טור פרק 4.01 | פרק 4.02
שימו לב, הכתבה חושפת אירועים גדולים שמתרחשים בפרק השלישי בעונה הרביעית של "יורשים". מומלץ לצפות בפרק לפני הקריאה.
יש משהו משקר בהבטחה הגדולה של מדיום מצולם, כמו טלוויזיה או קולנוע, "לצלם את החיים". לתעד את ההתנהלות האנושית באופן אותנטי ונאמן למציאות. העניין הוא שסף הגירוי שלנו, הצופים, עומד בסתירה לרעיון הזה. אנחנו כבר לא מקבלים עוד תיעוד של רגע בחיים, זה חייב להיות דרמטי, אפי, גדול מהחיים. משהו שיצדיק את הזמן שלנו. וכך, באופן אירוני, החיים על המסך, כולל בדרמות האיכותיות ביותר, סוטים פעם אחר פעם אל המלודרמטי והמוגזם. מציגים לנו פיסות חיים, או מוות, שלא באמת מייצגות את החוויות שלנו. לפעמים נדרשים פרקים מכוננים כמו השלישי בעונה הרביעית של "יורשים" כדי להזכיר לנו עד כמה החוויה של החיים חזקה יותר מכל הגזמה תסריטאית.
האומץ והגאונות של "יורשים" הם בנכונות להתמודד עם הרגע הגדול ביותר בתולדותיה, תוך שהיא נצמדת בכל כוחה לאמת של החיים. בידיים אחרות סופו של לוגן היה מנסה להתעלות אל הדמות המיתית שהוא, אולי אפילו מתעל את ההקשרים והחיבורים השייקספיריים שלו: נרצח על ידי אחד מילדיו, אולי הורג אותם בעצמו, מעלה את האימפריה של עצמו באש תוך שהוא נשרף איתה. אלא שמוות בעולם האמיתי הוא אירוע שכמעט תמיד מתרחש בהפתעה ולרוב בקול ענות חלושה, גם אם מכינים אותנו אליו. כבר בסצנה הראשונה של "יורשים", נראה לוגן חסר האוריינטציה אבוד בביתו שלו, משתין על השטיח. וזה עוד היה לפני השבץ. סופו המתקרב היה שם, מרחף מעל הסדרה כל העת. כל מה שלמדנו על לוגן בישר על כך שהוא לא יפנה מרצונו את הכיסא לאף אחד. ובכל זאת כשהסוף הגיע - זה מרגיש כמו אגרוף בבטן.
כמעט כולנו היינו שם ברגעים כאלה של שיחת טלפון מבולבלת כמו זו שנחתה על ילדי רוי. המציאות נוחתת במכה ומערפלת את החושים, מוציאה מאיתנו את התגובה הטבעית שלנו להתמודדות עם רגעי משבר. זה רגע מאוד בודד, מאוד מקטין מול עוצמתו של היקום. חוסר האונים, ההצפה הרגשית, חוסר הנכונות לקבל את המציאות כפי שהיא. לו "יורשים" הייתה מתמקדת בלוגן עצמו, בהתמוטטות ובמאבק חסר הסיכוי של אנשי הצוות הרפואי, היא הייתה בוחרת במלודרמה. בסופו של הנבל. אחרי הכל, מוות הוא התמודדות של אלו שעדיין בחיים. ההחלטה לצלם את החיים, פשוטו כמשמעו, ולהתמקד באבל ובתגובות של ילדי רוי ומקורביו, הפכה את הפרק הזה לכל כך רב עוצמה וקורע לב. היא שדדה מגיבוריה את כל הפריווילגיה, הציניות והניתוק שלהם, והותירה אותם כשלד שבור של בני אדם. במציאות שבה אנשים כמו לוגן רוי נחשבים לאלים, שבה מיליארדרים משחקים בעולם כבובות על חוט, המוות הוא המשווה הגדול. הסממן האחרון לאנושיות.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
