איני נוהג לשתף באחורי הקלעים של הכנת כתבות וראיונות, אבל הדרך שבה נולד הריאיון עם אלון אבוטבול מעט יוצאת דופן ומלמדת משהו על הצדדים השונים שחיים זה לצד זה בתוך השחקן הענק הזה. לפני שבוע (ב-7 במרץ), אבוטבול העלה סרטון לרשתות שבו הוא מצולם עם הכוכב ההוליוודי זוכה האוסקר ג'ון ווייט, המוכר גם כאביה של אנג'לינה ג'ולי. בעוד ווייט מחבק בחום את אבוטבול הוא נרתם לקידום המופע המוזיקלי של אבוטבול שיתקיים מחר (שישי) באולם צוקר של היכל התרבות, במסגרת פסטיבל "צלילי חורף". לאחר שווייט חלק לאבוטבול מחמאות ובין השאר תיאר אותו כ"אייקון", הוסיף: "והוא גם מוזיקאי! זמר! והוא עומד לקיים מופע ואני ממליץ עליו כי הוא אדם מדהים! אתם תתענגו בהופעה!". אבוטבול הוסיף מעל הסרטון כמה מילים: "כשהנחתום לא מעיד על עיסתו הוא מביא חברים".
מתוך סקרנות לדעת אם ג'ון ווייט, הידוע כתומך נלהב של ישראל, נמצא כעת שוב בארץ, פניתי לאבוטבול בשאלה זאת. הוא השיב לי שווייט אינו בארץ אך סיפר לי כיצד ווייט עצמו הציע לו לצלם סרטון שיקדם את הופעתו של אבוטבול בתל אביב. "לא מספיק יידעתי את העולם על המופע הזה בגלל מצב רוח, אבל אני מזמין אותך להופעה שלי, תבוא?", שאל והוסיף: "הלוואי שעוד יותר אנשים יידעו על המופע הזה".
הסיפור הזה לא רק מעיד איזה אדם נגיש ורגיש הוא אלון אבוטבול, אלא בעיקר ממחיש את הפער בין שני הכובעים הנוכחיים בחייו של אבוטבול: מצד אחד שחקן ותיק ומצליח שמסוגל לגייס כוכב קולנוע גדול בהוליווד כדי לצלם פרומו להופעתו; ומצד שני זמר מתחיל שמתקשה לגייס קהל שיגיע לראות אותו בהופעה. או שכפי שהוא בעצמו אומר: יודעים שהוא לא יודע לבשל, אבל לא ממש יודעים שהוא שר.
אלון, מה אתה מקבל מהמוזיקה שהמשחק לא נותן לך?
"קודם כל האופציה של להגיע לאולמות היא מאוד מיידית - ותמיד אתה עם אנשים אחרים. בשבילי זה מעשה אהבה. הרבה פעמים, גם באלבום הנוכחי וגם באלבום הבא, באים לאולפן בבוקר ובערב יוצא שיר. זה תמיד קשור במי שאני עובד מולו ובאיזה מפגש אנושי יש לנו. ניצן זעירא (הבעלים של נענע דיסק - ש"ב) אמר לי לפני המון שנים שזמר צריך שיאמינו לו, בזה זה נמדד. אני חושב שמאמינים לי. אני חושב שכבודו של המשחק במקומו מונח, עשיתי את זה המון שנים, אני אמשיך לעשות את זה, אבל יש משהו קרוב וחשוף בלשיר".
אחרי 40 שנות קריירת משחק מצליחה ומוערכת מאוד, הפתיע בשנה שעברה אבוטבול כשהוציא את אלבום הבכורה "Family Business". את האלבום יצר עם בתו אליה ועם חברי להקת "המסך הלבן" (גילברט ברויד וגבריאל ברויד), שהפיקו מוזיקלית בעזרת נגיעות אלקטרוניות ואבקת קסמים. אבוטבול היה אחראי גם לעטיפות הסינגלים והאלבום, אותן צייר. שני הסינגלים שיצאו מתוכו, "PASSWORD" ו"תמיד לאורך החוף", עוררו סקרנות אך עדיין לא סחפו את ההמונים. מחר (שישי) כאמור יתקיים מופע מיוחד של אבוטבול בעקבות האלבום במסגרת פסטיבל "צלילי חורף".
