פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      שביל בצד 40: אלבומי האינדי הכי טובים של 2016

      השנה החולפת היתה עמוסה במוזיקה איכותית, והמרדף אחריה היה מתסכל ומענג בעת ובעונה אחת. מתוך העושר הזה נבחרו 30 האלבומים שזכו לשמיעות חוזרות ונשנות גם על חשבון אלבומים אחרים

      קשה לעקוב אחרי כל המוזיקה החדשה שיוצאת. הזמן שניתן לנו להתחבר למוזיקה מתקצר משנה לשנה ומאלבום לאלבום. המשימה הבלתי אפשרית שלקחתי על עצמי בטור הזה מתסכלת לא פחות ממה שהיא מענגת. בגלל זה חג סיכומי השנה (וחובבי המוזיקה מזמן הכריזו על דצמבר כחג רשמי) כל כך חשוב. חודש אחד לעצור את המרדף, להסתכל אחורה לוודא שלא שכחנו משהו מאחור. אולי לתת שמיעה חוזרת לאלבום שנפל בין הכיסאות. ואם לא להקשיב אז לפחות לקרוא. לעקוב אחרי האתרים הגדולים ולתת את אותה תשומת הלב לבלוגים הקטנים.

      לכן אני שמח להקדיש את הטור הנוכחי לסיכום השנה האישי שלי. המילה "אישי" חשובה כאן. אלו האלבומים שהכי התחברתי אליהם ושזכו למספר ההאזנות הרב ביותר שלי. באופן טבעי הם באו על חשבון אלבומים אחרים ואין לי ספק שהיו לי הרבה פספוסים. גם ברור לי שחלק מהבחירות הן "רנדומליות" יחסית. כלומר לא אלבומים חשובים בהכרח. פשוט של אמנים שאני אוהב. על חלק מהאלבומים כבר כתבתי כאן בטור בעבר, על אחרים זו התייחסות ראשונה. רשימה נרחבת יותר אפשר למצוא בתכנית הרדיו שלי "באג 2000" ב-88FM מדי מוצ"ש ב-23:00 (לתכנית ראשונה אפשר להאזין כאן). הדירוג ברשימה חשוב ולו רק בגלל שכך מציינים את החג אצלנו בעדה.


      30. White Lung - Paradise

      אלבומם הרביעי של הטריו הקנדי White Lung מוצא אותם מתרחקים מהפאנק של האלבומים הראשונים לכיוון ליגת "הבוגרים". הכעס והאנרגיות המכסחות נשארו אבל התגלגלו לשירי רוק שלמים ומהונדסים קצת יותר. בשירים כמו "Below" או "Hunger" זה עובד מצוין ומידבק לאללה.

      29. The Amazing - Ambulance

      השלוחה הקצת יותר קונבנציונלית של ההרכב השבדי Dungen (ריינה פיסקה הגיטריסט מנגן בשתי הלהקות) הוציאה השנה אלבום רביעי, שנה בלבד אחרי האלבום הקודם שמיקד אליהם תשומת לב עולמית, לא מעט בזכות יצירת הפוסט-רוק הסוחפת "Picture You" (שגם דורגה במצעד שירי השנה שעברה כאן בוואלה! תרבות). גם הפעם מדובר בעיקר בבלדות רוק קרירות ומתמשכות במסורת בריטית מאוד. בניגוד לדוניין המאוד צבעוניים, חנם של המדהימים הוא דווקא באפרוריותם. בול לעונה.

      28. Fear of Men - Fall Forever

      אלבום שני להרכב הדרים פופ מברייטון בעל השם הרלוונטי תמיד. דרים פופ זה מושג קצת מטעה כי במקרה שלהם מדובר בחלום כהה וקודר. אך זה כוחו של ההרכב והאלבום: מוזיקה לחלומות בהקיץ אבל בשום אופן לא פופ אופטימי. שוגייז בלי מפלי גיטרות. פסקול אלטרנטיבי וקצת פחות רועש לבהייה אינטנסיבית בנעליים.

