית לסרטו המרהיב והנדיר של פרינס מ-1987, "Sign o' The Times".
דובר כבר רבות על אלבומו המונומטלי של פרינס באותו שם - לאחרונה גם בעקבות שחרור הקופסה המרשימה של הוצאת הדלוקס. הוזכר גם שההוצאה הזו חסרה את הסרט שתיעד את מסע ההופעות הרלוונטי, בגלל פלונטר של זכויות. אז הנה הצד החיובי של הפלונטר - בעלי הזכויות הגיעו להסכם עם חברת ההפצה הקטנה FilmRise (שמתמחה דווקא בסטרימינג ודיגיטל), וזו ייצרה ריליס עולמי מפתיע ומשמח מאוד לסרט הדי אבוד הזה.
קצת היסטוריה: כבר משנת 1982, שנת הפריצה שלו לשוק האמריקאי, תכנן פרינס סרט בכיכובו, ובה הוא גם החל בצילומי הפיצ'ר "The Second Coming". הסרט היה אמור לתעד את סיבוב ההופעות של 1982 על הבמה, לצד וינייטות סמי-ארוטיות של פרינס (במבטים מצועפים) משתעשע עם חברות להקת הטיפוחים שלו, Vanity 6 (לבושות כמובן בלאנז'רי). הוא נגנז כשפרינס התזזיתי איבד בו עניין והמשיך לפרויקט הבא.
הניסיון הבא היה "Dreams", תסריט שהנסיך כתב בזמן הטור של 1982 - שהפך בסוף ל"גשם סגול". הפעם, פרינס היה מספיק מגובש אמנותית ובעל מספיק כוח בתעשייה כדי לוודא שהסרט הזה יקרה, ובכיכובו (במקור, רעיון העוועים של האחים וורנר היה שאת הדמות הראשית יגלם ג'ון טרבולטה).
"גשם סגול" מ-1984 היה מסע ניצחון מוזיקלי וקולנועי שהביא את פרינס למעמד על, לרבות זכייה באוסקר. עד יומו האחרון המשיך פרינס - חולה קולנוע מילדות - ללטוש עיניים להוליווד. באייטיז, כזוכה אוסקר צעיר - הוא הרגיש שהיא בהחלט מחכה לו.
קאט ל-1986, ופרינס בן ה-28 בשיאה של תחרות בלתי רשמית, אבל נוכחת מאוד, עם שני ענקי פופ אדירים אחרים - מייקל ג'קסון ומדונה - על הכתר החמקמק של "מי הכי גדול". פרינס עטור ההצלחות והפרסים בהחלט היה הפייבוריט של המבקרים, בין היתר גם כי נחשב למופע החי הטוב ביקום: כרטיס לשואו של פרינס הקנה לך הצצה לרפרטואר אדיר (שכלל להיטי ענק כמו "Kiss When Doves Cry", "Purple Rain", "1999", "Little Red Corvette") יכולות שירה ונגינה אישיות שלא היו לאף אחד אחר, נוכחות בימתית פיזית פרובוקטיבית ומאוד סקסית, וניהול להקה מופתי.
אבל כמו מייקל ומדונה, גם פרינס ידע שהמערכה היא רב זירתית, והוא צריך לתחזק ראש גשר גם על מסך הכסף. היי, אם מאפשרים להם פרויקטים ראוותניים בקולנוע ("מי הנערה הזאת", "סהרורי") למה שהוא יישאר מאחור? רבים מהפרויקטים של פרינס בשנים אחרי "גשם סגול" היו קשורים ישירות לעולם הקולנוע. כך למשל הדרמה הקומית התקופתית החביבה "תחת ירח דובדבן" ("Under The Cherry Moon") שפרינס ביים (בשחור לבן, היפסטר שכמותו) ב-1986. היא נהנתה אמנם מכישרונות נחשבים בהוליווד ובהם הצלם הקבוע של סקורסזה, מייקל בלהאוס, וגם כללה את הופעת הבכורה של קריסטין סקוט תומאס הבוסרית. למרבה הצער, היא גם התרסקה בקופות וזכתה לקיתונות של לעג מהמבקרים.
