13 שנה אחרי שכוכב להקת "הכל עובר חביבי" יובל דור סיים את דרכו בלהקה והוחלף בזמר צעיר, הוא השתתף באיחוד סודי ופרטי של הלהקה הוותיקה שהתקיים לפני חצי שנה. איש לא ידע כמובן על האיחוד הזה כי הוא התקיים במסגרת מסיבת יום הולדת ה-75 של חבר ומפיק הלהקה, קיקי רוטשטיין, בביתו שברמת השרון בפני קרוביהם בלבד. זה היה רגע יוצא דופן, והוא הצליח לרגש מאוד את הקהל במקום.
"הגענו לבית של קיקי. התארחו שם חברים ובני משפחה והם כל כך התרגשו", נזכר חבר הלהקה עמי מנדלמן. "באופן ספונטני, יובי תפס גיטרה - ושרנו הכל. אפילו שרנו את 'עודני ילד' ששלומית לא רוצה לשיר בהופעות. הפתיע אותי שהוא זוכר את האקורדים והקולות. זה היה רגע של אמת. אפילו שלומית פרחה. זה היה גדול. ההרמוניות היו מדהימות".
שלומית אהרון: "נכון. אני תמיד אומרת שמה שהכי מחבר אותי ללהקה זה ההרמוניות".
למרבה הצער, הקסם באותו איחוד סודי של "חביבי" עם יובל באירוע הפרטי לא צפוי להבשיל לאיחוד בהופעה פומבית, לפי שעה. גם העובדה שהשנה מציינת "הכל עובר חביבי" 50 שנה להיווסדה והעובדה שבעת מלחמה הצורך בנוסטלגיה הולך וגובר, לא משנות את התמונה. עם זאת, לרגל היומולדת העגול ללהקה המיתולוגית, קבלו את הדבר הכי קרוב לזה: איחוד נדיר לריאיון עם ארבעת המופלאים. זו פעם ראשונה מזה שנים שבה כל חברי הלהקה, כולל יובל, מתראיינים באותו חדר ומצטלמים ביחד. בריאיון נרחב, מקיף וחשוף במיוחד הם מדברים על הכול: הלהיטים הגדולים, המשברים, הריבים הסוערים, ההישגים והפספוסים - ובראשם כמובן החמצת השיר "הללויה".
"הכל עובר חביבי" נוסדה ב-1975 עבור מופע בעל אותו שם שבבסיסו גרסאות כיסוי ללהיטי שנות ה-50. המפיק אמנון ברנזון חיבר את שלישיית "אף אוזן גרון", ששירתו יחד בלהקת חיל התותחנים - יובל דור, קיקי (צבי) רוטשטיין ועמי מנדלמן (המוכר יותר כ"ההוא עם השפם") - עם שלומית אהרון, שהייתה סולנית להקת פיקוד מרכז. את המופע ביים צדי צרפתי, ערך אהוד מנור וניהל מוזיקלית של אלדד שרים. המופע זכה להצלחה גדולה ובעקבותיה הם הפכו בהמשך ללהקה.
"לא ידענו שנצליח", אומר יובל. "אהבנו לשיר ביחד כשלישייה אבל זה לא התרומם. ואז הצטרפה שלומית ומשהו קרה".
שלומית: "הם באו אליי כדבוקה צבאית, הם היו בתותחנים ביחד, היו מאוד מגובשים. אני הייתי מאוד מופנמת וביישנית מולם. הרגשנו שאנחנו מאוד שונים כבני אדם. לא התכוונו להקים להקה אלא להעלות ערב שנקרא 'הכל עובר חביבי'. הבאנו משהו אחר. עשינו את ההצגה בהנחיית צדי, בצורה פארודית".
עמי: "רק צדי יוכל לאחד אותנו היום".