השיר שמסיים את האלבום הוא "Empty" ("ריק"), ואבוטבול אומר בו בין השאר: "כשאתה מגיע למקום ריק/ צוף, אל תנבח/ אל תעשה גלים/ התפרק/ לאלף רסיסים". "אין באמת דבר כזה, ריק. כשאתה מגיע למקום ריק - הוא כבר מלא. זה פרדוקס", אומר אבוטבול. "אבל השיר הזה הוא על היכולת שלנו להתבונן, לא לקפוץ, לעצור שנייה, להסתכל ולכוון, להיות בנוחות. השיר הזה הוא על הרבה דברים אבל גם על נשים כי דימיתי רחם למקום ריק לכאורה, שאנחנו הגברים ממלאים אותו. ואני אומר, כשאתה מגיע למקום ריק, כשאתה בא מול אישה, תסתכל טוב טוב. 'כשאתה מגיע למקום ריק/ הבט בו/ למד אותו/ שמא תתמלא/ אם תגיע למקום/ תוכל למצוא שם את ליבך'. זה הרבה על המבט שלנו ולא על האירועים שקורים".
אני לא בטוח שהבנתי: אתה טוען שבאישה עצמה יש משהו ריק - שהגבר ממלא? או שאישה נועדה למלא את הריק שבלבך?
"בסמלים של הזכריות והנקביות, בסימבוליקה, אז הגבר ממלא את הרחם. הרעיון הזה של רחם, שהיא ריקה, ואתה ממלא אותה. אז שים לב טוב טוב במה אתה ממלא אותה".
לאיזו נקודות קצה בחייך הגעת עם הריקנות שלך והתפרקת בהן לאלף רסיסים?
"בשבעה באוקטובר, כמו כולם, כשאחי נפטר, כשאבא שלי נפטר, כשאמא שלי נפטרה. אלה היו נקודות קצה, וואו, איך ממשיכים מפה?".
הזכרת את שבעה באוקטובר. לקראת ההופעה מחר, כתבת בעמוד הפייסבוק שלך: "לעלות לבמה, בזמן הזה, כלום לא ממש בטוח, לפעמים נדמה הזייה". תרחיב לי בבקשה על התחושה הזאת.
"קשה הדבר הזה. במשך חודשיים אני הסתתרתי ולא יכולתי לדבר. לא יכולתי לפתוח את הפה ולהגיד משהו. הייתי כל כך מבולבל. אבל אתה יודע, ההצגה חייבת להמשיך. אתה עושה את זה. אתה לא יכול לא לעשות את זה. זה עוד פרדוקס. אתה ממשיך ואתה עושה וזה הולך איתי כל הזמן באיזשהו מקום. אני באמת לא יודע מה יהיה במפגש עם הקהל. אנחנו נעשה את ההופעה הכי טוב שאנחנו יכולים. אני תמיד אומר שכשאני בא להופעה אני בא באמת, אני בא לפגוש את הקהל. ברור שאנחנו אחרים ממה שהיינו, ואין לי מושג מה יהיה במובן הזה. אני אבוא, אנקה את עצמי ואתרוקן. להיות ריק זה לא רק מקום קשה, זה גם מקום סבבה. זה להגיד, אפשר להתפרק, אפשר להתפזר. אנחנו במילא מולקולות. אנחנו במילא כלום מתהלך. זאת תזכורת שאפשר. הולכים קדימה. ואני חושב שקיבלנו שיעור גדול של צניעות. וחוצמזה, איזה קטע, אם אבא שלי היה חי, ב-7 באוקטובר האחרון הוא היה בן 100. חשבתי, עכשיו נזכור אותך כל הזמן, למרות שאנחנו ממילא זוכרים. אני אוהב את המתים שלי. אני יודע שהם מחכים לי. בדיוק חשבתי לכתוב פוסט: 'אמא ואבא שלי באים להופעה. אתם תבואו?'".
