נקברה בחיים

"מחר לעולם לא קורה. זה תמיד אותו יום מחורבן, בנאדם"
(ג'ניס ג'ופלין, 1970)

ב-19 באפריל 1972, בהופעה אגדית בהיכל יד אליהו בתל אביב, חשף לאונרד כהן בפני הקהל הישראלי שיר חדש. מילותיו עסקו בחוויותיו של הזמר במלון הניו-יורקי המפורסם עם "אישה אמיצה ששמה קץ להכול", כפי שחלק עם הקהל התל אביבי, בלי לגלות על מי השיר נכתב. גם כשהשיר יצא לאור עם מילים שונות לחלוטין שלוש שנים מאוחר יותר, כהן לא חשף בפני העולם מיהי האישה האמיצה שעליה נכתב השיר, "צ'לסי הוטל" שמו.

הסיפור מאחורי השיר שנחשף בתל אביב הפך מזמן לאגדה. השנה הייתה 1968 וכהן התגורר בחדר 424 במלון צ'לסי. אלבום הבכורה שלו יצא לאור כמה חודשים קודם לכן ולא זכה להצלחה גדולה בזמן אמת, למרות הלהיט "סוזאן" שקנה לו שם בעיקר בקרב מוזיקאים מקומיים. הוא חיפש כיוון. הוא לא הצליח כסופר, הוא לא ראה בעצמו זמר, והוא בעיקר הרגיש לא שייך. לוזר. הוא נמשך לתרבות הנגד, אבל שמע שבהפגנות של ההיפים בסן פרנסיסקו חשדו בכל אדם מעל גיל 30, בעוד בהפגנות האלימות יותר קראו להרוג את "הקשישים" בני ה-30 פלוס. לאונרד היה בן 33.

הבית הניו יורקי הזמני שלו במלון היה היעד המושלם לחיפוש עצמי. "הצ'לסי", כפי שקראו לו הדיירים הקבועים, ניצב במיקום מרכזי בין השדרה השביעית לשמינית במנהטן - אבל הוא הפך למקום עלייה לרגל לכותבים ויוצרים מסיבות שונות לחלוטין. "זה מקום בלי שואבי אבק, בלי חוקים ובלי בושה", סיפר עליו המחזאי ארתור מילר. מארק טווין כתב שם את יומניו, צ'ארלס בוקובסקי ערך שם את שיריו, ג'קסון פולוק צייר שם את הפולוקים שלו. זה גם היה מקום של טרגדיות. עשור מאוחר יותר סיד ירצח את ננסי באחד מחדרי המלון, אבל בסוף שנות השישים הצ'לסי עדיין היה מוכר בתור המקום שבו המשורר דילן תומאס מצא את מותו.

בריאיון בשנת 1993 הסביר לאונרד עצמו שהצ'לסי היה סוג של בית משוגעים, שהתאים לאנשים כמוהו: "אני אוהב מקומות שאתה יכול להגיע אליהם בארבע לפנות בוקר עם ננס, דוב וארבע בחורות, לעלות עם כל החבורה לחדר ואף אחד לא ישאל אותך אף שאלה". החדר עצמו היה רחוק מלהיות מפואר, אפילו להפך. לדברי לאונרד האור הצהוב בחדר היה "מדכדך", ומהברז בכיור יצאה יותר חלודה מאשר מים. לא מקום להביא אליו דייטים, ובטח שלא דובים או ננסים.

המועקה ממצב הקריירה הכבידה עליו, שנתו נדדה והוא החליט לצאת לטיול רגלי בשעת לילה מאוחרת. מסעדת "ברונקו בורגר" הייתה פתוחה, והוא עצר לאכול צ'יזבורגר. "זה לא עזר כלל", הוא סיפר לימים. משם הוא המשיך לפאב מפורסם בשם "הסוס הלבן" בווילג'. באחת מהופעותיו הוא סיפר שהלך לשם כדי לחפש את דילן תומאס, "אבל דילן תומאס מת 15 שנים קודם לכן". האוכל והשתייה לא שיפרו את מצב רוחו, הוא המשיך לטייל בלילה הניו יורקי, עד שחזר לבסוף למלון בשלוש לפנות בוקר. בתחושת חידלון נפשית, הוא גישש את דרכו בלובי אל המעלית, שעל האיטיות הבלתי נסבלת שלה נרקמו אגדות. לאונרד הגדיר אותה כמעלית האיטית ביותר בחוף המזרחי של אמריקה.

רגע לפני שדלת המעלית נסגרה, אישה צעירה וצבעונית הספיקה להשתחל לתוכה. היא לבשה מגבעת מוזרה שנראתה כאילו נלקחה מתוך אגדת ילדים, מעל שיער סתור בקפידה. הפנים שלה נראו מבוגרות בהרבה מגילה, אבל החיוך שלה היה ילדותי להחריד. לאונרד ידע שכמוהו, גם היא צריכה לעלות לקומה הרביעית, והוא ניצל את הנסיעה האיטית כדי לפתוח בשיחה. "את מחפשת מישהו?", הוא שאל. "כן, אני מחפשת את המוזיקאי קריס קריסטופרסון", היא ענתה. לאונרד החליט להגביר את קצב הפלרטוט ופלט: "גברת צעירה, התמזל מזלך, אני קריס קריסטופרסון". הוא חזר על הסיפור הזה בהופעות במשך עשרות שנים. "אלה היו ימים נדיבים. היא ידעה שאני נמוך בהרבה מקריסטופרסון, אבל היא לא העמידה אותי במקום. נדיבות רבה שררה באותם עשורים ארורים".

כשדלתות המעלית נפתחו בקומה הרביעית נותר להם רק להחליט לאיזה חדר ללכת יחד. "היא חיפשה את קריס קריסטופרסון, אני חיפשתי את בריז'יט ברדו, אבל מצאנו את עצמנו במיטה יחד בעקבות איזה תהליך של אלימינציה". על הלילה החד פעמי הזה הוא ישיר בפעם הראשונה בפני קהל תל אביבי מרוחק: "זוכר מצוין, איך בצ'לסי מזמן, את דיברת בעוצמה ורכות; איך מצצת לי לאט על סדין מקומט, כשברחוב לימוזינות חיכו" (תרגום: קובי מידן).

בהופעה בשוויץ, ב-25 במאי 1976, לאונרד כהן חשף לראשונה שה"הכוכבת עם הלב המהולל", שנופפה מולו באגרוף "בשם מי שנידון לחיי נחיתות כעורים", הייתה הזמרת המנוחה ג'ניס ג'ופלין. "זה לא היה מפריע לה שכתבתי את זה עליה. לאימא שלי זה היה מפריע", הוא טען בזמנו, לאחר מכן התחרט שחשף את זהותה של האישה בשיר.

שנתיים אחרי שביצעה בו את האקט האוראלי המפורסם ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, "ציפור השיר הפצועה" מצאה את מותה הטראגי, והפכה לחברה של כבוד במועדון ה-27, שקיבץ לתוכו נשמות תועות שמצאו את מותן בגיל הצעיר הזה. זה קרה ב-4 באוקטובר 1970, בדיוק היום לפני חמישים שנה.

