טור פרק 4.01 | פרק 4.02 | פרק 4.03 | פרק 4.04 | פרק 4.05 | פרק 4.06 | פרק 4.07
יש משהו מאוד מכוון בבחירת שמו של הפרק הזה, "אמריקה מכריעה", שכולו מתקפה חזיתית על הפחדים והשדים שמלווים את אזרחי ארה"ב במערכות בחירות מאז זו של ג'ורג' בוש נגד אל גור בשנת 2000. המושג הזה, המוכר כל כך ממשדרי הבחירות של הרשתות הגדולות, נמצא כבר מזמן בסימן שאלה גדול במקרה הטוב, או שהפך כבר לפרודיה פנימית. בשתיים מתוך שש מערכות הבחירות לנשיאות ניצח המועמד שזכה לפחות קולות. ב-2000 זה היה בוש, שזכה בכחצי מיליון קולות פחות מיריבו הדמוקרטי, אבל ניצח בזכות המאבק הצמוד על פלורידה שהתגלגל למאבק משפטי בן שבועות, והוכרע לבסוף בפסיקה שנויה במחלוקת של בית המשפט העליון 5-4 על טהרת הרוב השמרני בו. הפסיקה הפכה החלטה קודמת של בית המשפט העליון בפלורידה לבצע ספירה חוזרת של הקולות במדינה בשל הפערים הזעומים בין המחנות - ובכך העניקה לבוש הלכה למעשה את הנשיאות.
ב-2016 זה היה דונלד טראמפ שהשיג שלושה מיליון קולות פחות מהילרי קלינטון, אבל זכה להיכנס לבית הלבן על חשבונה. זה כמעט קרה שוב ב-2020 כשג'ו ביידן השיג שבעה מיליון קולות יותר מטראמפ, אבל רק אוסף של פקידים נחושים במדינות מפתח שעמדו בלחצים להטות את הבחירות, מנעו מהנשיא המכהן לבסס עוד ניצחון על שלטון המיעוט. אמריקה, טוען יוצר "יורשים" ג'סי ארמסטרונג, לא מכריעה דבר. היא אמנם עומדת בתורים הארוכים לקלפיות, נקרעת לגזרים במהומות והתנגשויות אלימות, כוססת ציפורניים במחשבה על מה יקרה אם - אבל בסופו של דבר עתידה ממש לא בידיה. אנדריי פארק, שביים את "רשימת חיסול", הפרק מורט העצבים על המו"מ בנורבגיה, חזר כדי לביים גם את הפרק הזה, וגם הפעם הוא לוחץ חזק על בלוטות החרדה של הצופים. התסריט של ארמסטרונג מערב אירועי עבר עם תרחישים עתידיים סבירים, כדי להמחיש את חוסר האונים של המערכת הדמוקרטית מול הכוחות שבאמת מושכים בחוטיה.
במשך ארבע עונות למדנו על המתרחש ב-ATN כמעט אך ורק בעקיפין באמצעות השיח בין הדמויות. הכניסה אל אחורי הקלעים של הערב הגדול ביותר שלה מלאה בתזזיתיות ותחושה של אירוע רודף אירוע, כפי שרק מי שהיה במערכות חדשות בלילות שכאלה מכיר. מה ידווח ומה יישאר נחלת הידע של מפיקים וראשי מערכות חדשות, מה יקבל מסגור חשוב ומה יבוטל כאירוע שולי. מי יוכתר כמנצח ומי יתויג כמפסיד הגדול. כל החלטה כזאת משפיעה על האופן שבו הצופים מפרשים את האירוע, וכמובן גם את התגובות שלהם לתוצאות שלו. זהו כוח עצום שעולה לעין שיעור על זה של המצביע הבודד, זה שנאמר לו פעם אחר פעם שזוהי "ההצבעה החשובה בחייו", זה ששוכנע שהקול שלו באמת קובע.