      27. Cate Le Bon - Crab Day

      הפרויקט הקודם של קייט לה בון, Drinks, שנסקר כאן בעבר בהרחבה, היה יציאה אקספרימנטלית ברובה שלא שיקפה מהימנה את יכולתה הפנומנלית לייצר מלודיות קטנות ומתוקות (אך לא מדי). האלבום האחרון של הזמרת הוולשית הוא כמעט חזרה לשורשים והמשך טבעי וישיר לקול הייחודי, שהגיע לכדי דיוק מקסימלי ב-"Mug Museum" מ-2014. "יום הסרטן" הוא התשובה של אחייניתה הקטנה שמאסה בחגיגות "אחד באפריל" והמציאה יום חג משלה, שבו היא תשב ותצייר סרטנים. הנונסנס הגאוני הזה מוכר היטב למעריצי לה בון ומשתלב היטב עם ההגשה שלה, בין אם מדובר בשירים שמחים ומשמחים כמו "Wonderful" או נוגים ומהורהרים כמו "I'm a Dirty Attick".

      26. TEEN - Love, Yes

      אחת הלהקות היותר מסקרנות ואהובות עלי שעדיין נמצאת בסטטוס של רגע לפני פריצה, היא TEEN הניו יורקית. שלישיית אחיות + חברה, שהתחילה כהרכב פסיכדליה והתפתחה לכיווני אלקטרו-פופ עם נגיעות R&B. אלבום פחות טוב מהקודם, "The Way and Color" מ-2014, אבל עדיין מענג.

      25. Massive Attack - Ritual Spirit EP

      אם הצמד היה שובר שתיקה בדמות אלבום מלא, ראשון מזה שש שנים, כנראה ששמו היה דומיננטי קצת יותר בסיכומי השנה. אבל חברי מאסיב אטאק בחרו להעביר את 2016 עם EP צנוע יחסית, שלווה בסינגל נוסף אחד (שם התארחה הופ סנדובל). סה"כ ששה שירים, הספק לא רע, במיוחד כשמדובר בכמה יציאות אדירות. האיפי, שכולל שיתופי פעולה עם אורחים כמו רוטס מנובה, אזקל וטריקי, הזכיר לנו כמה הצמד הוותיק מבריסטול חסר, ואפילו הרחשים על קשרים לאמן המסתורי בנקסי, שפשו באתרי החדשות ומדורי הרכילות, לא הסיחו את הגעגוע למוזיקה שלהם.

      24. Mild High Club - Skiptracing

      אלכס ברטין הוא חבר טוב שגם ניגן ויצא לטורים עם מאק דמרקו. את החיבורים המוזיקליים אפשר בהחלט לשמוע בפרויקט הסולו שלו, Mild High Club. אבל דמרקו מופרע, בהופעה בישראל ראינו את זה לנגד עינינו וגם באלבומים שלו אפשר לשמוע את האדג'יות הזו. ברטין מגיע עם אותה סטלנות אבל באלבום השני שלו, שנשמע כמו יצירה אחת מתמשכת, הוא מגיש אותה רגועה ונינוחה יותר.

      23. Morgan Delt - Phase Zero

      הטור הקודם דיבר על כניסת הפסיכדליה לזרם המרכזי של המוזיקה האלטרנטיבית. מורגן דלט הוא דוגמה מצוינת לאווירת ילדי הפרחים כפי שהיא נשמעת כשהיא מתקשקשת בשוליים. לפעמים זה כמו שזה נשמע, מקושקש, ולפעמים זה בדיוק המקום למצוא בו פנינים יפהפיות ולא ממש מלוטשות. זה האלבום השני של דלט הקליפורני בלייבל היחסית גדול סאב פופ, ולמרות שהוא כבר לא ילד אפשר לשמוע שמדובר באמן שנמצא בעיצומו של מסע חיפוש מוזיקלי. הזדמנות מצוינת להצטרף אליו.

