"ריפלי", שעלתה בנטפליקס בשבוע שעבר ומבוססת על הספר "הכישרון של מר ריפלי" מאת פטרישיה הייסמית', לא טובה כמו העיבוד הקולנועי האחרון שנעשה לספר. זאת כשלעצמה בעיה - "הכישרון של מר ריפלי" מ-1999 הוא אחד הסרטים הכי טובים של שנות התשעים, ומהאהובים עלי באופן אישי. אבל לא כאן הסדרה נופלת. הבעיה העיקרית היא שמדובר בסדרה משעממת נורא.
טום ריפלי הוא סוציופת מבריק, הוא אלוף העולם בהתחזות, זייפנות והונאה, והעניין הוא שעקרונית אנחנו בעדו. זאת אחת הסיבות שבגללן היה לדמות ספרותית אהובה במיוחד (וגם העובדה שמאט דיימון גילם אותו בעבר בוודאי עוזרת). הסדרה עוקבת אחרי מעלליו של ריפלי, שיום אחד נשכר על ידי איל ספנות כדי שיגיע לעיירה הפסטורלית באיטליה שבה חי על חשבונו דיקי, בנו אוכל-החינם. איל הספנות מצפה שריפלי יצליח לשכנע את בנו לשוב הביתה, לניו יורק, שם הוריו מחכים לו. אם ריפלי יצליח במשימה, יקבל סכום נאה במיוחד - וריפלי, שלא בא מבית אמיד כמו אותו דיקי, צריך את הכסף הזה.
ריפלי מגיע לעיירה הקסומה, ומהר מאוד מוצא את דיקי, כשלצדו חברתו הנאה, מארג'. אבל במהרה הוא מחליט ללכת על תכסיס מורכב יותר, ולגנוב את זהותו של דיקי. למה? שאלה טובה - יכול להיות שריפלי מאוהב בדיקי. יכול להיות שריפלי רוצה להיות דיקי. יכול להיות שהוא פשוט ממש רוצה את כל הכסף שלו. יכול להיות שהוא עושה זאת פשוט מפני שזה הטבע שלו - איש נטול זהות שחייב למצוא אחת משל עצמו והולך על העשירה והנוצצת ביותר שיכול למצוא.
"ריפלי" לא נעשתה בחפיפניקיות: הצילום, הלוקיישנים, העיצוב, כולם נראים נהדר. השלד העלילתי הבסיסי נכתב מספיק טוב כבר לפני קרוב ל-70 שנה, ואף תסריטאי לא יוכל באמת להרוס אותו. ובכל זאת, היוצר סטיבן זאיליאן בחר, משום מה, להגיש לנו את הגרסה התפלה ביותר שאפשר להגיש בה את הסיפור של ריפלי, דיקי ומארג'.
אין לי ספק שזאת הייתה בחירה של זאיליאן, איש עם רזומה מרשים שכולל אוסקר על כתיבת "רשימת שינדלר", ועוד סרטים כמו "האירי", "נערה עם קעקוע דרקון" ואת הסדרה "ליל האירוע". במקום להתענג על כל מה שמלודרמטי, סקסי ואינטנסיבי בסיפור הזה, הוא בוחר להתייחס אליו ביובש ענייני. למעשה, נמסר לי שמדובר בגרסה הכי נאמנה לספר מכל העיבודים למסך שנעשו עד כה לספר (שהפך לסרט לראשונה ב-1960, תחת השם "לעין השמש", בכיכובו של לא אחר מאלן דלון). ייתכן שדווקא הנאמנות הזאת היא שמתישה את "ריפלי"; אבל כמובן ייתכן שזו דווקא הבחירה לבקש מצוות השחקנים להגיש את שורותיהם בטון עייף ונטול אנרגיה, כאילו אין לדמויות שהם מגלמים עניין להיות שם בכלל.