ההצגה בה התחילה הלהקה הדביקה בה זיהוי תיאטרלי שהמשיך ללוות אותה שנים רבות. "היה לנו מאוד קשה להיחלץ מהתדמית הקברטית שצדי יצר, שנשארה עד היום", אומר יובל, וקיקי מוסיף: "לקח הרבה זמן עד שהגענו ליצירה מקורית חביבית חדשה".
בשנת 1976 כתבה להם נעמי שמר את השיר "החגיגה נגמרת" ולימים היא כתבה להם גם את להיטם "האורח" ("טנא ירוק"). כשאני מבקש מהלהקה לספר על הקשר שלהם עם שמר, אומר יובל: "אני לא הייתי במיוחד מחובר אליה. אמא שלי מאוד אהבה אותה. אני גדלתי על הביטלס והנדריקס. אבל היה חיבור מיסטי אליה".
אם היו עושים סרט ביוגרפי-עלילתי על סיפורה של "הכל עובר חביבי" - מה הייתה סצנת הפתיחה?
שלומית: "אני הייתי מתחילה את הסרט בזה שארבעתנו עומדים ונותנים איזו הרמוניה מדהימה של שירה כמו שפעם חיברה אותנו, כדי להבין מה הייתה המהות שלנו, השירה. כל השאר זה מסביב".
קיקי: "לדעתי הסרט צריך להתחיל בנקודת הפגישה שלנו היום, אחרי 50 שנה, ואז יש פלאשים לאיך זה התחיל".
עמי: "כדאי יהיה להתחיל את הסרט עם סיפור 'הללויה'. קשה לתאר את גודל השבר שהסיפור הזה יצר. שבר קשה, קשה, קשה".
שלומית: "כן, אתה מרגיש שכל המהות של הלהקה מתרכז ב'הללויה'? חבל, היו כל כך הרבה דברים מאושרים".
הסיפור המיתולוגי הזה בהחלט ראוי לפתוח סרט, גם בגלל שהפך לאחד הפספוסים הגדולים ביותר בתרבות הישראלית. נזכיר כי "הללויה", שכתבה שמרית אור והלחין קובי אשרת, הוגש במקור כמועמד להשתתף בפסטיבל הזמר והפזמון 1978 (שהשיר הזוכה בו ייצג את ישראל באירוויזיון) בביצועה של "הכל עובר חביבי", אבל לא התקבל לתחרות. לקראת האירוויזיון הבא, השיר הוגש שוב לוועדה לבחירת השירים לפסטיבל הזמר והפזמון 1979 ועדיין היה מיועד ל"חביבי". במהלך החזרות על השיר, החליטה הלהקה לוותר עליו. אשרת נאלץ ליצור את להקת "חלב ודבש" כדי שתבצע אותו. בעבר סיפרה הלהקה סיפור ביזארי לפיו "הכל עובר חביבי" ויתרה על השיר בגלל תאונת התחשמלות של שלומית אהרון. לימים הודתה שלומית כי הסיפור לא נכון, ואמרה שהיא אמנם באמת קיבלה מכת חשמל אבל ויתרה על השיר בגלל חילוקי דעות בין חברי הלהקה. השיר בביצועה של חלב ודבש זכה באירוויזיון באותה שנה והפך לאחר השירים הישראליים הגדולים בכל הזמנים.
שלומית: "היינו אז באיזשהו מצב של המון חילוקי דעות. לא הסתדרנו בינינו כל כך. אני גם תמיד הייתי עם רגל אחת בחוץ, כי רציתי תיאטרון. אנחנו נורא הצלחנו ולא היינו מספיק שמחים, זאת הייתה התחושה שלי".
עמי: "אל תדברי בלשון רבים".
שלומית: "אני לא הייתי מספיק שמחה בשביל להיות הרבה שנים בקבוצה שאני לא מרגישה שאנחנו באותו ראש. אני באמת מנסחת את זה בצורה עדינה. זה גרם לזה שלא רציתי להיות יותר בלהקה. גם הבנתי שאם אנחנו עושים 'הללויה' אנחנו הולכים לעוד סיבוב של הצלחה מאוד גדולה, והצלחה גדולה קשה מאוד לעצור. הרגשנו את הפוטנציאל של הדבר".
