יש גרסאות כיסוי מצליחות, ויש את "דרכנו". כששרית וינו-אלעד וחני פירסטנברג ביצעו מחדש את השיר שכתב יענקל'ה רוטבליט וביצע במקור דני בסן במסגרת "הבורגנים" בשנת 2001, הוא הפך לשיר שמייצג את הימים העגומים של תקופת האינתיפאדה השנייה. ימי המלחמה האלה, שיצרו געגועים לשירים ישנים ומנחמים, החזירו אותו לתודעה, בין השאר כשחודש על ידי חבורת "זהו זה" חמישה ימים לאחר 7 באוקטובר, וגם כשבסן שב וביצע אותו בשבת האחרונה בעצרת התמיכה של משפחות החטופים. גם היום, הוא מצליח לנחם אותנו ברגעים קשים. אלא שלסיפור מאחוריו יש כמה גרסאות.
"יענקל'ה רוטבליט, כותב השיר, אמר שכתב את השיר על אשתו שהיה לה מחלת ניוון שרירים קשה. דני בסן טוען שהוא שהוא ביקש מרוטבליט לכתוב את השיר על המסע של דני ואשתו לעשות ילדים, ובסוף היה להם שלישייה", אומרת וינו-אלעד, שמאז מזדהה כשרה ולא כשרית, בריאיון לוואלה! תרבות. "וכשאותי שואלים על השיר הזה, אז מבחינתי הוא על רב-סרן מור אלרז, שמאוד אהב את השיר ובמכתב האחרון שלו לחברה שלו, לפני שנהרג בכיסופים, הוא כתב לה: 'בפעילות בעומק שטחי A שרנו את השיר, וכשהגענו לבית השני לא הצלחנו להיזכר באחת השורות. השורה הייתה כל הטוב עודנו לפנייך. תחשבי על זה. אוהב אותך'. כך כתב במכתב האחרון שלו לפני שנהרג. עד היום כשאני חושבת על השיר, אני חושבת עליו, וגם על אימהות במחלקה האונקולוגית שישבו ליד הילדים שלהן ואמרו לי שהשיר הזה עזר להן לעבור את הימים שם. אתה יודע, משיר שהוא מאוד פרטי, שהכותב טוען שהוא שלו והמבצע טוען שהוא שלו, זה הפך להיות שיר של מעגלי סבל, ואני מקווה שנחמה".
בימים כאלה, שבהם לא קלה דרכנו בלשון המעטה, ניתן אולי למצוא קצת נחמה ביצירה חדשה בה שותפה וינו-אלעד - סדרת הטלוויזיה "טיטו ורוחו" (HOT3), עליה חתומים כיוצרים ותסריטאים ראשיים דינה סנדרסון ויובל שפרמן, שגם ביים, והפיק יואב גרוס. הדרמה, שעלתה בשבוע שעבר ומשודרת בימי חמישי ב-22:00, היא ספין אוף לסדרה "אורי ואלה", זוכת שישה פרסי האקדמיה לטלוויזיה. ומוגדרת על ידי יוצריה כ"קומדיה רומנטית בין הצד המואר לצד האפל של החיים".
הסדרה עוסקת בשף הסלב טיטו (פבלו רוזנברג), שמחליט לחגוג את יום ההולדת ה-34 של עדן (מגי אזרזר), בת זוגו הדוגמנית ההריונית, ונאלץ להכניס לביתם את סמדר (וינו-אלעד), גרושתו שניסתה להתאבד במהלך המסיבה. טיטו מחליט שזה גם הזמן לנער את אח שלו - רוחו (שמוליק רוזנברג, אחיו של פבלו גם במציאות), ומשכנע אותו לעזוב את בית אמם, להתגרש ולהתחיל לעשות עבודה טובה כמנהל האישי שלו. הסדרה מצליחה לשלב בין רגעים עצובים עוצמתיים - לרגעים קורעים מצחוק (חכו לפרק השלישי שבו מככבת רינה מצליח בדמות של מדיום), ולהיות גם אסאדו מדמם וגם עוגיות אלפחורס מתוקות.
