למרות הכוכבים הגדולים, הסרט הזה בנטפליקס פשוט בלתי ניתן לצפייה

השבוע האחרון של אוגוסט הוא תאריך ידוע לשמצה בלוח ההפצה הקולנועי. כיאה לכך, נשנה את הפורמט הרגיל של המדור והפעם נתחיל באזהרות, ורק אז נעבור להמלצות הצפייה.

ובכן: גולדה, גנדי וג'יימס בונד נכנסים לדיור מוגן. זה נשמע כמו התחלה של בדיחה, אבל זו העלילה של "מועדון הרצח של יום חמישי", סרט טרי שעולה ישירות בנטפליקס בסוף השבוע.

מדובר כמובן בעיבוד לפרק הראשון בסדרת רבי המכר הענקיים של ריצ'רד אושמן. כזכור, העלילה עוסקת בדיירים ובדיירות של כפר גמלאי בריטי, שנמצא באזור פסטרולי ליד הים. אך במקום ליהנות מן הפנסיה, הם מפענחים פשעים. במקרה דנן, מדובר בסדרת רציחות הקשורה בפרויקט פינוי-בינוי בדיור המוגן שלהם. זה נשמע כמו פרשה הלקוחה מדפי מדור הנדל"ן של גבעת אולגה או מקבוצת הווטספ של ועד הבניין שלכם - וזה אכן משעמם כמו שזה נשמע. בין הפנסיונריות בולטת דמותה של אליזבת, מרגלת לשעבר שמשתמשת בכישורי הריגול שלה כדי להערים על הפושעים הצעירים.

מגלמת אותה הלן מירן, שזכתה בעבר באוסקר כשגילמה אליזבת אחרת - אליזבת השנייה בסרט "המלכה". היא גם גילמה לאחרונה את גולדה מאיר ב"גולדה" של גיא נתיב. בצידה מככבים בן קינגסלי, שזכה בעצמו באוסקר על תפקידו הראשי ב"גנדי", ופירס ברוסנן, שלאורך שנות התשעים גילם את דמותו של סוכן 007 בסרטי ג'יימס בונד. הצוות כולל עוד כמה נסיכים ונסיכות של עולם המשחק הבריטי, בהם ריצ'רד אי.גרנט, ג'ונתן פרייס ומי לא. רק ביל ניהיי חסר.

גם השמות מאחורי הקלעים נוצצים. את הסרט הפיקה חברת ההפקה של סטיבן ספילברג, ובשרביט הבימוי אחז כריס קולומבוס, שבעבר היה אחראי לשוברי קופות כמו "שכחו אותי בבית" וגם לשני הסרטים הראשונים בסדרת הארי פוטר, אם כי מאז הקריירה שלו הלכה ודעכה. למרבה הצער, נראה שגם "מועדון הרצח של יום חמישי" לא ישקם אותה.

הלוואי שיכולתי לפרגן. הרי "שכחו אותי בבית" של קולומבוס הוא אחד מן הסרטים האהובים עליי בכל הזמנים, והוא ביים עוד כמה פנינים לא מוערכות דיו, למשל "שרלוק הולמס הצעיר" או "לילה מגניב" ("Adventures in Babysitting"). גם "פיקסלים", אחד מסרטיו האחרונים והמושמצים המסמלים את שלב הדעיכה בקריירה שלו, היה בעיני דווקא מוצלח ומהנה. להלן מירן תמיד מגיעים פרחים וחיבוקים. כמובן שתמיד כיף גם לראות סרט שמפאר את גיל הזהב, ומוכיח שזה לא הגיל אלא התרגיל. ולסיכום, תמיד עדיף לגמור בטוב, והיה יכול להיות נחמד לסיים את אוגוסט עם המלצה חמה, ולצעוד לעבר עונת הסתיו בראש מורם ועם אמונה מחודשת בחיוניות של הקולנוע.