      22. Plaid - The Digging Remedy

      צמד ה-IDM הבריטי הוציא השנה אלבום בלייבל ווארפ שכולו מחווה לימי הז'אנר והלייבל הגדולים משנות ה-90 (בו היו פעילים גם הם). התחושה הנוסטלגית כה חזקה עד שקטע הפתיחה, "Do Matter", לוקח אחורה כל הדרך לקראפטוורק. הסאונד אקספרימנטלי אך נגיש, תעשייתי אבל חם והמנעד המוזיקלי אמנם ברור ותחום לאותם אזורים מוכרים, אבל בה בעת מצליח להצית את הדמיון. כשמו כן הוא: חפירות, כן. אבל חפירות מרפאות.

      21. Band of Horses - Why Are You Ok

      כבר שנים שבנד אוף הורסס היא עבורי להקה שכיף להיתקל בה במקרה ברדיו. השנה זה בא לידי ביטוי בסינגלים "Casual Party" ו-"In a Drawer". באלבום המלא אפשר לצלול גם לצדדים היותר "רציניים" שלהם (למשל בקטע הפותח אותו "Dull Times/The moon" הארוך והמצוין). האלבום כולו נע על הספקטרום הנ"ל וכמעט ולא משעמם לרגע. והדבר הכי חשוב שיש להגיד עליו – הוא הופק על ידי הצדיק ג'ייסון ליטל. עד הקאמבק המיוחל של גרנדדי מתישהו בשנה הבאה, זה כנראה המתאבן הכי טוב שנוכל לקבל.

      20. Lemon Twigs - Do Hollywood

      כבר כתבתי כאן בעבר שהטריק הזה של "בואו ננגן ונתלבש כמו בדיחה מהסבנטיז" הוא לא חדש. אבל לא אכפת לי כי אני אוהב את זה. אהבתי את המוני סוזוקי, את הדרקנס ואת פוליפוניק ספרי ואני אוהב את הלמון טוויגס. וכן, התלבושות בדיחה, אבל המוזיקה פחות. "These Words" לדוגמה הוא יצירת מופת קטנה. שאר האלבום מצביע על מנעד רחב אפילו יותר של השפעות ואהבות מוזיקליות. לגמרי תגלית השנה (לביקורת המלאה).

      19. De La Soul: and the Anonymous Nobody...

      הידיעה על אלבום קאמבק של דה לה סול היא בשורה מדהימה לשוחרי ההיפ הופ, התוצאה היא בשורה מדהימה לחובבי המוזיקה בכלל. אישאר נאמן לרוח הטור ואציין כאן לחיוב את יציאות ה"אינדי" המושלמות שבו, בדמות שיתופי פעולה מרהיבים עם דיוויד ביירן, ג'סטין הוקינס (הדארקנס) ו-Little Dragon, אבל האלבום כולו הוא פסיפס מוזיקלי מענג ומרתק שבו כל האזנה יכולה לגלות רבדים חדשים ולהוות בית ספר למוזיקה חוצה תקופות וסגנונות.

      18. School of Seven Bels - SVIIB

      אלבום פרידה מרגש מהרכב אינדיטרוניקה מלהיב, ומאחד מעמודי התווך שלו בנג'מין קרטיס - שמת ממחלת הסרטן לפני שלוש שנים. קרטיס אמנם הספיק לתרום לאלבום, אבל השחקנית הראשית שבו היא שותפתו ליצירה ובת זוגו לשעבר אלחנדרה דהזה, שהקדישה אותו לקרטיס במה שהחל כאלבום פרידה סטנדרטי אך קיבל משמעות טראגית. שברון לב מובטח (לביקורת המלאה).