אם היינו יכולים לשאול את לוגן רוי איך היה רוצה ללכת, התסריט שנקבע עבורו היה ככל הנראה זה שהיה בוחר בו: המנצח הגדול בדרך לעסקת חייו במטוסו הפרטי, נפטר מאויבים אחרונים במדרגות וכשפרויקט חדש ומלהיב בדמות ATN החדשה והלוחמנית ממתין לו מעבר לאופק. האירוע הזה מתרחש שעות ספורות לאחר העימות המשפחתי בקריוקי בלילה שלפני כן. למעשה, המילים האחרונות של לוגן אל ילדיו היו: "אני אוהב אתכם, אבל אתם לא אנשים רציניים". זו המורשת שהשאיר להם כשהם מתמודדים עם לכתו. שברי הכלי שהפכו להיות הם במידה רבה תוצר של האבהות וסגנון ניהול העסקים של לוגן, אבל הוא קיווה שמישהו מהם יתקשח מספיק כדי לעמוד בכך. בדיוק כמוהו, עם הצלקות על הגב, יימצאו הבן או הבת שיהיו חזקים מספיק כדי להתמודד. ועם כמה שהבשורה קשה עבור הילדים, היא קשה לא פחות עבורו. זה מוות מאוד בודד, קר ומנוכר. לוגן מתמוטט בשירותי מטוס יוקרה, מוקף באנשים שנהנו לחסות בצלו אבל לא אהבו אותו מעולם. מילות האהבה של ילדיו ככל הנראה הגיעו אליו מאוחר מדי.
מעט לפני ההתרחשויות הדרמטיות, לוגן נמצא בשיאו. הוא מודיע לרומן שלא יגיע לחתונה של קונור, אבל הוא קנה לו "משהו של נפוליאון". מכתבים של המצביא והקיסר הצרפתי לז'וזפין דה בוארנה: גרושה חסרת כל ואם לשני בנים, הצעירה ממנו בשש שנים, ושראתה בקשר איתו סיכוי אמיתי לשנות את מסלול חייה. המכתבים נשלחו אל ז'וזפין משדות הקרבות שניהל נפוליאון לכיבוש איטליה. בכל אותו הזמן, מי שחשב לאהובתו, ניצלה את היעדרו כדי לשכב עם קצינים צעירים ונאים ממנו, ואת מעמדה החדש כדי להשתלב בצמרת האצולה בפריז. 13 שנים בלבד לאחר נישואיהם, נפוליאון נטש אותה בגלל שלא הצליחה להעמיד עבורו יורש, אף שהתוודה על אהבתו עליה גם לאחר מכן. זאת הברקה קטנטנה, אבל כל כך מאפיינת את הדיוק והיעילות הכמעט אכזריים של "יורשים". מעין מתנה קטנה של התסריטאים (ואולי גם עקיצה אכזרית של לוגן) ברוח הסדרה לווילה וקונור, על כל המטען שמאפיין את מערכת היחסים שלהם. מאחורי כל מחווה מנותקת של עשירים מופלגים יש עוד הקשר נסתר שמעיד עליהם יותר מכפי שנראה על פני השטח.
"יורשים" נבנתה סביב דמותו הגדולה מהחיים של לוגן, הוא היה השמש שסביבה חגו כל יתר כוכביה. היא כל כך הרגילה אותנו לעליונות שלו על פני כולם, עד שעצם הבחירה להרוג אותו מחוץ למצלמה יצרה סימני שאלה. אולי בכל זאת כל זה רק תרגיל, אולי זהו רק היצר החולני של לוגן לראות את ילדיו החלשים מתפרקים, מתחננים לאהבתו והישרדותו, מוכיחים עד כמה הם זקוקים לו כדי לאשר את קיומם שלהם. רק כעבור 21:50 דקות, נראה התקריב הראשון שמוכיח לנו שהאיש שעובר החייאה על רצפת המטוס הוא באמת הפטריארך הכל יכול. במאי הפרק, מארק מיילוד, העיד שהתכווץ מהשוט הספציפי הזה. אפילו בסדרה שכל כך חיה את דמויותיה, משוטטת בלי הפסקה אחרי עיניהם ומנסה לחדור אל נפשם, זה היה רגע מצמרר אבל נדרש. ההוכחה שלוגן הוא בן תמותה, למרות כל ההוכחות ההפוכות שקיבלנו עד כה.