צרפו לכך את תחושת המיצוי של הבוס מלהקת הליווי שלו, ה-Revolution (שליוותה את פרינס בערך מאז "גשם סגול"), וקבלו "מהפכה" מסוג אחר - עם סיום הטור העולמי שליווה את "Parade" ב-1986, הוא פיטר את רוב חברי ההרכב. ממש למחרת, התפנה המוצרט המודרני והקפריזי לכמה חודשים של סשנים קדחתניים - הקלטות לפרויקטים שונים ומשונים שאמורים היו להציג לעולם את ה"פרינס החדש".
כך נוצר מצבור מתפקע מרעיונות, של מאות שירים - שבהחלט הספיקו גם לאלבום מחומש או משושה. לבסוף דילל אותם המאסטרו ממיניאפוליס לכדי אלבום כפול, והרי לכם "Sign o' The Times" - מניפסט טורבו מסחרר של סוליסט גאון שנהנה להשוויץ ביכולותיו הבלתי סופיות, ובו זמנית לבחון את גבולותיהן.
הצלחת האלבום, במכירות ואצל המבקרים, גררה כמובן סיבוב הופעות חדש שהחל באירופה. פרינס חשף את הלהקה החדשה שלו, והדגש הפעם היה פחות על הרוק-פ'אנק המדויק והמעט קריר של האקסים מה-Revolution, ויותר על סול פ'אנקי עם חטיבת כלי נשיפה, רקדנים מלהיבים וזמרת ליווי עם גוונים של אריתה.
סיבוב ההופעות שזכה להצלחה גדולה, התמקד באולמות בינוניים וזנח את האיצטדיונים - בין היתר גם בגלל תנאי מזג אוויר קשים בקיץ 1987 באירופה. הדבר אפשר חוויה אינטימית יחסית וקירב את פרינס לקהל האירופאי בצורה יוצאת דופן, תחילתו של רומן עתיר בגילויי הערצה עמוקים דו כיווניים, שנמשך עד הופעותיו האחרונות.
לקראת סיום הסיבוב ביוני 87', פרינס החליט במפתיע לצלם - לקולנוע, לא לווידאו - את ההופעות האחרונות בהולנד ובלגיה, והזניק לטובת העניין בהתראה של כיומיים צוות צילום. נראה שכבר בשלב הזה גמלה בליבו ההחלטה לוותר על החלק האמריקאי בסיבוב ההופעות: ההופעות היו מורכבות ועלות המעבר לארה"ב הסתמנה כאסטרונומית.
בנוסף, נראה שהאלבום עצמו הלהיב את האירופאים יותר מאשר את האמריקאים, ובהתאמה הביקוש לתאריכים בארה"ב לא היה עצום. פרינס חסר הסבלנות, אחרי יותר מ-30 הופעות באירופה (ועוד שמונה הופעות אפטר אל תוך הלילה) כבר רצה להתקדם לפרויקט הבא במקום להמשיך ולשיר כל לילה חומרים שהוקלטו לפני שנה או שנתיים. הפתרון הפשוט היה, מבחינתו, צילום המופע - ושחרורו בארה"ב כסרט. לא הזיק כמובן שפרינס אהב מאוד לראות את עצמו על המסך הגדול.
המחשבה מאחורי יצירת סרט שילווה את "Sign o' The Times" לא הייתה מעמיקה במיוחד, אולי אפילו גחמתית. ואכן, בדיעבד, החומרים שצולמו בהופעות באירופה לא סיפקו את פרינס. למעשה, הוא פיטר את הבמאי בטענות שחומר הגלם חשוך, הסאונד לא טוב, וטיעון המחץ - שאין עליו מספיק קלוז אפים (למרות שהוסבר לו מראש שזה מה שיש עם מצלמות 35 מילימטר כבדות בהתראת הקמה של יומיים).
חרף כל זאת, את הסאונד של ההופעות האלו פרינס לקח חזרה הביתה למיניאפוליס למקצה שיפורים. שם, הוא פתח את הבמה הפרטית שלו בקומפלקס האולפנים החדש שבבעלותו - פייזלי פארק, ושיחזר אחד לאחד את ההופעות האירופאיות, הפעם מול קהל ניצבים מקומי. החומרים הללו, שבהם פרינס והלהקה עושים - בגדול - ליפ סינק להופעות באירופה, הם בעצם רובו רובו של הסרט "Sign o' The Times".