      17. Divine Comedy - Foreverland

      במסגרת הטור אני נוהג להאזין לאלבומים באוזניים ביקורתיות. כפי שאפשר לנחש זה יכול להתיש. לכן הביקורת שלי על הדיוויין קומדי החדש היתה מסויגת. אני אוהב את הלהקה, היא מאוד משמחת אותי בדרך כלל וגם באלבום החדש יש כמה שירים שנוגעים בשלמות – אבל זה לא אלבום מושלם. במסגרת הסיכום הזה החלטתי ללכת עם הלב ולא עם השכל. כי שיר מושלם של ניל האנון מספיק משמח כדי להכניס אותו לרשימה, וזה לא ממש משנה אם יש באלבום רק שלושה, ארבעה או חמישה כאלה (לביקורת המלאה).

      16. Metallica - Hardwired to Self-Destruct

      שבוע לסגירת הרשימה, המוח אומר שצריך להקשיב לעוד אלבומים - מה אם אלו שפספסתי? יש כמה שיצאו ממש עכשיו לא? ומה עם אלו שדורשים הזדמנות שניה? – אבל הלב. הלב רק רוצה לשים את החדש של מטאליקה. ואני אפילו לא מעריץ ורחוק מאוד מלהיות מטאליסט. החיבור שלי לאלבום הוא ראשוני, לא ביקורתי ונטול קונטקסט. יש מצב שככה הייתי אמור להרגיש אם הייתי פוגש אותם כשהייתי בן 13. אבל רצה הגורל וזה קרה עכשיו ואני אוטוטו בן 34. מה זה משנה, זה עדיין כיף.

      15. PJ Harvey - The Hope Six Demolition Project

      לא האלבום הכי טוב של פי ג'י הארווי, אבל כן אלבום של פי ג'י הארווי. עם מלוא התשוקה, הזעם והכוונה שאנו מצפים ממנה, שמופנים, כבר אלבום שני ברציפות, כלפי חוץ. אמנים שמנסים לתקן את העולם יכולים להיות מטרחנים ומתישים. לפרקים גם האלבום החדש נופל בפח הזה. ועדיין יש בו יותר מדי רגעים יפים מכדי להתעלם ממנו. ואי אפשר להתעלם מהכנות שלה והאמנות הטוטאלית שהיא מפגינה באלבום וסביבו (לביקורת המלאה).

      14. Yeasayer - Amen & Goodbye

      אלבום רביעי להרכב שנפל קצת בין הכיסאות של פופולריות האינדי החמקמקה. אחרי אלבום חלש גייסו חברו יהסייר כוחות והוציאו את האלבום הטוב ביותר שלהם, ובכל זאת נדמה שתדמית האחות הקטנה של TV On The Radio לא התפוגגה. ועדיין, אלבום מצוין. כולל סינגל ראשון מהטובים שיצאו השנה ("I am Chemistry") וכמה מהשירים הטובים ביותר שהלהקה שחררה עד כה (לביקורת המלאה).

      13. Mitski - Puberty 2

      נתחיל מהסוף - מיצקי מגיעה להופיע בישראל בפברואר הקרוב! האלבום שהוציאה השנה הוא לא הראשון שלה אבל אין ספק שזוהי שנת הפריצה שלה, ולראות אותה בהופעה כעת זה תזמון מושלם. האלבום "התבגרות 2" הוא פחות אלבום שמתעד התבגרות ויותר אלבום שמבקר אותה במבט אירוני. על הרבדים שבו כבר הרחבתי כשיצא, כעת רק נותר למקם אותו במקום ראוי במצעד סיכום השנה ולהתכונן להופעה (לביקורת המלאה).

      12. Hope Sandoval & The Warm Inventions – Until the Hunter

      אני לא כזה מעריץ של הופ סנדובל. מאזי סטאר בהחלט יכולה לשעמם אותי. אבל החיבור שלה עם קוּלים או סיסוג (Colm Ó Cíosóig) תחת השם The Warm Inventions, מוציא ממנה שירים שקשה לי לעמוד בפניהם. בין שיר הפתיחה המהפנט "Into the Trees" לדואט הנפלא שלה עם קורט וייל, "Let Me Get There", יש כאן אלבום שלם שהוא כולו סם הרגעה חוקי ומבריא (לביקורת המלאה).