הסיפור הזה הוא אחד מהרבה מיתוסים שעזרו לבנות את התדמית הציבורית של ג'ניס ג'ופלין. זמרת בעלת קול אדיר ונדיר, עם פרסונת במה בלתי ניתנת לחיקוי, שפרצה בתוך תעשייה שנשלטה על ידי גברים והצליחה להפוך למלכה של המועדון הסגור. וככל שהטבע בירך אותה מבחינה ווקאלית, הוא קילל אותה מבחינה פיזית. "אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה", היא אומרת בשיר המפורסם ללאונרד כהן, במה שאמור לסכם את הכול. האגדות עליה מספרות שהיא שכבה עם כל גבר שפגשה, וגם עם לא מעט נשים. זה הפך אותה בזמן אמת לגיבורת מעמד ההיפים של תקופת "קיץ האהבה" באמריקה. האמת היא שמספיק להקשיב טוב לשירים שלה כדי למצוא את הילדה הדחויה, שבסך הכול רצתה שיאהבו אותה.

כשחושבים על ג'ניס ג'ופלין, חושבים על המוזיקה שלה, על סגנון השירה שלה שחצה את כל גבולות הז'אנרים. מישהי שהצורך שלה להביע את עצמה בשירה הפך לבסוף לצורך של המאזינים שלה לשמוע אותה שרה. כשחושבים על ג'ניס ג'ופלין חושבים על משקפיים גדולים, כובעים מוזרים, שמלות צבעוניות, אהבה חופשית, סמים קשים, עבירות קלות וצחקוק צרוד שמלגלג על האבסורדיות בחיים. אין בהיסטוריה של הרוק צחקוק יותר מוזיקלי מאשר בסוף של "מרצדס בנץ" שלה. לכו, תשמעו את זה עכשיו.

כשחושבים על ג'ניס ג'ופלין חושבים על הבזבוז הבלתי נתפס הזה של כישרון כל כך גדול שנלקח מאיתנו עוד לפני שהגיע לשיא. כל רגע בחיים שלה היה אניגמטי, חוץ מאשר כשהייתה על הבמה, שם הייתה בפוקוס מלא. הקונטרסט הזה הפך אותה לאחת הדמויות הכי מזוהות עם הסיקסטיז. היא הספיקה להקליט בחייה בסך הכול ארבעה אלבומים. איזו מחשבה עצובה. כל הכישרון הזה, ואפשר לשמוע את כל קטלוג המוזיקה שלה בתוך שעתיים. ועדיין, זה לא מרגיש מוזר להגיד שמדובר באחת הזמרות הגדולות בהיסטוריה. היא לא כתבה כמעט אף אחד מהשירים שהיא שרה, אבל הדרך שבה המציאה את השירים שביצעה מחדש גרמו להם להישמע כאילו כתבה אותם בעצמה. "כשאני בתוך זה אני לא כאן", הסבירה פעם בריאיון, "אני לא יכולה לדבר על הדרך שבה אני שרה. אני בתוך השירה שלי. איך אפשר לתאר משהו שאתה נמצא בתוכו?"

הפסקאות הבאות עשויות לשבור כמה מיתוסים, ומי שמעדיף להישאר עם איזה דימוי נוסטלגי של גיבורה מוזיקלית גדולה מהחיים ותקופה תמימה ופסיכדלית של אהבה חופשית, מוזמן לעצור כאן. אלו מאיתנו שמעדיפים שייקחו לנו פיסה מהלב בשם האמת, מוזמנים להצטרף למסע.

"ראיתי את המחט ואת הנזק שנגרם. יש חלק קטן מזה אצל כולם, אבל כל נרקומן הוא כמו שמש בשקיעה"
(ניל יאנג, 1971)

הצעירים שנגדעו מאיתנו בדמי ימיהם נזכרים לרוב בצורה רומנטית. מוות בגיל 27 בסיקסטיז נחשב לסקסי כמעט. המוח האנושי הוא דבר משונה, אנחנו מעדיפים לזכור את ג'ימי, קורט, ענבל, ג'ים ואיימי כצעירים פרועים שהיו גדולים מדי על החיים. זה בטוח כיף יותר מאשר לדמיין אותם מזדקנים. האמת היא שלא היה שום דבר כיפי, רומנטי או סקסי במוות של ג'ניס ג'ופלין. היא מתה כפי שהיא חיה - לבד. גופה היה מלא בהרואין משובח ויקר בשווי מאות דולרים, בנוסף לוודקה ויין פירות ממותק. גופתה נמצאה על הרצפה בחדר מוטל קטן במערב הוליווד. סיבת המוות הרשמית הייתה מנת יתר, אבל קודם לכן הספיקה ליפול מהמיטה. הגופה שלה נראתה כמו בובה שמוטה וחסרת חיים. פלג הגוף העליון שלה נתלה בין שמיים לארץ, רגליה הקצרות התקפלו על המזרון.

היא לבשה חולצה ותחתונים. פרצופה היה מלא דם. היא שברה שיניים, שברה גם את האף. כדי להוסיף לתמונה המזוויעה שנראתה כאילו נלקחה מתוך נובלה של סטיבן קינג, סביב גופתה התפזרו שטרות ומטבעות בסך 4.5 דולרים שהחזיקה בידה ברגע מותה. פקיד הקבלה סיפר שהיא הספיקה להגיע באחת בלילה כדי לפרוט אצלו כסף ולקנות סיגריות במכונה האוטומטית. האיש הזר הזה היה האחרון שראה אותה בחייה. בעדות במשטרה סיפר שלא ידע שהיא מפורסמת.

המוות שלה היה מכוער. רוב חייה היו כאלה. "הסברת שוב ושוב שהיופי חשוב, אבל אני מין יוצא מהכלל", כתב לאונרד כהן בזכרונותיו מהלילה שלו עם ג'ניס ג'ופלין, כשהוא מעיד בעיקר על עצמו. האמת היא שזה לא היה לילה יוצא מן הכלל בשבילה. ג'ניס לא הייתה בררנית גדולה לגבי מי יכול להיכנס איתה למיטה. "היא הגדירה גברים באופן מיני, כפי שהגדירה את עצמה, ואז ניגשה לסטוצים ולעתים גם לאורגיות תחת כסות של אורח חיים ליברלי ומשוחרר כביכול", כך כתבה עליה מאירה פרידמן, אשת יחסי הציבור שלה, בביוגרפיה שלה: "בסוף היא נותרה עם לא יותר מתהום מפוהקת של בדידות מעונה".

את הסטוץ המפורסם בין ג'ניס ללאונרד שמענו רק מפיו של האחרון, אבל האמת היא שהיא סיפרה עליו עוד בחייה. בשיחה עם עיתונאי המוזיקה ריצ'רד אוודון דיברה ג'ניס בגלוי על הרומנים הרבים שהיו לה. "אני חיה בצורה משוחררת. אתה יודע למה אני מתכוונת. אני מזדיינת עם זרים ודברים כאלה", היא סיפרה בלי להתבלבל, "לפעמים את עם מישהו, ואת משכנעת את עצמך שיש לו משהו להגיד לך. אז גם כשלא קורה שום דבר, את ממשיכה להגיד לעצמך שקורה משהו... אבל הוא לא אומר שום דבר. אולי הוא במצב רוח רע או משהו. אבל את עדיין שם, נותנת את כל כולך... ופתאום, השעה היא ארבע בבוקר ואת מבינה שהמאדרפאקר עם התחת השטוח הזה סתם שוכב שם ולא מזיין אותך. זה באמת קרה לי, פעמיים. עם ג'ים מוריסון ועם לאונרד כהן. וזה מוזר כי אלה השניים היחידים שאני ממש ניסיתי איתם, למרות שלא ממש חיבבתי אותם מלכתחילה, רק בגלל שידעתי מי הם ורציתי להכיר אותם. ושניהם נתנו לי כלום. אני לא יודעת מה זה אומר. אולי הם סתם היו בדיכאון".

