"הקולנוענים המחרימים מגישים לממשלה מתנה. הם ישמחו שנסתום את הפה"

רגע לפני שימלאו שנתיים למלחמה ובצל המבצע הצבאי לכיבוש העיר עזה שהחל השבוע, ישראל ניצבת מול גל החרם התרבותי הגדול ביותר שחוותה אי פעם. עצומות בינלאומיות שעליהן חתומות גם דמויות בכירות בהוליווד, ביטולי הופעות תרבות של ישראלים מעבר לים ואיומים בהדחה מהאירוויזיון - אלה רק חלק מפניו של החרם התרבותי, שהולך וצובר תאוצה.

מי שנפגע קשה במיוחד מהמהלכים הללו היא תעשיית הקולנוע הישראלית, כשהקולגות מעבר לים, הפסטיבלים החשובים וקרנות התמיכה נותנים כתף קרה ליוצרים הישראלים. זאת, כשהממשלה תוקפת במקביל את טקס פרסי האקדמיה, משרד החוץ מבטל תקציבים לשיתופי פעולה תרבותייים בינלאומיים וראש הממשלה מכריז על מדינה שתהפוך להיות "סופר ספרטה".

בטקס פרסי אופיר שנערך השבוע נבחר הסרט "הים البحر" של שי כרמלי פולק כנציג הישראלי לאוסקר. הסרט מגולל את סיפורו של ילד פלסטיני (מוחמד גזאווי) מאזור רמאללה שנמנע ממנו לעבור את המחסום ולהצטרף לחבריו לטיול אל הים, אך הוא מחליט לא לוותר ויוצא למסע כדי להגיע ליעד. אם לא די בחרם העולמי, הזכייה עוררה את חמתו של התרבות מיקי זוהר, שהודיע כי החליט לבטל את המימון לטקס ואף הכריז על "טקס אוסקר ישראלי ממלכתי" אלטרנטיבי לאופיר, שהיתכנותו לא ברורה.

באקלים הזה, שישה שחקנים, במאים ומפיקים ישראלים ששוחחו עם וואלה תרבות בטקס פרסי אופיר האחרון פורסים תמונת מצב עגומה - ועתיד קודר לא פחות.

אחת מנקודות השפל במעמדו של הקולנוע הישראלי בעולם הגיעה החודש, עם פרסומה של עצומה בחתימתם של אלפי עובדי תעשיית הקולנוע, הקוראת לחרם על מוסדות קולנוע מישראל "שמעורבים ברצח עם". החרם הכוללני סימן פחות או יותר כל גוף בתעשייה ואפילו את ארבעת פסטיבלי הקולנוע הגדולים בישראל - פסטיבל ירושלים, פסטיבל חיפה, פסטיבל דוקאביב ו-TLVFest - הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה. בין החותמים הבמאי היווני יורגוס לנתימוס והשחקנים טילדה סווינטון, חוויאר ברדם, סינת'יה ניקסון, אוליביה קולמן ואיו אדבירי, חואקין פיניקס, אמה סטון, איבון מוס-בכרך, לילי גלאדסטון ואליוט פייג'. בישראל הגיבו רבים באכזבה לקריאת החרם, תוך הדגשה כי היא פוגעת דווקא במי שפועל לספר סיפורים שמאתגרים את הנראטיבים הממשלתיים.

"באופן עקרוני אני נגד חרמות", אומר לוואלה השחקן והבמאי יחזקאל לזרוב, המשמש גם כראש בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים. "אני לא מאמין בזה כאיש חינוך. זה כמו שאני לא מאמין בלעשות חרם על ילד בכיתה בגלל שדברים שהוא עושה לא מוצאים חן בעיניך. זה בלשון המעטה, כי ישראל עושה דברים שבאמת מצדיקה שיעשו עליה חרם. אני לא חושב שזה לא מוצדק. ההיפך, אני הייתי הולך אפילו יותר רחוק. אבל באופן עקרוני אני פחות מאמין בשיטת החרם כתגובה למשהו. אני בנאדם שמאמין בשיח ובדיאלוג. ככה אפשר להזיז דברים הרבה יותר מהר. חרמות מייצרות הרבה פעמים את האגו הנגדי, בטח לקבוצת אנשים קיצוניים כאלה ואחרים, שבוחרים לנפח את האגו ולצאת נגד".