את מגלמת דמות שסובלת מדיכאון קליני ומצליחה לרסק את הלב. שמעתי שבמשך לילות שלמים של צילומים, בחורף, היית צריכה לשבת, לעשן ולבכות - ובלי לדבר. איך מתחברים לדמות כזאת?
"אני קוראת לזה צ'אנלינג. כל מי שסובל מדיכאון - סובל ממנו אחרת. נתתי לדבר הזה לרוקן לי כל רצון לחיות. זאת הדרך שבעזרתה לא היה לי קר בחוץ ולא היה לי קשה לשבת שעות ולצלם סצינה אחת במשך יומיים-שלושה. יומיים-שלושה הייתי צריכה לבכות בכל ימי הצילום. לא היה לי קשה, כי זה המצב הרגשי. אני חושבת שאני מכירה דיכאון. גם אם לא קליני ולא עם רצון להרוג את עצמי. אבל אני מצליחה להתחבר לאנרגיה של זה ולכלום של זה. דיכאון קליני זה לא כמו דיכאון בגלל המלחמה. דיכאון קליני יכול להמשיך גם כשיש לך הכל וגם כשהכל סבבה, כביכול".
וינו-אלעד זכתה לשבחי הביקורות על תפקידה ב"טיטו ורוחו", והתחושה היא באמת שזה אחד מתפקידיה הגדולים. לא מפתיע אם כן שבהקרנת הבכורה של הסדרה, אמר לה שפרמן: "בצעירותי, כשראיתי סרטים של מייק לי, הייתי מדמיין כמה כיף לו לעבוד עם שחקנים כאלה. אני מרגיש שהיום אני כבר לא צריך לדמיין. אתם יודעים שאת כולכם ניסיתי לכוון וללוות ממש עד למעבר הגבול, עד לנקודה בה אתם חוצים את הקווים לבד, כשכל מה שנותר לי הוא לאחל לכם זה הצלחה. שרה, אותך תמיד הרגשתי שאני נוטש כל כך רחוק מהיעד, התפקיד היה קשוח, והמקום שאליו נדרשת להגיע היה כל כך מסתורי, ואת הישרת מבט אמיץ אל התהום האפלה, כל פעם שחצית את הגבול חזרת אלי עם משהו משמעותי. אני מרגיש שעשית לנו ככותבים ולאנשים רבים שנלחמים בדיכאון קליני חסד".
וינו-אלעד, מצידה, עפה בחזרה על יוצר הסדרה. "יובל שפרמן הוא גאון מסריח. יודע לספר סיפור ברמה שבא להוריד לו אחת. זה באמת תופס אותך בביציות", היא אומרת. "זו פעם ראשונה שעשיתי כל כך הרבה חזרות לטלוויזיה. לא הבנתי מה הוא רוצה בחזרות. רציתי למות ולהרוג אותו. אבל אני שחקנית ממושמעת אז אני מנסה. ידעתי שהדמות הזאת דורשת סוג של ריכוז אחר מכל דבר שעשיתי אי פעם בחיים. היה קשה להביא את הדבר הזה לחזרות. ויצרנו שפה והצלחתי להבין מה הוא רוצה".
הדמות שלך, סמדר, לא ממש מתנתקת מהגרוש שלה, שמגלם פבלו רוזנברג. זה משהו שמתכתב עם היחסים שלך במציאות עם הגרוש שלך?
"לא ברמה הזאת, אבל כמובן. הגרוש שלי הוא האבא של שתי הבנות שלי והוא לנצח נשאר משפחה שלי. מה שהוא יצטרך ומתי שהוא יצטרך והוא יגיד לי - ואני שם. אני רוצה לקוות שגם הפוך. אנחנו משפחה. אני מאוד מתקשה לראות אנשים שחיים אחרת. קשה לי בשבילם".
בצעירותך גרת שנה וחצי בארגנטינה. זה העצים את הקשר עם פבלו רוזנברג בצילומים?