      11. Nick Cave – Skeleton Tree

      המון מילים נשפכו על האלבום החדש של ניק קייב ואין לי שום יומרה להוסיף עליהן, בוודאי לא בטקסט קצר של פחות ממאה מילים. אבל רשימת סיכום שנה לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממנו, ואם במקרה יש מישהו בקהל שפספס אז הנה איתות אחרון: יש אלבום חדש לניק קייב והוא יפהפה ושובר לב ומינימליסטי ומרגש. אחד מאלבומי השנה? אחד מאלבומיו הגדולים של קייב? קחו נשימה עמוקה, תפנו את הלו"ז ואת הראש, תצללו לתוכו ותחליטו בעצמכם. אני יודע שבאופן אישי נוכחתי שכל האזנה מקרבת את האלבום עוד שלב במצעד הפרטי, אבל יש גבול לכמה האזנות אני מוכן לקחת על עצמי.

      10. Dinosaur Jr - Give a Glimpse of What Yer Not

      יש מעט דברים שעושים שמח בנשמה כמו אלבום טוב של דינוזאור ג'וניור. איזה פלא זה שדווקא בסיבוב השלישי שלהם הם לא מפסיקים להוציא כאלה. ג'יי מסקיס ולו בארלו השלימו. מסקיס עדיין מוביל אבל בארלו משחיל בעקביות שירים מצוינים לתמהיל. הסגנון כמעט לא השתנה בשלושים השנים האחרונות אבל שומעים את השנים ושומעים את הגיבוש. בתחילת הקאמבק שלהם לפני כשמונה שנים הם הגיעו לארץ ונתנו הופעה בלתי נשכחת ומחרישת אוזניים, בואו נקווה שמישהו ירים את הכפפה ויביא אותם שוב לפני שהם מתפיידים מחיינו שוב (ואולי הפעם זה לנצח?) (לביקורת המלאה).

      9. Anohni - Hoplesness

      אנוני כועסת, עוולות העולם יושבות לה על הכתפיים, הצביעות של אובמה, אמריקה ו"העולם החופשי" מטריפות אותה. היא שולפת את התותחים הכבדים בדמות אלבום מחאה פוליטי, לא מתנצל ולא מתחשבן - הטוב שלה מזה שנים, אם מחשיבים את גלגולה הקודם כאנתוני הגארטי ואנתוני והג'ונסונס. כשהיתה אנתוני התעסקה בעצמה וחיפשה תיקון אישי. היום, כנראה ממקום של שלמות וביטחון עצמי, המטרה שסימנה היא העולם שמסביב. מוזיקה קלה להאזנה וכבדה לנשיאה (לביקורת המלאה).

      8. Car Seat Headrest - Teens of Denial

      זו לא היתה שנה נהדרת לאינדי-רוק. זו היתה גם שנה די שחונה לפורמט הקלאסי של הלהקה. וויל טולדו, שפועל תחת השם Car Seat Headrest, הוא התשובה לכל מי שמחפש את ההמשך המתבקש לסטרוקס. הוא גם דוגמה לכך שפרויקט בהפקה אישית הוא לא נחלתם הבלעדית של אמני היפ-הופ ומוזיקה אלקטרונית. אחרי שנים כיוצר עצמאי בבנדקמפ ואחרי שאלבומו ה"רשמי" הראשון היה למעשה אוסף מסכם של התקופה ההיא, יוצא "Teens of Denial" והוא כולו הצהרת כוונות טקסטואלית ומוזיקלית. יריית פתיחה מוצלחת למה שמסתמן כמו קריירה מבטיחה (לביקורת המלאה).