"לא שמעתי על משהו יותר מטופש מעצומת הקולנוענים", אומר גם השחקן יוסי מרשק שהיה השבוע מועמד לפרס שחקן המשנה הטוב ביותר על תפקידו בסרט "כי את מכוערת", "למה להחרים את האנשים הכי ליברליים והכי תומכי שלום? למה לירות לעצמם ברגליים? אנחנו אמורים לחגוג אמנות וחופש ביטוי. זה תמוה מאוד בעיני".

השחקנית נטע ריסקין, שזכתה בפרס אופיר לשחקנית הראשית הטובה ביותר על תפקידה בסרט "נאנדאורי", הזכירה בנאום הזכייה שלה כי "קולנוע לא יכול להחזיר חטופים, לא יכול לעצור טנק או להאכיל ילד רעב. קולנוע יכול לעקוף גבולות ולהגיע ישירות לאנשים בצד השני כדי שהם יראו שגם פה יש אנשים זה מה שאנחנו מנסים לעשות".

נטע, אנחנו בתקופה שבה לישראל קשה במיוחד לעקוף גבולות בגלל החרם העולמי, שמתבטא בין השאר בעצומת הקולנוענים.

"המטרה של קולנוע היא לחצות גבולות ולהכיר לך תרבויות ואנשים אחרים. כרגע מנסים להשתיק אותנו. כי מנסים להפוך אותנו ל-'לא-בני-אדם'. אני חושבת שאנחנו האנשים הלא נכונים להשתיק. כשישתיקו אותנו ישמעו משהו אחר, הרבה יותר חזק".

במאית הסרט "נאנדאורי", אתי ציקו, שזכתה בפרס הבימוי, הדגישה גם היא כמה החרם מנוגד לתפקידים של הקולנוע והטלוויזיה. "אני ממש נגד חרם תרבותי. אני מרגישה שדווקא עכשיו הקולות המרובים של השפיות צריכים לצאת מכאן. קולנוע וטלוויזיה הם גשר ושער להידברות ולתקשורת. אני מרגישה שצריך לקרות ההיפך, אנחנו צריכים להתבטא. אמנות ותרבות תמיד נעשו בזמן מלחמה. עלינו להתעקש על זה, הלוואי ונצליח".

ההשלכות של החרם אינן רק הצהרתיות, אלא מעשיות ממש, עם השפעה ממשית על הקרנת סרטים בישראל ואפילו על יצירתם. מסביר המפיק כתריאל שחורי, לשעבר מנהל קרן הקולנוע הישראלי. "המצב של ישראל ממש ממש קשה. יש מפיקים ובעיקר במאים באירופה שלא מוכנים שהסרט שלהם יוקרן בארץ", הוא אומר, "הייתי עד לשיחה שבה אמרו הבמאי והמפיק וסוכן המכירות הבינלאומי לאחד המפיצים בארץ: 'אני מוכר לך את הזכות להקרין את הסרט בישראל ובתנאי שזה יהיה רק בבתי הקולנוע שלך ובשום פנים ואופן לא יהיה בשום פסטיבל סרטים ישראלי כי הפסטיבלים ממומנים על ידי הממשלה. שמעתי מאנשים שהיו להם הסכמים חתומים על השקעות וקו-פרודוקציות - והמשקיעים הבינלאומיים פשוט ברחו וחתכו את ההסכמים. תשמע, במצב הזה, הדבר הראשון שנפגע זה ההשקעות הבינלאומיות. בלי השקעות בינלאומיות, חבר'ה בארץ יהיו מוכרחים להפיק את הסרטים רק בכסף שיש פה".