ואם מדברים על המתים, שלשום (שלישי) צוינו בדיוק 20 שנה למות נתן יונתן. שירו של יונתן "תמיד לאורך החוף" הוא השיר היחיד באלבום שלך שאינו מקורי. מיהו נתן יונתן בשבילך ומה המשמעות השיר הזה עבורך?
"את המשורר נתן יונתן פגשתי בשנות העשרים שלי, כשהייתי כוכב צעיר, והזדמנתי להיות בכל מיני ערבי קריאת שירה. הדבר שעלה לי כשקראתי את השירים שלו זה המוות של הבן שלו. 'מאין לוקחים כוחות?/ להתחיל עכשיו לשחות' הן חלק מהמילים של השיר 'תמיד לאורך החוף', מבחינתי זה על מישהו שרוצה כבר למות ואין לו כוח יותר. ליוויתי את אח שלי, אברהם, למותו, אז פתאום היה לי מעניין העניין של התמיד לעומת לפעמים במילות השיר: 'תמיד לאורך החוף/ לפעמים מים לפעמים חול/ תמיד רוחות/ מפריחות פרורי ים מלוחים'".
בעבודה על הפרויקט הזה, שנקרא "עסק משפחתי", כשנכנסת לאולפן ההקלטות וכשאתה עולה על הבמה, עד כמה חסר לך לצדך אחיך המוזיקאי אברהם ז"ל?
"הוא חסר. הוא המנוע. אם אברהם היה איתנו, ספק אם הייתי עושה את זה, כי זה היה התחום שלו. מקסימום הייתי עושה שיר פה ושם. זה מוזר, בימים האחרונים אני מרגיש שאני הולך בצעדים שלו, וזה הכי לא צפוי. המוזיקה לא עוזבת אותי ואני לא עוזב אותה, אני מצליח לכתוב שירים עם הרבה מילים בעברית ובאנגלית. יש המשך, אני עובד עכשיו על אלבום נוסף עם יובל חבקין, 'ריג'ויסר'. אני לומד המון על מוזיקה וזאת הפתעה גדולה בשבילי".
האלבום, כאמור, נוצר על ידי אבוטבול בשיתוף עם בתו אליה, שגם שרה לצדו. החיבור המוזיקלי ביניהם התרחש כבר לפני יותר מ-15 שנה, בפסטיבל גיטרה שיזם אבוטבול, כנגן גיטרה חובב. "היא הייתה אז בת שבע ויום אחד היא אומרת לי, אני עולה איתך לפתיחה ואני רוצה לעשות שיר, 'הו דון קישוט' ('זה הכל בשבילך') של דני סנדרסון. אמרתי לה, טוב, בסדר. היא הקדישה את השיר הזה במתנה ליומולדת לחברה שלה מהכיתה. אחרי שנים היא אמרה לי, רק רציתי לשיר וסתם המצאתי סיבה".
למרות שהשתתפה בהקלטות האלבום ועלתה בעקבותיו על הבמה עם אביה, להופעה מחר אליה לא תגיע. "היא חזרה ללימודי אמנות פלסטית באוניברסיטת UCLA, היא עושה מה שהיא רוצה ואני עומד ומשתאה", אומר אבוטבול.
ומבאס אותך שצריך להילחם כדי שיקנו כרטיסים להופעה?
"אני חושב שהאלבום מהמם וההופעה הגיעה למקומות מהממים. בגלל זה לא הסכמתי לוותר על ההופעה הזאת, שהיתה אמורה להיות ב-4 בפברואר ואז נדחתה ואז אי אפשר היה להביא את כולם והיה כזה קשה. בשבוע שעבר, ביום רביעי, אמרו לי: 'אנחנו מבטלים את ההופעה'. שאלתי, 'למה? מה זה?'. אמרו לי, 'לא מכרו מספיק כרטיסים. אתה לא מפרסם'. בהתחלה שחררתי, אמרתי 'אוקיי'. ואז חבר שלי אמר לי, 'הם מעצבנים אותי'. זה לא בעולם שלי לבטל הופעה. הופעתי בפני שישה אנשים. למחרת התעשתנו ואמרנו, אנחנו נביא את האנשים, אל דאגה. אנחנו נתאבד על זה. ופתאום אתה יצרת איתי קשר.
