בבקשה, רק אל תיקחו מאיתנו את האחיות האלה: דירוג סדרות 2024, חלק ד'

דירוג סדרות 2024 של וואלה! תרבות:
חלק ראשון | חלק שני | חלק שלישי | חלק רביעי | חלק חמישי

מדרגים: עידו ישעיהו, אילן קפרוב, אופיר ארצי, נדב מנוחין, עמית סלונים, זוהר אורבך, נעמה רק, בן בירון ושירי ישועה.

הצביעו לסדרות שהכי אהבתם ב-2024

הסדרות הישראליות הטובות של השנה

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

שם מקורי: Agatha All Along
גוף שידור: דיסני פלוס

"אגתה לאורך כל הדרך" היא ההוכחה שאפשר ליצור תוכן מרענן בתוך היקום המוכר של מארוול. בהובלת קתרין האן המבריקה, היא מתרחקת מנוסחת גיבורי-העל השחוקה ומציעה הרפתקת מכשפות שנונה ומהנה בסגנון סדרות הפנטזיה של שנות התשעים.

במיטבה, "אגתה" מצטיינת בזכות צוות השחקניות המרשים, במיוחד פאטי לופון בפרק מרגש על מסע בזמן, ואוברי פלאזה כמלאכית מוות מפתה. החולשה היחידה מגיעה דווקא כשהסדרה מנסה להתחבר בחזרה ליקום מארוול, דרך דמות הנער חסר הכריזמה שמתגלה כגלגול של בנה של וונדה. למרות הניסיון המיותר הזה, "אגתה" מצליחה לספק בידור איכותי שמזכיר את ימיהן הטובים של "באפי" ו"אבודים" - ומוכיחה שלפעמים דווקא הנבלים הם אלה שעושים את הסדרה.

לביקורת המלאה על "אגתה לאורך כל הדרך".

שם מקורי: Bad Monkey
גוף שידור: אפל טי-וי פלוס

כמו שטיילור סוויפט ופלורנס וולש שרות, פלורידה היא באמת חתיכת סם - ו"באד מאנקי" היא התגלמות מושלמת של ההזיה הזו. בהובלת וינס ווהן כשוטר מושעה שמתעקש לחקור זרוע כרותה שנמשתה מהמים, ב"באד מאנקי" מערבבת את כל הקלישאות הפלורידיות - מהחולצות המכופתרות הצבעוניות ועד לגישה הגמישה לחוק - לכדי דרמת פשע שלא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות.

טביעת האצבע של ביל לורנס, יוצר "טד לאסו" ו"שרינקינג", ניכרת כאן היטב: הדיאלוגים המתמשכים והנטייה לוויכוחים על כלום עלולים להעיק, אבל הקסם האמיתי טמון דווקא במערכות היחסים שנרקמות סביב התעלומה. בין אם זו הרומנטיקה המתפתחת בין יאנסי לחוקרת מקרי המוות רוזה או הזוגיות ההרסנית של שני הנבלים (שגונבים את ההצגה בלא מעט מקרים), הסדרה מכריחה את דמויותיה לבחור ולשלם מחירים.

"באד מאנקי" היא חוויה שעובדת בזכות השיגעון שלה. אמנם עשרת פרקיה מקנים תחושה של מתיחת יתר ולא תמיד היא עקבית, אבל בזכות הכריזמה של ווהן והנכונות שלה לשלב בין הומור, רגש וטירוף, היא הופכת מעוד סדרת פשע שכיחה לממתק משעשע שקשה להתנגד לו.

לביקורת המלאה על "באד מאנקי".

שם מקורי: Bad Sisters
גוף שידור: אפל טי-וי פלוס
במצעד 2022: מקום 43

הפורמט של "אחיות רעות" בעונתה הראשונה היה מאוד נוקשה. היא התבססה על הסדרה הבלגית, "Clan", ומלבד התאמות תרבותיות לאירלנד, העלילה הייתה כמעט זהה. כל פרק עסק בניסיון של אחת מארבע האחיות להרוג את גיסן הנורא, העלילה נעה בין העבר להווה, ניסיונות הרצח היו פחות או יותר זהים, והם הכניסו את הסיפור כולו לשבלונה מתסכלת: עוד ניסיון כושל ועוד ניסיון כושל ועוד ועוד. שבעה ניסיונות כאלה (לפחות אחד נחסך מאיתנו, במקור היו שמונה). מה שכן עבד נפלא ב"אחיות רעות" נסמך בעיקר על שני דברים: דמות נבל מדהימה, מהטובות שראינו בטלוויזיה (קלייז באנג בתפקיד ג'ון פול), והחן העצום של הגיבורות, האחיות גארווי.

