שימו לב, הכתבה שלפניכם מלאה בספוילרים לפרק סיום העונה השנייה של "ניתוק" ("Severance"). מומלץ לא לקרוא אם עדיין לא צפיתם בפרק, שזמין החל מבוקר יום שישי באפל טי-וי פלוס.
יש לכם מחשבות ותיאוריות משלכם? מוזמנים לשתף בתגובות או בדיון על הפרק בקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר.
"ניתוק" 2.01 | "ניתוק" 2.02 | "ניתוק" 2.03 | "ניתוק" 2.04 | "ניתוק" 2.05 | "ניתוק" 2.06 | "ניתוק" 2.07 | "ניתוק" 2.08 | "ניתוק" 2.09
לכל הכתבות על "ניתוק"
1. למה העונה השנייה של "ניתוק" פחות טובה מהראשונה?
אם תצפו בכל סרטון ניתוח על פרק אקראי של "סוורנס", תגלו המוני פרטים קטנים שלא הבחנתם בהם במהלך הצפייה. אפילו אני, שצופה בכל פרק מספר פעמים לטובת הטור הזה, מגלה בדיעבד דברים שחמקו ממני. למשל, עיצוב של שבב שמתקשר עם עיצוב בניין "לומון", כיתובים ומספרים שמופיעים על מסכי המחשב, דברים שנאמרו לפני פרקים רבים וכעת מהדהדים שוב, וכו' וכו'. לכן, במקביל להקפדה המרשימה הזו, שלא לדבר על העשייה הטכנית המהממת, מבאס מאוד לגלות עד כמה התסריט של העונה השנייה מתברר כלא מספיק מגובש.
חלק גדול ממה שהפך את העונה הראשונה למרשימה כל כך, וכזה שהביא אותה לכדי שיא טלוויזיוני מורט עצבים, הוא הבנייה התסריטאית המושלמת שלה. זה היה ראש חץ: בזה אחר זה חברי מחלקת זיקוק נתוני-מאקרו קיבלו סיבות להתמרד. הלי הגיעה ככה מעצם היותה. במקביל, מארק התקומם על היעלמותו הפתאומית וחסרת הגינונים של חברו הטוב, פיטי - משהו שעבור המנותקים נחשב לאובדן לכל דבר. עולמו של דילן התהפך כשגילה שיש לו בן בלי שאפילו ידע מה שמו. ולבסוף אירווינג טיפח משטמה דומה לזו של מארק כאשר ברט הופרש במפתיע מעבודתו. בתווך היה גם הספר של ריקן, שאמנם היה מטומטם לחלוטין, אבל הצית בקרבם את אש המהפכה. כל אחד מהם הגיע בנפרד אל אותו מקום.
הריכוז הזה נפוץ לרוח בעונה הנוכחית. זה לא מופרך בהתחשב בסוף של קודמתה, ששינה לחלוטין את כללי המשחק. "ניתוק" הייתה מוכרחה להרחיב את קנה המידה שלה כך שיכלול גם את עולמותיהם של האחרים. הסדרה גם עזבה את הנופים המוכרים לנו לטובת הטיול של המחלקה אל המפל, מההווה לטובת הסיפור המפעים של ג'מה ומארק, ואז גם יצאה לגמרי מגבולות העיר קיר לשם ביקור בעיירת הולדתה של קובל.
כל זה בסדר גמור ומתבקש. מובן ש"סוורנס" היא סדרה שתקלף עוד ועוד שכבות ככל שתתקדם. ועם זאת, מבחינת הסיפור עצמו, התסריט היה לקוי פעמים רבות - משהו שהתחוור ככל שהעונה התקדמה. הדמויות שירתו את העלילה במקום שיקרה ההפך. בסדרה שהגלעין הפילוסופי שלה כל כך מרתק, מיהו אדם כשהתודעה שלו מפוצלת, זו פשוט ירייה ברגל.
דבון היא כנראה הדוגמה הכי צורמת לפיתוח הדמויות הבעייתי של העונה, אם בכלל אפשר לקרוא כך למה שקרה איתה. לא זאת בלבד שדבון משליכה את כל יהבה על קובל המפוקפקת, אלא האופן שבו היא נוהגת עם מארק הפנימי פשוט בלתי סביר. כשהוא מתעורר בבקתת הלידה היא לא טורחת להתריע בפניו מבעוד מועד שהוא עומד לראות את הבוסית המאיימת שלו לשעבר, ואז גם מובילה אותו אל החדר שבו קובל עומדת, להבות הקמין שמאחוריה גורמות לה להיראות כמו התגלמות השטן.