צוחקת. "יכולנו למכור את כולם בספרדית. מי שנמצא עם פבלו רוזנברג שלוש דקות מבין שאין שום צורך לחפש דרכים להעצים איתו את הקשר. הוא הבנאדם שהכי קל ליצור איתו קשר בעולם. לא ראיתי דבר כזה. עם ילדים בני שלוש קשה יותר ליצור קשר מאשר עם פבלו רוזנברג. הוא נגיש, פתוח ואופטימי ברמות שבא לך להוריד לו סטירה. אני חולה עליו. ואז הכרתי גם את אח שלו. ואז את האחיות שלהם. משפחה משהו".
הצילומים לסדרה הסתיימו קרוב לשנה לפני שפרצה המלחמה. ב-7 באוקטובר, מסיבות אחרות, מצאה את עצמה וינו-אלעד בדומה לדמות שלה - כמעט ולא נפרדת מהספה בביתה. "היום הזה היה יותר מדי. המלחמה הזאת היא מלחמה אחת יותר מדי", אומרת וינו-אלעד. "במשך עשר שנים, מאז שהתגרשתי, אני לא רואה חדשות. ב-7 באוקטובר עליתי מהמקלט של הבניין ב-6:40 בערך, ומאז הטלוויזיה דלוקה על 12 ואני רואה חדשות. מאוד התקשיתי להרים את עצמי מהספה".
התהום אליו צנחנו במדינה מזכיר לי שמוטי קירשנבאום אמר שכל פעם שאתה חושב שהגעת לתחתית החבית, נשמעת דפיקה מלמטה.
"מוטי קירשנבאום לא היה פה ב-7 באוקטובר, ולא שמע את העוצמה של הבום. ועדיין כל המדינה הזאת ממשיכה כמו פאקינג עדר של זומבים אחרי מה שנתניהו אומר וחושב. אני לא מצליחה להבין איך יום אחרי הוא לא הלך הביתה. אתה מבין שאם היה בנט ראש הממשלה, והיה קורה כשהוא בשלטון ה-7 באוקטובר, אין סיכוי שהוא מגיע ב-8 באוקטובר לישיבה בתור ראש הממשלה. כל התנים היו אוכלים לו את הראס, ובצדק. מי שהיה אחראי ב-7 באוקטובר לא יכול לנסות ב-8 באוקטובר לתקן. הוא לא יכול. אין בזה שום היגיון. זה לא באינטרס של נתניהו שהדבר הזה ייגמר, כי אחרי שזה ייגמר הכל על הראש שלו".
מה תחושתך לנוכח הקמפיין, בין השאר בערוץ 14, שתוקף את משפחות החטופים, בטענה שלחץ המשפחות מעלה את מחיר העסקה? הם קצת שכחו שאם לא היו מפקירים יותר מ-1,200 בני אדם לא היה מחיר ולא היתה עסקה.
"אי אפשר להסיר את האחריות מערוץ 14 ומהדגנרטים שמרשים לעצמם לצאת מהאוטו ולתקוף אמא שהילד שלה שבוי בגיהנום. לכל אחד מהם יש את האחריות שלו. אבל בקצה של זה עומד בנאדם אחד בלבד - וזה ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא נותן את הטון הזה. הוא לא מטורלל, הוא לא פסיכופט והוא לא חולה נפש. הוא בזוי, הוא שפל, הוא אפל, הוא אינטרסנטי. הבנאדם יודע בדיוק מה הוא עושה. להגיד על אנשים, שהיקר להם מכל - הילד שלהם או האבא שלהם או האהוב שלהם - בגללך נחטף ונמצא בידיים של המפלצות האלה, להגיד עליהם מילה אחת רעה?! זה בזוי. אני לא מבינה איך האיש הזה לא יושב בפינתו של חדר, מכורבל בתנוחה עוברית ומכה על חטא, על זה שבמשמרת שלו רצחו פה תינוקות וכרתו בטנים הריוניות. רק ככה הוא היה צריך להיות מאז 7 באוקטובר. ובמקום זה אנחנו מקבלים את האיש הזחוח הזה, שעולה פעם אחר פעם ואומר: אני נלחם בחמאס ואתם נלחמים בי. מי אתה?! משרת ציבור עלוב! אתה עושה את זה לא טוב!".