      7. Mark Prichard - Under the Sun

      במרץ, עוד לפני שיצא האלבום החדש של רדיוהד, קיבלנו טיזר מוזיקלי מעורר תיאבון. לא, אני לא מדבר על "ספקטר" המשמים בעיניי. השיר "Beautiful People" של מארק פריצ'רד הוא זה שסימל עבורי את סיום הפגרה הטום יורקית. אבל יורק הוא רק אורח, האלבום המלא הוא מופע ניצחון של פריצ'רד – מפיק בריטי ותיק שפועל באוסטרליה - וזה כבר תענוג מסוג אחר לגמרי. אלבום אלקטרוני אמביינטי ברובו, ובין לבין נגיעות יפהפיות של שירים כמו זה של יורק, זמרת הפולק לינדה פרהקס, הראפר בינס והמפיק-זמר הבריטי ביביו. אלבום לסגור אתו את היום (ובמקרה הזה גם את השנה).

      6. The Avalanches - Wildflower

      שש עשרה שנים מפרידות בין האלבום הראשון לאלבום השני של האבלנשז, זמן המתנה סביר לכל הדעות. התוצאה, למרבה השמחה (והקלישאה), שווה את ההמתנה. האלבום משתמש בטכניקת קאט אנד פייסט, ולא רק בשירים עצמם שמורכבים מעשרות סימפולים, אלא גם באסופת הסגנונות הפסיכית שמרכיבה אותו, שבה כמעט כל שיר לוקח אותך למסע במחוזות אחרים. הסינגל הראשון, "פרנקי סינטרה", היה להיט קרוסאובר מוצדק, אבל מי שרוצה לקבל תמונה מלאה של חוברת הצביעה המרתקת הזו צריך להקשיב לאלבום במלואו.

      5. Iggi Pop - Post Pop Depression

      הרשימה הזו בנויה כמצעד ומאוד התלבטתי איזה משני האלבומים של צמד החברים פופ או בואי לדרג למעלה. למרות שהלב נטה בסופו של דבר לבואי, הבחירה בפופ היא מבחינתי הבחירה בחיים. חודשים ספורים אחרי הפרידה הכואבת מבואי הוציא איגי פופ אלבום חדש שכולו נשמע כמו תרועת ניצחון של אמן אהוב, שעדיין עומד על הרגליים ועדיין יש לו מה להגיד. כדי להוסיף על הריגוש, בגלגול הנוכחי חברו אליו ג'וש הומי (קווינס אוף דה סטון אייג'), דין פרטיטה (הדד וות'ר) ומאט הלדרס (ארקטיק מאנקיז) וזה תמיד משמח לראות שת"פ בן דורי מוצלח. אלבומי הקאמבק האחרונים של פופ עם הסטוג'ס היו מוצלחים, כאמן סולו זה כנראה אלבומו הטוב ביותר מזה שנים.

      4. David Bowie - Blackstar

      העובדה ש-2016 לקחה לנו את דיוויד בואי עדיין נשמעת בדיונית ובלתי סבירה. מה שעדיין לטעמי נשאר בגדר הלא יאומן זה ש-2016 גם נתנה לנו את אחד האלבומים הכי טובים של בואי. ארבעת האלבומים שהוציא בעשור וחצי האחרונים (עם פגרה נצחית בין הראשונים לאחרונים) היו טובים אבל לאחרון היה קסם מיוחד. קסם שניתן היה לשמוע מהרגע הראשון אבל רק כעבור כמה ימים הבנו אותו באמת. זה קסם של אלבום פרידה שהוקלט על ידי אמן שתכנן אותו ככזה אבל לא סיפר לאף אחד. אבל החשיבות ההיסטורית שלו לא מאפילה על יופיו. יש לנו אפשרות לזכור את 2016 כשנה מחורבנת, אפשרות אחרת היא לזכור את היופי שבה. בואי, ביד אמן, נתן לנו את הבחירה ללהטט בין השתיים.