התנהלותה של דבון כל כך לא הגיונית, עד שכמה מצופי הסדרה היותר מגזימים התחילו לפתח תיאוריות מופרזות לחלוטין לגביה. בין השאר נטען שהיא בכלל חלק ממשפחה מזויפת או סוכנת סמויה של "לומון", ושהחיים הכאילו-בורגניים שהיא מנהלת עם ריקן הם חלק ממערך פיקוח או ניסוי של החברה. אחרים הרחיקו לכת והציעו סברה שההיריון שלה בעונה הראשונה היה תוצאה של התערבות ישירה של "לומון" - אולי אפילו במסגרת תוכנית גנטית להמשך שושלת איגן.
כמובן, "סוורנס" היא סדרה שמזמינה ספקולציות. היא מלאה ברמזים, סמלים, אמירות אניגמטיות ופרטים שמסתתרים ברקע, ומדי פעם מושכת (או מנסה למשוך) את השטיח מתחת לרגלינו. הגיוני שחלק מהכיף יהיה לנסות לאתר מראש את הטוויסט הבא. אבל כאשר הדמויות פועלות כדי לשרת את העלילה או אפילו את המוטיבים של העונה בלי שהסיפורים שלהן יפותחו כדי הצורך - הן בהכרח גורמות לצופים להסיק מסקנות שגויות.
פיתוח הדמויות הלקוי לא מוגבל רק לדבון. עד כמה שאהבתי את יחסי אירווינג וברט ואת הפרידה שלהם בשבוע שעבר, קשה לומר שהחיבור בין גרסאותיהם החיצוניות נעשה בצורה ממצה. ברור, כל הקטע הוא שיש ביניהם משיכה אוטומטית, אבל נותרה תחושה של התקדמות מהירה מדי לעומת הפסיעה המתונה והמשכנעת של גרסאותיהם הפנימיות בעונה הקודמת.
ומבין כל חבר המזקקים, דילן הוא כמובן הקורבן הגדול ביותר של פיתוח רשלני. בתחילת העונה היה נראה שמילצ'יק מבקש לבודד אותו מחבריו כדי למנוע התקוממות נוספת, הפרד ומשול קלאסי. מילצ'יק איפשר לדילן להיפגש עם רעייתו החיצונית, גרטשן, מה שהוביל לעיסוק מעניין מאוד בקשר שבין פנימי לחיצונית, וגם הציג צדדים חדשים בדמותו של המזקק.
אלא שבמקביל, הבידוד של דילן מחבריו גרם לו להיראות כמו הערת שוליים בשירותו של הרעיון הכולל. מי שהיה מעין דבק לכל החבורה בעונה הראשונה, הפך כמעט לדמות ברקע. הרגעים המשמעותיים היחידים שלו מעבר לענייני גרטשן היו ההתעקשות על הלוויה לאירווינג, ומציאת הפתק שחברו השאיר מאחורי הפוסטר. גם הרגעים המצחיקים שלו נראו כאילו נוצרו באמצעות מחולל אוטומטי - עוד הערה בניבול פה עם ניסוח משונה.
2. מר מילקשייק הביא את כל הבנים לחצר
ההתנהלות הזו הופכת את מעשיו של דילן בפרק האחרון, כשמערכת היחסים בינו לבין גרטשן הגיעה אל סופה, למגוחכת משהו. זו גם ככה הייתה סיטואציה שדרשה שנשעה את ההיגיון שלנו, כאילו סביר שמילצ'יק לא יצליח לפתוח את הדלת בקלילות כנגד הנסיונות של הלי לחסום אותו. אבל לא זאת בלבד שדילן מגיע משום מקום בדיוק בזמן, אלא מתברר שהוא סחב איתו מהצד השני של האולם, לגמרי לבדו, את מכונת ממכר המזון.