"מאז השבעה באוקטובר אין לי שום מושג על כלום, והפרויקט הזה היה יכול עוד להתבטל כל כך הרבה פעמים", מוסיף אבוטבול, "אבל יש לי חוק שאני אומר: ככל שאומרים לך לא - ככה אתה מתעקש על כן. כל הזמן יש כאפות וכל הזמן יש מניעות שזה לא יקרה, ואני מתעקש על הכן".
בעוד שאתה שחקן מגה סטאר, הקהל הרחב עדיין לא מכיר אותך כזמר. עד כמה חשוב לך שזה יקרה? אתה רוצה להיות רוקסטאר? או שאתה עושה את זה בשביל הנשמה?
"זה חשוב לי שהקהל יכיר, עשינו דבר מאוד יפה. אני לא רוצה להיות רוקסטאר. כשהבנתי מה הולך, בשבילי זה היה בכלל מקום לזוז אחורה, לתת מקום לאחרים - לגבריאל, לגילברט ולאליה. אבל כולם דחפו אותי להוביל את זה, בגלל איך שמוכרים היום דברים. אבל בגדול זה תקליט אנסמבל, יש שם שיר שכולם שרים. התקליט הבא יתפתח למקום אחר ומפתיע. אני לא יודע אם אני אהיה שם רוקסטאר, אבל אהיה זמר. אני עושה שם דברים לבד. בשבילי זה תמיד מסע חיים. פעם ברי סחרוף אמר לי, לעשות אלבום לוקח שבועיים. אבל אתה עושה את זה בחמש שנים, כי זו חתיכת חיים. יש משהו באמנות שקורית לאורך זמן, שאתה מתחייב על משהו והדבר הזה מעניק לך ובתקווה גם לסביבה - פיסת חיים. אני זמר מתחיל, זה הדבר הכי נכון לומר. זה עסק שבאמת חדש לי, מוזיקה, אני לומד כל הזמן".
היו אנשים שמצאו דימיון בין שפת הגוף ותנועות הריקוד שלך בהופעותיך כזמר - לאלו של יובל בנאי, סולן משינה.
"כל הזמן משווים אותי אליו, גם כשאני רק הולך בדרך. הוא אחלה, יובל בנאי, הוא חמוד, מהמם, כוכב רוק נפלא. לא חשבתי על זה, ככה אני. אני עולה לבמה עם שני פנסים, בהופעה אני מאיר את הבמה, אני גם התאורן. ואני רקדן. אבל עזוב אותך מתנועות ריקוד, גם ברחוב אומרים לי 'יובל, יובל, יובל'".
הביקורות על הפאזה המוזיקלית בחייו של אבוטבול - מעורבות. כך, למשל, כתב בן שלו בהארץ, על מופע שלו ביולי בבארבי: "ההופעה הבימתית של אבוטבול היתה מקצוענית ומלאת חן, אבל לא תמיד נינוחה ולא לגמרי מקורית (...) הרגישו שאבוטבול לא נכנס לתפקיד עד הסוף. אולי הוא עדיין לא מספיק בטוח בעצמו בתוך הקשר מוזיקלי". אני מזכיר את הביקורת לאבוטבול והוא אומר: "קודם כל, זאת הייתה פעם ראשונה שהיינו על הבמה. מבחינתי זאת חזרה גנרלית ראשונה. אחר כך השתפרנו. כל עוד יש לאן להשתפר ולאן לשאוף - זה סבבה. המסע ממשיך. אפשר לשאול, מה בגילי אני צריך את זה? והנה זה קרה. והנה זה לוקח אותי. צריך לזכור להגיד לבן שלו, שבכיתה ג' זרקו אותי מהמקהלה. אמרו, זה - לא ייצא ממנו כלום. אז מבחינתי זה שאני שר - זו הזייה".
אחת הביקורות הראשונות עליך כשחקן בעיתונות - היתה קצרה וקטלנית. בכותרת ראשית באוקטובר 1983 כתבו על ההצגה "על קוויאר ואנשים": "יש גם צעיר מאוהב אחד, אלון אבוטבול, שלא ברור איך הגיע אל הבימה". חשבתי שאם היית מתרסק מדי מביקורת קשה בתחילת דרכך, אולי לא היינו מקבלים את אחד מגדולי שחקני ישראל.