על פניו, הסיפור נגמר עם עשרת הפרקים שהוקדשו לו, כפי שהיה גם במקור, אולם שרון הורגן החליטה להמשיך. בהתחשב ברזומה שלה, שכולל בין היתר את "קטסטרופה" המופתית (מקום 19 בדירוג סדרות העשור הקודם שלנו), אפשר לסמוך על חושיה שיכריעו אם נותר מה לכרות מהסיפור הזה. ובהחלט, אירועי העונה הראשונה השאירו אחריהם ספיחים. היו גופה במזוודה שלא התגלתה, בלש שלא באמת חקר לעומק, שלא לדבר על הטראומות של האחיות. זה היה הבסיס לעונה השנייה, והוא התברר כנהדר.

בהיעדר השלשלאות של הפורמט המקורי הארוך יתר על המידה, הסיפור של "אחיות רעות" נפתח לרווחה. בחוכמה רבה, הורגן נתנה לצלקות בנפש הגיבורות להנחות את סיפורן, וחירות העונה השנייה איפשרה לה למשוך את השטיח שוב ושוב מתחת לרגלינו באמצעות רגעים מפתיעים, מהממים ושוברי לב. אם היה חשש שהיעדר נבל מדהים כמו ג'ון פול יפגע בסדרה, הוא מתבדה כבר בהתחלה. הורגן בראה דמות נבלית חדשה המשורטטת בניואנסים דומים, שאפשר לטעון כי היא אפילו יותר מוצלחת - אנג'ליקה, בגילומה המופלא של פיונה שאו ("להרוג את איב"), אינה רשעית מובנת מאליה, ועם הזמן חושפת הרבה יותר רבדים מכפי שהיו לג'ון פול. היא כל כך ראויה לכבוד בעונת הפרסים הבאה. אליה מצטרפת גם דמותה המלבבת של בלשית טירונית ועיקשת (ת'דיאה גרהם, "חינוך מיני") המוסיפה אף היא תבלין נהדר לעונה.

וכמובן, בחזית ניצבות האחיות גארווי. כל אחת מהן שונה זו מזו בצורה כל כך אמינה. הן מלוהקות לעילא - הורגן עצמה, אן מארי דאף, אווה ברתיסל, שרה גרין ואיב היוסון -, מצחיקות ובעלות כימיה טבעית. יש להן דינמיקה של אהבת אמת, דאגה כנה וחוסר סבלנות משווע של האחת לשטויות של האחרת כפי שניתן לצפות לה מאחיות אמיתיות, עם כינויים משובבי לב כמו "פרה מטומטמת". קל מאוד להתאהב בכל אחת מהן ובכולן ביחד.

אם העונה הראשונה של "אחיות רעות" הגיעה אל סופה כשהלשון שלה בחוץ, הפעם שמונת הפרקים מותירים בסופם טעם של עוד. היוצרת לא מתכננת על זה, ואפשר להבין אותה. בסופו של דבר האחיות הן נשים נורמטיביות שנקלעו למשהו גדול מהן, לקחת אותן לסיבוב בפעם השלישית יהיה מוגזם. בכל זאת, יש משהו מיוחד, ברק בבקבוק, באחיות גארווי, ואפשר רק לייחל שהורגן תמצא מתישהו רעיון חדש שיחזיר אותן למסך.