איך לכל הרוחות הוא עשה את זה, ועוד על שטיח? איך בכלל ידע מה הלי עושה מהעבר השני, מבעד לעשרות חברי התזמורת הזו? אל תשאלו שאלות קשות. זה ככה וזהו, בדיוק כמו השיפטינג של דבון. אז הנה דילן מתייצב, חמוש איכשהו במכונה ששוקלת מאות קילוגרמים, מפעיל עליה את כל מלוא כובד משקלו כדי לחסום את הדלת. כי זה מה שדילן שלנו אוהב לעשות - להחזיק בדברים בפתח כדי לתמוך בחבריו בשעה שהם עושים דברים אחרים.
הטיעונים האלה אולי נשמעים נוקדניים, אבל הבעיה היא לא רק החורים האלה בסבירות העלילה, אלא שבניגוד להתפתחות האורגנית והיפה בעונה הראשונה, הכל כאן מרגיש שרירותי או מהונדס או שניהם גם יחד. הכל נדמה כמו חלק ממערך שלם של פערים עלילתיים בעונה כולה ובפרק הזה בפרט.
התוכניות להצלת ג'מה, אם בכלל אפשר לקרוא להן כך, נשענות על כרעי תרנגולת. זאת של מארק, דבון וקובל, לא לוקחת בחשבון שום מהמורה בדרך. זו משימה כל כך מסוכנת, לחלץ מישהי ש"לומון" זייפה את מותה ותעשה כל דבר כדי למנוע מהאמת הזאת לראות אור. אבל מבחינתם ההנחיה למארק ס' היא פשוט "גש לשם, סיים את העבודה ואז רד למטה".
ראשית, למה לסיים את העבודה לפני שהוא מנסה להציל אותה? זה לא רק מסכן אותה יותר? תמציאו סיבה, אמתלה, משהו. שנית, קובל מוכרחה לדעת שאם זה יום כל כך חשוב בהיסטוריה של "לומון", מן הסתם הצעדים של מארק יוצרו מלכתחילה ובדיעבד. בוודאי כל העיניים יהיו עליו. ללא ספק תהיה אבטחה מוגברת. אה, אין כזו? אפילו אין מחליף למר גריינר המנוח מהעונה הקודמת? הגיוני.
אצל מארק ס' והלי המצב לא טוב יותר. נניח שאנחנו מקבלים את שורת צירופי המקרים הממוזלים שאפשרו לו להגיע אל ג'מה ולהימלט איתה בקלילות - אחרי כל התלאות המפחידות האלה, אחרי שכמעט נהרגת, כשכולך מכוסה בדם שאתה לא יודע מה מקורו אבל אתה יכול לנחש שהוא שייך לאדם שהצמדת לו נשק לצוואר; אחרי כל זה אתה פשוט מוציא את ג'מה אל מחוץ לדלת כדי שתמצא את דרכה הלאה והחוצה מהבניין? אותו בניין ששייך לתאגיד שכלא אותה עד כה ומלא בכוח אדם שלהם, גם אם אתה מעולם לא פגשת בהם?
אם כל זה לא מספיק, השאלה שכבר שאלנו בפרק השביעי מתחדדת שוב: למה מלכתחילה צריך לפצל אדם אחד לישויות מנותקות שונות? מה זה משנה להם אם מיס קייסי, נניח, הייתה זו שנכנסת לחדר "קולד הרבור", רואה את העריסה ומצווה לפרק אותה? היא עדיין גרסה של ג'מה ומן הסתם גם בדעתה לא היה עולה דבר מחייה החיצוניים.
כמו כן: למה בשאר החדרים נדרשו עוד ועוד ביקורים של ג'מה ובזה רק אחד? ואיזה מין ניסוי מדעי זה אם מבצעים אותו על אדם אחד? או אפילו על עוד כמה שכלואים שם ולא ראינו? מה כל זה נותן? על אחת כמה וכמה אם הורגים אותם לאחר מכן. אפילו מארק שנכנס ל"קולד הרבור" לא הופעל בגרסתו הפנימית, כך שהניסוי הזה מאוד ספציפי.
אלה פערים שנעשים אפילו יותר מעצבנים כשלוקחים בחשבון את הדקות שהושחתו על אווירה בפרקים 4 ו-8 - הטיול של המזקקים והעיירה של קובל. לא יכולתם לנצל את הדקות הפנויות (ובמקרה של קובל להוסיף עוד כמה לפרק שהיה הקצר ביותר בסדרה) כדי לעגן קצת את הסיפור שאתם מבקשים לספר, את הדמויות שאנחנו אמורים להאמין להן?