בעבר אמרת שאת לא מתחרטת על זה שדחית את "הללויה". אין בך אפילו קצת חרטה?
שלומית: "אין לי שום סיבה להתחרט. זה לא רלוונטי לי לחיים. אם אחרי זה הכל היה נעצר ולא הייתי עושה עוד דברים נהדרים, אולי הייתי חושבת להתחרט. אבל מכיוון שבאמת עשינו כל כך הרבה דברים נהדרים אחרי זה, אין לי שום סיבה להתחרט. אני גם לא מאמינה בחרטות. אני מאמינה שאם זאת הייתה ההחלטה שלי, הייתה מספיק סיבה בשביל זה".
שלומית אמנם אינה מתחרטת על ההחלטה, אבל הצער על הוויתור על "הללויה" עדיין קיים בלהקה גם 45 שנה מאז הפספוס הגדול, וכשזה מגיע לעמי מנדלמן - נוסף גם רגש כעס גדול על שלומית שלא הסירוב ההוא. "יכולנו להפוך ללהקת אבבא ולהרוויח מיליונים", הוא אומר. "קובי אשרת אמר לי בזמנו, מה אכפת לכם, תשירו את זה שלושתכם עם גלי עטרי".
יובל: "אני לא ידעתי על זה".
שלומית, היית מפרגנת לבנים לשיר עם גלי?
שלומית: "לגמרי".
קיקי: "אי אפשר לדעת אם במקרה שהבנים של חביבי וגלי עטרי היו שרים את 'הללויה' - היינו זוכים באירוויזיון".
עמי: "אני חושב שאם היינו מבצעים את זה עם גלי או עם שלומית, היינו חוזרים עטורי הצלחה, ועכשיו היינו במצב נהדר. בבנק בטוח הופסדו מיליוני דולרים. זה יכול היה להיות קריירה בינלאומית".
שלומית: "אבל גם אם זה היה קורה, הייתי לא מאושרת. אם היינו עושים את 'הללויה' היינו מתפרקים. בזכות המשבר הזה המשכנו עוד שנים רבות".
"עמי, אני רוצה להגיד לך משהו שלא אמרתי באף ריאיון, ואולי אני אתחרט", מוסיפה שלומית. "אם ב'הללויה', שכל כך כואב לך, היית בא אליי והיית שואל אותי: 'מה מפריע לך?' - יש מצב שלא היינו צריכים שום משבר, והיינו ממשיכים. אבל אף אחד ממכם לא שאל אותי אז 'מה מפריע לך?'".
כשנה וחצי אחרי ש"הכל עובר חביבי" התחילו להופיע, גילו שלומית ויובל זה את זה, ובשנת 1980 התחתנו. הם הביאו לעולם שני ילדים, ואחרי 22 שנה הם התגרשו.
קיקי ועמי, קינאתם ביובל שהתחתן עם שלומית?
קיקי: "לא קינאתי, ההפך, אני חושב שזה המזל שלנו. זה ששלומית התחתנה עם יובל עשה טוב לנו, כלהקה, כי היא לא עזבה את הלהקה בגלל זה. אבל זה עשה פחות טוב לה, כאמנית".
עמי: "לא קינאנו. זה היה לטובתנו. יובל, בהיותו בעלה, יכול היה להרגיע את שלומית".
יובל: "בשלב מסוים, עיכבתי את שלומית. בגלל שהיינו תלויים ב'חביבי' לפרנסתנו. יכול להיות שאלמלא הנישואים, שלומית הייתה משתחררת לעשות יותר דברים".