יעניין אתכן גם:
אי- אמון, סחיטה, מרמור ונשמה: 9 הרגעים המדהימים של "יורשים"
"משחקי הכס" מקבלת סדרת בת נוספת - והיא מעידה על בעיה עמוקה בטלוויזיה
"סוכן הלילה": קרוב לוודאי שהיא תתחרה על תואר "סדרת האקשן הטובה של השנה"
סדרות מומלצות לאפריל 2023: כל מה ששווה לראות בטלוויזיה
חתונות הן המקום שבו הדרמות הגדולות של "יורשים" מתרחשות. כן, כמו בסדרה ההיא. בעונה הראשונה זו הייתה החתונה של שיב שבה קנדל הנרגן, המסומם והשיכור, הוביל מלצר תמים אל מותו. בעונה השלישית זו הייתה החתונה של קרוליין שהייתה הרקע ל"מרד העבדים" של טום וגרג שסיכל את תוכנית ההשתלטות של ילדי רוי, והעונה זו החתונה של קונור שעומדת בצל מותו של לוגן. מעבר להיגיון התסריטאי והאסתטיקה הוויזואלית של אירועים כאלה, מתחבא כאן עוד מסר קטן של היוצר ג'סי ארמסטרונג, שכתב את הפרק הזה, והתסריטאים שלו. כמו האגדה על אלים מיליארדרים בלתי מנוצחים, גם חתונות הן סוג של סיפורי פיות על סוף טוב, אושר ועושר. החיים עצמם אינם מיישרים קו עם החזון האוטופי הזה. "יורשים" דואגת פעם אחר פעם להבטיח שהגיבורים שלה לא ירגישו בטוחים, גם כשהכל סביבם נוצץ.
ההחלטה להציב את טום כמתווך של האירוע במטוס עבור ילדי רוי ועבורנו, היא עוד הבזק קטן של גאונות. מתחת לציניות הגדולה והאופורטוניזם מתגלה קור רוח יוצא דופן, שככל הנראה תמיד היה חבוי בטום ופשוט חיכה להתפרץ כשלוגן או שיב לא נמצאים שם כדי להתעלל בו. שיחת הטלפון הראשונה שלו היא אל שיב, שמסננת אותו ובכך ככל הנראה מאבדת את הסיכוי לדבר עם אביה בעודו בחיים. לאחר מכן הוא עומד בפרץ העקיצות שלה ופוטר אותה בכך ש"היה לה יום קשה", ובסופו של יום היא מתנחמת בזרועותיו לאחר ההצהרה לתקשורת וקוראת לו שיתלווה אליה ברכבה בדרך הביתה. עוד נחזור אל המצב העדין שבו טום מצוי, אבל ברור שהיחס שלו כלפי שיב אותנטי, גם אם הוא זקוק לה כפי שהיא זקוקה לו.
ילדי רוי מתחלקים כמעט שווה בשווה במודל שלבי האבל עם קבלת הבשורה. רומן נמצא בהכחשה ומחפש סיבות להאמין בכל מחיר ("הלב שלו עצר, אבל זה לא אומר שהוא מת מבחינה רפואית"; "אנחנו לא יודעים בוודאות שהוא איננו"; "מה אם כל זה רק תרגיל?"). זו גם הסיבה שהוא היחיד מבין הילדים שמתעקש ללכת ולראות את הגופה מורדת מכבש המטוס, לקבל את הוודאות שתתיר את הסבל. קנדל נמצא במיקוח. הוא מחפש אחראים, דורש תשובות שאיש אינו יכול לתת לו, מתעקש לדבר עם הטייס (כאילו שיש משהו שהוא יכול לעשות במצב כזה). הוא מכתיב לג'ס שיחת ועידה הזויה עם הרופא שלו, הרופא שלו לוגן (ד"ר ג'ודית המזוין), רופא הלב הטוב בעולם ומומחה הרפואה בטיסה הטוב בעולם (לא באמת מקצוע), ומבקש לקיים אותה תוך שתי דקות גג. אפילו על הניכור מלוגן יש לו מחלוקת עם פרנק: "לא היינו מנוכרים, היה לנו אירוע משפחתי אתמול". כן, ערב הקריוקי שבו ניסו לסחוט את לוגן נחשב במציאות המעוותת של יחסי לוגן-קנדל לבילוי.