כבר ב-10 באוקטובר כתבת בפייסבוק: "משהו בי מבין שהישות הישראלית לא מתכוונת לשחרר את החטופים והחטופות שנמצאים בעזה". ארבעה חודשים חלפו, וכ-130 חטופים עדיין בעזה.
"אם לא היה את הלחץ המטורף של המחאה, שאביחי ברודץ פתח בה כשהתיישב מול הקריה, אני בטוחה שגם ה-110 ששוחררו לא היו משוחררים. אתה זוכר כשהחזירו שתי חטופות שלא במסגרת הסכם (יהודית ונטלי רענן - ש"ב), נתניהו שלח את גל הירש שנעמד בין שתיהן. הסתכלתי על זה ואמרתי: אין בזה אנושיות. זאת אמא ובת, מה אתה נעמד ביניהן? איך אתה מעז בגופך הגברי לעמוד בין שתי הנשים האלה עכשיו?! זאת התמונה של הגסות, של הביזיון, של הרמיסה, של אני ואפסי. נגמרה לי הסבלנות למי שתומך בנתניהו. זה לא ימין וזה לא שמאל, שלא יבלבלו את המוח. אם היינו פה בידיים של אנשים נורמליים, ולא בידיים של אנשים עם אגו שגדול מסך איברי הרביה שלהם, אז לא היו מפסיקים את הפעימות".
גם על הסלוגן "הניצחון המוחלט" היא זועמת, כמו גם על קריאות הקרב "למחוק את עזה", שנשמעות מפי רבים. "מה זה למחוק את עזה? מה אתם רוצים לעשות עם שני מיליון האנשים שחיים שם? למחוק את עזה זה אומר להרוג את כולם, שני מיליון איש, אתם בסדר עם זה? רוב הישראלים עכשיו בסדר עם זה. בא לי לבכות", היא אומרת.
"יש את הבחור עם המבטא הפרסי (אליהו יוסיאן - ש"ב), שאמר שהיינו צריכים על היום הראשון להיכנס לעזה ולהרוג 50 אלף איש. והוא הפך לסלבריטי. אני שומעת אותו ואני מתגרדת. אני לא מבינה איך לא עוצרים אותו בשידור ואומרים לו: זה יותר מדי. אדוני, לא מדברים ככה. אני צריכה שבהאג יגידו שלא מדברים ככה?", היא מוסיפה. "נורא קל לנו להגיד 'העולם אנטישמי' כי בשידורים שלנו לא מראים בכלל מה קורה בעזה, אבל העולם רואה מה קורה בעזה ורואה את אלפי ההרוגים האזרחים. איבדנו את הנפש היהודית, כי נפש יהודי אומרת שהחיים זה מעל הכל, שפידיון שבויים זה הדבר הכי חשוב בעולם".
התסכול של וינו-אלעד לא פוסח גם על ראשי האופוזיציה, ביניהם אחד שכתב את הסדרה שבה כיכבה בנעוריה בערוץ הראשון, "החופש האחרון" - יאיר לפיד. "לא נעים לי להגיד לך, אנחנו לא באמת חיים בדמוקרטיה, ואין פה באמת ימין ושמאל. יש פה ימין, וזהו. כבר שנים ארוכות אין פה שמאל. ואין פה אופוזיציה. אלו מילים נכחדות", היא אומרת. "אופוזיציה הייתה צריכה לקום ולהגיד כבר ב-7 באוקטובר: קומו ותתפטרו עכשיו. אתם לא מטפלים בזה - כי אתם עשיתם את זה. אין אופוזיציה. האופוזיציה שמה את הזנב שלה בין הרגליים ואמרה אחדות, אחדות, בקול ענות חלושה. מרוב שיאיר לפיד רוצה להיות ממלכתי הוא מועל בתפקידו באותה רמה שהקואליציה מועלת בתפקידה. אופוזיציה זה תפקיד מאוד חשוב, ואף אחד לא עושה אותו, כבר שנים ארוכות, חוץ מנתניהו כשהוא באופוזיציה. לפיד אמר פעם שהוא לא יישב עם 'הזועביז'. זאת אופוזיציה? וגם בני גנץ הוא לא אופוזיציה. הלך לשבת עם נתניהו בקבינט ולהיות עלה התאנה הכי שקוף והכי לא מכסה שיש. אנחנו רואים לכם. קומו וצאו משם!", היא אומרת.