יש סיבה שהסיפור מוכר יותר מהזווית של לאונרד ולא של ג'ניס. זה לא רק בגלל שהעולם נשלט על ידי גברים (והוא נשלט על ידי גברים) וזה לא רק בגלל שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים (והחיים תמיד מנצחים את המתים) אלא בגלל שאנחנו מעדיפים לא לדמיין את הגיבורים שלנו שוכבים במיטה בדיכאון. אך למעשה, ג'ניס העבירה את רוב חייה במצב כזה. הדימוי העצמי שלה ניצב ביחס הפוך לחלוטין לביטחון העצמי שהציגה על הבמה. ככל שהתפרסמה יותר וזכתה ליותר תהילה והערצה, כך הדיסוננס הפנימי בין הילדה הדחויה לכוכבת המרשימה המשיך להסעיר את נפשה. בשביל להבין את הפער הזה צריך לחזור 27 שנים לפני אותו לילה טראגי בהוליווד.

ג'ניס לי ג'ופלין נולדה ב-19 בינואר 1943 למשפחה ממעמד הביניים בעיירה פורט ארת'ור בטקסס. אימא שלה, דורותי, מצאה עבודה טובה באוניברסיטה. אביה, סת', מצא עבודה טובה כמהנדס - בזמן שרוב הגברים באזור נסעו להילחם במלחמת העולם השנייה. מדי יום ראשון ג'ניס הייתה הולכת עם הוריה הטובים, אחותה הצעירה והטובה לורה ואחיה הצעיר והטוב מייקל לכנסייה. הם היו מסוג המשפחות שמשתמשות במילה "נוצרי" כמילה נרדפת ל"טוב". אלה היו חיים נוצריים, כלומר טובים. ג'ניס הרגישה שהיא לא שייכת בערך מהרגע שהיא ידעה להבדיל בין רע לטוב.

בשנות הארבעים של המאה הקודמת לא הגדירו ילדים עם הפרעות קשב וריכוז, ובטח שלא שלחו ילדים לאבחונים פסיכולוגיים. היא לא הייתה ילדה "עם צרכים מיוחדים", אפילו לא הייתה "מתוסבכת". ג'ניס פשוט נתפסה על ידי המורים שלה בתור ילדה ש"זקוקה ליותר תשומת לב". והאמת, היא הייתה ילדה טובה. קשה להאמין, אבל לפני שהפכה לנערה הפרועה של עולם הרוק, שדמותה מזוהה עם הרגעים הפרועים של הסיקסטיז, היא הייתה ילדה חנונית. חבריה לא יכלו להאמין שהיא תהפוך לכוכבת שתמות ממנת יתר של הרואין. היא נהגה לצייר, לקרוא ספרים, לשחק עם חברים ואפילו התנדבה בספרייה המקומית. ילדה טובה טקסס.

הכול השתנה כשג'ניס הגיעה לבית הספר התיכון על שם תומאס ג'פרסון. כיאה למוסד לימודי שנקרא על שם נשיא אמריקני שהחזיק ברשותו במהלך חייו כ-600 עבדים, התיכון היה מופרד ללבנים בלבד. ג'ניס התנגדה לסגרגציה בבית הספר, והכינוי "חובבת כושים" היה הראשון בסדרה של שמות גנאי שהיא תזכה להם במהלך שנותיה בתיכון. היא הפכה למנודה חברתית בגלל שנתפסה כעוף מוזר - וכל זה בגלל שסירבה לשנוא שחורים. בטקסס של שנות ה-50 של המאה הקודמת, זה היה הזוי כמעט.

במין תהליך אכזרי של ביצה ותרנגולת, ג'ניס השמינה, שיערה התקרזל ופניה התמלאו בפצעי בגרות מוגלתיים, שישאירו צלקות על פניה. ההצקות מצד עמיתיה לספסל הלימודים רק החמירו. הם נהגו לקרוא לה "שרץ", "חזירה" ו"יצורה". הנידוי החברתי הלך והתעצם. החברים היחידים שהיו לה היו הדחויים האחרים, אבל גם הם לא הכירו אותה באמת. היא נסגרה. התנתקה. אף אחד לא ידע שהיא יודעת לשיר כל כך יפה. אפילו היא לא ידעה.

שנים לאחר מכן, בריאיון בתוכנית הטוק שואו המצליחה של דיק קאבט, היא סיפרה שהדף הצחוק של "החברים" בתיכון העיף אותה אל מחוץ לכיתה, מחוץ לעיר ומחוץ למדינה. היא לא הגזימה. התחנה הראשונה הייתה מעבר לעיר הגדולה באוסטין. זה היה דף חדש בשבילה. אחרי שנים שבהן האזינה בסתר למוזיקת בלוז שחורה, היא מצאה קהילה ליברלית יותר ולראשונה מזה שנים חשה שהיא מוקפת בחברים ואהבה. עדיין לא קראו להם "היפים" באותה תקופה, אבל זה מה שהם היו, או לפחות מה שהם יהפכו להיות. ג'ניס התחילה להגיע למפגשים עם חבריה החדשים חמושה בגיטרה. היא ניגנה שירים של זמרות סול ופולק שחורות. אודטה, שירלי בסי, ביג מאמא תו'רנטון, ארית'ה פרנקלין. אף אחד לא ציפה לקול העוצמתי שיצא ממנה, הילדה הלבנה עם השיער הקצר.

ג'ניס נרשמה ללימודי אמנות באוניברסיטת טקסס, והוריה התמלאו גאווה. היא החלה להופיע במועדונים קטנים בסביבת אוסטין, ואפילו הצטרפה ללהקת גברים, ובמהירות הפכה לדמות המרכזית בה. היא החלה להשתעשע עם הרעיון של להפוך לזמרת מקצועית. במכתבים ששלחה להוריה היא ציינה את הנושא והעידה על כמה אושר היא מוצאת במוזיקה. ואז הכיעור האנושי הרים את ראשו המתועב שוב. בעיתון הסטודנטים שהודפס באוניברסיטה, ערכו תחרות סדיסטית לבחירת הגבר והאישה המכוערים ביותר באוניברסיטה. ג'ניס, שפניה נותרו מחוטטים מפצעי הבגרות, ניצחה ברוב קולות. אם זה לא היה משפיל מספיק, היא "זכתה" דווקא בתואר של הגבר המכוער ביותר בקמפוס. רוחה נשברה. לא רק פניה היו מצולקות כרגע, אלא גם לבה. לא במקרה, זו גם הייתה התקופה בה החלה להתנסות במת' והרואין. היא עזבה את הלימודים אחרי שנה אחת, והחלה לשיר בפאבים מקומיים בתמורה לשתייה חינם.

