בפרפרזה על הנאום הזכור לשמצה של דוד אמסלם (או אם ממש תתעקשו, על "מאחורי הסורגים"), אפשר לומר שיש שני סוגים של גנגסטרים בעולם התרבות: ישנו הגנגסטר שיודע שהוא גנגסטר. אלו הם הוויטו קורליאונה והטוני סופרנואים למיניהם, אנשים שדי במבט אחד בהם כדי להבין שלפנינו עומד פושע עם כבוד. מנגד, ישנו הגנגסטר שלא יודע שהוא גנגסטר, זה שזקוק למשבר מוסרי יוצא דופן כדי ללמוד על טיבו האמיתי. וולטר ווייט הוא דוגמה קלאסית. אלא שלסוג השני יש נגזרת נוספת, קומית, מוקצנת, כזו שלוקחת את הדג מחוץ למים בתוך עולם הפשע והופכת אותו - דרך שרשרת מופרכת של טעויות וצירופי מקרים - למי שראוי להיקרא בסופו של דבר גנגסטר.
לפני 26 שנים גאי ריצ'י הפך את הסוג השלישי הזה של פושעים ללהיט. הוא התחיל עם "לוק סטוק ושני קנים מעשנים" הנפלא והמשיך עם "סנאץ'" המופלא לא פחות, שכולל את אחת מההופעות הכי לא מוערכות בקריירה של בראד פיט. הסרטים של ריצ'י הדגישו את הפערים בין עולם הפשע הבריטי לבין האיטלקי שהפך לסטנדרט הוליוודי. לא עוד חליפות פאר, סיגרים ושיחות פאסיב-אגרסיב ברמזים מילוליים, אלא אנשים עם יותר כלי נשק משיניים, מבטא שאין שום סיכוי שתצליחו להבין בלי כתוביות, אפס טאקט ומלתחה שמבוססת בלעדית על טרנינגים.
הסגנון הזה יצר עוד יתרון מובהק לריצ'י: הוא לא הצריך תקציבים גבוהים. החספוס ותרבות הרחוב של הגיבורים והנבלים הספיקה כדי לייצר מספיק עניין. לא הזיק בכלל שרובם המוחלט של השחקנים היו אנונימיים (כולל ויני ג'ונס האגדי, שעד אז נודע בעיקר כאחד מגדולי הכסחנים בליגה האנגלית בכדורגל), ומכאן הדרך לרווחים נאים הייתה קצרה. אלא שמהירות הנסיקה של ריצ'י הייתה שווה רק לגודל ההתרסקות שהגיעה אחריה. אף שהסרטים עצמם המשיכו לרוב להצליח קופתית, המבקרים והקהל קטלו את הפרויקטים שלו במשך יותר מעשור.
ב-2019, אחרי הרבה יותר מדי ניסיונות אחרים, חזר ריצ'י למקורותיו עם "הג'נטלמנים", סרט פשע-פעולה-קומי על סוחר מריחואנה אמריקאי שמנסה למכור את עסקיו בלונדון, ונקלע לשרשרת של שחיתות, סחיטה ושאר ניסיונות לחבל בתוכניותיו. "הג'נטלמנים" הוכיח שהקסם של ריצ'י עדיין לא אבד, ולראשונה מזה שנים הקהל והביקורות התיישרו מאחורי ההצלחה הקופתית. ברוב המקרים כאן היה אמור הסיפור להסתיים, אבל אנחנו בעידן הקניין הרוחני של הוליווד, שמבטיח שפרויקט לא באמת מסתיים לעולם - הוא רק מחכה להזדמנות לסחוט ממנו את שאריות המיץ.
וכך הגענו ל-2024 ולעיבוד הטלוויזיוני של הסרט בן החמש בלבד לסדרה של נטפליקס. על פניו, לא משהו שנשמע כמו רעיון טוב. אלא שמי שנתקלו ב"סנאץ'", סדרת הטלוויזיה שהתבססה על המקור הקולנועי, חוו את המעבר המוצלח (בעונה הראשונה, השנייה הרבה פחות) של יצירותיו של ריצ'י למסך הקטן. אמנם אז הוא לא היה חלק מההפקה, אבל היכולת לפתח ולהעמיק את הסיפורים והדמויות, עשתה רק טוב לביזאר, ליד הקלילה על ההדק ולפיתולי העלילה שמאפיינים את יצירותיו.
במוקד "הג'נטלמנים" הטלוויזיונית עומד אדוארד הורנימן (ת'יאו ג'יימס, "הלוטוס הלבן"), קצין בכוחות שמירת השלום של האו"ם, שנבחר באופן מפתיע לרשת את הונו של אביו המנוח, הדוכס מהלסטאד, הכולל את אחוזתו המשתרעת על פני 60 אלף דונם. הבעיה היא שעם הנכס המפואר הגיעו גם החלקים המפוקפקים במורשתו של הדוכס. העיקרי שבהם הוא אימפריית הפשע שמשתמשת באחוזה לעסק גידול המריחואנה המשגשג שלה. והנה עוד בעיה קלה: האורחים מאוד מרוצים מהחיבור הזה ואין להם שום תוכניות לעזוב. מה שהופך את אדוארד לשותפם החדש בעל כורחו.