"אנחנו לא נוכל לזוז מילימטר עד שהמלחמה תסתיים. ברגע שתהיה הכרה על סיום המלחמה, יתחיל לאט לאט עניין הריפוי. אני יודע את זה מהאינתיפאדה הראשונה ומהאינתיפאדה השנייה, זה לקח שנתיים, שנתיים וחצי, הדברים לאט לאט נרגעו", הוא מוסיף. "בחודש האחרון הייתי בשלושה פסטיבלים בינלאומיים, בלוקרנו, ונציה וסרייבו, שעבדתי בהם עבור הפסטיבלים, לא עבור ישראל. כל אחד שאני בא לדבר איתו אומר לי: 'מה אתה בא לדבר איתנו, כשהמלחמה אצלכם עוד נמשכת?'. אמרו לי מפיק מאוד גדול בתעשיית הקולנוע העולמית וגם מנהל קרן קולנוע גדולה: 'תתחלף אצלכם הממשלה ותקום ממשלה אחרת - נחזור ונדבר'. זאת אומרת שזה לא לגמרי אבוד - אבל זה ייקח זמן. מהניסיון שלי, מהרגע שהמלחמה תיפסק זה ייקח זה לוקח שנתיים, שנתיים וחצי. הפעם אולי זה ייקח קצת יותר".

כמעט כל אחד מהמרואיינים בכתבה העיד שנחשף לחרם על היצירה הישראלית, בדרך זו או אחרת. "כמובן שאנחנו חווים את החרם עכשיו בחשיפה של הסרט לקהלים בחו"ל, ואני בטוחה שיש גלוי וגם סמוי בפסטיבלים", אומרת ציקו, "לא נותר לנו אלא להוציא את קולנו ואת הסרטים שלנו, שעבדנו עליהם המון זמן. אפשר להבין שכרגע מצפים מהקולנוע הישראלי להיות משהו מאוד מסוים וזה בסדר".

המפיק והבמאי מרק רוזנבאום, לשעבר יו"ר האקדמיה לקולנוע, מעיד כי יש קושי גדול לקיים שיתופי פעולה בינלאומיים כרגע, גם עם גורמים שבעבר שיתפו פעולה עם קולנוענים מישראל. "חברות מכירות פשוט לא יכולות לקחת סרט ישראלי. פסטיבלים מערימים קשיים גדולים", הוא מספר. "יש לי עכשיו פרויקט בינלאומי, סרט של ארי פולמן שנקרא 'מבט אלף מטר', שהיה עם תקציב בקיץ 2023 - ועכשיו התקציב נעלם. הרבה מאוד כסף של השותפים שלא מסוגלים עכשיו לתת שום התחייבות. יש לנו קשיים גדולים כי הרבה מאוד מפיקים שמאוד התלהבו והיו צריכים להגיש את הסרט לקרנות ציבוריות, אומרים לנו שהיום הקרנות הציבוריות לא יתנו כסף לפרויקט ישראלי. לפחות ארבע מדינות משכו את ההשקעה. אנחנו עדיין נאבקים לעשות את זה".

גם ריסקין מעידה על הקושי. "סוכנת מחו"ל אמרה לי שהיא לא יכולה למכור אותי. היא אמרה לי I will be honest, I can`t sell you וזה היה לפני למעלה משנה, אז תאר לך מה היתה אומרת היום. היום היא אפילו לא הייתה מדברת איתי", היא אומרת.