בגיל 20 החליטה לפתוח דף חדש. היא הבינה שהיא לא רוצה רק לקרוא על האנשים שעושים שינוי בעולם, לא רוצה רק לשמוע את המוזיקאים שנותנים לה השראה - אלא לחיות במקום בו המהפכה מתרחשת. היא הבינה שבשביל לעשות את זה, עליה לעזוב את טקסס. ג'ניס תפסה טרמפים יחד עם ידידה צ'ט והגיעה לקליפורניה. השנה הייתה 1963, הקומונות ההיפיות של סן פרנסיסקו החלו להיבנות באזור של פינת הרחובות הייט ואשברי. מהפכת האהבה הגדולה הייתה עוד בחיתוליה, אבל לא רחוק מגשר שער הזהב כבר החלו ללכת עם פרחים בשיער. שם החל הניצוץ שיהפוך בתוך כמה שנים לוודסטוק. ג'ניס הרגישה, לראשונה בחייה, שהיא מוקפת באנשים כמוה. באחד מהימים הראשונים שלה בעיר נערכה הפגנה ענקית בהשתתפות אלפי צעירים נגד ההפרדה הגזעית בבתי הספר בדרום. ג'ניס כבר לא הייתה עוף מוזר. היא הגיעה הביתה.

בסן פרנסיסקו היא הכירה את יורמה קאוקונן, שיהפוך בעתיד לגיטריסט של הלהקות "ג'פרסון איירפליין" ו"הוט טונה" (וגם יגלה את מקורותיו היהודיים ויחגוג את יום הולדתו ה-70 בהופעה בתל אביב, אבל זה כבר סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת). קאוקונן היה הראשון להקליט עם ג'ופלין. ב-25 ביוני 1964 ג'ניס הגיעה לביתו של הגיטריסט והקליטה איתו 22 דקות של מוזיקת בלוז. ההקלטה, שזכתה לשם "קלטת מכונת הכתיבה" (מכיוון שניתן לשמוע ברקע את אשתו של קאוקונן מתקתקת על מכונת הכתיבה שלה), הפכה לאחד מהבוטלגים המפורסמים בהיסטוריה. "אני חושב עליה לא מעט", סיפר ב-2012 בריאיון לראפר הישראלי סגול 59, "באותה תקופה היא הייתה זמרת בלוז, אחת הטובות שאי פעם היו. זה מאוד טראגי. חבל שלעולם לא נדע מה היה קורה איתה, אבל היא בטוח הייתה עושה דברים נפלאים, כי היא פשוט הייתה כישרון כל כך גדול".

עולמה של ג'ניס הפך לצבעוני יותר, אחרי שנים שחיה בשחור לבן. בסן פרנסיסקו היא פגשה את ג'יאה וויטקאר, צעירה שחורה שהתעניינה במוזיקה ופוליטיקה. הן נהפכו לנאהבות ועברו לגור יחד. בשנת 2020 בטח היו מבקשים להדביק על ג'ניס תווית של "בי-סקסואלית". אולי "פאן-סקסואלית". ג'ניס בזה להגדרות האלה. וויטקאר הייתה אהבתה הגדולה הראשונה, מישהי שראתה אותה כמי שהיא באמת. היא ראתה מעבר לקשקשי הפנים, מעבר לשימוש בסמים, מעבר לקול היפה. ג'ניס אהבה להיות נאהבת, אבל זה לא הספיק לה. היא לא הייתה מאושרת. היא האמינה שהיא נועדה לגדולות. "יום אחד פגשנו את בוב דילן, שהיה האליל של ג'ניס", סיפרה לימים וויטקאר, "היא לא חשבה פעמיים, רצה אליו ואמרה לו שהיא זמרת ויום אחד היא תהיה מפורסמת. בוב ענה לה: 'נכון, יום אחד כולנו נהיה מפורסמים'". ג'ניס התכוונה להוכיח לאליל שלה שהיא רצינית.

ג'ניס המשיכה לחיות מהיד לפה בסן פרנסיסקו, או ליתר דיוק מהיד לזרוע. את מעט הכסף שעשתה מהופעות בפאבים היא בזבזה על סמים, דבר שגרם לה להשיל עשרות קילוגרמים ממשקלה. לבסוף נתפסה על ידי המשטרה כשניסתה לגנוב מחנות. היא הצטמקה למשקל של 40 ק"ג, חבריה טענו שהיא הפכה לכחושה, חסרת אנרגיות. אחד מהם הגדיר אותה כ"שלד מהלך". הם ארגנו מסיבה, העבירו כובע וביקשו מאנשים לתרום למטרה החשובה: להחזיר את ג'ניס הביתה. הם אספו מספיק כסף, ושמו את ג'ניס על אוטובוס לטקסס.

עד האביב של 1965, ג'ניס חזרה להיות הילדה הטובה שההורים שלה קיוו שהיא תהיה. היא חיה עם משפחתה, נרשמה ללימודי חברה באוניברסיטה הקרובה לביתם, חזרה למשקל תקין, נמנעה לחלוטין מסמים ואלכוהול ואפילו רעננה את הפריזורה כשהאריכה את שיערה הקצר והתמסרה לתספורת כוורת (פשוט תדמיינו את ג'ניס ג'ופלין עם התספורת של איימי ווינהאוס). כשהחלה לצאת באופן קבוע עם בחור מטופח ומנומס בשם פיטר דה בלאן, נראה ששנות המרד שלה רשמית מאחוריה. פיטר הנאה והמצליח עבר לגור בניו יורק, שם החל לעבוד בחברת IBM, אך שמר על קשר רומנטי בהתכתבות עם ג'ניס. בערב סתווי אחד פיטר הגיע לבית הוריה של ג'ניס, וביקש כיאה לכללי הנימוס הטקסניים את ידה של בתם. הם התארסו רשמית, וג'ניס התחילה להתרגל לרעיון של להיות רעיה ובהמשך גם אימא.

ג'ניס החלה לתכנן את חתונתה יחד עם אמה ואחותה הצעירה לורה, כאשר המכתבים מכיוונו של פיטר פסקו לפתע. התקשורת נקטעה זמנית, עד שהגיעה ההודעה הלקונית על ביטול האירוסין. לבה של ג'ניס נשבר, ונפשה הושחתה בשנית כשהיא גילתה את הסיבה לפרידה: פיטר הכניס להיריון אישה אחרת בניו יורק. נראה שהיא הצליחה איכשהו להגיע לתחתית חבית הייאוש, ואז גירדה את דרכה עמוק יותר. היא האמינה שהדרך היחידה שלה להציל את עצמה הייתה מוזיקה, ולפחות במקרה שלה לא היה מדובר בקלישאה.

הבעיה הייתה שהמהפכה המוזיקלית החלה, והיא ממש לא הייתה חלק ממנה. רכבת הקריירה שלה נעה כרגע לכיוון של עבודה פקידותית בטקסס, הכי רחוק מרוקנ'רול. השנה הייתה 1966, הביטלס כבר הוציאו את "ראבר סול", הביץ' בויז ענו ב"פט סאונדס" שלהם. בתוך קליפורניה החלה הפרדה אמנותית בין המוזיקה של לוס אנג'לס (שקיבלה חיזוק מלהקה חדשה בשם "הדלתות") לבין הסאונד החדש והפסיכדלי של סן פרנסיסקו. היא הכירה את האנשים שעמדו מאחורי הסאונד החדש והמלהיב הזה. הגרייטפול דד, לאב, ג'פרסון איירפליין, סליי אנד דה פמילי סטון - כולם הורכבו ממוזיקאים שהיא חיה איתם בתקופה כזאת או אחרת באחת הקומונות. היא הספיקה גם לחלוק מיטה עם חלקם, ביותר ממובן אחד. היא ידעה שעליה לנסוע לקליפורניה ולהצטרף אליהם, זה הזמן שלה, זה הייעוד שלה. אבל היא פחדה. הזכרונות מהתקופה הקודמת בסן פרנסיסקו הכאיבו לה, הבהילו אותה. היא לא האמינה שהיא יכולה להפריד בין מוזיקה ויצירה לבין נפילה נפשית חוזרת לסמים ופגיעה עצמית.