שיב נמצאת בשלב הדיכאון. היא הכי קרובה מבין השלושה לקבלה, אבל עדיין נאבקת בתוך עומס הרגשות שלה: חרטה, בלבול וכעס, ככל הנראה גם חוסר אונים לקראת העתיד לבוא. ברגע מצמרר של צלילות היא מודה: "אני חושבת שקיוויתי שזאת תהיה אמא". מבין כולם, דווקא קונור עובר את התהליך הכי מהר ומגיע אל ההשלמה. "אלוהים, הוא אפילו לא חיבב אותי", הוא פולט ברגע של כנות, ואז עוזב את החדר ולבסוף מחליט להשלים את המסע ולהתחתן בכל זאת. אחרי הכל, הוא "קקטוס שחי על סלעים וניזון מחרקים שמתים בתוכו", הוא הבן ששרד את לוגן וגם עשה את המעשה הלוגני: השיג את שלו למרות הכל.
אם כבר מעשים לוגניים, הצד הקר והענייני של וויסטאר נמצא במטוס, מטרים ספורים לצד ניסיונות ההחייאה הכושלים. קרל מציע לשתות לזכרו, קרולינה מרכיבה רשימה של אנשי קשר וציר זמן להודעה לתקשורת. הם ממנים את הוגו לאיש קשר עם הילדים ונפטרים במהירות מקרי מוכת ההלם. במקביל, ג'רי מזהה גם היא הזדמנות לבטל את הודעת הפיטורים שקיבלה. בעוד הילדים מתמודדים בפאתטיות עם מנעד הרגשות הפגום שגורם להם להירתע ממגע, ולרומן לא להצליח לבטא "אני אוהב אותך" גם כשהוא ממש רוצה בכך, אנשי העסקים האמיתיים מבינים את ההזדמנות שנופלת לידיהם, רגע לפני ישיבת דירקטוריון גורלית. קנדל הוא זה שמתעשת ראשון ומבין את המשמעות של הותרת הזירה ליועצים ממולחים. "כל מה שנגיד ונעשה היום ייכנס לספרי זכרונות", הוא אומר לשיב ורומן, "זה ייכנס לארכיון הקונגרס, זה יהיה בישיבות הנהלה והתיקיות של הוועדה לניירות ערך ולבורסה… מה שנעשה היום תמיד יהיה מה שעשינו ביום שאבא שלנו מת. אז בואו נתאבל, אבל לא נעשה משהו שיגביל את חופש התנועה שלנו". הכוונה כאן היא לכך שעיכוב בהודעה לבעלי המניות עלול להיחשב להונאה ולהביא את הילדים למשפט, ואחריו גם לכלא. הראייה המפוכחת של קנדל מצילה כאן את שיב ורומן, שניסו ככל יכולתם לברוח מהבשורה.
לפתע קנדל הוא זה ששיב ורומן נושאים אליו עיניים, מקבלים את מרותו ומנהיגותו. אלא שהחלום הגדול של קנדל היה מאז ומעולם להוביל את וויסטאר. המהלך לרכישת PGM היה חלק מהמלחמה הבלתי נגמרת בלוגן, אבל כעת לפתע המחסום שעמד בדרכו כל חייו כבר לא שם. כבר במילות ההרגעה שלו לשיב אפשר להבחין בשבריר מהסנטימנט הזה. כן, מובן שהוא מחויב לעסקת הרכישה, אבל בואו נראה מה יקרה. בפרק הקודם ראינו מה הוא חשב על לוח המשדרים של רשת החדשות. זה לא המקום שבו הוא מרגיש בנוח. בפסגה של PGM היה מקום לכל ילדי רוי, לכאורה. לא בטוח שזה יהיה המצב אם המטרה תהיה שוב וויסטאר.