בעוד מרבית העולם מפנה לישראל עורף, צוהר נפתח דווקא ברוסיה - מדינה מצורעת אחרת. כך, השנה לוהק לזרוב לסרט הרוסי "קרב מנועים" ("Bitva motorov"), דרמת ספורט תקופתית. "הייתי עכשיו במוסקבה, הצטלמתי שם לסרט חדש, והרוסים מאוד מרוצים מהחרמות שנטפליקס וכל השאר עושים עליהם, מכיוון שזה נתן להם הרבה עבודה", אומר לזרוב. "זה יצר איזה אי קטן של הרבה עבודות לרוסים עצמם. כך שבהפוך על הפוך זה עבד שם לטובת האזרחים באיזשהו אופן".

גם מבית, צל כבד מאפיל על עתיד התרבות הישראלית. דוגמה ביזארית לכך הגיעה השבוע בנאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, שתיאר תחזית אפלה על הצפוי למשק הישראלי בזירה הבינלאומית, ואמר שישראל צריכה להיהפך ל"ספרטה" ולאמץ סממנים "אוטרקיים".

"זה נורא, זה זוועה", אמרה ריסקין בתגובה לנאום. "הכול רק הולך ונהיה הרבה יותר גרוע. כל חודש יש הפתעה חדשה".

"הקמנו את המדינה הזאת כדי להיות עם כאחד העמים. זאת הייתה מטרת הציונות. לצערי מה שקורה עכשיו זה בדיוק ההיפך", אומר גם רוזנבאום. "ספרטה זה מקום נוראי".

"נתניהו צריך לקחת אחריות על כל השנתיים האחרונות ובכלל על ה-20 שנה האחרונות", אומר גם לזרוב. "אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש כאזרחים, והממשלה שלנו כמובן וכמובן צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה. נתניהו והחברים שלו פשוט צריכים לפרוש, לצאת החוצה, לעזוב את המקום - ולתת לאחרים להמשיך בעבודה, בצורה קצת יותר מוסרית".

"נתניהו אכן ממשיך בפרשנות שלו, הוא מתנהל כמו מישהו שלא קשור למה שקורה", אומר יוסי מרשק. "שמע, בכל יום נשבר שיא חדש. לא יודע כמה שפיות מעורבת בעניין. אם יש שם טקטיקה מאחורי המשפט שלו על ספרטה, אני אשמח לדעת מהי. לא יודע מה יש לי להגיד על זה, רק שישחרר כבר את החטופים! שהמלחמה תעצור כבר אתמול!".

ציקו מזהירה כי חזון הבידוד הזה הוא בגדר "התאבדות". לדבריה, "אם אנחנו גם נבצע צנזורה עצמית על עצמנו, אז איך נביא ריפוי ותקווה? קולנוע מביא את שלל הקולות והזהויות, שם כולם יחד. הוא מביא אהבת אדם ומביא גם כלי מאוד חזק לבטא התנגדות למשטר ולמה שקורה, ולא מרגיש לי נכון כרגע לא לתת לקולות האלה להישמע. אנחנו חייבים לספר סיפורים, כל הזמן. בין אם זה הסיפור הפוליטי ובין אם זה הסיפור האנושי. אנחנו חייבים להשמיע את קולנו. עצוב לי שזה המצב. יש סנקציות אחרות שאפשר לעשות. האמנות והמוזות צריכות לדבר כל הזמן".

ממשלת ישראל מצרה גם כך את צעדיה של תעשיית הקולנוע. בצל החרם התרבותי חסר התקדים, התקבלה במשרד החוץ החלטה שמאיימת לפגוע באופן משמעותי ביכולתו של עולם התרבות להגיב ולהמשיך לשמש כגשר והסברה מעולה לישראל מול העולם.