בהתאם, כמעט כל הדמויות בפרק הזה מרגישות שהן בעלות משקל היסטורי: טום, שבהיעדר קפה או מנת ספגטי ראויה, עלול להכריז על מדינה לצד הלא נכון - ולהוביל למלחמת עולם שתחזיר את כולנו לסטטוס של אמבה; גרג, שחש שעצם ההכרזה שלו על כך שמיד תגיע הכרזה של טום, קובעת גורלות; דרווין (איזה שם מדהים), הסוקר הראשי של דסק ההחלטות ברשת מרגיש, בצדק, שלפסיקותיו יש משקל דרמטי; רומן, קנדל ושיב כמובן חשים זאת; אפילו המנחים, המפיקים, הבמאים והגרפיקאים בחדר השידור, מי שמוציאים לפועל את מה שהוחלט בקומה מעליהם, מרגישים שבמוצא פיהם או בלחיצת כפתור הם מייצרים מציאות ולא רק מתווכים אותה. זה לא מקרי שלאורך כל הפרק הזה הדמויות מתווכחות ביניהן על הסמכות שמאפשרת להן לקבוע. בארה"ב קביעת הרשתות מגיעה הרבה לפני זו של הפקידים הרשמיים, היא מכתיבה את המציאות על סמך השערות וסטטיסטיקות, אינטרסים ואגו, ולפעמים כל אלה יכולים לשנות גם את המציאות האמיתית בשטח.
עד הפרק הזה לא חזינו בפועל בדמותו של המועמד הדמוקרטי, דניאל חימנז (אליוט וילאר, הלוא הוא פרננדו ורה המאיים מ"מר רובוט"), והכרנו באופן מאוד מצומצם את ג'אריד מנקין הרפובליקני (ג'סטין קירק, "הדשא של השכן"), שלוגן שם מאחוריו את כובד משקלו. גם זה כמובן לא מקרי. כמו המצביעים עצמם, גם למועמדים יש הרבה פחות כוח, כך על פי ארמסטרונג, מאשר לכלי התקשורת. הם מתקשרים לראשי ATN, כל אחד דרך מתווכיו או אנשי שלומו, כדי לנסות ולהשפיע על הסיקור ועל הנרטיב. מבינים היטב עד כמה לדברים האלה יכולה להיות השפעה מכרעת על התוצאה. אפילו קונור, שחושב שהרבה יותר כיף לחוות בחירות כשאתה חלק מהן, חושב שמגיע לו קצת "סוכר" מרשת הבית. כל האינטרסים הצולבים האלה נופלים על ראשו של טום המעורער, שיודע שהערב הזה עשוי להיות קריטי לגורלו. העניין הוא שאפילו הוא לא מבין עד כמה.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
יעניין אתכן גם:
אי- אמון, סחיטה, מרמור ונשמה: 9 הרגעים המדהימים של "יורשים"
"ברידג'רטון: סיפורה של המלכה שרלוט" היא הגרסה הבוגרת, בערך, של הסדרה האהובה
"דברים קטנים יפים": הסדרה של דיסני פלוס מרטיטה את הלב ביופי שלה
"עצבים" ("BEEF"): הסדרה של נטפליקס כל כך טובה כי היא מתגנבת אלינו מלמטה
"מידע הוא כמו בקבוק של יין איכותי", אומר טום בגאונות לגרג, "אתה מאחסן אותו, אוגר אותו, שומר אותו לאירועים מיוחדים, ואז מנפץ למישהו את הפרצוף איתו". הצמד הזה שביצע יחד את החתרנות הגדולה ביותר על ידי דמות כלשהי שאינה לוגן, דעך בעונה הזאת לאחר מותו של הפטריארך ואיתו גם תקוותיהם. אלא שעכשיו הוא מקבל שוב הזדמנות פז לקחת את גורלו בידיו. היציאה של מתסון מהמסיבה בביתם של שיב וטום בישרה רעות. הוא בדיוק סיים ללכלך על ניו יורק ולחשוף את כל הכביסה המלוכלכת בעסקת וויסטאר-גוג'ו לעיני כל, והתעלל שוב באבה שגמלה לו בחשיפת סודותיו. עם התחושות הללו הוא יצא לערב של שיכרון חושים בעיר, כשלצדו לא אחר מאשר גרג. בין ריקודים עם איש זקן ושתיית דברים "סרי טעם", בן הדוד היה מספיק צלול כדי לעלות על הברית בין השבדי לבין שיב. הוא להוט להשתמש בנשק הזה עם טום, אבל טום הוא אינו אותו אדם שהיה אמש.