יעניין אתכן גם:
המנכ"ל רצח את המיליארדר: הטרגדיה מאחורי סדרת הענק של נטפליקס
"בנות לנצח": איזה מזל שנטפליקס הצילה את הסדרה האדירה הזו. עכשיו אין תירוץ לא לצפות בה
"הג'נטלמנים": קומדיית הפשע של נטפליקס מוכיחה שהקסם של גאי ריצ'י לא אבד
תפסיקו לצנזר לנו את התרגום בטלוויזיה, אנחנו לא ילדים קטנים
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אנדרו סקוט היה יכול להיות ליהוק מבריק לתפקיד ריפלי - במידה שהסדרה הייתה מתבססת על אחד הספרים המאוחרים יותר ב"ריפליאדה" שכתבה הייסמית' אחרי "הכישרון של מר ריפלי". הוא כריזמטי, אפלולי, נאה והומו - תכונות שיושבות נהדר על טום ריפלי. מי שיהיה מספיק חד על תוכניות הסינמטקים יראה את סקוט נותן הופעה מאופקת ושוברת לב בסרט "כולנו הזרים", אבל נראה שהוא השאיר את הנוכחות שלו בבית כשיצא מדי יום לסט. מה שטוב לכומר החתיך של "פליבג" לא טוב מספיק עבור האנטי-גיבור הנכלולי שלנו. ריפלי לא מעורר הזדהות, ועקרונית זה בסדר - גם חניבעל לקטר לא עורר בי הזדהות. הבעיה היא שריפלי של אנדרו סקוט גם לא מעניין מספיק. לא נהניתי בחברתו, וכשהגיבור שלי הוא למעשה הנבל, רצוי שלפחות יהיה נחמד לראות אותו עושה דברים נוראיים.
כמעט אף אחד מחברי הקאסט לא מחפה על סקוט. ג'וני פלין אנמי בתפקיד דיקי. הליהוק של אליוט סאמנר הנזיל.ה-מגדרית לתפקיד פרדי מיילס, חברו הנאלח של דיקי, היה יכול להיות מלא השראה. אבל גם הוא נפל להנחיית הבימוי המטופשת של זייליאן, שהייתה ככל הנראה משהו כמו "תעמידו פנים שלא אכפת לך מכל מה שקורה פה, ותעשו כל שצריך כדי שגם לנו לא יהיה אכפת". דווקא הכוכבת-ילדה לשעבר, דקוטה פאנינג (שמגלמת את מארג'), היא מצטיינת הקאסט. מארג' שלה היא הדמות היחידה שעוד התחלתי, במידה מסוימת, להתעניין בגורלה.
"ריפלי" סדרה שמבלבלת בין רצינות לתחכום. בין איטיות למתינות. בין איפוק לשעמום. עלינו להתייחס אליה בכבוד, מפני שהיא מתקדמת בקצב צב. עלינו לכבד אותה, מפני שהיא רואה כל פוטנציאל לסנסציוניות ועניין ובורחת ממנו כמו מאש. הסדרה הזאת נראית כמו יצירה טלוויזיונית איכותית וחכמה, אבל כפי שאמרה ג'ואן קיוזאק ב"נערה עובדת": "גם אני אוהבת לרקוד בתחתונים לפעמים, וזה בכל זאת לא הופך אותי למדונה".
"ריפלי" מעבדת ספר של 250 עמודים לסדרה בת 370 דקות, שמכילה יותר מדי סצנות נטולות פואנטה של שיטוט ברחובות ובמוזיאונים, מתענגת על רפרנסים לציירים כמו קרוואג'ו האיטלקי כדי לשוות לעצמה מצג-שווא של אמנותיות. ידברו עוד הרבה על הצילום האלגנטי והנוצץ של זוכה האוסקר רוברט אלוויסט ("זה ייגמר בדם"), אבל צילום יפה לא עוזר כשהוא לא באמת מקדם את הסיפור, והבחירה לצלם בשחור-לבן אמנם משווה לסדרה מראה של סרט פילם נואר קלאסי, אבל לא מחפה על הכשלים הבסיסיים בבימוי של זאיליאן.
ובכנות, אני פשוט לא מבין למה. הרי ישנם חמישה ספרי "ריפלי". שניים מהם עובדו לקולנוע ("המשחק של ריפלי" שיצא ב-2002 ליהק לתפקיד הראשי את ג'ון מלקוביץ', שמגיח להופעת אורח בסדרה לקראת הסוף). אנדרו סקוט היה יכול להיות ליהוק נהדר לתפקיד ריפלי המבוגר יותר - ריפלי של "הכישרון" אמור להיות בשנות העשרים לחייו, כמו דיקי (שמגולם על ידי פלין בן ה-41). וזו בעיה, כי משובת הנעורים של הדמויות הראשיות היא חלק מהותי מהסיפור - הזדקנותם בסדרה לא מוסיפה לה אף שכבה נוספת של עניין או מורכבות.
הרי הייתי יכול להמליץ על "ריפלי" לכל מי שמעוניין בנופי איטליה הקסומים, בסיפורי רצח מרושעים, במשחקי זהות סקסיים. אבל כמה לחיצות ימינה מהסדרה הטרייה ניתן למצוא, נכון לעכשיו, את "הכישרון של מר ריפלי", ממש פה בנטפליקס. ובאמת שאין צורך בגרסה חדשה לספר שעובד לסרט שלא התיישן ביום.
כל שמונת פרקי "ריפלי" זמינים בנטפליקס.