3. למה הפרק האחרון בכל זאת עובד, ולו במידת מה?
מלבד משולש ג'מה/מארק/הלי, כל מערכות היחסים הרומנטיות שורטטו בצורה לוקה בחסר. ואף על פי כן, היה בהן גרעין של כנות משכנעת. כולן פעלו בשירות התמה המרכזית של העונה: אהבה שחוצה ניתוק. אם אתה אוהב מישהו למטה, אתה תאהב אותו גם למעלה, או לפחות תוקסם ממנו. הרעיון הזה כל כך יפהפה עד שבעיניי הוא מושיע כל אחת ואחת מהעלילות שעסקו בו, למרות הבקיעים והבעיות.
בהתאם, מערכת היחסים שזכתה להכי הרבה זמן מסך לאורך העונה היא החזקה ביותר. בפרק האחרון לבדו מוקדשות לה דקות ארוכות בפתיחה, דיאלוג נהדר בין שתי גרסאותיו של מארק שעושה בדיוק את כל מה שהיה חסר באגפים האחרים: שופך אור. זה נשמע כמעט כאילו השיחה בחדר הכותבים הועתקה במלואה לכאן - מרכיב קריטי שחסר כל כך בשאר החזיתות.
הדו-שיח בין המארקים פורש בצורה סדורה את הלכי הרוח והמחשבה שלהם, מבהיר מהי עמדתו של כל אחד מהם, ולמרות שהמשא ומתן לבסוף מתפוצץ, בכל זאת נטמן הזרע שלבסוף ישכנע את הפנימי, בעזרתה של הלי, להיעתר לבקשה למצוא את ג'מה.
המצע הזה מסייע להפוך את המשך הפרק האחרון לאודיסיאת ניאון שמשתרעת על פני מנעד הרגשות. היא אמנם לא מתחילה להיות מותחת כמו סוף העונה הקודמת, אף שהעריכה מנסה לגרום לנו לחוש ככה. אבל היא כן מרגשת, מצחיקה (מארק שמיתמם כשדראמונד תופס אותו, הירי בו בטעות במעלית, הנשיקה עם ג'מה שהופכת לנשיקה עם מיס קייסי) ולבסוף גם טראגית.
היא מבוססת ומשלהבת דיה כדי לשייף גם את הרגעים הפחות מתקבלים על הדעת. יש כאלה בשפע, בעיקר כל מה שקשור למר דראמונד, בכל שלב שהוא: בתור התחלה, התקיפה המאוד-אלימה של מארק ולורן (כן, זה שם דמותה של אשת העזים גוונדלין כריסטי) כל כך לא הגיונית. האנשים האלה אמורים לצאת אל מחוץ למקום העבודה שלהם ללא פגע. ובהמשך, כשמארק מכוון אליו את האקדח, יש לדראמונד המוני הזדמנויות להיפטר ממנו כשהוא מוסח דעת, ובפרט במעלית כשהוא עובר מהפנימי לחיצוני.
כאמור, הכל נוח מדי וחסרונם של מאבטחים נוספים צורם כל הזמן. עם זאת, קשה לא למחול על כך כי מארק סוף סוף בדרך לג'מה. כל מה שקשור לאיחוד המחודש ביניהם, אחרי כל הייסורים והטראומות, היה מרגש.
בעבר ראינו את ד"ר מאואר, המפקח על ג'מה והמְענה שלה, שוגה באשליות בנוגע אליה. הוא התאהב בה וניסה זמן רב לגרום לה לתהות אם גם היא חשה משהו כלפיו באחד החדרים. אבל כל מה שעניין אותה היה מארק. עכשיו בעלה מגיע אחרי כל הכמיהה הזו. היא מנותקת, הוא לא, אבל גרסתה הפנימית בכל זאת בוטחת בו בזמן שקולו של אותו מאואר מצווה עליה להתעלם ולפחד מהאיש הזר המגואל בדם. משהו תת-קרקעי בה מזהה את הגבר שהיא אוהבת והיא מסכימה לצאת איתו משם.