"אני עושה את מה שאני עושה. פעם חברה אמרה לי - מי שאוהב אותך, יאהב אותך. הביקורות זה לא המנוע שלי. אני לא חי את העולם לפי ביקורות ולא לפי מה שאנשים אומרים. אני נשאר עם רגליים על הקרקע. אבל אם אני שומע בביקורת דברים שמהדהדים אצלי - זו מתנה".
מאז שפרץ לחיינו בגיל 21 בסרט "שתי אצבעות מצידון", הפך אלון לאבן דרך בקולנוע, בתיאטרון וטלוויזיה, וגם לאחד השחקנים הישראליים הכי מצליחים בהוליווד. הוא מתגורר בארצות הברית, ולאורך הקריירה שלו עבד עם במאים ענקיים רבים ובהם סטיבן ספילברג, דיוויד לינץ', רידלי סקוט וכריסטופר נולאן.
הריאיון עם אבוטבול התקיים למחרת שידור האוסקר. אבוטבול, כך מסתבר לי, לא ידע כלל על קיומו. אחרי שאני מעדכן אותו בסערה שהתעוררה סביב נאום הבמאי הבריטי-יהודי ג'ונתן גלייזר שאמר שישראל משתמשת בשואה כדי להצדיק את הכיבוש, אמר: "גלייזר רוצה למכור את הסרט שלו ושידברו עליו, והוא עושה מה שהוא חושב לנכון. אנחנו רק אמנים. זה בסדר לייצר מצפן פנימי, שאתה מאמין במשהו והולך עליו. אבל הוא עושה יחסי ציבור, בוא, זה אוסקר. זה מורכב, בייחוד עם כל ההוליווד הזאת. הטקס הזה רחוק ממני, חוץ מזה שעשיתי לייק לגיא נתיב החמוד והמקסים".
בתקופה הזאת אתה מרגיש פחות נוח עכשיו בלוס אנג'לס? היית רוצה שילדיך יחיו שם?
"לגבי הילדים שלי, אני חושב שהמציאות קורית. אני חינכתי אותם ואותי, שלא משנה מה קורה במציאות ואיזה משקפיים אתה שם. ומה שהם לא יחליטו, איפה להיות ומה לעשות, בייחוד כאנשים צעירים שמעצבים את חייהם שחשוב להם להגיד מי הם ומה הם, אני סומך עליהם לגמרי. הם מוצאים את הדרך שלהם. דברים שרואים מפה לא רואים משם, ועדיין גם מה שרואים משם לא הכי פשוט עכשיו. זה מה שיש. באיזה משקפיים ובאיזה צורה אנחנו נקבל את זה ונפעל עם זה? כל אחד עם המשקפיים שלו".
אם תוכל לחדד על מה מורכב בחיים בארצות הברית בתקופה זאת, על רקע המלחמה והממשלה הנוכחית.
"תשמע, זה לא נעים עם כל האנטישמיות וכל הדבר הזה. אדם ישראלי שפתאום נקלע לתוך סיטואציה, ולך תסביר עכשיו. הכל מתערבב. אז אני אומר, אדם צריך למצוא את המקום שלו, איך הוא מתנהל בתוך המציאות שהיא סוערת. ואני חושב שהילדים שלי עושים עבודה טובה. הם מוצאים את המקום שלהם".
כריסטופר נולאן הפך לזוכה הגדול בטקס האוסקר האחרון בעקבות סרטו "אופנהיימר". אתה כיכבת בסרטו "עלייתו של האביר האפל". מה אתה זוכר ממנו ומה סוד הגאונות שלו?