סיום המסיבה לאחר הריב הגדול עם שיב, סילוק האורחים החשובים מביתו, כל אלה מסמלים על סוג של שבר אצל טום. החתירה הבלתי נלאית שלו לכוח והבטחת מעמדו, כאילו איבדו מחשיבותם. הוא עדיין מדבר כמו טום הישן, אבל הקילר אינסטינקט אבד. הוא מעדיף לשמור את המידע לעצמו, למרות שאין זמן טוב יותר לחשוף את הבגידה מבערב כל כך דרמטי מבחינת ילדי רוי. גרג דווקא מפיק ממשפטי החוכמה שלו את המירב. בעימות עם שיב הוא תוהה מה שתיקתו תהיה שווה לה. זאת עוד עדות לחוסר היכולת של שיב ללמוד מטעויות ולראות את הפגמים של עצמה. בפעם הקודמת שבה ביטלה את טום וגרג, היא גילתה שנזרקה מהחברה המשפחתית שלה. השלכת טייטל חסר חשיבות בכיוונו של גרג תחת משטר מתסון, היא עניין של מה בכך עבורה. ובכל זאת, היא מעדיפה לאיים על מי שכבר מזמן אין לו מה להפסיד. שוגה שוב לחשוב שהמאבקים האמיתיים שלה הם מול השחקנים החזקים.
כבר ארבעה פרקים שהריונה של שיב מרחף מעל הסדרה. בפרק הקודם, בשיאו של הוויכוח על המרפסת עם טום, היא כמעט חשפה אותו, רגע אחרי שבן זוגה הטיח בה שהיא "אולי לא אדם טוב להביא ילדים". ברגע האחרון היא חזרה בה, נחושה כמו תמיד לא להפגין חולשה. במקום זאת החשיפה הגדולה מגיעה כמעט באופן אגבי, במסגרת ניסיון מניפולציה אופייני שלה על טום כדי שיסייע לה במטרותיה להביא לניצחון של חימנז, ודרכו את השלמת העסקה. זה מתחיל בהתנצלות שאינה התנצלות, וכשטום חושף באגביות שהוא מודע לקשר בינה לבין מתסון, היא שולפת באופן מאוד לא משכנע את מותו של אביה. "זה היה מורכב ביניכם, אבל לפעמים בהחלט שנאת אותו וגם סוג של הרגת אותו", מסובב טום את הסכין. אבל החתך העמוק באמת הוא הפקפוק שלו בבשורה על הילד שהיא נושאת ממנו. לטום יש את כל הסיבות בעולם לחשוד שגם זו עוד מניפולציה של מי שמעולם לא אהבה אותו, כדבריה. וכך, כמו הנשיאות של קונור, גם התינוק של שיב וטום הוא "החתול של שרדינגר". אמיתי ומומצא בעת ובעונה אחת.
שיב עוד חושבת לעדכן גם את אחיה מיד לאחר מכן, וגם הפעם מתחרטת ברגע האחרון. עוד החלטה שגויה לשמור על פאסון ולא להודות בחולשה מול טום, שתעלה לה, למטרותיה ולמדינה שלמה ביוקר.