שם מקורי: Curb Your Enthusiasm
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טי-וי)
במצעד 2021: מקום 18

אחרי הרבה התרעות שווא לאורך השנים, לאורך העשורים אפילו, השנה הגיעה באמת עונת הסיום של "תרגיע". היא נחתמה בפרק סיום שהיה סגירת מעגל מושלמת לא רק לסדרה עצמה, אלא גם לקריירה הטלוויזיונית של לארי דיוויד. דרך שחזור מכוון של הפינאלה השנוי במחלוקת של "סיינפלד", הצליחה סדרת ההמשך להתמודד סוף סוף עם אחד הרגעים המורכבים בקריירה של יוצרה - ותיקנה אותו, עם הופעת אורח מושלמת של ג'רי סיינפלד.

במשך 12 עונות, "תרגיע" לא רק שכפלה את ההצלחה היצירתית של "סיינפלד", אלא יצרה משהו גדול יותר. בלי להיכנע לפוליטיקלי קורקט, היא התמודדה עם נושאים חברתיים מורכבים, העזה לצחוק על הכל, ובעיקר - הצליחה לגרום לנו להתחבר לרגעים האנושיים והמביכים ביותר.

הסיום המרגש, שמשלב בין המציאות לבדיון דרך הפרידה מריצ'רד לואיס המנוח, הדגיש את מה שהפך את "תרגיע" לייחודית כל כך: היכולת לקחת את הרגעים הקטנים והטיפשיים של החיים ולהפוך אותם לקומדיה גדולה מהחיים. היא הייתה פשוט פריטי, פריטי גוד.

לביקורת המלאה על "תרגיע".

שם מקורי: Fallout
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

תנאי הפתיחה של "פולאאוט" לא עשו לה חיים קלים. כמה יצירות כאלה על עולם שאחרי אסון כבר ראינו בשנים האחרונות, ומה כבר אפשר לחדש בהן? אפילו הרעיון של ניצולים שמסתגרים במקלטים תת-קרקעיים נחקר רק מעט לפני כן ב"סילו". התשובה היא שההבדל טמון בביצוע: שילוב של תהיות על טבע האדם, חמדנות קפיטליסטית וניסויים חברתיים עם מערבון עתידני ומחורפן, וכן הרבה בזכות העובדה שהיא מצליחה לבנות סיפור מאוד מורכב ומסועף, מבלי להרגיש מתישה או אפלה מדי.

במרכז העלילה עומדת לוסי מקליין (אלה פורנל המעולה), תושבת מקלט תת-קרקעי שיוצאת אל השממה הגרעינית בחיפוש אחר אביה החטוף. לצידה, "היצור" (וולטון גוגינס, "משפחת ג'מסטון") - צייד ראשים ציני שמסתיר סיפור טראגי, ומקסימוס (ארון מוטן) שחושף בפנינו את המאבק על הישרדות בעולם החדש שמעל הקרקע. בהפקתם של יוצרי "ווסטוורלד", ג'ונה נולאן וליסה ג'וי, "פולאאוט" מצליחה לשזור יחד עלילות מורכבות על ארגונים מתחרים, טכנולוגיות עתיקות וסודות אפלים.

למרות שהיא מבוססת על סדרת משחקים פופולרית, "פולאאוט" עובדת נהדר גם למי שמעולם לא שיחק. היא מרהיבה ויזואלית, משופעת באלימות גרפית ובהומור שחור, והופכת את השממה הגרעינית למקום מרתק. אבל מה שהופך אותה למיוחדת הוא דווקא האנושיות שבה - הדרך שבה כל דמות מייצגת תפיסת עולם שונה, והאופן שבו היא מערערת על כל מה שחשבנו שהבנו לגביה. בעידן שבו העתיד נראה מאיים מתמיד, "פולאאוט" מצליחה להיות גם בידור משובח וגם תזכורת מטרידה למה שעלול לקרות.

לביקורת המלאה על "פולאאוט".

שם מקורי: The Penguin
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טי-וי)

"הפינגווין" היא דוגמה נדירה ליכולת לקחת נבל קומיקס ולהפוך אותו לגיבור דרמת פשע מרתקת. בניגוד לסדרות קודמות שהתרחשו בגות'אם, היא המשיכה את הקו הריאליסטי והאפל של סרט "באטמן" של מאט ריבס, והציגה עיר שבה הפושעים הם לא קריקטורות צבעוניות אלא דמויות גרוטסקיות ומלוכלכות שנלחמות על הישרדות.