בניסיון להתמודד עם החשש, היא החלה להיפגש עם פסיכיאטר בקליניקה חינמית בעיר באומונט, סמוך לאוניברסיטה שלה. זה חלק בסיפור החיים שלה שפחות מוכר לקהל הרחב, כזה שמעדיף לזכור את ג'ניס ג'ופלין כרוקיסטית קשוחה וגדולה מהחיים. היא נפגשה עם מומחה בשם ברנרד ג'ירטנו מספר פעמים, והוא ניסה להרגיע אותה, והבטיח לה שהיא יכולה להצליח בעולם המוזיקה בלי להשתמש בסמים ואלכוהול. הוא חשב שזאת עצה תמימה. הוא טעה. יום אחד ג'ניס הגיעה למשרד של ג'ירטנו עם גיטרה אקוסטית וסיפרה שהחליטה לחזור לקליפורניה כדי להגשים את חלומה להיות מוזיקאית. היא ניגנה לו שיר פרידה, והאנשים מכל המשרדים האחרים הגיעו כדי לצפות בפלא המזמר. "בחיים לא שמעתי אדם לא שחור שר ככה", הוא אמר עשרות שנים אחרי. הוא ידע שהיא הולכת להצליח, לפחות מבחינה מוזיקלית. אימא שלה אמרה לה שאם היא תעזוב לקליפורניה היא תמות בתוך שנתיים. היא טעתה, היא שרדה כמעט ארבע שנים.

"חירות" היא רק מילה אחרת ל"אין מה להפסיד"
(ג'ניס ג'ופלין, "אני ובובי מקגי"; מילים: קריס קריסטופרסון)

היזם הקליפורני צ'ט הלמס, מי שנחשב לסנדק של "קיץ האהבה" של סן פרנסיסקו, היה זה שהחליט לשדך בין ג'ניס ללהקה שהפיק: ביג בראדר אנד דה הולדינג קומפני (להלן: להקת האח הגדול). הלהקה, שהוקמה שנה קודם על ידי פיטר אלבין, גיטריסט שעבד עם הגרייטפול דד בתחילת דרכם, כבר גיבשה את הסאונד שלה. היא הופיעה מול קהלים גדולים יחסית והפכה ללהקת הבית של מועדון האוולון בעיר. הם היו ארבעה גברים מוכשרים, טובים במה שעשו, אבל צ'ט חשב שמשהו חסר להם.

ביוני 1966 צ'ט שלח חבר שלו לאסוף את ג'ניס מהבית שלה בטקסס כדי להתחיל לעבוד עם חברי הלהקה, שלא בדיוק התלהבו מהרעיון לצרף אישה אנונימית לקבוצה המגובשת. "היינו אחת משלוש או ארבע הלהקות הכי חמות בעיר. היינו בעיתונים כל הזמן. הצליח לנו", סיפר הגיטריסט סאם אנדרו בריאיון לאתר מעריצים ב-2012, "עשינו לאישה הזאת טובה שאפילו נתנו לה לשיר איתנו. היא הגיעה לבושה בבגדים של גברת טקסנית קטנה. היא לא נראתה היפית, היא נראתה כמו אימא שלי, שבאמת הגיעה מטקסס. היא שרה בסדר גמור אבל היא לא הפילה אותנו מהרגליים... לא היה שם איזה רגע של התגלות. זה לא היה כמו בסרט או משהו. לא היה רגע שאמרנו: 'הו, אלוהים, כנראה שהגענו לגן עדן ויש לנו את ג'ניס ג'ופלין עכשיו'. היא הייתה טובה, אבל היא הייתה צריכה ללמוד איך לעשות את זה. לקח לה עוד שנה בערך כדי ללמוד איך באמת לשיר בלהקת רוק חשמלית".

והיא למדה. חוקרת המוזיקה הנודעת הולי ג'ורג'-וורן פתחה צוהר חדש לאישיותה האניגמטית של המוזיקאית בביוגרפיה טריה שיצאה ב-2019. בספר, שנקרא בפשטות "ג'ניס", נטען כי מאחורי החזות הקלילה של ג'ניס עמדה תלמידה חרוצה שעבדה קשה מאוד כדי לגרום לכולם להאמין שהיא עושה את מה שהיא עושה בכזאת קלות. "ג'ניס הייתה מלומדת אמיתית בכל מה שנוגע למוזיקה. ממש תולעת ספרים", נטען בספר, "היא לא רצתה שאנשים ידעו כמה קשה היא הייתה צריכה לעבוד. היא רצתה שאנשים יחשבו שהיא רק כלי, מין מגהפון אנושי שפשוט ניצב על הבמה ופולט את כל הרגשות והאנרגיה דרך המוזיקה שלו".

אי אפשר להגדיר את החיבור בין "להקת האח הגדול" לג'ניס כאהבה ממבט ראשון. לא בין חברי הלהקה, ולא בין המעריצים, שלא התלהבו מהסולנית החדשה ששינתה את הצליל של הלהקה. לקח זמן ללהקה להתרגל לג'ניס, ולהפך. זה השתלם לכל הצדדים. הלהקה שהתעסקה בעיקר במוזיקה פסיכדלית נסיונית, נכנסה לתוך מסגרת סאונד קונבנציונלית יותר. הזמרת שהייתה רגילה לשיר שירי פולק עם גיטרה אקוסטית נאלצה להתמודד לפתע עם צלילים חשמליים. שני הצדדים נאלצו לפתח משמעת מקצועית, ולבסוף הקהל הצביע ברגליים. המופעים של הלהקה הפכו להצגה הכי טובה בעיר. כולם דיברו על הזמרת הלבנה ששרה כמו מאמא שחורה. כולם רצו לראות אותה. ההימור של צ'ט הלמס התחיל להניב רווחים.

המוזיקה עשתה לג'ניס טוב. היא הרגישה שוב שהיא נמצאת במקום הנכון, והשמיים הם הגבול. בתמונות שלה מאותה תקופה היא נראית שמחה, זורחת כמעט. הביטחון שקיבלה מהקהל ניכר עליה, היא פרחה והפכה לאישה שמחוברת לגוף שלה ולעוצמה שהוא משדר. כשהסתכלה במראה היא ראתה אישה יפה וחזקה. באותה תקופה דגמנה בעירום מלא, כשרק שרשראות היפיות מסתירות מעט מגופה. היא הרגישה טוב, היא האמינה שההצלחה נמצאת מעבר לפינה. ובכל זאת, החשש מנסיגה חוזרת לעולם הסמים לא עזב אותה.

כשחזרה לסן פרנסיסקו היא שכרה דירה עם ידידה, טראוויס ריברס, והשביעה אותו שלעולם לא תראה מחטים בדירה. בספר של מאירה פרידמן מסופר כיצד ג'ניס חזרה לילה אחד מחזרה יחד עם מתופף הלהקה, דייב גץ. השותף לדירה לא היה שם, אלא כמה אורחים זרים שהחלו בדיוק להזריק חומרים לוורידים שלהם. "ג'ניס פשוט התחרפנה", נזכר גץ, "מעולם לא ראיתי מישהו מתפרץ ככה. היא בכתה וצרחה... ניסיתי להרגיע אותה והיא אמרה: 'אתה לא מבין! אני לא יכולה לראות את זה! אני פשוט לא יכולה לעמוד במראה של זה!'".