רק כשהיא יוצאת מהחדר שניהם הופכים להיות מי שהם באמת - מארק וג'מה סקאוט, זוג נשוי שתאגיד מרושע קרע אותם אחת מהשני. הזמן שעומד לרשותם ככאלה קצר וקצוב, אבל הוא קריטי. גם כי הוא מאפשר להם סוף כל סוף איחוד, ולג'מה אישוש שמארק לא המשיך הלאה אלא הגיע להציל אותה, וגם כי הוא טוען את מה שבא אחרי כן בעצב מר.
רגע אחד ג'מה עולה במעלית מקומת הניסויים בזרועותיו של מארק, פיה צמוד לפיו, ובמשנהו היא עומדת מחוץ לדלת נעולה, רואה את בעלה ניצב שם, ממאן להצטרף אליה למרות תחינותיה, ואז הולך עם אישה אחרת. השקר ההוא של ד"ר מאואר - מארק כבר המשיך הלאה, התחתן ויש לו ילדה - מתגשם בחלקו מול עיניה. ואם התיאוריות על היריון של הלי/הלנה קולעות, אז השקר מתגשם כמעט במלואו. רגע מוחץ לב שמסמן את ג'מה כדמות הטראגית הגדולה של הסדרה.
בתוך כל הסיפור הזה קיבלנו תשובות לשתיים מהשאלות הגדולות של "ניתוק". אחת מהן ליוותה את העונה והאחרת מרחפת ברקע כבר מאז העונה הראשונה:
4. מה יש בחדר "קולד הרבור"?
תחושת הסיום עולה עוד לפני שג'מה נכנסת לחדר. היא נדרשת ללבוש את הבגדים שלבשה בלילה החופשי האחרון שלה, כשנפרדה ממארק ויצאה מביתה. כאשר היא נכנסת לחדר היא מגלה שם עריסת עץ זהה לזו שרכשו עבור התינוקת שלא נולדה להם, ושמארק ניסה בעבר להרכיב אך נכשל, מתוסכל וזועם.
ברקע מתנגן אותו שיר שהתנגן אז, "I'll Be Seeing You" של בילי הולידיי. ג'מה עצמה האזינה לו בחדרה בפרק השביעי, וגם מארק בביתו בפרק המקביל בעונה הקודמת. כעת קול מצווה על ג'מה לפרק את העריסה כדי לבדוק אם היא תחוש זיקה לאישיותה החיצונית, האמיתית. זה לא קורה.
ראינו חדרים אכזריים מזה בקומת הניסויים, אבל זה ללא ספק היה האישי ביותר, וכזה שמקרין על כל היתר כאישיים גם כן - משהו שנרמז כבר בביקור הקודם שלנו שם. המשמעות המתבקשת היא שלא זאת בלבד ש"לומון" עקבו אחרי ג'מה ומארק, אלא ידעו לפרטי פרטים מה התרחש בתוך ביתם.
5. למה יש מחלקת עזים?
את מחלקת העזים גילינו בעבר יחד עם מארק והלי, כשיצאו לטייל ברחבי קומת המנותקים בפרק החמישי של העונה הראשונה, ושמעו פעיית גדיים. הם הלכו בעקבותיהם והגיעו אל מחלקה שבה גבר אחד בחליפה, אומלל למראה, ישב על ארגז והזין גדי באמצעות חלב מבקבוק, כשסביבו גדיים רבים נוספים. הוא אמר לשניים: "הם לא מוכנים. אתם לא יכולים לקחת אותם עדיין, הם לא מוכנים, זה לא הזמן".
הרגע הסוריאליסטי הזה הזין את אחת התהיות הכי רווחות בקרב צופי הסדרה מאז ועד היום - למה לעזאזל יש בקומת המנותקים מחלקה המוקדשת לעזים. גם הביקור הבא של הסדרה אצל הגדיים, הפעם ממש במחלקה עצמה בפרק השלישי של העונה השנייה, לא ענה על השאלה הזו, אבל כן הכיר לנו את אנשיה, ובפרט את העומדת בראשה, לורן, מלכת העזים, בגילומה של כריסטי.