לאחר שזכו בפסטיבל שירי הילדים עם השיר "עודני ילד", שלמרבה הצער רבים טועים לחשוב שזה שיר של הראל סקעת במקור, בשנת 1981 הלהקה בכל זאת הגיעה לאירוויזיון, שהתקיים באירלנד, עם השיר הענק "הלילה", שכתבו יובל ושלומית והלחין שוקי לוי. הם סיימו במקום השביעי. "אני הופעתי ממש עד החודש התשיעי, ילדתי - ושבועיים אחרי הלידה כבר הייתי באולפנים להקלטת תקליט ילדים עם קובי אשרת. זה עשה לי מאוד טוב. המטרה שלי בחיים הייתה לנהל חיים אישיים לצד הקריירה ולא לוותר על שום דבר", אומרת שלומית.
הופעתם באירוויזיון באירלנד, והשנה היא אחת משורת מדינות - לצד סלובניה, איסלנד, הולנד וספרד - שהודיעו שיפרשו מהאירוויזיון אם ישראל תשתתף בו, בגלל המלחמה בעזה.
שלומית: "זה מאוד עצוב, כי מוזיקה באמת הייתה פעם הדבר המאוחד. באירוויזיון פעם לא הייתה פוליטיקה וכולם התאחדו. ועכשיו המלחמות נכנסו גם לדבר המאחד הזה".
יובל: "זה רק מראה איך המפעל הציוני מנוהל. זה הכל. אם המפעל פושט רגל ולא רוצים לקנות ממנו, צריך לבדוק מי מנהל אותו?".
עמי: "ראש ממשלתנו נתניהו הוא נזק, והגזענות בפוליטיקה בעולם חזרה לאופנה. כל הסיפור של המין האנושי די הולך פארש".
שלומית: "שמעתי את אחת האימהות של אחד החטופים אומרת 'מדינת ישראל צריכה עזרה'. אני כמעט בכיתי כששמעתי את זה, כי אני ממש חושבת שאנחנו עושים דברים לא נכונים ואנחנו צריכים עזרה, שמישהו יבוא מבחוץ ויעשה את הדברים הנכונים".
אחרי התקליט המצליח שהוצאתם עם ירוסלב יעקובוביץ', "לעבור את הגבול", הקלטתם איתו אלבום נוסף - וגנזתם אותו. למה הוא נגנז ומה הסיכוי שתוציאו אותו?
שלומית: "לא נוציא אותו".
קיקי: "חברת התקליטים לא הבינה את התקליט הזה, הם חשבו שהוא לא מספיק מסחרי".
עמי: "יש שם שיר שכתב אהוד מנור, 'שקט מתוח', בעקבות מלחמת לבנון, שאי אפשר לפרסם אותו כי הוא כל כך כואב. טקסט חזק: 'הגענו הנה יחד/ אשמה רובצת עלינו/ הדריך אותנו פחד/ גם אם עץ הדעת נעקר מזמן'. תקשיבו, אתם פסיכים! אתם פסיכים שאתם לא רוצים להוציא אותו עכשיו!".
אחרי שעמי קרא לשאר חברי להקתו "פסיכים", אומרת שלומית: "עכשיו אתה רואה למה התפרקנו. זאת ההווייה שמאוד קיימת כשאנחנו ביחד, כל אחד מרגיש אחרת וזה מגיע לאמוציות ולעימותים".
המריבות ביניכם, שלומית ועמי, מזכירות שהיו עשר שנים בהן לא דיברתם.
שלומית לעמי: "אם אני רוצה לעבוד איתך, צריכה להיות בינינו הבנה".
עמי: "אני מרגיש משפחה איתך".
שלומית: "אני מרגישה שאני במשפחה עם אח שאני בריב איתו, שאני לא בהבנה איתו. אז אפשר ללכת".
עמי: "הדבר המכאיב לי הוא שמעולם לא האזנת לשיר שלי ולא רצית לעבוד איתי ביחד על איזה שיר. אני מרגיש שזה פועל יוצא שאת הרגשת מאויימת ממני. פעם באתי אלייך הביתה, רציתי שאולי נעשה משהו ואמרת לי, כאילו בהומור: 'עמי, קודם כל - לא. איזה קפה אתה רוצה לשתות?'".