כעת, וינו-אלעד קוראת לעצור את המלחמה. "כולם קפצו למלחמה הזאת בכזאת תאוות נקם. אני יכולה להבין את זה בעשרת הימים הראשונים. אחר כך - די. לא תשיגו עוד הישגים, חלאס. אף פעם, באף מלחמה, לא השיגו את ההישגים שרצו להשיג. תמיד השיגו אותם בצעדים מדיניים. עצרו ותביאו את הילדים שלנו הביתה. תביאו את האבות. תביאו את הילדות. בואו נראה אם הן בהריון. בוא נטפל במה שצריך לטפל. עברו ארבעה חודשים, אם יש שם נשים צעירות בהריון כבר אי אפשר לעשות להן הפלות. מישהו מהבן גבירים והסמוטריצ'ים מבין מה זה אומר? לא. הם בחגיגות שלהם, הם חוגגים את גוש קטיף עכשיו. הפסיכופטים רוקדים, והילדים שלנו נהרגים!".
אפשר להסכים איתה ואפשר שלא, אבל קשה שלא להעריך את וינו-אלעד, שמזה שנים לא מפחדת להביע את דעתה בנחרצות. כך עשתה בעבר בהתבטאויות ופעולות נגד הכיבוש, למשל כשסירבה ב-2013 להופיע באריאל, וגם כשנרתמה למאבק נגד פגיעה מינית. כך, למשל, כשלאחר תחקיר וואלה! שחשף את פרשת משה איבגי, היא היתה האמנית הראשונה שלא חששה להעביר בגלוי ביקורת על השחקן, וגם לספר על הטרדות מילוליות שספגה ממנו. "העורך דין החצוף של איבגי לא התבייש להגיד לי שאני עושה את זה כדי להתפרסם", אומרת בכעס וינו-אלעד, "אמרתי לו, את מי זה מעניין בכלל? חתיכת מטומטם. זה גם היה בתקופה שלא עבדתי בכלל. איזה להתפרסם?!".
"אם אנחנו מאבדים את האנושיות שלנו - אין לנו מה להרוויח. אין תפקיד ששווה את השתיקה שלי בדברים שהם חשובים", היא אומרת.
איכשהו, מסתכלים קדימה. לאחר העבודה עם דינה סנדרסון על הסדרה "טיטו ורוחו", הייתה אמורה וינו-אלעד לעבוד עם אחיה, הבמאי אדם סנדרסון, על סרט חדש - שהחזרות שלו היו אמורות להתחיל באוקטובר והצילומים בנובמבר. המלחמה קטעה גם את זה. "איזה קוקטייל גנטי יש שם במשפחת סנדרסון!", היא אומרת, "הסרט הזה הוא חתיכת פנינה, משתתף בזה גם דרור קרן, וזה עוד יקרה, אני אופטימית".
בעבר שיתפה וינו-אלעד בקשייה הכלכליים. "הקורונה והמלחמה החריפו את המצב, הכל מכה", היא אומרת, "אבל אני חיה ואני בריאה יחסית, אז מה יש לדבר על זה? חוץ מזה שהלך לי המנוע של האוטו אז בכלל לך תדע עכשיו מה יהיה. לא עוזרת לי הידיעה שלא רק אני במצב הזה. היה לי הרבה יותר קל אם לכולם היה המון ורק לי היה מעט, ואז הייתי יכולה לבקש עזרה. כרגע המצב הוא שכולם בחרדה כלכלית ובקושי כלכלי ובחוסר ידיעה מה יהיה. לי פשוט כבר יש ניסיון בזה".