למרבה הצער, צריך להתאמץ קשות כדי לגרד מילים טובות על הסרט הזה. הוא משעמם, מעיק וצולע. אולי הספר היה מותח, אך בגרסה הקולנועית, העלילה שלו משמימה ואזוטרית באופן כמעט תמוה. הטון שלו לא ברור, ונע בין קומדיה בריטית אקסצנטרית ומתנחמדת לדרמה כבדה וגרוטסקית. העיסוק שלו בנושאים כמו ניצול מהגרים ודמנציה שטחי, מאולץ ומפוקפק גם כן. תצוגת הבימוי של קולומבוס מאכזבת וראויה יותר לסדרת טלוויזיה משנות השמונים, וגם השחקנים כולם על טייס אוטומטי. זה נכון גם ובעיקר לשלושת הכוכבים - מירן, ברוסנן וקינגסלי.

בספר הזיכרונות שלו שיצא זה עתה, התסריטאי-במאי לארי צ'רלס חולק חוויות מן העבודה עם בן קינגסלי ב"איירון מן 3" ומספר כי השחקן התעקש שיכבדו את תואר האצולה שלו ויקראו לו כל הזמן "סר בן קינגסלי". אם הוא ימשיך לעשות סרטים כאלה, ייתכן שנאלץ לקרוא לו פשוט "בן".

"מועדון הרצח של יום חמישי" דילג על האולמות ועלה ישירות בנטפליקס, אבל לא נקפח את בתי הקולנוע - יש לנו אזהרה גם בגזרה הזו.

מדובר ב"דיור לא מוגן" ("The Home"). באמריקה, המפיצים הבינו באיזו קטסטרופה מדובר, ולא שצריך איזו חדות עין מיוחדת כדי להבחין בכך. אצלנו, הוא משום מה עולה בסוף השבוע באולמות, אם כי יש להניח שלא יישאר בהם יותר מדי.

כמשתמע מן השם, גם הסרט הזה מתרחש בדיור מוגן. הפעם, במרכז העלילה לא עומדים קשישים אלא צעיר בעייתי, שנידון לעבודות שירות במקום. הוא מתיידד עם הדיירים, ואז מגלה שהם עומדים במרכזה של משימה אפלה. הגימיק הוא שאת הגיבור מגלם דווקא הקומיקאי פיט דייוידסון, שזה בעצם הזוועתון הראשון בכיכובו. כפי שכתבו בלטרבוקס, הוא ניגש למשימה באותה התלהבות שבה מישהו מחכה לאובר שלו. בקיצור, זה לא עובד.

את שמו של התסריטאי-במאי האלמוני לא נציין אפילו, כדי לא לעשות לו בושות. נאמר רק ש"דיור לא מוגן" אכן לא חס על צופיו. הסרט נמצא מתחת לכל ביקורת. הוא נתלה באילנות גבוהים ומתכתב עם סרטים משובחים. ניכרות כאן השפעות מסרטי אימת הגוף של דיוויד קרוננברג, והטוויסט מזכיר את מה שראינו לאחרונה ב"שעת הנעלמים", אבל למרבה הצער, פה התוצאה לא מוצלחת בכלל. התסריט, עבודת הבימוי, תצוגות המשחק, ערכי ההפקה, האיפור, האפקטים, ההקפצות, היומרות וכל השאר - הכל פה תת-רמה.

היה זה קיץ מחריד מכל בחינה, ו"דיור לא מוגן" מסיים אותו בצורה העלובה שראויה לו. הגנו על עצמכם מהסרט הזה.

כמו רבים מן הכוכבים הצעירים הבולטים בדורנו, גם אוסטין באטלר התגלה ב"היו זמנים בהוליווד". את הפריצה המשמעותית שלו ביצע ב"אלביס", הלהיט שעליו היה מועמד באוסקר. הוא גם היה זוכה אילולא התמודד מולו מועמד בלתי ניתן להכנעה, ברנדן פרייז'ר שכיכב ב"הלוויתן" של דארן ארונופוסקי.

עכשיו, באטלר וארונופוסקי מאחדים כוחות ב"נתפסו על חם", שעולה לאקרנים בסוף השבוע. מדובר בעיבוד לספרו של צ'רלי יוסטון, המתרחש בניו יורק של שלהי שנות התשעים. הכוכב מגלם בו צעיר מקליפורניה, שקריירת הבייסבול המבטיחה שלו נגדעה בנסיבות שיתבררו לנו עם הזמן. הוא עבר לניו יורק ועובד שם כברמן, יוצא עם בחורה בגילומה של זואי קרביץ ובסך הכל נהנה מהחיים, עד שהם משתבשים.