עתה מתברר שהגדיים נועדו לשם פולחן. כאשר אדם מת ב"לומון", מוקרב עמו גם גדי שנועד ללוות את נשמתו אל משכנו של קיר. לא הסתרתי בעבר את גלגולי העיניים שלי לנוכח המחלקה הזו, וגם אחרי גילוי תכליתה אני עדיין לא מת על הרעיון.
יחד עם זאת, הפרק סוגר מעגל יפה עם ראשית הסיפור: לורן מבקשת לחוס על הגדי, בדיוק כשם שאותו אדם אלמוני בחליפה התחנן על חייהם - מה שאנחנו מבינים בדיעבד שעשה. כלומר, אנשי מחלקת העזים נקשרים אל בעלי החיים שהם מגדלים, ובכך העובדה שלורן יוצאת נגד דראמונד ונרתמת לעזרתו של מארק, נטועה כבר בדברים הלכאורה-שוליים האלה מהעונה שעברה.
בנוסף, עצם קיומם של כל כך הרבה גדיים שנועדו לקורבן, מעלה את התהייה כמה קורבנות אדם הם נדרשו ללוות במעברם אל העולם שמעבר. כמה דם יש על ידיהם של "לומון"?
6. לאן אפשר להמשיך מכאן?
עוד לפני המתרחש בפרק הזה יש שאלות רבות שעדיין נותרו ללא מענה: מי האיש שעמד מאחורי מארק בפרק הראשון? עם מי דיבר אירווינג בטלפון הציבורי? איך הכיר את המסדרון אל קומת הניסויים? האם הציורים המערערים שקיבל מילצ'יק והיחס הנוראי ממנהליו יובילו גם אותו למשבר אמונה? האם ריקן ישלים את כתיבת הגרסה המכובסת של ספרו עבור מנותקי לומון? איפה ריקן?
וכמובן, אל אלה נוספו הפעם שאלות רבות נוספות, כאלה שמשנות את סדרי העולם של "סוורנס" - בדומה לסוף העונה הראשונה. אוקיי, אז יש להם עכשיו כוח במספרים, אבל עד מתי? הם מתכוונים להתנחל במקום ולא לצאת ממנו לעולם? הרי מתישהו כן יגיעו המאבטחים - ואז מה?
7. האם סצנת הסיום, עם מארק והלי שרצים יד ביד במסדרון בהילוך איטי, היא מחווה למשהו? האם מדובר ברמז?
הכל בסצנה הזו זועק לכך שמדובר בהומאז'. המוזיקה המתנגנת היא גרסתו של מל טורמה מ-1969 לשיר "The Windmills Of Your Mind". בנוסף לו ישנם ההילוך האיטי, הזום-אין של המצלמה שמזוהה עם סרטי סיקסטיז וסבנטיז (ונכח מספר פעמים בפרק), ולבסוף גם התמונה הדוממת שזוכה לתקריב.
האימג' הזה כל כך רב עוצמה, ספציפי ובעיקר לא אופייני ל"סוורנס" כפי שהכרנו אותה עד כה, עד שקשה לא לתהות אם יש מקור שהוא מתבסס עליו. אישית לא הצלחתי לאתר משהו אחד לאחד. האינסטינקט שלי מלכתחילה היה הסוף האיקוני של "הבוגר", אחד המצוטטים בתולדות הקולנוע. הסיבה לכך היא פרצופיהם של מארק וג'מה, שמתחילים את הריצה שלהם עולצים אבל במהירות נדמה שהם מתפכחים וקולטים בפני מה הם עומדים.
בדקות האחרונות של "הבוגר" דסטין הופמן בתפקיד בן בראדוק מגיע אל חתונתה של אהובתו, איליין, לגבר אחר. הוא דופק על זגוגית החלון רגע לפני שהחתן והכלה הטריים מתנשקים, ומצליח לגרום לאהובתו לזנוח הכל ולרוץ החוצה. השניים חוסמים את דלת הכנסייה, בורחים ביחד ועולים על האוטובוס שעובר שם. הם מתיישבים במושב האחורי שמחים וטובי לב על הצלחתם המסחררת, אבל החיוכים שלהם נמחים במהירות. מה לעזאזל עשינו? כמו שאמרה לו קובל, "לך ולהלי ר' לא יהיה סוף שמח".
8. האם "The Windmills Of Your Mind" עצמו רומז למשהו?