שלומית: "כי לא רציתי יותר".
עמי: "את שומרת לי טינה".
שלומית: "אני לא מסתדרת איתך".
עמי: "אם שלומית אהרון הייתה נותנת לי עוד שיתוף פעולה, זה היה משמח אותי. אני חושב שהיא ברברה סטרייסנד".
ב-1984 העלתה הלהקה את המופע "הכל לא עובר חביבי", ובאותה תקופה הוציאה את הלהיטים "האורח" ו"בלוז מדרגות הרבנות" שהכותב המפתיע שלו העיתונאי אמנון דנקנר. בהמשך, ניסיונות הלהקה לאמץ קו רוקיסטי לא צלחו והאלבום "נחיה ונראה", שהפיק מיקי גבריאלוב ויצא ב-1988, נכשל מסחרית. בסוף שנות השמונים פרשה שלומית מהלהקה לקריירה עצמאית. ניסיונות להחליף אותה בזמרות אחרות - אתי קארי ואחר כך שרונה נסטוביץ', לא זכו להצלחה. "זה היה ברור שזה לא יצליח איתן", אומר עמי. בתחילת שנות האלפיים הפסיקה הלהקה את פעילותה - ושלומית ויובל התגרשו. יש הסבורים שהפירוק של חביבי סימן את תחילת הסוף של נישואיהם. שלומית אמרה בעבר: "כן, ללהקה היה חלק בזה".
שלומית ויובל, נפרדתם לפני כ-25 שנה, יש לכם שני ילדים. שמרתם על קשר טוב?
יובל: "אין לנו קשר הדוק יומיומי. אני מרגיש שתמיד היה בינינו הרבה כבוד והערכה וגורל משותף. אבל אנחנו בעולמות מאוד שונים ולא מתראים. לפני כמה ימים התקשרתי אליך, שלומית, ואמרת לי: 'אני לא רגילה שאתה מתקשר אליי'".
מאז שיצאה שלומית לקריירת סולו, קיקי משמש כמנהל והמפיק שלה. הקירבה ביניהם הולידה בתעשייה שמועה שהיה ביניהם גם קשר רומנטי. בריאיון קודם לוואלה תרבות, לפני שלוש שנים, שלומית הכחישה את השמועה הזאת בתוקף. "נוצר פה רושם מוטעה. קיקי הוא המנהל האישי שלי ולא בן הזוג שלי. אנחנו עובדים ביחד בהרמוניה גדולה, אנחנו נמצאים הרבה ביחד בענייני עבודה, ככה שיכול להיות שנוצרה אי הבנה באמת", אמרה אז.
באופן מפתיע, קיקי המפיק והמנהל של שלומית התנגד לזה ששלומית תוציא אלבום סולו, ודווקא הנמסיס שלה בלהקה עמי תמך ברעיון הזה. איך אתם מסבירים את זה?
עמי: "אני אמרתי לקיקי, חובה לעשות לה תקליט סולו!".
קיקי: "פחדתי שאם היא תעשה תקליט סולו היא תלך מאיתנו".
בשנת 2006 ההרכב המקורי של הלהקה התאחד לסיבוב הופעות, שוב בבימויו צדי צרפתי. "קראו לזה 'שלומית אהרון מארחת את הכל עובר חביבי'. אני אמרתי, איזה מין שם זה לקאמבק?", אומר עמי. שלומית משיבה: "זה בדיוק העניין, אתם רציתם לחזור ללהקה, אני לא רציתי". עמי: "היה לי קשה לספוג את זה".
שלומית מוסיפה: "אחרי שהתפרקנו, קיקי ואני המשכנו יחד, במשך 15 שנה קיקי הפיק אותי בהרבה דברים, עם יבגני שפובלוב, ושלושת הטנורים. התקדמנו במקצוע, בזמן שעמי ויובל בעצם לא היו בדיוק במקצוע. לכן באיחוד, קיקי ואני הרגשנו כבעלי הניסיון ובחוויה שלי עמי ויובל הרגישו שאנחנו חוזרים 15 שנה אחורה וממשיכים את מה שהיה. לכן הם פתאום לא כל כך הבינו את קיקי ואותי".