זה קורה כשצמד בריונים מחבר העמים מגיעים לבקר את שכנו, פנקיסט בריטי. כשהם מגלים שהוא לא נמצא, הם מטרידים דווקא את גיבורנו האומלל, שכמנהגו עושה את כל הטעויות האפשריות ומסתבך עם האנשים הלא נכונים. כך, הברמן החתיך מוצא את עצמו במירוץ נגד השעון ברחובות ניו יורק, והסכנה ברורה ומיידית: אם לא יצליח לתקן במהרה את השגיאות שלו, אויביו החדשים יפגעו בכל מי שיקר לו.

דארן ארונופוסקי יצר בעבר כמה סרטים מדכאים להחריד - לא רק "הלוויתן" אלא גם "רקוויאם לחלום", המופתי עוד יותר. גם "פאי", "המעיין", "המתאבק" ו"ברבור שחור" לא בדיוק היו סרטים כיפים לחופש הגדול. "נתפסו על חם" הוא ככל הנראה הסרט הכי פחות מדכדך שלו. יש בו לא מעט אתנחתאות קומיות, ואין בו הרהורים על שברו של החלום האמריקאי או כוחה ההרסני של האמנות. המוזיקה מקפיצה ולא מלנכולית, וגם סגנון הבימוי קרוב יותר לזה של מותחן דינמי מאשר של אופרה טרגית. קורים כאן הרבה דברים איומים, אבל מציגים אותם ומקבלים אותם בשיוויון נפש יחסי. בניגוד לסרטיו הקודמים, "נתפסו על חם" הוא לא טרגדיה כולה מהחיים, ואפילו הולך ומתקדם לעבר מה שאפשר להגדיר כהפי-אנד.

עם זאת, "נתפסו על חם" גם הרבה פחות קליל ומבדר מכפי שהטריילר שלו משקר. אל תצפו למעין גרסה מודרנית ל"שיגעון של לילה" של סקורסזי. הפושעים שהברמן פוגש מאיימים להיות חסרי רחמים - ומתברר שהם אכן כאלה. יש בסרט סצינת רצח אחת שהותירה אותי פעור פה, אם כי לכמה שניות בלבד, כי מיד לאחר מכן הוא דילג להרג האכזרי הבא. בקיצור, יחסית לארונופוסקי זה סרט מבדר יחסית, אבל יחסית לז'אנר סרטי ה"לילה מטורף בניו יורק", הוא אלים ולא נעים.

הברמן פוגש במהלך הלילה הרבה אנשים רעים, וכיאה לגיוון הדמוגרפי בניו יורק, התסריט לא מקפח אף קבוצה אתנית. יש בהם שוטרים ופושעים, שחורים לבנים, גברים ונשים, מזרח-אירופאים ואיטלקים, וכן - גם יהודים. שניים מן הגנגסטרים המרכזיים מתגלים כשני אחים חרדים, בגילומם של וינסנט ד'אונופוריו וליב שרייבר. הם יראי שמים, ומקפידים שלא לנהוג בשבת וגם לא להדליק אש, אבל אין להם בעיה לשחוט אנשים בכל שעה ומועד. מה שכן, יש להם אימא יהודייה חמה, בגילומה של קרול קיין האגדית, שלא נותנת להם ולאורח הגוי לצאת בלי שישתו מרק עוף חם, עם קניידלעך כמובן (קניידלעך גדולים ומגעילים כאלה, כמו שהיהודים האמריקאים חסרי המושג מכינים).

הגנגסטרים החרדים מספרים לאימא הדואגת שהחבר החדש שלהם חצי-יהודי. כשהם יוצאים איתו למשימת הקטל הבאה במהלך השבת, השניים מדגישים בפניה שהוא מי שיהיה על ההגה ומרגיעים אותה שהחצי הלא יהודי שלו ינהג. זה בעיני אחד הציטוטים המצחיקים של השנה, ומן המשעשעים בתולדות הקולנוע היהודי-האמריקאי. ובכלל, היהדות תופסת כאן נפח משמעותי יחסית, והסרט מציג את הדמויות היהודיות ואת התרבות שלהם בצורה מרתקת: בתוך כל הערב-רב של התפוח הגדול, הם המאדר-פקרז הקשוחים מכולם, ועם זאת הם גם חמים, משפחתיים ושומרי מצוות, בדרכם.