כפי שנחשף לפני שבוע בוואלה תרבות, משרד החוץ הודיע באחרונה עצירת כל התקציבים לשיתופי פעולה תרבותיים, כשעל פי הערכה הסכום עומד על כחמישה מיליון שקלים. הגזירה תפגע בין השאר בפסטיבל קולנוע דרום בשדרות לו יש חממה משותפת עם גוף מצרפת, בפסטיבל הקולנוע חיפה שמארח אנשי קולנוע מהעולם, בחשיפה בינלאומית למחול בסוזן דלל, בפסטיבל נשים בירושלים, בפסטיבל הקולנוע הגאה, בפסטיבל ערבה ובכנס טלוויזיה בירושלים. בגלל חוסר התקציב, הלא גבוה יחסית, תיפגע קשה או תיעצר הנוכחות הישראלית בפסטיבלים בינלאומיים כמו קאן, ונציה, טורונטו, מאר דה פלאטה בארגנטינה, שם אמור להיות פוקוס על הקולנוע הישראלי, פסטיבלי "SERET" ברחבי העולם ועוד. בנוסף, ייפגעו הדוכן הישראלי החשוב ביריד הספרים הבינלאומי בפרנקפורט ועוד.

כפי שפורסם בוואלה, פורום מוסדות התרבות והאמנות בישראל שלח לפני שבוע מכתב לשר החוץ גדעון סער, שבו נכתב כי למרות החרם על ישראל, ישנם כ-150 אורחות ואורחים הרוצים להגיע לארץ ולקיים שיתופי פעולה בינלאומיים, וכי החלטת משרד החוץ כעת לעצור התקציב השוטף לפעילויות תרבות "פוגעת אנושות ביכולת הארגונים להמשיך, ובטווח של ימים ספורים - לא ניתן יהיה להציל את מיזמי התרבות האלה. סיטואציה זו תמשיך את הכרסום בתדמית ישראל כמדינה נאורה, תרבותית ודמוקרטית". ממשרד החוץ נמסר בתגובה כי הוא "בניגוד לאמור בכתבה, משרד החוץ תיקצב ומתקצב סיוע לפעילויות תרבות כולל בעולמות הקולנוע, תיאטרון, ספרות, מחול ועוד. הפעלת לחצים בדרכים שונות, כולל הדלפות מגמתיות, לא תשנה כהוא זה את התיקצוב, שייקבע אך ורק על פי שיקולי תועלת למדינת ישראל".

"לעצור את הכספים לכל המסגרות האלה זה ממש נורא. זה כסף קטן מאוד", אומר שחורי. "תרבות אף פעם לא הייתה פה בראש המעיינות של הממשלות".

"חבל שזה קורה, פשוט חבל", אומר מרק רוזנבאום. "אנחנו צריכים להילחם בחרם על ידי עידוד אנשים שרוצים לבוא לפה, אנשים שמוכנים לקבל סרטים ישראלים לפסטיבלים. צריך לעשות ההפך, לעודד ולעודד ולעודד ולהכפיל את התקציב הזה כי זה בעצם הדבר היחידי שמייצג אותנו בצורה סבירה בעולם".

"החלטת משרד החוץ היא מזעזעת", אומרת ריסקין, ומזכירה כי גם משרד התרבות מעמיס קשיים על התעשייה. "משרד התרבות ומי שבראשו מנסה להשתיק אותנו, עוד כשעשה את הרפורמה, ועכשיו מקבל רוח גבית מקולנוענים בעולם. הקולנוענים שקוראים לחרם על ישראל מגישים למיקי זוהר מתנה. הם ישמחו מאוד שנסתום את הפה".

"העובדה שהממשלה מממנת 10 מיליון לתשלום לחסידים לאומן - אבל מקפיאה 5 מיליון לתשלום לשיתופי פעולה תרבותיים בינלאומיים - אומרת את הכל", מסכם לזרוב. "בממשלה לא מבינים את העיקרון הפשוט שתרבות היא המפתח והתשובה לכל דבר בעולם. לא רק ברמת ההסברה, אלא גם ברמת הרווחה הנפשית של האדם, הוא חייב את זה בשביל לשרוד. הם לא מבינים שאם הם יעניקו לאזרחים שלהם תרבות, הם ייתנו להם קצת אוויר".