כמה שוטים רחוקים שרדו, וצורפו להם גם קטעי מעבר שמשרטטים סוג של משולש רומנטי בין פרינס, הרקדנית שלו Cat (קתרין גלובר המהממת) ואחד הרקדנים האחרים. בנוסף החליט פרינס לחבר לסרט וידאו קליפ לסינגל החדש שלו - השיר "U Got the Look" עם שינה איסטון. הקליפ מתפקד כחלום בהקיץ של פרינס מאחורי הקלעים, ולמרבה עוגמת הנפש צולם בווידאו כך שהפערים בינו לשאר הסרט, שהיו בולטים עוד על קלטת ה-VHS - צפויים להיות עצומים באיימקס. זיכרו - הכל בסדר אצלכם, זה ככה במקור.
ייתכן שכל זה נשמע פחות מלהיב ממה שזה באמת, כי התוצאה הסופית תעתוק את נשימתכם. מדובר במסמך צבעוני, פרוע, מגוון ועדיין ומהודק של אמן בשיא יכולותיו. פרינס של 1987 הוא מיני-שוורצנגר שרירי וקופצני, חרמני וממזרי, בעל תועפות של ביטחון עצמי. אחד שכבר הוכיח את עצמו ויכול להרשות לעצמו להתנסות ולהשתולל: מוזיקלית, ויזואלית, סקסואלית - מאיפה שלא תיגשו לתצוגת התכלית הזאת, היא תהלום בכם.
רק האודיו לבדו, שאמור לעטוף אותנו היטב במערכת האיימקס העוצמתית, יעיף את המוח לחלל ויעשה זיקוקי דינור בלב. אבל הקפידו לא למצמץ: כמעט כל פריים בהופעה הזאת מצית את הדמיון. פרינס וחבר מרעיו עובדים כל כך קשה, וכל כך יפה, שבהחלט לא צריך להגיע לאולם עם ידע מוקדם או חיבה ספציפית לפרינס. רק ראש פתוח ונפש חפצה. תנו לפרינס לעבוד, הוא כבר יכבוש אתכם.
המופע המקורי הכיל להיטים רבים נוספים, אבל פרינס העורך החליט בחוכמה (או באינסטינקט חד) להעיף אותם מהסרט. הוא נשאר עם הצבעים והקולות של האלבום המקורי - והכל יפעם וירטוט לכם מול העיניים, נא ורלבנטי. מבלי לדעת, כנראה, איך זה יראה ב-2025, הוא נעל קפסולת זמן, ועם פתיחתה היא מצליחה בעיניי להיות טרייה ותוססת יותר מכל כך הרבה "תכנים" של ימינו: לא הופעת "מיטב הלהיטים" של אמן שבע, אלא אודיסאה (קצרה) לעולם חדש שפרינס הרגע המציא.
הכוכב, זכרו לברכה, לא עמנו כבר כמעט עשור, ושתי כוכבות משנה נוספות בסרט הלכו לעולמן (בוני בוייר הזמרת המוכשרת, ופצצת האנרגיה Cat שגונבת את ההצגה בחצי מהשירים). בסיום ההקרנה אנו נותרים לתהות מי בדיוק יכול למלא בימינו במה בכל כך הרבה כישרון ועוד להשאיר מקום כה רב לאחרים - כמו המתופפת שילה אי, שבאחד משיאי הסרט פוצחת בראפ (פרינס מחליף אותה על התופים).
הסרט לא היה הצלחה גדולה כששוחרר בארה"ב, אבל המבקרים פינקו אותו בשבחים. אחד מהם אף הכתירו כ"סרט ההופעה הטוב ביותר של כל הזמנים". הוא בהחלט עזר לקבע את פרינס כ"פנומן לייב", ובהתאמה, קלטת ה-VHS הביתית שלו הפכה ללהיט ענק. ב-1988 הגיע הסרט לאירופה ביחד עם סיבוב הופעות נוסף של פרינס.
לישראל הוא הגיע (הסרט, לא פרינס לצערנו) להקרנת טרום בכורה בודדה בסינמטק תל אביב. בין עשרים בני המזל שהגיעו אליה, לרבות כותב שורות אלו, חולקו דפי משוב שכנראה לא עזרו - הסרט לא הוקרן מאז בקולנוע בארץ (אם כי יש כאלו שזכורה להם הקרנת וידאו של קוטנר בקולנוע אלנבי). השבוע מגיע התיקון, לשלושה אולמות מקומיים - ראשון לציון, ירושלים ובאר שבע. תודות לאלוהי האיימקס, לפחות ללילה אחד, תוכלו לחגוג כאילו זה 1999 או 1987, לבחירתכם.