יעניין אתכן גם:
"רשלני", "מעליב": יוצר "בלש אמיתי" נגד העונה החדשה של "בלש אמיתי"
תפסיקו לצנזר לנו את התרגום בטלוויזיה, אנחנו לא ילדים קטנים
התעוזה, הנשמה והרעננות הנצחית: "בנות הזהב" הייתה סדרה פורצת דרך
קמתי אל יום שחור במיוחד, התיישבתי שבע שעות מול הסדרה הזו ונגאלתי
הסדרה הנפלאה הזו היא ההפתעה הטלוויזיונית הראשונה של 2024
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
התקציר הזה חושף למרבה השמחה מעט מאוד מהעלילה האמיתית של "הג'נטלמנים", שכוללת כמיטב המסורת של ריצ'י פיתולים, סיבוכים וטירוף כולל כיפי ומטורלל, שמסבך את ההגדרה הראשונית היטב עד לסיומה של העונה בפרק השמיני. החדשות הטובות הן שכשריצ'י באלמנט שלו, הפלטפורמה הטלוויזיונית עוזרת לו לזהור כמו בימיו הגדולים. כך הפרקים הראשונים של הסדרה מפליאים בקצב מסחרר, עם כניסה של עוד ועוד דמויות משוגעות ומוזרות לתוך הקלחת, אבל עם מעט מאוד אקספוזיציה לפני שתרמילי כדורים מתחילים למלא את הרצפה.
ישנם כאן אנשים שרוקדים בתחפושת תרנגולת, ראשי כנופיות רוצחים שהם גם נוצרים אדוקים, עשירים חמדנים שלא יבחלו בדבר להשיג את מבוקשם, צוענים שמדברים בקודים שמובנים רק להם, מלביני כספים משעממים, פושעים קובניים עם עסק למכירת מכוניות יוקרה - וזו באמת רק רשימה חלקית. היופי הוא שריבוי השחקנים והאינטרסים רק מוסיף להנאה במקום לסבך. "הג'נטלמנים" מצליחה לקשור את כולם באופן שמצליח להיות בעת ובעונה אחת כאוטי אבל גם קוהרנטי, ובחלק מהמקרים אפילו לייצר קשתות עלילה שחוזרות לנשוך את הגיבורים אחרי מספר פרקים.
אל הכיף האלים והמבטא הכבד שהם סימני ההיכר של ריצ'י, מתווספת גם זוגיות מוצלחת מאוד בתפקידים הראשיים של הסדרה. הורנימן מתמרן מול מנהלת אופרציית הסמים בשטחו, סוזי גלאס (קאיה סקודלריו, לנצח אפי מ"סקינס"), שהיא גם בתו של ראש משפחת הפשע. אף שהשניים הם יריבים בעלי אינטרסים מנוגדים, נוצרת ביניהם כימיה (וכן, גם מתח מיני לא קטן) שמהווה עוגן לסדרה כולה. גלאס לא מתלכלכת, יש לה "אנשים" לכל פעולה, בעוד אדי הוא מי שלא סומך על אחרים לבצע את משימותיו שלו, מדממות ככל שיהיו. המתח הזה מושך אותו בין חיבה לצד האפל של עולם הפשע לבין הרצון להיפטר מהאיום הזה על חייו וחיי משפחתו.
הרעה החולה של סדרות סטרימינג (ונטפליקס במיוחד) היא החופש למלא כמה דקות שרק רוצים, גם אם אין סיבה לכך. נראה ש"הג'נטלמנים" הייתה מסתדרת נהדר עם שישה פרקים בני 45 דקות, אלא שהחמדנות מובילה ל"בטן" ניכרת באמצע העונה. זה לא ש"הג'נטלמנים" מפסיקה להיות מהנה וטיפשית גם בהם, אבל העלילה נמתחת שלא לצורך לעלילות משנה שנראה שנוצרו סתם כי היה זמן מסך למלא. וכך הסיפור המרכזי של הקרב על נשמתו של אדי ואחוזתו תופסים מקום משני שלא לצורך.
עצם שם הסדרה מתכתב עם הקריצה התמידית הזאת של ריצ'י לפושעים מהסוג הראשון, אלה עם הכבוד. אדוארד עצמו אמנם חנוט בחליפות יוקרתיות והסטייל של סוזי מוקפד בכל סצנה, אבל אין שום דבר ג'נטלמני או מכובד בהתנהלות שלהם. לא זה כלפי זו ובוודאי לא כלפי כל יתר העולם. ההיעדר המוחלט הזה של קודים וערכים, הופך כל מהלך שלהם לבלתי צפוי, או לכל הפחות לכזה שיכול להתפתח לכל כיוון אפשרי - מאפיין שבהחלט תורם להנאה מהעלילה.
היופי ב"הג'נטלמנים" טמון בהיותה מוצר רב שכבות. עבור מעריצי ריצ'י, החיבור המחודש עם צוענים תחמנים, פושעים כבדי מבטא וכמובן ויני ג'ונס, ירגיש כמו בימים היפים של סרטיו הגדולים. אלא שעבור מי שמעולם לא חוו את יצירותיו של ריצ'י, אין שום מחסום אמיתי להנאה מכל הטוב הזה. האלימות הפוטוגנית של "הג'נטלמנים", בחיזוק התקציב הנכבד שנפל לידיו הודות לחיבור עם נטפליקס, משלבים קצב משוגע עם צילום מרהיב ועריכה קצבית ומהנה.
"הג'נטלמנים" היא ההוכחה שלפעמים (אבל באמת רק לפעמים) סיפורים שהסתיימו שווים יותר ממה שחשפו בפנינו במקור. זה לא אומר שבכל פעם שנטפליקס תנסה (והיא תנסה) לעשות את זה היא גם תצליח, אבל אלו כבר דאגות עתידיות. בינתיים, אם מאסתם בעבריינים עם כבוד ויוקרה, יש לכם הזדמנות להכיר כמה וכמה ממזרים חסרי כבוד.
כל פרקי העונה הראשונה של "הג'טלמנים" זמינים בנטפליקס.