חמשת הסרטים הכי שווים וחדשים שכדאי לראות עכשיו

התקופה האחרונה עמוסה בסרטים עם קשר לעולם הספורט: הלהיט הישראלי "לרוץ על החול" מתרחש על רקע עולם הכדורגל המקומי, הלהיט הדרום-אמריקאי של נטפליקס "אחוות השלג" עוסק באסון של קבוצת רוגבי והסרט האמריקאי "המתאבקים" מתרחש כמשתמע משמו בזירת ההתאבקות. לחבורה הזו מצטרף עכשיו "הגול הבא מנצח", וגם במקרה שלו השם מסגיר את עלילתו.

הסרט עלה השבוע באולמות הקולנוע בישראל. הוא מבוסס על דוקו בשם זהה, שיצא לפני עשור והציג את סיפורה של נבחרת הכדורגל של סמואה האמריקאית, שרשמה את ההפסד הגבוה אי פעם במוקדמות המונדיאל כשהפסידה לאוסטרליה 31-0, וזה עוד במשחק שבו השוער הצטיין! בניסיון להתרומם מן התהומות חסרי התקדים, העסקנים המקומיים מגייסים את המאמן האמריקאי-הולנדי תומאס רונגן, שהיה זקוק לאתגר יוצא דופן כדי להתמודד עם טראומה אישית - מותה בתאונה דרכים של בתו החורגת. מה שמבקשים ממנו זה דבר פשוט: לא לזכות במונדיאל, לא להעפיל אליו, אפילו לא לנצח במשחק מוקדמות, רק סוף כל סוף להבקיע גול.

מאחורי הסרט עומד טאיקה וואטיטי, שעד עכשיו ניצב בתור מלך השערים של הוליווד ורשם הצלחה אחרי הצלחה - למשל "ג'וג'ו ראביט" ו"תור: ראגנארוק". "הגול הבא מנצח", לעומת זאת, נכשל מעבר לים גם מבחינה ביקורתית וגם מבחינה מסחרית, אולי כי זה בדרך כלל מה שקורה לסרטי כדורגל.

אך כחובב כדורגל שגם קצת מחבב קולנוע, נהניתי מאוד מהצפייה ב"הגול הבא מנצח". במובנים רבים, הוא משתייך לתת-הז'אנר של סרטי ספורט על אנדרדוגים ומשתמש בכל הקונבנציות השגרתיות של הסוגה. עם זאת, יש בו כמה מאפיינים ייחודים: הברק של וואטיטי, שפה ושם מוצא דרכים מקוריות להציג את הסיפור; תצוגת המשחק בתפקיד המאמן של מייקל פסבנדר, אחד מן השחקנים המרשימים בהוליווד בשנים האחרונות; וכמובן גם הסיפור יוצא הדופן של סמואה האמריקאית, שמעבר לתבוסת השיא מכיל בתוכו עוד כל מיני אספקטים ייחודים, בהם העובדה שבנבחרת הופיעה השחקנית הטרנסג'נדרית הראשונה בתולדות מוקדמות המונדיאל, ג'איה סלואה.

יחסי האהבה-שנאה שמתפתחים בין סלואה למאמן הם מקווי העלילה המרכזיים והמוצלחים בסרט, שמיטיב להשתמש בדמויות החזקות, בתרבות הסמואית שלא זוכה לעתים קרובות לייצוג בקולנוע המערבי - וכמובן, ביופיו של משחק הכדורגל. סרט אליפות.

מאז הקרנת הבכורה שלו בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון, סרט הביכורים של מולי מנינג-ווקר הפך לאחד מן הסרטים המדוברים של השנה. הוא זכה באחד הפרסים היוקרתיים בריביירה ומאז הוסיף לארון התארים שלו עוד שלל עיטורים, ועכשיו הוא גם מגיע לאולמות הקולנוע בישראל.

זה סרט בריטי, שבקלות גם היה יכול להיות סרט ישראלי. העלילה שלו והדמויות והדימויים שבו מהדהדים את פרשת איה נאפה ופרשת אחרות.

הסרט עוקב אחר שלוש נערות הטסות לכרתים. אחת מהן בתולה ונחושה לעשות סקס אף שאינה יודעת איך - קונבנציה שגורה בסרטי נעורים, שהדרמה הזאת מתמודדת איתה באופן שעוד לא ראינו; בצורה אותנטית יותר, מקורית יותר ובעיקר מוסרית יותר מטיפולים קולנועיים קודמים.

דרך שורה של החלטות בימוי מרתקות מבחינה אתית ומבחינה אומנותית, הבמאית הבריטית מיטיבה להמחיש איך החופשה הכיפית הופכת לחוויה כואבת, פיזית ונפשית. הלוואי ש"איך לעשות סקס" יהיה צפיית חובה בתיכונים, מלווה בדיון על מושג ההסכמה.
.