יהיו מי שיאמרו כי בתקופה כזו, הדבר האחרון שהעם היהודי זקוק לו הוא ייצוג שלו כאלים וחסר רחמים. מצד אחר, לפחות לא מתארים כאן את היהודים כחלשים וחסרי ישע כנהוג בקולנוע האמריקאי. קשה גם להאשים באנטישמיות אושיות כמו הבמאי דארן ארונופוסקי והשחקן ליב שרייבר, שלאורך הקריירה שלהם הפגינו גאווה יהודית וגם זיקה לישראל.

הרחבנו בנושא לא רק מתוך פרובנציאליות, אלא גם כי הוא הממד הכי מעניין בסרט. נכון, "נתפסו על חם" עשוי היטב, והוא מהנה וסוחף לצפייה. עם זאת, הוא לא רק הסרט הכי פחות מדכא של ארונופוסקי, אלא גם הסרט הכי פחות משמעותי שלו, ויש בו גם לא מעט חסרונות, למשל עלילת פשע גנרית למדי ועתירת קלישאות, או שימוש מגוחך ומקומם בדמות שמגלמת זואי קרביץ, ותחושה של "הא, זה הכל?" בסוף הדרך. לא פלא שבניגוד ליצירות אחרות של הבמאי הפורה והמוערך, הסרט הזה לא התחרה בפסטיבלים למיניהם, ולא צפוי לככב בעונת הפרסים.

אז "נתפסו על חם" לא ייכנס לקאנון, וגם לא יככב ברשימת הסרטים הכי טובים של ארונופוסקי. מה שכן, הוא ממחיש שוב את היכולות של אוסטין באטלר - ג'יימס דין החדש, או לכל הפחות בראד פיט החדש. הוא נמצא כאן כמעט בכל סצינה וסצינה, ונושא את הסרט על כתפיו החסונות בפוטוגניות יוצאת דופן, כריזמה מזהירה ונוכחות קולנועית חד-פעמית. גם הפעם זה לא יסתיים בפסלון, אבל קל למהר שלא רחוק היום בו יזכה באוסקר.

"הלילה תמיד מגיע" הוא הפקה מקורית של נטפליקס, שעלתה אצלם בשבוע שעבר ישירות בלי לעבור באולמות הקולנוע. כמו רוב הסרטים המקוריים של שירות הסטרימינג, גם היא זכתה לתגובה ביקורתית פושרת ביותר, והפעם זה לא מוצדק. מדובר בסרט משובח - זו לא יצירת מופת, היא לא מקורית במיוחד והיא בטח לא מרוממת רוח, אבל היא ראויה.

כמשתמע משמו, הסרט משתייך לתת-ז'אנר: סרטים המתרחשים במהלך לילה אחד, שבו הדמות הראשית עוברת מסע עתיר חוויות. לפעמים התוצאה קומית-אבסורדית, כמו ב"שיגעון של לילה" של מרטין סקורסזי, ולפעמים היא אפלה, כמו ב"עיניים עצומות לרווחה" של סטנלי קובריק. "הלילה תמיד מגיע" משתייך ללא ספק לקטגוריה השנייה.

ונסה קירבי הנפלאה מגלמת בו אישה שחייבת להשיג 25 אלף דולר כדי להציל את הבית של משפחתה, אלא שאמה חסרת האחריות וכפוית הטובה מבזבזת את מעט הכסף שיש להם. זה משאיר את בתה בלי ברירה, והיא נאלצת להשיג מזומן בדרכים עקלקלות. זה מתחיל בגניבת הרכב של גבר שמנצל אותה מינית, וממשיך בשדידת כספות וכיוצא בכך, ומכאן והלאה רק הולך ונהיה אפל יותר ויותר. כמעט כל אדם שהיא תפגוש לאורך הדרך יתאכזר אליה באיזשהו אופן, בעיקר הגברים הנקרים בדרכה, והדמות האנושית ומלאת החמלה היחידה בחייה היא אחיה המאותגר שכלית.