ייתכן שהבחירה בביצוע של מל טורמה ל-"The Windmills Of Your Mind" מצביעה גם היא על כיוון עגום. השיר התפרסם שנה קודם לכן בביצוע אחר, מהיר יותר, של נואל הריסון, במסגרת פסקול הסרט "השוד המושלם" (The Thomas Crown Affair). טורמה חידש אותו במסגרת אלבום בשם "A Time for Us (Love Theme from Romeo & Juliet)". או בעברית: "זמן לעצמנו (נעימת אהבה מ'רומיאו ויוליה')".
על פניו אין באמת קשר בין השיר לבין שם האלבום. הוא קרוי כך על שם השיר באותו שם, שגם הוא מפסקול של סרט מ-1968 - "רומיאו ויוליה" (שהתפרסם מחדש לפני כשנתיים בשל טענות על ניצול מאחורי הקלעים) - והאלבום כולו הוא חידושים של הזמר המתבגר ללהיטים עכשוויים בניסיון להישאר רלוונטי ולפנות לקהל צעיר. עם זאת, זה חתיכת צירוף מקרים אם הקישור השייקספירי לא שיחק תפקיד.
צלילי השיר מתחילים בדיוק כשמארק פונה מהדלת שג'מה הולמת בה, כלפי הלי שממתינה בצד השני. אם המציאות שהיכתה בפני שניהם במהלך ריצתם המשותפת לא מספיקה, השימוש בשיר מאלבום ששמו מרפרר לטרגדיה המפורסמת ביותר על נאהבים שהגורל הפריד ביניהם, שמגיעים ממקומות שונים ושוטמים ומלאי איבה - עשוי גם הוא לרמוז על חוסר התוחלת ביחסיהם. הלוואי, אני לגמרי טים ג'מארק.
"The Windmills Of Your Mind" כולל רבדים נוספים שעשויים להתאים ל"ניתוק" בכללותה ולפרק בפרט, ואולי אפילו לעתיד. מילות השיר עוסקות במחשבות מסתחררות, זיכרונות חמקמקים ותודעה במעגל אינסופי - הולם גם את הקיום המנותק וגם את תהליך ההטמעה מחדש שעובר מארק.
הקשר לסרט "השוד המושלם" מעניין גם הוא: הוא עוסק במשחקי חתול ועכבר ובמניפולציות הכוללות זהויות בדויות. אלה אלמנטים שהמנותקים יזדקקו להם בקרב מול "לומון".
האם יכול להיות שבעונה הבאה ייכנסו לפעולה תפריטים אחרים שראינו על צג פעולות השליטה במנותקים? החברים כבר יודעים שלתאגיד יש יכולת להעיר אותם לטווח ארוך כפנימיים בעולם שבחוץ - אולי ינסו לעשות זאת בעצמם ולהשתלט על חייהם של החיצוניים? אלוהים יודע שדילן ישמח לעשות את זה, וגם ג'יים איגן ישמח לראות את בתו עם עזוז והתרסה.
9. קטנות
מארק החיצוני טועה בשם של הלי וקורא לה הלני, מה שמעצבן את מארק הפנימי ומוביל אותו לשבור את הכלים. זה בדיוק מה שקרה למארק החיצוני עצמו במפגש עם הלנה איגן בפרק השישי, כשהיא קראה לאשתו בטעות האנה (גם זה הצמיח שלל תיאוריות מופרכות, אל תשאלו).
בזמן שאנחנו נפטרים ממחלקה ביזארית אחת, מוצגת לנו אחת אחרת. למה ש"לומון" יצטרכו תזמורת מנותקת, ועוד עם כל כך הרבה נגנים? כלומר, מעבר לכך שנוכחותם מסייעת לעלילה בשלב הזה כדי להגביר את מספרי המתקוממים?
בזמן שמארק מסיים את תיקיית "קולד הרבור", הלי מספרת לו שניסתה להיזכר בשמות של מקומות נוספים מלבד דלאוור. זהו רפרנס לפרק הראשון בסדרה, כשרגע אחרי שהתעוררה על השולחן נשאלה (על ידי מארק) אם היא יכולה למנות מקומות בעולם. דלאוור היה השם היחיד שעלה אז בדעתה.
כל פרקי "ניתוק" זמינים באפל טי-וי פלוס.