קיקי: "אני זוכר ששלומית הייתה עומדת והפריעו לה התנועות שלנו על הבמה, חוזרים לדפוסים של פעם, זה הוציא אותה מדעתה".
שלומית: "אני הרגשתי שיש דברים שעשינו כשהיינו צעירים, בני 25, ופחות מתאימים לגיל 55, כמו ההעמדה. הצורך שלי היה פשוט להתחבר כאנשים בוגרים, פשוט לשיר יפה. הרגשתי שהתנועתיות כבר לא לגילנו. כשאתה מנסה להיות כמו שהיית בגיל 20 זה עלול להיות פאתטי".
בשנת 2012 הכל עובר חביבי חזרה לסיבוב הופעות, אולם את תפקידו החשוב של חבר הלהקה המקורית ואחד ממייסדיה, יובל דור, תפס זמר צעיר בשם משה סימן טוב. יובל, למה לא המשכת עם הלהקה?
יובל: "אני מאמין שלכל אחד מאיתנו יש שליחות. שלומית נולדה זמרת. היא קיבלה מתת אל. אני אף פעם לא ראיתי את עצמי כזמר בלבד. תמיד היו בי עוד דברים. חיפשתי עוד דברים בתחומים של חינוך, אינטלקט ותקשורת".
למרות כישרונו של משה סימן טוב, המהלך נראה מוזר לחלק מהקהל שלכם.
שלומית: "זה ברור שחביבי זה עם יובל. אני חושבת שהקהל באמת היה מעדיף שיובל יופיע עם הלהקה אבל הקהל מקבל את הדין. משה באמת מקסים והוא נכנס אלינו בצורה מאוד יפה ואינטלגנטית".
קיקי: "עד היום כשאנחנו עולים עם משה לבמה יש ליחשושים כאלה. נתחיל בזה שאין מחליף ליובל. הצניעות של משה זו הגדולה שלו. הוא השאיר את האגו בבית. והוא ממלא אולמות גם לבד".
בתום הצילומים לוואלה - סשן צילומים ראשון שלהם עם יובל מזה שנים רבות - אני שואל איך זה הרגיש. "תמיד כשאנחנו נפגשים אחרי הרבה שנים יש איזו תחושה טבעית כזאת", אומרת שלומית. יובל ממשיך אותה: "תחושה של משהו מוכר, כאילו לא עברו שנים".
נו, אז אחרי שהסכמתם לראשונה מזה שנים להתאחד לריאיון ולצילום עם יובל באותו חדר, מה הסיכוי שיהיה גם איחוד בימתי?
שלומית: "עשינו כבר איחוד. אחרי 15 שנה בהן הופענו ועוד 15 שנה אחרי שנפרדנו, עשינו איחוד לשנתיים - ואז הבנו למה נפרדנו".
עמי: "אל תדברי ברבים".
שלומית: "הקואצ'ר שלנו ברח בגללך".
חברי להקת מטאליקה הלכו פעם ביחד לפסיכולוג - ו'חביבי' הלכו ביחד לקואצ'ר! למה הלכתם אליו ועל מה שוחחתם איתו?
שלומית: "היינו מודעים לכך שנפרדנו כי אנחנו שונים ויש משהו שצריך בירור ואיחוי ואנחנו צריכים עזרה. היה לנו אז רצון שזה יחזיק מעמד, ושלא ניתקל שוב בבעיות שהיו קודם. אחרי האיחוד, הופענו שנתיים בהצלחה רבה, אבל נאלצנו להיפרד כי לא מספיק עבדנו על המטרות שלנו. לכל אחד מאיתנו היה חזון שונה ומטרות אחרות. לדעתי היה צריך לדבר על השאלה אם אפשר ליצור מחדש מטרה משותפת ביחד. זה לא בדיוק הצליח איתו".