קולין פארל, בלתי מזוהה לחלוטין מתחת לאיפור, מעניק לאוז קוב עומק רגשי נדיר. במקום להסתמך על המאפיינים המוכרים של הדמות מהקומיקס, הוא יצר פורטרט מורכב של אדם שקיבל תנאי פתיחה גרועים אבל מסרב להיכנע לגורלו. התוצאה מזכירה הרבה יותר את "הסופרנוס" מאשר את "הסנדק", עם דגש על הפער בין השאיפות של הדמות למציאות האכזרית. אלא שמי שגונבת את ההצגה בכל סצנה מתחילתה ועד סופה היא סופיה פלקון, בגילומה של כריסטין מיליוטי הנפלאה. דמות שככל שהשכבות של עברה מתגלים, כך משתנה גם היחס אליה, ובהתאם גם האופן שבו מיליוטי מגיבה לשינויים האלה.

למרות ההיעדרות המוזרה של באטמן, "הפינגווין" מצליחה לספק דרמת פשע מפתיעה באיכותה. היוצרת לורן לפרנק ("אימפולס") יצקה מציאות קודרת ומשכנעת לתוך מותג פנטסטי, עם דגש על ריאליזם במקום הגזמות של גרסאות העבר. התוצאה היא סדרה שעובדת מצוין גם כסיפור עצמאי עבור מי שלא רואים את עצמם כחובבי קומיקס, וגם כחלק מיקום רחב יותר.

לביקורת המלאה על "הפינגווין".

שם מקורי: Only Murders in the Building
גוף שידור: הולו (בישראל בדיסני פלוס)
במצעד 2023: מקום 23

יש משהו מגוחך בפרמיס של "רק רוצחים בבניין", והוא נעשה יותר ויותר כזה ככל שהיא מתקדמת: כמה רציחות יכולות להתרחש בבניין מסכן אחד לפני שיוכרז כמבנה מסוכן? אבל זה חלק מהקסם בקומדיה הנפלאה בכיכובם של סטיב מרטין ומרטין שורט (אוקיי, וסלינה גומז): היא אבסורדית מיסודה. תעלומות הרצח בה מופרכות, החקירות שלהן מלאות חורים (שהסדרה הפעם התייחסה אליהם ישירות) ופעמים רבות הטוויסטים הרבים בה מטופשים כשם שהם מגניבים.

אלא שמאז ומעולם הסדרה הייתה מומחית באיזון התמהיל שבה. העונה הרביעית הייתה הדוגמה האולטימטיבית לכך, וכנראה אסופת הפרקים הבשלה ביותר בה. על פניה העלילה הייתה עמוסה וגדושה. היא הציגה את האבולוציה המתבקשת במקרה של פודקאסט מצליח כמו של גיבורי הסדרה: הוליווד מתעניינת. וכך זו הייתה הזדמנות נוספת עבור "רק רוצחים בבניין", שגם ככה מתפקעת מהופעות אורח איי-ליסטיות כמו מריל סטריפ ופול ראד, להציג גלריה נוספת של אורחים מפורסמים ואהובים (בהם מולי שאנון, יוג'ין לוי, זאק גליפיאנקיס, אווה לונגוריה ומליסה מקארת'י).

אולם אלה לא סתם הופעות אורח. הכוכבים החדשים שיקפו משהו עמוק בהרבה שליווה את העונה בכל היבט שלה: תמונות מראה. הגיבורים ראו לראשונה איך הם נתפסים בעיני אחרים, ובמקביל התוודעו אל אסופה מקבילה לשלהם במגדל המערבי של בניין הארקוניה: חבורה נוספת של אנשים דחויים, אפילו יותר מהם (הכוללת גם את ריצ'רד קיינד הגדול ואת קומייל ננג'יאני).