ברחובות מתפתח כאוס הולך וגובר. קנדל שולח רכב "לאבטח" את ראבה וסופי החרדות מכך שמישהו דולק בעקבותיהן, אוטובוסים שנשכרו על ידי תומכי מנקין התחזו להסעות של מצביעים בקליפורניה, רק כדי לזנוח אותם בצד הדרך. צוותי צילום הותקפו, והשיא מגיע עם שריפתו של מרכז הצבעות בוויסקונסין שמאחסן הצבעות שנשלחו בדואר. כמאה אלף מתוכן הושמדו בלהבות. הסוגיה הזו של הקולות שנשלחים בדואר עומדת במרכזו של המאבק להטות את תוצאות הבחירות בארה"ב עד היום. אף שמעולם לא נמצאה כל עדות לזיוף בקנה מידה משמעותי בהצבעות שנשלחות לפני יום הבחירות (על ידי אנשים שלא מסוגלים או שאינם מעוניינים לעמוד בתורות העצומים להצביע ביום הבחירות), הרפובליקנים הפכו את הסוגיה למוקד הטענה שלהם על "בחירות גנובות". לכן, העלאה באש של מוקד שכזה היא לא רק אירוע הגיוני במציאות העכשווית, אלא כזה שבשיטת האלקטורים השנויה במחלוקת עשוי באמת להכריע תוצאות בחירות.
על פי חוקי וויסקונסין, תוצאות הבחירות לא יכולות להיות מאושרות עד שכל הקולות שנשלחו בדואר נספרו. אך בעוד צוותי ענק של עורכי דין ומומחים משפטיים משני הצדדים עושים את דרכם אל המדינה, בדרך למאבק משפטי שצפוי להימשך חודשים, רשתות הטלוויזיה חופשיות לקבוע על פי הערכותיהן מי ניצח. בשל העובדה שבארה"ב אנשים מצהירים ברשומות על היותם דמוקרטים, רפובליקנים או עצמאים בהרשמה להצבעה, קיים מידע מבוסס על מי מהם הזמינו מעטפות להצבעות בדואר, והצלבה שלו עם נתונים היסטוריים יכולה להצביע על האופן שישפיעו על התוצאות הסופיות. העניין הוא שידע ורצון להשתמש בו הם שני דברים נפרדים. קנדל ממשיך לנסות בנואשות לקבל קמצוץ של הבטחה ממחנה חימנז, אבל זהו הקשר החזק של רומן שמביא אותה מהצד השני. כמה דקות ותקרית ווסאבי ולימון בעיניים מאוחר יותר, טום ורומן מצליחים לשכנע את דרווין להכריז "באופן לא סופי" על וויסקונסין למנקין. הוא לעולם לא יזכה להסביר למה היא לא הייתה סופית.
אחרי שורה של פרקים שבהם הוא נראה תאונת רכבת שמחכה לקרות, רומן הוא הדמות הכי קרת רוח מבין ילדי רוי. במובנים מסוימים דווקא הביטחון הזה הוא המשך ההתדרדרות שלו אל עבר הצל האפל. אחרי שנכשל לשכנע את שיב וקנדל ללכת איתו לעסקה נפרדת מוויסטאר, אחרי שנכשל לפוצץ את עסקת גוג'ו, אחרי מותו של לוגן, הוא מתמסר באופן מוחלט לכרטיס הישיר שלו אל האיש בחדר הסגלגל. כרווק עשיר ונטול ילדים הוא מנותק לחלוטין מהחרדות של העולם האמיתי, אפילו תקיפתה של אחייניתו לא מזיזה לו יותר מדי. כמו כל דבר ב"יורשים", גם הבחירה הזאת נובעת ממטענים כבדים שנישאים מילדות, התחושה שתמיד היה הצלע שכופים עליה (עוף במקום סטייק), תמיד זה שכורתים בריתות נגדו. תחושת הניצחון הטוטאלי על פני שיב ובמידה רבה גם על קנדל המבודד ממוקד הכוח, נדירה כל כך עד שאין לו סיכוי להתנגד לה. בקרוב יהיה לו נשיא בכיס, משהו שאף אחד מלבד לוגן לא יכול היה להתגאות בו.