אפל הפיקו את "רוצחי פרח הירח" של מרטין סקורסזי, ואיפשרו את הפרויקט השאפתני הזה - סרט באורך של כמעט שלוש שעות וחצי, בתקציב של מאתיים מיליון דולר, שעוסק בנושאים לא-מסחריים כמו רצח עם. הם חיכו איתו בסבלנות: הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל קאן בחודש מאי האחרון ועלה לאולמות באוקטובר. רק עכשיו, חצי שנה אחרי הקרנתו הראשונה, הוא עלה בסטרימינג של אפל טי.וי פלוס ברחבי העולם וגם אצלנו, ועושה זאת כשבאמתחתו שלל מועמדויות ופסלונים, וגם אינספור אזכורים במצעדי הסרטים הכי טובים של 2023.

בקרוב, "רוצחי פרח הירח" יככב גם באוסקר, עם שלל מועמדויות וככל הנראה גם עם זכייה של לילי גלדסטון בפרס השחקנית הראשית, וההורים שלו ודאי גאים. אפל יכולים להגיד שיש להם בקטלוג את אחד הסרטים המדוברים של השנים האחרונות, משהו שנטפליקס יכולים רק לקנא בו. ההשקעה השתלמה.

בהתבסס על ספר העיון של דיוויד גראן, הסרט עוסק ברציחות האוסייג'. מדובר באחד מן הסיפורים המזעזעים בהיסטוריה האמריקאית העכשווית: רצח שיטתי של ילידים אמריקאים שהתרחש באוקלהומה בתחילת המאה הקודמת, בניסיון להשתלט על תמלוגי הנפט של שבט האוסייג'.

סקורסזה מציג את הסיפור דרך שלוש דמויות מרכזיות. שתיים מהן לבנות: איש עסקים חסר מעצורים בגילומו של רוברט דה נירו, והאחיין הקל לתמרון שלו, המשתחרר מן הצבא האמריקאי ומיד מצטרף לצבא של דודו, אותו מגלם ליאונרדו דיקפריו. השלישית, בגילומה של לילי גלדסטון, היא בת לשבט האוסייג', שהופכת לזוגתו ולכן גם לקורבן של החייל המשוחרר.

"רוצחי פרח הירח" אינו הסרט הכי ארוך של סקורסזי - הוא נמשך 206 דקות, כך ש"האירי" ארוך בשלוש דקות, ואם נכלול גם סרטים תיעודיים אז היו לו יצירות ארוכות אף יותר. עם זאת, מדובר ככל הנראה בסרט הכי ציני וביקורתי שלו.

על משקל "הם יורים גם בסוסים", אפשר לומר כי בסרט הזה יורים גם בסוסים, גם בכלבים, גם בנשים וגם בילדים. לפי הסרט, לאמריקה הלבנה היתה מטרה אחת. המטרה היתה כסף והמטרה קידשה את האמצעים. "רוצחי פרח הירח" מציג את קורות ימיה של אמריקה כהיסטוריה המונחת על שלוש יסודות: הונאה, השמדה וגזל.

"רוצחי פרח הירח" ארוך מאוד וארוך מדי, אך מציג סיפור מרתק ומטלטל באופן כמעט בלתי נתפס, ומסכם את הטרגדיה באמצעות קליימקס מבריק ומסחרר.
 
סקורסזי לא סתם מקבל כל כך הרבה אשראי, ומציג כמה הברקות קולנועיות, כולל כאלה שלא ראינו לאורך הקריירה הארוכה שלו. דה-נירו, מצידו, מוכיח מחדש את היותו אחד השחקנים הגדולים בדורנו, וגם אחד מחסרי העכבות שלהם - הוא מגלם בקור רוח חסר פשרות התגלמות של רוע מוחלט.

מעל הכל, "רוצחי פרח הירח" אקטואלי ורלוונטי להחריד. הוא מזכיר לפרופסורים בהארוורד ולצדקנים אחרים שמושגים כמו ג'נוסייד, קולוניאליזם ומתנחלים לבנים רשומים בטאבו על שמה של ארצות הברית, וזו עובדה שאי אפשר להתכחש לה - לא בקולנוע ולא בסטרימינג.

וודי אלן גלה מארצות הברית בעקבות ההאשמות כי תקף מינית את בתו החורגת. אף אחד שם לא מוכן לעבוד איתו, או נכון יותר לומר - כולם שם מפחדים לעבוד איתו, הרי באמריקה הכל אסור, חוץ מלקרוא לטבח של יהודים.