את הסרט ביים בנג'מין קארון, איש טלוויזיה בריטי ותיק שבין השאר שיתף פעולה עם קירבי ב"הכתר". כאן הוא מצליח ליצור חוויה מחוספסת, אינטנסיבית, סוחפת ומרתקת. היא קשה לצפייה וקשה לעיכול, אבל לא עוברת את הגבול. יש פה סקס ואלימות בשפע, אבל אלה לא גולשים למחוזות הנצלנות והפורנוגרפיה. הבמאי המיומן מנצל היטב את זירות ההתרחשות בפורטלנד, ועובד היטב עם צוות השחקנים והשחקניות כדי ליצור גלריה עשירה של דמויות משנה מלאות אופי.

חוץ מקירבי, "הלילה תמיד מגיע" מציג גם את השחקנית הוותיקה ג'ניפר ג'ייסון לי, מן הכוכבות ההוליוודיות היחידות שביקרו בישראל מאז טבח השבעה באוקטובר; את איליי רות' היהודי, עוד חובב ישראל ידוע, שבדרך כלל ידוע כבמאי וכאן מגיח כשחקן; את רנדל פארק הזכור בין השאר מכמה סרטי מארוול; את ג'וליה פוקס שהופיעה ב"יהלום לא מלוטש", שהסרט הזה מזכיר קצת; וכאח המאותגר, את זאק גוטגסן שגילם תפקיד דומה ב-"The Peanut Butter Falcon" המהולל.

ב"הלילה תמיד מגיע" אין יותר מדי היגיון פנימי והסוף שלו לא מתגמל, אבל בסך הכל מדובר במותחן אפל עשוי לעילא, שלא מהסס להביט למציאות האכזרית בפנים ולהראות עד כמה החברה שלנו מתעמרת בחלשים, בעיקר אם הן נשים. מסתמן שהסרט הולך להתאדות באותה מהירות שבה עלה וחבל שכך. מה שבטוח, קירבי ממחישה בו שוב למה היא אחת השחקניות העסוקות כרגע. מעריציה יכולים לראות אותה כעת גם ב"ארבעת המופלאים" החדש ובקרוב גם ב-"Eden" עטור הכוכבים של רון הווארד.

אוגוסט מזוהה כחודש קליל וכיפי, כזה שבו התכנים מתאימים את עצמם למוח שנמס, אבל לא כך השנה. להיט הענק הטרי "שעת הנעלמים" הוא מותחן אימה אפל. "טרופקינה" שעלה לאחרונה הוא מן הסרטים הישראלים הקשים אי פעם. על "הלילה תמיד מגיע" כבר דיברנו, ועכשיו מגיע גם "להחזיר אותה", סרט אימה שיאתגר גם את מי שיש לו קיבה חזקה במיוחד, ועלה אצלנו באולמות בשבוע שעבר. את הסרט ביימו צמד האחים האוסטרלים דני ומייקל פילופו. לפני שלוש שנים, השניים הגישו את עבודת הביכורים שלהם, "Talk to Me", שזכתה להערכה ולהצלחה שהיא לא הייתה ראויה להן, וגם לשם עברי יצירתי - "נגעת נרצחת". הסרט החדש זכה לתהודה גדולה עוד יותר, והפעם גם לתרגום מילולי - "להחזיר אותה". בכל מקרה, בשנה עמוסה בלהיטי אימה, הוא בכל זאת השכיל לבלוט. לפי אגרגטור הביקורות רוטן טומטוז, הוא נמצא כרגע במקום ה-15 ברשימת הזוועתונים הכי מוערכים ביקורתית של 2025.

"להחזיר אותה" עוסק באח ואחות, שניהם יתומים מאם. האבא מתעלל בנער, אך אחותו לא מבחינה בכך כי היא לקוית ראייה. כשהאב הולך לעולמו, השניים עוברים לידיה של אימא אומנת, שגם היא חוותה אובדן כשבתה מתה בטביעה. בגילומה של סאלי הוקינס המהימנה כתמיד, היא מצטיירת בתחילה כאישה מהוגנת ומסורה שדואגת לרווחתם של הילדים, אלא שאז מתברר כי האבל על בתה הוציא אותה מדעתה. היא מעורבת בריטואלים מזעזעים, בהם לוקח חלק גם ילד אילם שעליו לקחה חסות.