ההתחייבות לוויסקונסין הופכת את ההכרזה על אריזונה (הפעם בזכות מספרים אמיתיים) לכזו שכופה על ATN להיות הרשת הראשונה שמכריזה על הנשיא הנבחר. זהו גם שיאו של השיתוק שנוחת על קנדל מתחילת הפרק הזה, בעודו אבוד בתוך הקרב העצום שמתחולל בתוכו. מצד אחד החלום הגדול לפוצץ את העסקה ולשבת בכיסאו של אביו בקצה הפירמידה של וויסטאר, ומנגד ההבנה של משמעות המחיר שעומדים לשלם מעגלים נרחבים מאוד על האינטרסים הקטנוניים שלו. בינו לבינו קנדל תמיד האמין שהוא אדם טוב. אולי לא מושלם, כנראה לא אבא טוב (כפי שהצהיר מספר פעמים בסדרה), אבל המאבק על מצפונו, נואש ככל שהיה, תמיד השאיר לו תקווה לחזור אל הצד המואר. לגאול את עצמו. בסצנה הנפלאה עם שיב הוא מתוודה על הכל: על הרצון להיות לבדו בפסגה, על החשש מהקרבה המתהדקת בין רומן ומנקין, על הרצון לעשות את הדבר הנכון עבור משפחתו.
שיב הייתה יכולה להפוך את הרגע הזה לגאולה גם עבור עצמה. להתנער מהעסקה המתפוררת של גוג'ו, למנוע מ"הרעל המחלחל" לשטוף את אחיה הגדול, להציל את ארה"ב מהנשיא שהוא התגלמות סיוטיה. אולם דווקא מי שדאגה להבליט כל כך את דאגותיה לשלום הרפובליקה, בוחרת ברגע הזה, שוב, באינטרסים הקטנים שלה. מצד אחד מלטפת את קנדל במחמאות ריקות ("בסופו של דבר אתה אדם טוב"), ומאחורי גבו מזייפת שיחה עם נייט כדי לא להרוס את שאיפותיה לקידום העסקה. הגילוי של הבגידה הכפולה הוא זה שדוחף את קנדל את כברת הדרך המעטה שעוד נותרה לו אל התהום. גרג מנפץ עם בקבוק היין האיכותי שלו גם את פרצופה של שיב וגם את שלו. הוא צופה באימה בשליט שהמליך, זה שתומכיו מטילים אימה על בתו ואשתו לשעבר, מתמסר לפונקציונליות של ביטול העסקה ושימור מעמדו. בקמצוץ המצפון שעוד נותר הוא מטפל במנטרות, כמו זו שהוא פולט לנהג שלו: "יש אנשים שלא יודעים לסגור עסקה". כך הוא ישכנע את עצמו מעתה בחלקו באירוע הזה: זה בסך הכל עסקים.
לא ברור אם נזכה לראות את תוצאות המאבק המשפטי שיתחולל בין צוותי מנקין וחימנז, בהתאם לקצב התקדמות העונה. הפרק הבא צפוי להיות ההלוויה של לוגן, ואלא אם כן הפרק האחרון יציג קפיצת זמן משמעותית - ככל הנראה נישאר ללא תשובה מכרעת לגבי זהות המנצח בקרב על הנשיאות. אלא שכמו שהפרק הזה כיוון מתחילתו, לתוצאות האמיתיות אין באמת חשיבות. הנרטיב, המסגור, האינטרסים של האחוז האחד הם אלו שקובעים.
בניסיון נואש אחרון נשבעת שיב לפרסם את מספריו הבעייתיים של מתסון, על אף שהוא מתנגד לכך, בניסיון להקדים הסבר לשערורייה ולהציל את העסקה. לא ממש ברור איך זה אמור להושיע את מה שנראה כמו תבוסתה המוחלטת בכל החזיתות. ובכל זאת, זאת עדיין "יורשים", ומאזני הכוח עוד בהחלט יכולים להתהפך מספר פעמים עד לסיום. נכון לעכשיו היא נראית אבודה ובודדה, בעוד רומן והנשיא הולכים אל מעבר לכביש ואל תוך הבר.
פרק חדש של "יורשים" משודר מדי יום שני בצמוד לארצות הברית, ביס הוט וסלקום טיוי.