"רדפנו אחרי תאוות הכסף והבשר", כתב לאונרד כהן באודה שלו על אותו לילה במלון, אבל ג'ניס לא רדפה אחרי שום דבר - היא ברחה. מי שמעולם לא התמודד עם התמכרות כנראה לא יכול להבין את זה. מעטים מאיתנו יצטרכו להתמודד עם כישרון גדול כזה. ככל שהמוזיקה תפסה נפח גדול יותר בחייה, ככל שהיא הפכה למאושרת יותר, כך המפלצת בתוכה הייתה זקוקה לסיפוק מיידי יותר. הסמים חזרו לחייה, וגם ההלקאה העצמית שהגיעה איתם. ג'ניס התחילה לשכב עם ג'יימס גורלי, גיטריסט הלהקה שלה. זה יכול היה להיתפס כסתם מעשה שובב של שני היפים צעירים, אלמלא חברתה הטובה ביותר בעיר באותם ימים הייתה ננסי, אשתו של ג'יימס, שתפסה אותם לבסוף בזמן מעשה.

ננסי סלחה לג'ניס, ולבסוף הוחלט שכל חברי הלהקה, כולל בני משפחתם, יעברו לגור בדירה אחת בסגנון קומונה בסן פרנסיסקו. הם הפכו להיות משפחה גדולה ומגובשת, וג'ניס התחילה להתרגל להיות חלק מלהקה. במכתב ששלחה להוריה סיפרה כי אין שום דבר שמרגש אותה יותר מאשר הלהקה שלה. היא כתבה עליהם באהבה אמיתית, מתחושת שייכות. הלהקה אתגרה את ג'ניס להיות זמרת טובה יותר, וג'ניס עמדה לפתוח בפניהם את הדרך לתהילה עולמית ונצחית.

זה קרה שנה אחרי שהיא הצטרפה ללהקה, ביוני 1967. בבריטניה חגגו בדיוק את ההצלחה של "סרג'נט פפר" של הביטלס, בישראל קברו את המתים של מלחמת ששת הימים ובקליפורניה השיקו רשמית את "קיץ האהבה" בפסטיבל הפופ של מונטריי, האבטיפוס לכל פסטיבלי המוזיקה הגדולים שהגיעו אחריו, החל מוודסטוק ועד ימינו. שלושה ימים של מוזיקה של כמה מהאמנים הגדולים בעולם, לצד כמה מהשמות העולים של קליפורניה. זו הייתה ההזדמנות הגדולה של ג'ניס וחבריה לפרוץ את גבולות סן פרנסיסקו. במקום להופיע במועדון קטן עם קהל נאמן אך קטן, הם עמדו להופיע לצד שמות כמו האנימלס, הבירדז, סיימון וגרפונקל, באפלו ספרינגפילד, אוטיס רדינג, המאמאס אנד דה פאפאס, להקת The Who הבריטית וגיטריסט שחור ומבטיח בשם ג'ימי הנדריקס. ג'ניס ידעה שאם הם יצליחו שם, הם יצליחו בכל מקום.

השמועה על להקת הרוק הקטנה מסן פרנסיסקו שעומדת להציג זמרת שעולם הרוק עדיין לא ראה עשתה לה כנפיים, ועצבנה את מאמא קס, המלכה השולטת של המוזיקה האמריקאית. ההופעה של להקת "האימהות והאבות" שלה הייתה אמורה לחתום את הפסטיבל, והיא הגיעה להופעת אחר הצהריים של הזמרת האנונימית כדי לראות על מה כל המהומה. למזלנו, הפסטיבל כולו צולם בצורה מקצועית עבור סרט, וההופעה הגדולה הראשונה של ג'ניס תועדה במלואה. כל ניסיון לתאר את הביצוע של ג'ניס לשירה של ביג מאמא ת'ורנטון, "בול אנד צ'יין", יחטא לרגע המוזיקלי המושלם הזה. זה ביצוע שצריך ללמד בבתי ספר. זה קטע שצריך לראות, לשמוע, ולהרגיש. אי אפשר להישאר אדישים אליו. מאמא קס עצמה נתפסה בעין המצלמה עם סיום השיר כשפיה פעור לרווחה בתדהמה, לבסוף היא התעשתה והצליחה למלמל: "וואו". היא ידעה את מה שידעו כל מי שצפו בהופעה הזאת, הם כרגע ראו את הזמרת הגדולה ביותר בעולם. כוכבת נולדה.

חודשיים לאחר מכן יצא לאור אלבום הבכורה של הלהקה שהוקלט עוד לפני ההופעה הגדולה במונטריי. האלבום כלל עשרה שירים באורך כולל של 23 דקות וזכה למכירות צנועות, כמעט כולן באזור קליפורניה. למזלם, מפיק העל אלברט גרוסמן, מי שניהל באותם ימים את בוב דילן, נכח בפסטיבל במונטריי והחתים אותם על חוזה הקלטות בחברת התקליטים המצליחה קולומביה. אלבומם הבא, "Cheap Thrills" שיצא באוגוסט 1968, יחרוך את גלי האתר ומצעדי הפזמונים. האלבום שמר על מקומו בפסגת מצעד המכירות האמריקני לאורך שמונה שבועות רצופים. ג'ניס ג'ופלין כבר לא הייתה שם אנונימי ששמור רק לחובבי המוזיקה בקליפורניה. במכתב ששלחה להוריה היא כתבה בפשטות: "כבר לא אחזור ללמוד באוניברסיטה, אבא ואימא, אני כוכבת".

שני מיליון עותקים נמכרו מהאלבום, מה שהפך אותו לאלבום הכי מצליח של אמן אמריקני לשנת 1968 (ושני בסיכום הכללי רק לאלבום הלבן של הביטלס). בכל תחנות הרדיו שידרו את הצרחות המפורסמות שמלוות את "Piece of My Heart", שהפך לשיר המזוהה ביותר עם ג'ניס עד היום. המבצעת המקורית של השיר, אירמה פרנקלין (אחותה של ארית'ה), סיפרה בריאיון שבפעם הראשונה ששמעה את השיר ברדיו לא זיהתה שמדובר בשיר שלה, בעקבות השינוי שג'ניס עשתה לעיבוד הקולי. פרנקלין שרה ממקום של כוח. היא מסבירה שלא משנה מה יעשו לה, אפילו אם יקחו לה חתיכה מהלב, זה לא יהרוס אותה, והיא תמשיך להרגיש, לאהוב. בגרסתה של ג'ניס - בלי לשנות את המילים - הזמרת דורשת בחזרה את מה שנלקח ממנה. העיתונאית אלן וויליס ניתחה את השיר וטענה שג'ניס חושפת את המצוקה שלה בשירה, אך "לא מנסה להתעלות מעל הכאב, אלא צורחת אותו אל מחוץ לקיום".