במקביל, טום, שהחזיק את כל הזמן הזה בשליטה מלאה כששיב, קנדל ורומן מתפרקים מהעבר השני של הטלפון, מוצא רגע מזכך. ההבנה של השלכות האירוע שהפך אותו לקירח מכל הצדדים, נוחתת עליו. ההימור הגדול שלו נכשל. לוגן איננו ואיתו גם המקום המובטח שלו בשולחן וההגנה מפני מהלכיה של שיב. "הוא נפטר ושיחק לך המזל", הוא אומר לגרג, "אני איבדתי את המגן שלי". זאת האשליה שלוגן תמיד טיפח בקרב מקורביו המזדמנים, התחושה שיש מי שדואג להם למרות כל מה שהם יודעים עליו. אלא שטום הוא כבר לא המטרה הקלה למשחקי השליטה של שיב. הוא הוכיח שהוא מסוגל להתעלות עליה, אבל באותה מידה גם לא לבזות אותה. לא להשתמש בחולשה שלה כנגדה, כפי שהיא הייתה עושה במצבו. אם הדינמיקה ביניהם תתאזן, ייתכן שמותו של לוגן לא יהיה צרה גדולה כפי שהיא נראית כרגע.
זה היה פרק עם אוסף מטלטל של הופעות משחק שמעט מאוד סדרות יכולות להתפאר בהן. ג'רמי סטרונג, שרה סנוק וקירן קאלקין היו עוצרי נשימה באופן שבו הגיבו להתרחשויות סביבם, עד שכמעט השכיחו הופעות קטנות ומשובחות של חברי הקאסט האחרים לצדם. חלק מהסצנות צולמו בטייק רציף של 28 דקות, שנועד להוציא מכל אחד מהם תגובות זמן אמת שבדרך כלל שמורות לתיאטרון. כל העוצמה של "יורשים" התלכדה סביב ההופעות האלה, עם סגנון הצילום התזזיתי שהגביר את הדרמה והכאב, עם העריכה המדויקת שמציגה נקודות מבט כל כך רבות בזמן קצר. זאת הייתה טלוויזיה מהפנטת, ממכרת ורגישה שנדמה שהולכת ומתמעטת ככל שחולף הזמן.
ובכל זאת, ועל אף שהופיע בשתי סצנות בלבד בפרק הזה, הפרידה מבריאן קוקס כואבת במיוחד. לוגן רוי הוא מהדמויות הגדולות בטלוויזיה המודרנית, בקצה הצמרת עם השמות שאתם בוודאי מעלים על דעתכם כרגע. כל מה שמאפיין את הדמות הזו, מכתיבה ועד לבוש, סייע לה להפוך לדמות הנבל האדירה שהיא. ואחרי כל אלה, קשה לחשוב על מישהו מלבד קוקס שיכול היה להפוך אותה לבלתי נשכחת כזו, עם המבטים המצמיתים, הקול העמוק והתחושה שהוא מתנשא פיזית מעל כל מי שעומד מולו. לוגן היה דמות מרתיעה, גדולה מהחיים, מעוררת הערצה. בריאיון לפודקאסט הרשמי של הסדרה, סיפר קוקס כיצד דחק בארמסטרונג לסגל ללוגן רקע סקוטי שיתאים לדמותו. ארמסטרונג התעקש עד הפרק התשיעי בעונה הראשונה שלוגן הוא אמריקאי, עד שבישר לקוקס שנעתר לבקשתו. וכסקוטי אמיתי בעצמו, קשוח ובלתי מתנצל, קוקס הפיח בלוגן את אותה אש של המהגר שנחוש אלי קרב, שכל יום עבורו הוא מלחמת קיום חדשה.
מתחת למעטה האכזרי והבלתי מתפשר הזה, מתחת למוח הקרימינלי, נוצרה שכבה דקיקה אבל מכוונת של רגש. שכבה שיצאה כלפי חוץ במשורה, אבל בכל פעם שזה קרה היא צבעה את לוגן בצבעים חדשים, הדגישה בו חמלה ואהבה כלפי הסובבים אותו, מנעה ממנו להפוך לרשע חד ממדי שקל לשנוא וגם לשכוח. הציגה היגיון למעשים שלו, אכזריים ככל שיהיו. על כך שגרם לנו להעריץ בסתר אדם נורא ועל תצוגת משחק בלתי נשכחת, לא נותר אלא להיפרד בדרך היחידה האפשרית: פאק אוף לוגן.
פרק חדש של "יורשים" משודר מדי יום שני בצמוד לארצות הברית, ביס הוט וסלקום טיוי.