כל זה התרחש בזמן שצ'רלס, אוליבר ומייבל נאלצו להתמודד עם הרצח הכי אישי אי פעם, אפילו יותר מאשר בעונה הראשונה (אז נרצח טים קונו, מכר ילדות של מייבל): סאז פטאקי (ג'יין לינץ'), הכפילה של צ'רלס. לא זאת בלבד שהיא הייתה דמות משנה קבועה שהכרנו וחיבבנו במשך שנות הסדרה עד כה, אלא שהיא שיקוף של צ'רלס, פשוטו כמשמעו. חברתו הטובה והנאמנה, מישהי שתמיד דאגה לו וגיבתה אותו גם מתוקף מקצועה וגם בחייהם הפרטיים. בהתאם, מותה והעיסוק בו היו המרגשים ביותר בתולדותיה של "רק רוצחים", ואיפשרה לסטיב מרטין להפגין כמה מרגעיו הדרמטיים הכי נוגעים ללב.

מתחת לאבסורד ולקומדיה-התמיד-נהדרת, יצרה כך העונה רובד חכם שהעמיק את דמויותיה ואת המוטיבים המרכזיים שלה: אנשים שמוצאים זה בזה משענת, קהילה ונחמה.

שם מקורי: The Curse
גוף שידור: Showtime (בישראל הוט)

בתחילת השנה הבענו את תמיהתנו העמוקה על כך שסדרה כל כך ייחודית ומדוברת כמו "הקללה" לא הגיעה לישראל. חודשיים אחרי כן הוט עשתה את המעשה הנכון והביאה אותה ארצה. הקומדיה המשונה הזו היא מהסדרות המרתקות והמטרידות של השנה, שמשלבת זהות יהודית עם ביקורת חברתית חריפה. נייתן פילדר (שגם יצר את הסדרה) מגלם את אשר, יהודי אדוק שנשוי לוויטני (אמה סטון המבריקה), גיורת שעונדת מגן דוד ומספרת בדיחות שואה על שולחן השבת. יחד הם מככבים בתוכנית ריאליטי על נדל"ן, תוך ניסיון נואש לשמור על תדמית פרוגרסיבית בעולם שבו צביעות ופריבילגיה לבנה שולטות בכל.

פילדר, שהתפרסם בזכות קומדיית הקרינג' "נייתן לשירותך", הוכיח שהוא לא רק קומיקאי מחונן אלא גם שחקן דרמטי מפתיע. יחד עם סטון ובני ספדי, הוא ייצר רגעים טלוויזיוניים בלתי נשכחים - מסצנות סקס מטרידות במיוחד ועד לפינאלה שכבר זכה לתואר "הפרק המוזר ביותר בהיסטוריה הטלוויזיונית".

בימים שבהם זהות יהודית-אמריקאית נמצאת במרכז השיח הציבורי, "הקללה" הציעה מבט מורכב ומטריד על מקומם של יהודים בחברה האמריקאית, תוך שהיא מערבבת הומור שחור, דרמה אישית וביקורת חברתית לכדי יצירה ייחודית שקשה להגדיר - אבל בלתי אפשרי להתעלם ממנה.

לביקורת המלאה על "הקללה".

שם מקורי: The Diplomat
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2023: מקום 24

"הדיפלומטית" הוכיחה גם בעונה השנייה את יכולתה להיות יותר מסתם עוד סדרה פוליטית. עם דיאלוגים שנונים שמשמשים ככלי נשק דיפלומטיים וקרבות מילוליים שהם מופת של טלוויזיה מעולה, היא הפכה כל עימות בין הדמויות למחול מתוחכם של כוח ותככים. קרי ראסל ורופוס סיוול מובילים אנסמבל שחקנים על גבול המושלם, שקיבל חיזוק משמעותי עם הצטרפותה של אליסון ג'אני.

העונה השנייה הוכיחה שדבורה קאן, היוצרת, לא מפחדת לנער את הקלפים. היא הרסה בשיטתיות את כל מה שבנתה בעונה הקודמת, חשפה שכבות חדשות בדמויות וסירבה להתיישר לפי תבניות צפויות של דרמה פוליטית. כל טוויסט חדש ערער את ההנחות שלנו ושינה את האופן שבו אנחנו תופסים את המציאות.

למרות סיום שהדיף זלזול בצופים והקריב את ההיגיון לטובת דרמטיזציה, "הדיפלומטית" נשארת דוגמה לטלוויזיה שאפתנית ומתוחכמת. היא אמנם יורשת רוחנית של "הבית הלבן", אבל מצליחה למצוא קול עצמאי וחד שמתכתב בצורה מבריקה עם המציאות הפוליטית העכשווית.