      3. Woods - City Sun Eater in the River of Light

      אתה חושב שאתה מכיר להקה. 15 שנים של היכרות שלום-שלום, חיבוב לא מחייב של שיר פה, שיר שם. שום דבר לא מכין אותך לרגע שתתאהב בה לחלוטין. זה הם? זה אני? יכול להיות שההשראה היא דבר מוחשי ונדיר עד כדי כך שלקחו להם תשעה אלבומים למצוא אותה, או שהיא תמיד היתה שם ואני לא שמתי לב לקיומה? כך או כך זה לא באמת משנה. האלבום האחרון של ההיפים העירוניים מברוקלין הוא יצירת מופת קטנה עם כמה שירים גדולים.

      2. Radiohead - A Moon Shaped Pool

      השנה שוב הוכיחה רדיוהד שכשהיא טובה – היא הכי טובה שאפשר. האלבום הקודם, אם להודות על האמת, היה די בינוני. תחושת הסיפוק וההפתעה שליוותה את האלבום החדש דמתה לזו שחווינו לפני כמעט עשור ב-"In Rainbows". כי גם כאן צריך להודות על האמת – רדיוהד, על הנייר, אמורה הרי להיות הרבה מעבר לשיאה. מה פתאום היא עדין משחררת אלבומי מופת? האלבום החדש הוא בהחלט כזה, ואני אומר את זה היום באותו ביטחון שבו הרגשתי את זה כשטחנתי אותו עם יציאתו. מהפתיח המופתי של "Burn the Witch" ועד סגירת המעגל המרגשת עם "True Love Waits", זו אחת היצירות השלמות ביתר של להקה שכבר תרמה לאנושות איזה 3-4 קלאסיקות בעבר. מי זוכר כיום את הבאזז המעט מנג'ס שליווה את יציאתו? במבחן התוצאה – זו של השירים שנשארים, רדיוהד היא מהמנצחים הגדולים של השנה.

      1. Parquet courts - Human Performance

      "האבק בכל מקום. תטאטא". כך נפתח האלבום החדש, הרביעי במספר של פארקיי קורטס. כהרכב ניו יורקי הם יודעים דבר או שניים על אבק. וניו יורק בהחלט נוכחת בשירי זרם התודעה של אנדרו סאבאג', אוסטין בראון ושות'. כמו מיצקי ו-Car Seat Headrest גם הם הצליחו לבטא איזשהו הלך רוח מאוד עכשווי, שהצליח להפיח חיים ברוק גיטרות לא כל כך עכשווי. שירי "צרות עולם ראשון" של צעירים מערביים עירוניים (לפחות נוכחותה של מיצקי מערערת את התיוגים המתבקשים "גברים" ו"לבנים" ברשימה) – אבל מלאי ההומור, כנות ומודעות עצמית שהופכים אותם למעוררי סימפתיה והזדהות.

      קולו של סאבאג' מזכיר קצת את קולו של ג'ואי ראמון, אבל בעוד האחרון סימל איזושהי תמימות, סאבאג' וחבריו כמעט וטובעים באירוניה. מה שבכל זאת הופך את אלבומם האחרון לבולט במיוחד, גם על רקע אלבומים אחרים ברשימה וגם על רקע חומרים מוקדמים שלהם, הוא השילוב של אלמנט נוסף – רגש. בין הפגיעות המופגנת בשיר הנושא דרך הזרות המוכרת של "Berlin Got Blurry" המערבוני ועד לשיר הסוגר הנוגה "It's Gonna Happen" שנשמע כמו מחווה ללאונרד כהן (האלבום הוקלט ויצא לפני מותו) ובו השורה "אני לא מתחזה". אבל זה היופי – הם כן קצת מתחזים. זיקיות מוזיקליות שנשמעות כה מוכר אך עם זאת קשות לתיוג והגדרה. מייצגים מלהיבים של רוח התקופה, וכשאני כותב מלהיבים אני מתכוון כמובן למקטרים ומייאשים. חג סיכומים שמח!