1. "דרך בית הקברות" (Down Cemetery Road, אפל טי-וי)
לנטפליקס יש את שונדה ריימס על תקן התרנגולות שמטילות ביצי זהב טלוויזיוניות. לדיסני יש את מפעלות ריאן מרפי, שלא לדבר על העומק העצום של יקומי מארוול ו"מלחמת הכוכבים" המספקים להם כמויות של תוכן. ולאפל טי-וי? נדמה שהם שמים את הז'יטונים שלהם דווקא על סופר. אבל לא 'עוד' סופר, אלא אשף הבילוש הבריטי מיק הרון.
אחרי ש"סוסים איטיים", המבוססת על ספריו אודות קבוצת סוכני ביון כושלים, הפכה לאחת ההצלחות הגדולות והעקביות של השירות (ונדמה שמספר המעריצים שלה רק גדל מעונה לעונה), החליטו באפל טי-וי לעבד סדרת ספרים נוספת של הרון, הפעם זאת שבכיכובה של הבלשית זואי בוהם. "דרך בית הקברות" (שם עברי לא רשמי) מביאה למסך את השילוב שחובבי "סוסים" כל כך אוהבים: אקשן, קונספירציות, גופות, הומור יבש ושחור ושמיים אפורים תמידית.
במרכז העונה הראשונה נמצאת דמותה של שרה טראפורד (רות ווילסון, "הרומן"), אישה שחיה חיים ממוצעים למדי בשכונת אוקספורד הבורגנית, עובדת במוזיאון כמשחזרת יצירות אמנות ונשואה לבנקאי שבכלל ממש סופר אותה. באחד הערבים, כשבביתה מתארח לקוח חשוב של בעלה, מתרחש פיצוץ מחריד באחד הבניינים הסמוכים. הפיצוץ לא רק הורס את ארוחת הערב אלא גם משנה את חייה של שרה מן הקצה אל הקצה.
לפי הרשויות, הפיצוץ נגרם מבלוני גז והותיר ילדה יתומה שנלקחה לבית החולים המקומי והרבה מאוד סימני שאלה. שרה, אישה סקרנית מטבעה (לא במקרה היא עובדת כמי שמחפשת זיופים ביצירות אמנות), מפתחת אובססיה לפרשה. זו מובילה אותה אל זואי בוהם (אמה תומפסון הנהדרת), בלשית פרטית מקומית שדמותה כמעט משיקה לזו של ג'קסון לאמב (גארי אולדמן) ב"סוסים איטיים".
לאורך פרקי העונה (שעודה משודרת - ברביעי הקרוב יעלה הפרק השביעי מתוך שמונה), ההשראה של "סוסים איטיים" מורגשת רבות, וכנראה גם מכוונת. מורוונה בנקס, יוצרת הסדרה, כתבה גם ל"סוסים", והדמיון בין הסדרות ניכר: לא רק בדמות הבלשית המיזנתרופית שמסתירה רגישות שאינה נראית לעין, אלא גם במקצב המיוחד של העריכה שמשלב בין סצנות אקשן ומרדפים, דיאלוגים שנונים ומהירים וקווי עלילה קונספירטיביים. בלי להיכנס לספוילרים, אפשר לומר שהנסיבות שהובילו לפיצוץ מתגלות די מהר כסיפור גדול בהרבה, הקשור בטיוח ממשלתי ארוך שנים ובצבא.
מלבד תומפסון ווילסון, שכל שנייה שלהן על המסך היא תענוג כשהן עוברות בקלילות בין רצינות תהומית לקומדיה פיזית מגוחכת, יש כאן שורה של דמויות משנה חביבות שנראות כמו כאלה שיכולות להתפתח אם הסדרה תחודש לעונה נוספות. בעיקר חאמזה (אדיל אקטאר), איש ממשל מושפל וכנוע שמנסה לרצות את הבוסים הנכלוליים שלו.