עמי: "בקיצור, הוא לא היה איש מקצוע הכי טוב. עובדה שזה לא צלח".
שלומית: "הוא היה איש מקצוע טוב אבל האתגר קשה מדי".
בתקופות של משבר מתגברת הנוסטלגיה לימים טובים יותר ולכן גם מתרבים האיחודים בתרבות. איחוד הכבש ה-16 למשל הוא הצלחה אדירה.
שלומית: "אני לא מרגישה את עצמי נוסטלגית, למרות שאני מתייחסת לדברים שעשיתי בעבר ולמרות שאני מרגישה בהופעות שהקהל זקוק לרגעים הטובים".
יש רגעים בלתי נשכחים שילוו אותך כל החיים. המופע של הכבש השישה עשר הוא כזה
יובל: "ככל שהשנים עוברות, יש את הרצון להיות כמה שיותר שלם עם מה שאתה עושה. אני חושב שכל אחד מאיתנו מצא את האפיקים שלו. נניח קיקי גם מפיק, שלומית הלכה לעולמות של המון שותפויות עם הרבה הרכבים, עמי הלך לעולמות של דיבוב, אני הלכתי לעולמות של חינוך והרצאות. אני מרגיש שממש עברתי עולם".
אולי איחוד עם יובל זה רק עניין של הצעה כספית - אם יבוא מפיק עם סכום מכבוד, כולם יגידו כן?
קיקי: "אני מצד ההפקה חושב שיש ערך ל'חביבי', ערך נוסטלגי ותרבותי שצריך להזכיר אותו עוד פעם. מתי זה יקרה? אני לא יודע, כשיתאים לכולנו. אם זה יקרה, אני אשמח שתבוא הצעה אמיתית לפורמט שכולנו נרגיש בו נוח ולא נהיה בהורדת ידיים, וכל אחד מהמקום שלו ייתן כבוד לצרכים של השני, ואז נוכל לעשות סיבובון".
שלומית: "לי אין צורך לחזור אחורה. באמת כל אחד מאיתנו עושה דברים מעניינים לחוד ואני חושבת שכולם מסופקים ממה שהם עושים".
עמי: "כשאני מופיע עם חביבי אני מסתכל על הקהל. אני נהנה ואני אוהב לעשות טוב לאנשים. אני לא חושב ששלומית סובלת מהופעה עם חביבי".
שלומית: "אני מסתכלת על הקהל וגם על הנשמה שלי פנימה. אני לא מבטלת את עצמי מול שום דבר".
עמי: "שלומית, אם היה בא עכשיו פול מקרטני ואומר 'אני מפיק את הכל עובר חביבי', היית מסכימה לאיחוד?"
שלומית: "אתה מדבר עם האישה שוויתרה על 'הללויה', אז יש לך את התשובה".
קיקי: "לי אישית יהיה חבל אם לא נזכה אפילו לעוד פעם אחת להיפגש ביחד על הבמה, אפילו לפעם אחת - אבל בהסכמה".
שלומית: "אתה אומר 'בהסכמה' - ושם לי אקדח ליד הראש".
קיקי: "לא, לא, מה פתאום. בלי הסכמה זה לא יהיה. נראה לי פשוט לא הגיוני לא לעשות את זה".
שלומית: "בסדר, אבל אתה צריך לכבד את מה שאני מרגישה".
יובל: "יש הסכמה על נושא של כסף. כמו שעמי אמר, אם מקרטני ישים לך מיליון דולר, לא תתאחד? תתאחד. אבל זה הסכמה מהלב, אלא הסכמה כי זה משתלם. אבל שלומית ואני מדברים על זה שצריך גם הסכמה לזה שהלב ייפתח, בלי קשר לכסף, להצלחה ולקהל. צריך שנגיד: אני שמח להיות עם הבנאדם הזה, אני מאושר לשיר איתו".