בין הילדה שלא יכולה לראות והילד שלא יכול לדבר, הולכת ומתפתחת לנגד עינינו סדרת אירועים אלימים, שהבמאים מתארים בצורה גרפית ומפורטת. "להחזיר אותה" משלב בין כמה תתי-ז'אנרים של האימה, ובהם אימת גוף ואימה הקשורה בכתות ובעל-טבעי.

אפשר לשפוט את "להחזיר אותה" בשתי דרכים: ניתן לראות בו סרט חזק ועוצמתי בכיכובה של שחקנית יוצאת מן הכלל, העוסק בצורה אנושית ומרסקת לבבות בחוסר יכולתה של אימא להתמודד עם מותה של בתה. מנגד, מפתה גם לחרוץ את דינו כסרט מרושע, סדיסטי ונצלני, המתעלל בצורה פרובוקטיבית וחסרת פואנטה בילדים חסרי ישע.

אני, בטוב לבי, בוחר ללכת עם האופציה הראשונה - ובכל זאת, בתקופה מלאת סרטים קיצוניים, ובשנה עתירת סרטי אימה מרחיקי לכת, "להחזיר אותה" מותח את הגבולות יותר מכולם, ובמזרח התיכון של קיץ 2025 הוא נראה גבולי במיוחד. קשה, גם אם לא בלתי אפשרי, להגן על מה שמעוללים בו לילדים ועל הצורה בה זה קורה, ויותר מכך עדיף לא להוסיף.

אנחנו בעד להקרין הכל ולראות הכל, ונגד צנזורה מכל סוג שהוא, ובכל זאת: ייתכן ש"להחזיר אותה" הוא מקרה נדיר של סרט שעדיף היה לא להפיץ. לפחות לא פה, לפחות לא עכשיו.

גם כשהעולם משתגע והכל מתהפך, יש דברים שלא משתנים. אחד מהם הוא הנטייה של הוליווד להפיק אינסוף עיבודים מחודשים וסרטי המשך, ונקודתית יותר - החיבה ארוכת השנים שלה למותג "שישי הפוך", שהתעשייה לא מסוגלת להוריד ממנו את הידיים.

כזכור, "שישי הפוך" התחיל בשנות השבעים כספר של מרי רוג'רס, על אמא ובת שמתחלפות זו בגופה של זו למשך זמן קצר, שדי בו כדי ללמד אותן על הפרספקטיבות השונות שלהן ולהבין אחת את השנייה טוב יותר. באמצע אותו עשור הגיע העיבוד הקולנועי הראשון, עם לא אחרת מאשר ג'ודי פוסטר הצעירה. בשנות התשעים היה סרט טלוויזיה, וב-2003 חזינו בעיבוד המצליח והאהוב מכולם, ובכלל סרט מאפיין של אותה תקופה, הפעם עם לינדזי לוהן כנערה וג'יימי לי קרטיס כאמא.

וזה לא נגמר: לאחרונה, עלה כאן לאולמות "שישי הפוך יותר", שהוא המשכון לקלאסיקה המודרנית. ג'יימי לי קרטיס עדיין פה, כשעכשיו היא על תקן של שחקנית זוכת אוסקר, ובצידה חוזרת גם לינדזי לוהן, שממשיכה את הקאמבק המפואר שלה, ויש לציין שנראית פשוט נפלא - חיונית, מלאת חיים ומפיצת אור. איזה כיף.

כיאה לשמו, "שישי הפוך יותר", וכנהוג בהמשכונים הוליוודיים בשנים האחרונות, הסרט מוסיף עוד דמויות וסיבוכים. הנערה בגילומה של לוהן, שהייתה רוקיסטית בפרק הקודם, עברה לאחורי הקלעים של תעשיית המוזיקה. היא כבר אמא בעצמה - אם יחידנית לנערה בערך באותו גיל שבו היא הייתה בקלאסיקה ההיא. אמא שלה, בגילומה של ג'יימי לי קרטיס, היא עכשיו סבתא, וממשיכה לעבוד כפסיכולוגית המתמחה בין השאר בהדרכת משפחות והורים. בין השאר, התסריט הוא סאטירה על תרבות העצות וההדרכות המודרנית.