רק לעיתים נדירות ברק מכה פעמיים באותו מקום, אבל נדמה ש"דרך בית הקברות" עשויה מהחומרים הנכונים כדי להפוך ללהיט.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
2. "מותו של באני מונרו" (The Death of Bunny Munro, יס, הוט, נקסט טי-וי ופרטנר טי-וי)
כמו שאפשר ללמוד מהכישלון הקולוסאלי של המחזמר "שאול" של שלמה ארצי, גם המוזיקאים המצליחים ביותר לא תמיד מצליחים לעבור בין מדיומים שונים של אמנות (קריירת המשחק של מדונה היא כבר דוגמה יותר שנויה במחלוקת). מי שדווקא עשה את המעבר בהצלחה לא מבוטלת הוא ניק קייב, כוכב הרוק האוסטרלי בעל הקול העמוק והטקסטים הקודרים, שבניגוד לרבים אחרים ממשיך לשמור על יחסי אהבה עם ישראל. הוא הוציא את ספר הביכורים שלו, "ותרא האתון את המלאך", כבר בסוף שנות השמונים, אך הפריצה הספרותית שלו הגיעה ב-2009 עם "מותו של באני מונרו", סיפור מסע אפל עם מוטיבים אוטוביוגרפיים שזכה לביקורות מהללות ואף תורגם לעברית.
עכשיו, 16 שנים אחרי, מגיעה גם מיני סדרה בת שישה פרקים שעיבד פיט ג'קסון וביימה בכישרון איזבלה אקלוף. קייב היה מעורב בהפקה, אחראי על עיצוב הפסקול יחד עם השותף הקבוע וורן אליס, ואף מופיע בתפקיד אורח קטן.
באני מונרו הוא מאט סמית' ("הכתר", "בית הדרקון", "דוקטור הו") - סוכן מכירות של מוצרי טיפוח עם התמכרות קשה למין מזדמן ולסמים, שמסתובב ברכב הקבריולט שלו ברחבי אנגליה ומפיל ברשתו נשים. אשתו, ליבי (שרה גרין, ביבי מ"אחיות רעות"), נזנחה על ידו מזמן, גם אם לא רשמית.
הפרק הראשון נפתח בכך שהיא שמה קץ לחייה בזמן שבנם המשותף, באני ג'וניור (רפאל מאת'ה הנהדר), נמצא בבית. ההתאבדות מוצאת את באני האב באמצע עוד סשן הרסני, ומאלצת אותו להתעשת כדי להתמודד עם המציאות ולקחת אחריות על בנו לפני שהרשויות ייקחו אותו ממנו. האב והבן יוצאים למסע ברחבי ברייטון כשבמכוניתם מוצרי הטיפוח הזולים שבאני מוכר, כשהם נמלטים מהחוק, מתפרנסים מן היד לפה, ולומדים להכיר זה את זה טוב יותר. במקביל מתקיים גם קו עלילה על רוצח סדרתי שפוקד את האזור אך הוא רחוק מלהיות ליבו של הסיפור.
מאט סמית', שגם משמש כאן כמפיק, הוא אחד השחקנים הטובים ביותר שיצאו מאנגליה בשנים האחרונות, וייתכן שבתפקידו של באני - נהנתן בוטה ושיכור תמידי - הוא מגיע לשיאו כשחקן. עם הרבה הומור עצמי ופיזי, דמותו חסרת האחריות של באני טומנת בחובה שיח שלם על גבריות רעילה, מניעיה וההשלכות שלה על הסביבה.
ובכל זאת, למרות שבאני מוצג באור שלילי לאורך רוב פרקי הסדרה, ככל שאנחנו לומדים יותר על יחסיו עם אביו - באני סיניור (מישהו במשפחה הזאת ממש אהב שפנפנים), מתברר שההתנהגות שלו היא תוצאה של דורות של שתיקה והליכה בתלם הרסני. היוצרים מבקרים את האופן שבו באני רואה נשים (ע"ע אמצעי לסיפוק דחפים), אך גם חוטאים בכך בעצמם כשאינם מציגים מולו דמות נשית חזקה מספיק. מי שמצליח להעניק קונטרה אמיתית - ונותן תפקיד יוצא דופן לגילו - הוא כאמור מאת'ה, שמגלם ילד של אף אחד, אבל כזה שעדיין לא איבד תקווה לגמרי.