עם או בלי קשר לאיחוד בימתי, יש סיכוי להקלטת שיר חדש ביחד?
שלומית: "אין לנו צורך ליצור ביחד. אנחנו גם לא מסוגלים ליצור ביחד".
שלומית ויובל, הילדים המשותפים שלכם רוצים שתאחדו את חביבי?
שלומית: "הנכדה בת ה-11 מאוד רוצה בזה, אבל הילדים שלי תמיד הבינו את הרצונות שלי ותמיד אמרו לי: אם ככה את מרגישה, זה מה שאתה צריכה לעשות".
עמי: "מזל שלי. אני צריך לדבר איתה".
על מה אתם מתחרטים?
שלומית: "אני לא מאמינה בחרטות. אין טעם בחרטות. כל מה שעשית כנראה הייתה סיבה מאוד טובה שעשית אותו".
קיקי: "אני מתחרט ומביט בתסכול על כך שיצרנו מעט מדי שירים מקוריים. אין מספיק מורשת ישראלית אמיתית חדשה ללהקה. המדף שלנו לא מספיק גדול".
שלומית: "כי התחלנו להתעסק בשירים מקוריים בגיל מאוחר".
יובל: "רוב האמנים עשו את הדברים הגדולים שלהם בשנות ה-20 לחייהם. אצלנו הכל היה מעט מדי ומאוחר מדי. אני גם חושב שמדינת ישראל היא ארץ אוכלת אמניה".
כולכם מציינים השנה יומולדת 75. אתם מרגישים יותר מחוברים לשירכם "עודני ילד" - או לשיר "לפעמים החגיגה נגמרת"?
שלומית: "אני מרגישה יותר מחוברת למילים 'לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב'".
קיקי: "רק זה!".
עמי: "אני ילד. עודני ילד. ואני הולך לחיות 180 שנה".
יובל: "בתחושה הפנימית אני מרגיש שאני באמצע. לא ילד אבל גם לא בסוף. אני באמצע של תקופה מאוד יצירתית. אני שמח לקום היום בבוקר עם שיר חדש בלב, לא מחר בבוקר, היום. כל יום בשבילי הוא גילוי. אין לי תחושה של תיסכול, אלא להפך".
השנה גם מציינים 55 שנה לצאת השיר "הימים האחרים" ששלומית שרה את הגרסה המקורית שלו בלהקת פיקוד מרכז. שיר התקווה הזה לשלום כלול בהופעות שלכם. אנחנו עוד נראה את הימים האחרים?
שלומית: "אני לא מרשה לעצמי לאבד את התקווה. אין לי את הזכות לזה כי יש לי ילדים ויש לי נכדה וזה כבר נהיה העולם שלהם. אני רואה שיש גם אנשים נהדרים במדינה, כולנו ראינו את אלו שקמו והתנדבו ועשו. יש לי תפילה כל לילה, על הילדים שלי, החברים שלי, ושהחטופים יחזרו ושהכל יתאזן".
עמי: "אני חוזר למילים של השיר 'הכל עובר חביבי': 'חביבי - הכל עובר, חביבי, אל נא תבכה חביבי, חבל על הדמעות'. זה שיר ישן של מי שניסו לנחם את עצמם אחרי השואה. יש תקופות שפל וגאות. עכשיו העולם בשיא השפל. העולם מטורף לחלוטין. אבל 'גלגל חוזר, חביבי, ונפגשים, חביבי, בשני העולמות'...".
"הכל עובר חביבי", עם משה סימן טוב וללא יובל דור, תתארח במלאת 50 שנה ללהקה בפסטיבל מספרי סיפורים שיתקיים בתיאטרון גבעתיים. באירוע, שיתקיים ב-11 באוקטובר בהנחיית יוסי אלפי, הלהקה תבצע משיריה ותספר על הסיפורים שמאחוריהם.