לביקורת המלאה על "הדיפלומטית".

שם מקורי: Ripley
גוף שידור: נטפליקס

השאלה האחת, היחידה והבלעדית שאמורה להצדיק רימייקים בימים אלה היא האם יש להם כוונה ויכולת לספר את אותו סיפור מוכר בדרך אחרת. סטיבן זאיליאן, יוצר ובמאי "ריפלי", חשב על השאלה הזו במשך חמש שנים לפני שהצליח לענות עליה בחיוב. הוא מספר שניסה ללכוד את התחושות שהיו לו כשקרא את הספר הראשון בסדרה של פטרישיה הייסמית', ושמילת המפתח שהנחתה אותו הייתה "הרגשה". איזו הצלחה אדירה הוא נחל. "ריפלי" היא מיני-סדרה שכל כולה היא הרגשה, כזו שלוקח זמן להתרגל אליה, אבל אם רק נותנים לה היא חודרת עמוק עמוק לנשמה והופכת את הקרביים.

על פניו נדמה ש"ריפלי" לא באמת מעוניינת לתקשר עם הצופים שלה. להחלטות בימוי אסתטיות כמו צילום בשחור לבן, שימוש מופגן בלונג שוטים ופרקים שלמים כמעט נטולי דיאלוג, אין בימינו יותר מדי מקום בסלון של אנשים שאינם טהרני קולנוע. העיסוק העיצובי בתאורה, בציורים ופסלים פחות יפיל מכיסאם אנשים שאינם חוקרי אמנות אקדמאיים, אבל זאליאין ידע בדיוק מה הוא עושה. טום ריפלי (אנדרו סקוט) הוא נוכל סוציופת שמחליף זהויות בלי שום תכונות גואלות, אז אם חיבור רגשי עם העלילה לא יכול לבוא דרך הזדהות איתו, הוא ייאלץ להיווצר אצל הצופה לאט לאט באופן חיצוני. זה קורה בעזרת אווירה עוטפת של אי נוחות מבעבעת, ציפייה הולכת ונדרכת ופצצה מתקתקת ומורטת עצבים.

"ריפלי" מתקיימת באיטליה בשנות ה-60, לוקיישן ותקופה שסרטים וסדרות מאוד אוהבים, אבל היא לא משתמשת בנתונים האלה כדי לייצר התרפקות או רומנטיקה, אלא כדי לבנות עולם ריאליסטי להכעיס שבו הקלות המחרידה של התחמקות מפשעים היא כמעט בלתי נתפסת, אם רק מעיזים לנסות. זו תקופה אחרת שבה היה אפשר פשוט להשתמש בדבק פלסטי כדי לזייף דרכונים, וכל מה שנדרש כדי להיעלם הוא לא לענות לטלפון. ובכל זאת ריפלי, מתוכנן וזדוני ככל שיהיה, נאלץ שוב ושוב לאלתר על המקום, וזאליאין ניצל את כל הכלים שהעמיד לרשותו - הניגודיות של התאורה, הסטטיות של המצלמה והשקט הרועם של היעדר המוזיקה - כדי ליצור סצנות שקשה לפעמים לנשום בהן מרוב חרדה.

זו אולי הצהרה מרחיקת לכת, אבל אנשים טובים כנראה פחות ייהנו מ"ריפלי". כל כך הרבה מהסדרה הזו בנוי על הדיכוטומיה הקיצונית של קשת הרגשות שנוצרת עם המעשה הלא נכון. הריגוש האסור, האדרנלין המבעבע וההיי של ההתחמקות מעונש מצד אחד, שבכל שבריר שנייה יכולים להפוך בבת אחת לפרפרים צורבים בבטן, קלסטרופוביה של קירות סוגרים, צמרמורות של אין מוצא, קרקע שנשמטת מתחת לרגליים, בעתה תהומית ופחד משתק כשנדמה שהמשחק נגמר. "ריפלי" היא מיני-סדרה שכל כולה הרגשה - לא בהכרח נעימה, אבל כל כך אנושית.