ג'ניס הפכה לשם מוכר בכל בית באמריקה, אבל המתח בתוך הלהקה גבר. ארבעת החברים האחרים הרגישו שיש להם חלק בהצלחת האלבום לא פחות מג'ניס, ולכל הפחות זו הייתה הצלחה קבוצתית. ואולם, המעריצים בהופעות קוראים רק בשמה של הזמרת. רק היא הוזמנה לתוכניות אירוח לפלרטט עם המנחה. בעיתונים החלו להתייחס אליהם בתור "ג'ניס ג'ופלין ולהקתה". ג'ניס ידעה שהסינרגיה בתוך הלהקה אחראית במידה רבה להצלחה שלה. היא ידעה שאם הם לא היו נותנים לה הזדמנות היא הייתה עובדת במרכזייה טלפונית בטקסס. היא קנתה פורשה 356 קבריולט יוקרתית בעלות של 3,900 דולרים (30 אלף דולר בכסף של ימינו) וצבעה אותה בצבעים פסיכדליים, כאשר דיוקנאותיהם של חמשת חברי הלהקה שלה מוצגים לראווה על קדמת הרכב. "רכב האסיד" המטורף הוצג ללהקה כמחוות פיוס. גם אם אחרים לא יעריכו אותם, לפחות היא תעשה את זה. אגב, הרכב הפך למזוהה איתה עד מותה, ומעריצים היו משאירים לה מכתבים מתחת למגבים. הפורשה נמכרה ב-2015 במכירה פומבית ב-1.76 מיליון דולר.

ובכל זאת, בסתיו של 1968 ג'ניס סיפרה לחברי הלהקה שהחליטה לעזוב לדרך עצמאית. הסיבה הרשמית הייתה חילוקי דעות מוזיקליים. בפועל היה זה אלברט גרוסמן, מפיק הלהקה, שהסביר לג'ניס בפשטות שהיא מפסידה הון כחברת להקה שוות זכויות. הכנסות הלהקה התחלקו שווה בשווה בין חמשת חבריה, בעוד אם ג'ניס תפצח בקריירת סולו, היא תיהנה מכל הרווחים בעצמה וגם תזכה לשליטה אמנותית. כדי להוסיף חטא על פשע, היא "גנבה" ללהקה את סאם אנדרו, הגיטריסט שכתב לא מעט מהשירים בשני האלבומים הראשונים. בדצמבר 1968 ג'ניס והלהקה הופיעו יחד בפעם האחרונה. ג'ניס התרגשה לצאת לדרך חדשה, היא לא ידעה כמובן שנותרו לה פחות משנתיים לחיות.

"יש אש בתוך כל אחד מאיתנו. אני צריכה להשתמש בה עד היום שבו אמות"
(ג'ניס ג'ופלין, "קוזמיק בלוז", 1969)

בלתי נקלט שכישרון גדול כל כך הספיק להוציא רק אלבום סולו אחד במהלך ימי חייו, אבל זוהי רק עוד נקודה טראגית בסיפור חייה של ג'ניס. להקלטת האלבום היא ניגשה עם כמויות הרואין בלתי נתפסות בגופה. האגדות מספרות שהיא הייתה מזריקה כמות הרואין טהור בשווי 200 דולר מדי יום. מדובר ב-1,500 דולר בכסף של ימינו. 5,000 שקל, כל יום. מפיק האלבום החליט "לכלוא" אותה בביתו שבלוס אנג'לס, כדי להשגיח שלא תשתמש בסמים. זו הייתה הדרך היחידה להשתלט על המפלצת שבתוך ג'ניס. התוצאה, כמו הדרך, הייתה שנויה במחלוקת.

אין ויכוח שהסאונד באלבום "I Got Dem Ol' Kozmic Blues Again Mama" היה מגובש יותר מכל מה שהקליטה עד כה, הקול שלה נשמע פנטסטי, השירים היו טובים, וההפקה הייתה משויפת הרבה יותר. הסגנון המוזיקלי של המוזיקאים ששכרה (שכונו "להקת הקוזמיק בלוז") עמד בקונטרסט מוחלט לכל מה שהקליטה קודם עם ביג בראדר. במקום גיטרות פסיכדליות הופיעה חטיבת כלי נשיפה, במקום רוק בועט הופיע סול נוגה. האלבום שיצא ב-11 בספטמבר 1969 נישא על גל ההצלחה של "Cheap Thrills" ומכר מעל למיליון עותקים, אבל גם ג'ניס ידעה שהיא יכולה יותר מזה.

במקביל, התלות שלה בסמים הפכה לבלתי נסבלת. היא ידעה שהיא לא יכולה להופיע תחת השפעת הרואין, אז הגבילה את עצמה לשתיית אלכוהול (בעיקר "סאות'רן קומפורט") לפני ובמהלך הופעות. היא החליטה לשבור את הכלל הזה בהופעה קצרה בפסטיבל קטן בשם "וודסטוק". המראה של חצי מיליון אנשים שנגלה אליה מהמסוק בדרך לבמה הלחיץ אותה. היא ביקשה מהמארגנים שיטיסו למקום את ידידתה הוותיקה פגי, עמה ניהלה קשר רומנטי באותם ימים. לאור בעיות טכניות ועיכובים בלוח הזמנים, הופעתה של ג'ופלין נדחתה ב-10 שעות, בהן פגי וג'ניס היו כלואות באזור האמנים מאחורי הבמה. ג'ניס ניצלה את זמן ההמתנה כדי להזריק.

ההופעה של ג'ניס בוודסטוק הייתה חלשה בהרבה מהסטנדרט שלה. היא נראתה חלשה, חסרת שליטה, ופצחה במונולוגים חסרי משמעות בין השירים. למעשה, ההופעה הייתה כל כך סתמית, עד שלבסוף הושמטה לבקשתה מהגרסה הקולנועית של הסרט שתיעד את הפסטיבל. את הזכייה של הסרט באוסקר כבר לא תספיק לראות.

בפעם השנייה בקריירה הקצרה שלה, ג'ניס ג'ופלין החליטה לשנות כיוון. היא פירקה את להקת הקוזמיק בלוז ויצאה לדרך חדשה. היא ניסתה לשמור על החוק לפיו אסור לה להשתמש בסמים לפני הופעות, אבל החוק הזה לא חל כנראה על הופעות של אחרים. בהופעה חגיגית של הרולינג סטונס במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, הוזמנה לבמה כדי לשיר יחד עם מיק ג'אגר את הלהיט החדש של הלהקה: "Gimme Shelter". הביוגרפית מאירה פרידמן, שנכחה במופע, סיפרה שג'ופלין נראתה כל כך מסוממת וחסרת שליטה, עד שהיה חשש כי יבואו לאשפז אותה במוסד פסיכיאטרי בכפייה. עוד פחות משנה היא תמות.

בתחילת 1970 ג'ניס טסה עם חברתה לינדה לברזיל עם שתי מטרות עיקריות: הראשונה, לראות את הקרנבל בריו; השנייה, החשובה לא פחות, להיגמל מסמים. נקייה מהשפעות חיצוניות, היא פגשה בברזיל תייר אמריקאי בשם דיוויד ניהאוס שהגיע לברזיל כחלק מטיול שערך מסביב לעולם. מנותק מעולם הפופ האמריקני, דיוויד לא הכיר את ג'ניס ולא ידע שהיא כוכבת מפורסמת. זה רק גרם לה לאהוב אותו יותר. היא יכלה להראות לו את ג'ניס האמיתית. היא פתחה בפניו את הנפש המצולקת שלה, חשפה את הפחדים וגם את האמביציה שלא יודעת שובע. זה לא היה סיפור התאהבות רגיל. ג'ניס חוותה תסמיני גמילה קשים שגרמו לה כאב פיזי עצום. דיוויד היה לצדה לאורך כל הדרך. החזיק לה את השיער כשהקיאה, וחיבק אותה כשהיא רעדה. הטיפול האוהב הצליח: לקרנבל הם כבר הגיעו יחד, כזוג נקי. בתמונות שלהם מברזיל הם נראים נקיים, יפים ומאוהבים. "אם אתם רואים תמונה של ג'ניס שבה היא נראית יפה, זה אומר שהיא הייתה נקייה מסמים בתקופה שהתמונה צולמה", הסביר לימים דיוויד.