"אני חושב שנולאן יודע מה הוא רוצה ויודע מה הוא עושה. אין אצלו מה שנקרא 'Video village' (איזור המוניטורים של הבמאי - ש"ב), אף אחד לא רואה מה מצלמת המצלמה חוץ ממנו עם איזה מוניטור קטנצ'יק. כיוצר הוא מתעסק הרבה בזמן, באמנות ממש גבוהה, ומנסה לתחום אותה לפורמטים שהם לפעמים יותר הוליוודיים ולפעמים פחות הוליוודיים. הוא יודע לעבוד בקנה מידה ענקי, זו הייתה החווייה שלי, שהכל היה ענק. הסרט שאני הכי אוהב שלו הוא 'דנקרק'. בסרט שלו אתה לא יודע איפה אתה נמצא. הוא מצליח לעשות לצופה שינוי מקום. הוא מזיז לך את התודעה. הוא מתחבר מאוד חזק לי, כצופה, לזה שסרט זו תודעת חלום, אתה לא מבין מה הולך ואתה נשלח לזה. הוא משחק במדיום מאוד חזק. הוא לוקח שחקנים טובים ונותן להם מקום. הוא לא עובד עם השחקן יותר מדי, אבל מכין לו את השטח להיכנס, והשחקן עושה את העבודה שלו".
אבוטבול שילב את משפחתו לא רק בפרויקט המוזיקלי שלו שנקרא "עסק משפחתי", אלא גם בריאליטי "המטבח המנצח VIP" של קשת 12, שבו זכה בסוף החודש שעבר עם הבמאית שיר ביליה, אם ארבעת ילדיו. ביליה הייתה בת זוגו וכיום הוא מגדיר אותם כ"פרושים" - מונח שמשלב את המילה פרודים וגרושים. צמד הפרושים חשף בתכנית את מערכת היחסים המיוחדת שלהם. הם סיפרו שגם לאחר שהפכו ל"פרושים" הם נשארו חברים טובים החיים באותו בית, בשני חלקים שונים שלו, ומנהלים את אותו תא כלכלי. עם זאת, הם כבר אינם בזוגיות. שיר אמרה בתכנית כי לא תסכים שאלון יביא בת זוג הביתה.
למה בעצם נפרדתם ומה מבנה הקשר שלכם עכשיו?
"זה קרה כי זה נגמר, אחרי 25 שנה. אנחנו מאוד אוהבים את המשפחה שלנו ואוהבים אחד את השני אבל אנחנו לא רוצים להיות זוג. אז מצאנו פתרון שהוא מוזר, גם לנו, אבל הוא יותר רך, והמשפחה מרוצה, הילדים מרוצים, אני מרוצה ושיר מרוצה. כשבאו מ'המבטח המנצח' היה ברור שנספר על זה בכיף, אנחנו לא מתביישים בזה או משהו. אני לא מתבייש בכלום". אבוטבול לא הסכים לשתף אם יש לו בת זוג בימים אלה.
לא חבל לך שמכירים אותך עכשיו בעיקר ככוכב ריאליטי ולא כשחקן קולנוע?
"קודם כל הרמתי לזוגתי, והיא מבסוטה וזה יותר חשוב, זה בראש הפירמידה. ידעתי שהיא מבשלת טוב ושיהיה כיף. אני חושב שגם היה לי מאוד כיף בריאליטי. לא ידעתי שזה יהיה ככה. זה ערבב לי שלושה דברים: דבר אחד זה האהבה שלי למצלמות והידע שצברתי בעולם הזה; דבר שני זה אנשים. ריאליטי זה הכל על אנשים. אתה יכול לדבר, להיות ולנכוח; ודבר שלישי, זה משחק. פשוט משחק. שום דבר לא ברצינות שם ולא באמת".
מעל המסך נראה היה שאתה ביחסי אהבה-שנאה עם רותי ברודו. היא עקצה אותך ואתה עקצת אותה.
"לא, לא, לא. אני לא עקצתי אותה. יש במאים ויש עריכה. לא היה כלום מזה. היה רק צחוקים. ובאמת כשהיא דיברה אליי לא יפה אני רק אמרתי, 'רותי בבקשה, תדברי איתי יפה, אנחנו לא מכירים'. אבל זה לא בקטע של עקיצות. רציתי להגיד לה שכשמדברים אליי לא יפה אני הולך. אחר כך הם עשו מזה מטעמים, בצדק מבחינתם. הם עשו עבודה טובה. בין רותי ברודו וביני אין שום דבר, ולא יהיה".