את שרה מדהים. זה משהו שעוד יקרה, המוזיקה?
"זה כל הזמן קורה אבל בקטנה ובדרכי שלי. בוא נגיד שנועה קירל אני לא אהיה. זה יהיה קצת פתטי מצדי לרצות להיות. אבל אני מקווה שעוד איזה מחזמר אחד או שניים יחלפו ברזומה שלי. ואני רוצה לעשות ערב שירי תיאטרון שאני מאוד אוהבת. אני אעשה את זה בדרכי, זה כנראה לא ימלא את קיסריה, אבל זה יהיה שלי".
ימי משבר מובילים לאיחודים בתרבות. לאיזה איחוד היית שמחה מהפקות שהשתתפת בהן בעבר: "הבורגנים" המוערכת? "החופש האחרון - 35 שנה אחרי"?
"בוא נגיד שבטח אזרום עם איחוד של 'הבורגנים'. 'החופש האחרון' זה כבר פחות רלוונטי להיום, אני חושבת. מצחיקה אותי המחשבה על איחוד של זה. בכלל אני חושבת שתנועה קדימה יותר נכונה לי מאשר תנועות אחורה. אני באמת חושבת שמה שדופק אותנו זאת ההתעסקות שלנו בעבר. זה לא שאנחנו יכולים למחוק אותו או להתעלם ממנו, אבל אם אנחנו חייבים את העבר עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם אז אנחנו אין לנו אנרגיה להווה".
"אבל הדבר שבאמת עלה לי בראש הוא פחות קליל: לעשות רימייק להצגה 'הפקר' שבה שיחקתי בתיאטרון באר שבע. זה רץ מעט מאוד פעמים וזאת היתה הצגה מאוד חזקה. ההצגה עסקה באיזור מלחמה בקונגו שמי שמשלמות בו את המחיר הן נשים, שעוברות תקיפות מיניות קשות עם פגיעה פיזית. היו חותכים אותן ומשאירים אותן לדמם למוות. כשעשינו את ההצגה שאלו על הרלוונטיות של זה למדינת ישראל, ולצערי הרב זה הפך להיות כל כך רלוונטי לישראל. עלתה בי כמה פעמים המחשבה אם היה לזה הידהוד אחר פה במידה והיינו עושים את זה עכשיו, אם אנשים היו מבינים שאין שם וכאן - הכל זה כאן, הכל קורה כאן. כשיש מפעלי עינויים בסין וילדים בני ארבע עובדים 20 שעות ביממה ואנחנו קונים את המוצרים ובזול, זה שאנחנו לא רוצים לדעת שככה זה קורה לא אומר שהילדים שלנו לא יצטרכו תכף לצאת לעבוד בכל מיני מפעלים כי להורים שלהם לא יהיה איך לקנות להם אוכל. כי משתמשים בכסף שלנו בצורה לא אחראית ולא נכונה. אנחנו יכולים לנסות להתעלם ממה שקורה בעולם, במקום רחוק מאיתנו, אבל אם אנחנו מדברים על אחדות, אז אחדות זה לא אחידות, בניגוד למה שרוצים שיקרה כדי שאני אסתום את הפה ולא אדבר. אחדות זאת הבנה שכולנו קשורים אחד בשני. כולנו תלויים אחד בשני. ולא יכול להיות לבנאדם אחד טוב, ולבנאדם שני רע, כי זה מעגלים והם יתהפכו. זאת אחדות - ההבנה שכולנו על אותה ספינה, ואם היא תטבע - כולנו נטבע, וזה לא משנה אם יש לך סוויטה ב-6000 דולר ללילה או חדרון ב-200. זו אותה ספינה".