הסאגה המשפחתית לא נגמרת פה. הדור השלישי למשפחה חולקת מעבדה בתיכון שלה עם תלמידה חדשה שהגיעה מן האי הבריטי, עם מבטא מצוחצח וסיפורים על בן זוג צרפתי וחוויות בשבוע האופנה. השתיים לא סובלות זו את זו, ואז נחשו מה קורה? מתברר שלבריטית הזו יש אבא חתיך ופנוי גם כן, וכמובן שהוא פוגש האמא בגילומה של לוהן, והם הופכים לזוג, וכולם למשפחה אחת גדולה.

יש בסרט שלל מעלות. קודם כל, הוא מצחיק. יש בו כמה בדיחות מבריקות, רובן על חשבון הזקנים שראו את הסרט הקודם בצעירותם, למשל - "פייסבוק הוא מאגר מידע של קשישים". הוא גם חכם. מעבר למסרים המובנים מאליהם על חשיבותה של המשפחה, יש בו רעיון מורכב יותר - שחוויה האנושית היא אוניברסלית, ולכן זה הגיוני לשמוע נערה בריטית מדברת בקולה של סבתא אמריקאית, ולהפך. בסופו של דבר כולנו רקמה אנושית אחת חיה, עם אותם שאיפות ופחדים, רק בסיטואציות ובנסיבות שונות.

גם הליהוק משובח. על קרטיס ולוהן כבר דיברנו. את הנערה האמריקאית מגלמת ג'וליה באטרס, שפרצה כילדת פלא ב"היו זמנים בהוליווד" של טרנטינו, בו חלקה סצינה בלתי נשכחת עם דיקפריו. עם הזמן, הולך ומתברר כמה אדיר היה הקאסט הצעיר של הסרט הזה - כזכור, הוא כלל גם את סידני סוויני, מייקי מדיסון, אוסטין באטלר ומרגרט קוואלי. איזו נבחרת עתודה מדהימה. אחר כך, באטרס גם גילמה את אחת האחיות של ספילברג ב"הפייבלמנים", וכאן היא עושה את תפקידה הקולנועי המשמעותי ביותר. את הבריטית מגלמת סופיה האמונס, שהיא בכלל אמריקאית, וזה התפקיד הבולט הראשון שלה על המסכים. בכל מקרה, שתיהן קצת מזייפות בהתחלה, אבל הסרט משתפר והן משתפרות איתו בצורה דרמטית, ובסופו של דבר מרימות אותו ומשאירות רושם מעולה. זכרו את השמות הללו כי כנראה עוד נשמע עליהן.

את התסריט כתבה ג'ורדן ווייס וגם מאחורי המצלמה עמדה אישה, נישה גנטרה, הזכורה בין השאר מן הקומדיה החביבה "לייט נייט" שיצאה בשלהי העשור הקודם, והיא הבמאית הראשונה בהיסטוריה של המותג "שישי הפוך". השילוב בין התסריט השנון, הבימוי המיומן, והליהוק המוצלח מוביל לחווית צפייה מדליקה וכיפית. בזכות האנושיות שלו וטוב הלב שבו, והאמונה שלו בחשיבות החיים ביחד, הסרט גם מחמם לב ומעורר השראה - מצרך חשוב בימים אלה.

נכון, הוא קצת חורק בהתחלה, אבל "שישי הפוך יותר" מתהפך לטובה, והולך ומתרומם עד הסיומת המרגשת, הקשורה בשיר שכתבה האמא. מוזיקה משחקת תפקיד חשוב בסרט. הפסקול נפלא. הוא כולל חידוש ל-"Take Me Away", הלהיט הנפלא מהסרט הקודם. יש בו גם אזכור לספייס גירלז, הזוכות לעדנה קולנועית בזמן האחרון - מזכירים אותן גם ברגע השיא של סרט האימה הטרי והמדובר "צמודים". באופן פחות בנאלי, מצטטים בו גם את צ'מבוובמה באופן שיעביר צמרמורת בילדי הניינטיז, והכי חשוב - יש בו בדיחה מוצלחת על קולדפליי.

מן הסתם, התסריט כלל את הבדיחה הזו עוד לפני שידע עד כמה טרנדי יהיו הלצות על קולדפליי בעונה הנוכחית, מה שמחזק עוד יותר את מעמדו של "שישי הפוך יותר" כסרט הכי נכון לקיץ 2025.