אלן מצא מקלט בפריז, שם יצר את סרטו האחרון "עניין של מזל", עם צוות שכולו צרפתי. הסרט ערך את בכורתו בפסטיבל ונציה והופץ בכמה מדינות באירופה, אבל באמריקה? שם כמובן לא הקרינו אותו, אפילו לא בסטרימינג.

בישראל, המפיצים החליטו לדגול בגישה האירופאית ובחרו שלא לגנוז את הסרט. ההימור הזה השתלם - הקהל המקומי סירב גם כן להיכנע לתכתיבים האמריקאים, והפך את "עניין של מזל" לאחד הלהיטים הגדולים של הסתיו האחרון. עכשיו, הוא עולה גם ב-VOD של הפלטפורמות השונות. בו בזמן, הוא עדיין מציג באולמות הקולנוע, אז אתם יכולים לבחור אם לראות אותו במסך הגדול או הקטן.

הגלות עשתה לאלן טוב. "עניין של מזל" הוא אחד מסרטיו הטובים בשנים האחרונות - פנינה של ממש, בזכות התסריט המבריק; הצילום של ויטוריו סטורארו, מוותיקי וגדולי הצלמים שעוד פעילים היום; הסטייל הפריזאי; והשחקנים המעולים - מלוויל פופו, לו דה לאז', נילס שניידר ומעל כולם, ולרי למרסייה, אחת הקומיקאיות האהובות בצרפת.

כמשתמע משמו, הסרט עוסק במזל ותוהה - האם אנחנו יכולים ליצור את המזל שלנו, או שאין לנו שליטה עליו? גיבורתו היא צעירה (דה-לאז') הנשואה בעושר אך לא באושר לטיפוס מפוקפק (פופו), ואז פוגשת בצירוף מקרים מוחלט בחבר מן התיכון (שניידר), שמכניס לחייה המשמימים רומן סוער ותעלומות רצח.

הציפייה היא שכרגיל בקולנוע, כל זה יישאר בגדר משולש רומנטי, אך אלן מכין לנו הפתעה גיאומטרית והופך את הסיפור למרובע. לעלילה נכנסת אמה של הגיבורה בגילומה המופלא של למרסייה, שמתגלה כמעין גרסה אמהית של המפקח מגרה של סימנון. היא אחראית לכמה מן הסצינות הקולנועיות המשובחות שראינו לאחרונה, וממחישה שאינטואיציה אימהית היא הכלי הכי מהימן בעולם.

"אחוות השלג" עלה לפני כשבועיים בנטפליקס ומיד הפך לסרט הכי פופולרי בשירות. מדובר בדרמת הישרדות המבוססת על אחד מאסונות התעופה המפורסמים בהיסטוריה: סיפורה של קבוצת רוגבי מאורווגאי שהתרסקה בהרי האנדים ב-1972. הניצולים עשו הכל כדי להישאר בחיים - כולל לאכול את הגופות של חבריהם המתים.

הסיפור הזה כבר היה בסיס לשלל ספרים, מסמכי דוקו וסרטים עלילתיים, המפורסם שבהם "לחיות" האמריקאי מ-1993. הפעם מדובר בגרסה דוברת ספרדית, שחתום עליה חואן אנטוניו ביונה, מי שכבר יצר סרט אסונות עטור שבחים - "הבלתי אפשרי" על הצונאמי באוקיינוס ההודי ב-2004.

בניגוד לגרסה ההוליוודית, ב"אחוות השלג", השחקנים הם דרום אמריקאים. כמעט כולם צעירים ולא מנוסים, אבל הם עושים עבודה נהדרת. נוסף לכך, זו היחידה מן הגרסאות העלילתיות הקודמות שחלקים ממנה צולמו בזירת ההתרחשות האמיתית בהרי האנדים, והיא גם המקיפה מכולן ומרחיבה על כל אחת מן הדמויות שנשארו בחיים.

הסרט ארוך (כשעתיים וחצי) ולא קל לצפייה, ברמה שעוד עלולה להופיע בסיוטים. סצינת ההתרסקות מפורטת ומצמררת, ומן הסתם גם סצינות הקניבליזם לא נעימות. עם זאת, "אחוות השלג" מושקע, מרשים, עשוי היטב וחשוב מכל - בסופו של דבר הוא מתגלה כשיר הלל לחברות, סולידריות ותושיה, וממחיש כיצד ניצולים מגייסים את הכוחות הפיזיים והנפשיים כדי לקום מן האפר ומן השלג ולהמשיך לחיות. לאור כל זה, קשה לחשוב על סרט יותר רלוונטי ומעורר השראה כרגע. לא פלא שהוא במקום הראשון בטבלאות הצפייה של נטפליקס.