לצד צופים שחיבבו אותך על המסך, קיבלת כל מיני תגובות שטענו שאתה מתפלצן ומצטט יותר מדי פילוסופים. אתה מצליח להבין את הצופים שנרתעו מהדמות שלך?
"אני אומר, כל אחד שם את המשקפיים שלו. אני הסכמתי לבוא ולתת לתכנית לעצב את איך שאני אצא. מאותו רגע, כל אחד יכול להגיד מה שהוא רוצה. זה ממש לא העניין שלי. חוץ מזה המסרים שהיו לי - עברו: שבני אדם יאהבו את עצמם, שלא יניחו לאנשים לדבר אליהם לא יפה, שיקומו בבוקר ויחליטו שהם מרימים את היום הזה, שהם מאירים, ולא שוקעים לתוך מרה שחורה כזאת או אחרת. עשו בזה שימושים כאלה ואחרים. אני רק יכול לברך את עורכי התכנית שהם יודעים את עבודתם, אבל המסרים הגיעו לאנשים. אין לי עניין להיות שנוי במחלקות או לא שנוי במחלוקת. אני - אני, ואני מסכים להיות בתוך המשחק, באהבה ובצחוק. זה של הצופים, זה לא שלי. נהניתי מאוד מהחיקוי שלי שעשה ליאור (אשכנזי, ב'ארץ נהדרת' - ש"ב). אז פוצצו את הבלון הזה, אמרתי סבבה, מצחיק, נהניתי לאללה לצפות בתכנית".
לצד עבודה על אלבום שני, הפרוייקט הטלוויזיוני הבא שאליו מצלם אבוטבול בימים אלה הוא סדרת המערכונים "יקומות" בכאן 11, שהחלה כסדרת רשת של רועי כפרי וגון בן ארי ואמורה לעלות בהמשך השנה. "איזה איש רועי כפרי, איזו הזייה, איזה יופי", אומר אבוטבול, "זה כזה הזוי. יש לי טקסט שאני אומר ליעל אבקסיס: תראי את התסריט, כתוב יהודה לוי, יהודה לוי, יהודה לוי. שאר העמודים ריקים. בעמוד 24 ל-37 יש פרטיטורה של שיר. זה כזה הזוי. אני לא מבין את זה עד הסוף, אבל הוא חכם וזה מצחיק אותי וזה אחר".
על מה אתה מתחרט?
"אני מתחרט על כל כך הרבה דברים. אני בתקופת החרטות. אולי ייצא מזה אלבום. תמיד הייתי אחד שלא מתחרט על כלום. ועכשיו אני מרגיש שעברתי דרך ואני יכול להתסכל, ואני רואה איך התנהגתי פה, ומה עשיתי כאן. זה לא ברמה של מכה על חטא, אבל יש לי חוויית חרטה והחווייה הזאת מעצימה אותי להיות בנאדם יותר טוב. לא בקטע של לשבת על זה ולחפור לעצמי. אבל כן, עשיתי כל מיני דברים על הפנים. למשל, צעקתי על הילדים לפעמים. איזה טיפשי זה. אלוהים ישמור. ואז אחרי שצעקת, אתה אומר, טוב, מתקדמים בחיים, הם ילמדו, אני אבא שלהם. אבל אז אתה אומר: רגע, לא. אני אשים לב למה שאני אומר. ואני לא אצעק. זאת באמת עבודה פנימית שלי".
כשחגגת יומולדת 50 חגגנו לך בוואלה בריאיון שבו המון כוכבי מסך גדולים שאלו אותך שאלות. ובקרוב, עוד שנה וקצת, אתה כבר בן 60. מה השאלה הכי נוקבת שאתה מפנה לעצמך רגע לפני הגיל הזה?
"אני אשאל את עצמי: איך מזדקנים הכי מגניב שיש? התשובה שלי לעצמי: היהדות אומרת שהשאלה יותר חשובה מהתשובות. אני אמצא תשובות על הדרך - לעשות התעמלות, לעשות אהבה, לאכול בריא - וליצור".