"מותו של באני מונרו" (וכן, בשמה יש יותר מסוג של ספוילר) היא סדרה מדכאת ומורבידית, אך גם פיוטית ומעוררת מחשבה. בקיצור, קצת כמו אלבום של ניק קייב, היא מומלצת בחום - גם אם ממש לא לכולם.
3. "זדון" (Malice, אמזון פריים וידאו)
אם יש משהו אחד שלמדתי מסדרות טלוויזיה, זה להתרחק מזרים טובי מראה שנכנסים לחיי בהפתעה ומבטיחים הרים וגבעות. כלומר, לא באמת הייתי זקוק לטלוויזיה בשביל להבין את זה, אבל עם כל כך הרבה סדרות שעסקו בנושא, הלקח כבר הוטמע. התסריטאי הבריטי ג'יימס ווד ("Quacks", "קתרינה") כתב את ששת הפרקים של "זדון" - כולם כבר זמינים לצפייה - והתוצאה היא שילוב בין סאטירה על חיי העשירים והרקובים סטייל "הלוטוס הלבן" ומותחן על פושע מחונן במיוחד סטייל "ריפלי".
במרכז העלילה נמצאת משפחת טאנר: האבא, ג'יימי (דיוויד דוכובני), איל השקעות; האם, נאט (קאריס ואן האוטן, מליסנדרה מ"משחקי הכס"), בוגרת מגזיני אופנה; ושלושת ילדיהם שנדמים עייפים מרוב עושר, שנופשים בווילה רחבת ידיים באחד מאיי יוון לצד זוג חברים. זוג החברים, בגילומם של כריסטין אדמס וראזה ג'אפרי ("הומלנד"), מביאים איתם גם את המורה הפרטי של בתם, אדם (הקומיקאי הבריטי ג'ק ווייטהול, "בשורות טובות") - צעיר נאה וכריזמטי שמתחבב במהרה על כל אורחי הנופש ומגלה עניין מיוחד באב המשפחה. עניין שמניעיו לא נראים טהורים במיוחד.
"זדון" מתחילה בנקודת מינוס רק על הפתיחה המשומשת שלה: הסדרה נפתחת בסצנה שבה אדם מעוכב בשדה התעופה בעקבות פשע שפרטיו עדיין לא ברורים לצופים, ואז חוזרת מספר שבועות לאחור למפגש הראשון בינו לבין משפחת טאנר. אחרי שמבינים שהיא לא מתיימרת להמציא את הטלוויזיה מחדש ומתמסרים לחוסר הניואנסים שבה - יותר מדי דמויות משנה מציינות שוב ושוב שאדם "משרה עליהן תחושה לא נעימה" - אפשר להודות שמדובר במותחן עשוי היטב, סוחף ואפילו מצחיק לפרקים.
דוכובני מגלם שוב את התפקיד שהתרגלנו לראות ממנו בשנים האחרונות: גבר כריזמטי ומכור למין שמופתע לגלות שהעולם לא תמיד משחק לפי הכללים שהוא קבע, אך עדיין מנסה לסובב את כולם. מי שהתרגלו לראות את ואן האוטן כמכשפה האדומה יופתעו לגלות ממנה צד רגיש ומשעשע בהרבה. אבל מעל הכול, זה תפקיד הפריצה של ווייטהול - קומיקאי אהוב בבריטניה (שמוכר גם מהסדרות שלו בנטפליקס עם אביו, דוגמת "מסעותיי עם אבי") שקופץ כאן מדרגה משמעותית בקריירה עם תפקיד ראשי בסדר גודל כזה, ומשתמש בכל הצ'ארם הבריטי שלו כדי להפיל בפח לא רק את המשפחה, אלא גם את הצופים.
חבל שהתסריט של ווד לא מצליח להוסיף לקלחת הזאת קצת יותר מקוריות, מה שהיה יכול להפוך את "זדון" לסדרה שאפשר להמליץ עליה בלב שלם ולא רק לעוד סדרה שכיף לצרוך בבינג'.