"הבנתי שאני לא חייבת להופיע 12 חודשים בשנה", היא אמרה בריאיון טלפוני מריו למגזין הרולינג סטון, רגע לפני שנעלמה לג'ונגלים של ברזיל יחד עם דיוויד. הקשר איתו לא החזיק מעמד יותר מדי זמן, אבל הגמילה מהסמים עשתה לה טוב. כשחזרה לארצות הברית היא הייתה נקייה, והחלה לגייס מוזיקאים ללהקה חדשה. זו תהיה הלהקה השלישית שלה בתוך שלוש שנים, והפעם החליטה לקחת את השליטה לידיה. היא גייסה מספר מוזיקאים קנדים, שיזכו לכינוי "להקת הפול טילט בוגי". ארגונים פמיניסטיים החלו להביע ביקורת על כך שג'ניס בוחרת לעבוד רק עם גברים, ג'ניס הגיבה שסוג הביקורת הזה הוא בדיוק הסיבה שבגללה היא מעדיפה לעבוד עם גברים.

ויכוחים מגדריים בצד, הלהקה החדשה שלה התאימה לג'ניס כמו כפפה ליד. חברי הלהקה לא היו מוזיקאים טובים יותר, אבל הם כן ידעו איך לגרום לג'ניס להישמע כמו שג'ניס רוצה שישמעו אותה. הם הבינו שהתפקיד שלהם הוא ללוות את ג'ניס, מוזיקלית וגם רגשית. הם צריכים לדעת שבכל רגע נתון ג'ניס יכולה לסטות מהכיוון המקובל של השיר ולברוא בו חיים חדשים, לפעמים באמצע פזמון מול קהל של עשרות אלפים. הם ידעו להכיל אותה, הם ידעו ללוות אותה, הם ידעו את מקומם.

"הייתי בכל רחבי העולם, אבל פורט ארתור הוא המקום הגרוע ביותר שמצאתי"
(ג'ניס ג'ופלין, "רוק האגו", 1970)

ג'ניס יצאה לסיבוב הופעות באמריקה עם הלהקה החדשה במאי 1970. הקהל הופתע לטובה. ג'ניס לא שרה טוב כל כך מאז ההופעה ההיא במונטריי. היא רקדה על הבמה, הזמינה את הקהל להצטרף אליה, ובאמצעות תנועות ידיים קלילות או רקיעות רגליים כבדות שינתה את כל הקצב של הלהקה שלה. המבקרים הצטרפו למעריצים ושיבחו את הצליל החדש של ג'ניס. כולם חיכו לאלבום הבא שלה.

בשלב הזה ג'ניס הייתה נקייה מהרואין, אבל פיצתה את עצמה בשתייה מרובה. "מחיר קל" יחסית, בטח כזה שאפשר להתמודד איתו, כפי שחשבו האנשים מסביבה. "אני קורבן של הקרביים שלי", היא אמרה בריאיון לכתב הרולינג סטון במהלך סיבוב הופעות בקנדה בקיץ 1970, "הייתה תקופה שרציתי לדעת את הכול... זה עשה אותי מאוד אומללה... לא ידעתי מה לעשות עם זה, אבל עכשיו אני לומדת איך להשתמש בתחושה הזאת כדי שתעבוד לטובתי. אני מלאה ברגש שאני זקוקה לשחרר".

כשחזרה לארה"ב נסעה לטקסס כדי להשתתף בפגישת מחזור של בית הספר התיכון שלה. היא הכריזה על הגעתה המפתיעה למקום שבו חוותה רק השפלה וכאב לב בשידור חי בתוכנית הלילה של דיק קאבט, ששודרה ברחבי ארה"ב. כל העולם ידע שג'ניס עומדת להגיע, כולל התקשורת, שהפכה את העיירה הקטנה של פורט ארתור לזירת קרקס. מי שהייתה הילדה המנודה של השכבה, שזכתה לכינויים מעליבים ומקטינים, חזרה לתיכון שלה כאחת הנשים האהובות באמריקה. זה לא עשה אותה מאושרת. במסיבת עיתונאים מאולתרת נשאלה אם נהגה לבדר את חבריה לספסל הלימודים בזמן התיכון, והיא ענתה: "רק בכל פעם שראו אותי הולכת במסדרון". הצלקות הישנות החלו להיפתח, היא עזבה את טקסס בלי לדעת שלא תחזור לשם יותר. זו הייתה הפעם האחרונה שתפגוש במשפחתה.

ג'ניס הגיעה ללוס אנג'לס כדי לעבוד על האלבום הבא שלה. היא שכרה את שירותיו של מפיק העל פול רוטשילד, שיהיה המפיק הרביעי שלה בתוך ארבעה אלבומים. הפעם היא עשתה את הבחירה הנכונה. רוטשילד היה מפיק ותיק עם ניסיון עם אמנים "מאתגרים" כמו ג'ים מוריסון, שידע בדיוק מה הוא רוצה לעשות עם החומרים שג'ניס הביאה בפניו. זו הייתה אהבה מקצועית אמיתית והדדית.

ההקלטות החלו באולפני סאנסט בלוס אנג'לס ב-24 באוגוסט 1970. ג'ניס שכרה לעצמה חדר במוטל "לנדמרק" שנמצא מעבר לפינה. בדיוק כמו בסיפור ההוא של לאונרד כהן במלון בניו יורק, גם הפעם ג'ניס חיפשה את קריס קריסטופרסון. הפעם היא מצאה אותו, והזמינה אותו לבריכה הבלתי מפוארת במוטל שלה. שם היא גם סיפרה לו שהיא רוצה לבצע את שירו "אני ובובי מקגי" באלבומה. קריסטופרסון נתן את ברכתו. זה יהיה הלהיט הכי גדול שלה, הסינגל היחיד שלה שיגיע למקום הראשון, אבל כל זה יקרה רק אחרי מותה.

הבחירה ללון במוטל במרחק הליכה מאולפן ההקלטות נשמעה טוב על הנייר, אבל למעשה זו הייתה החלטה חורצת גורלות. היא לא ידעה שבאחד החדרים האחרים באותו מלון ממש משתכנת זוגתה לשעבר פגי, אותה אחת שעשתה איתה הרואין מאחורי הקלעים בוודסטוק. ג'ניס ניתקה עמה את הקשר ארבעה חודשים קודם לכן, בידיעה שכחלק מהגמילה שלה אסור לה להיות בחברתם של משתמשים פעילים. מפגש מקרי בין השתיים בשביל הגישה של המלון גרם לג'ניס לקנות הרואין, אחרי כמעט תשעה חודשים בהם הייתה נקייה לחלוטין. באותו יום ג'ימי הנדריקס מת. הוא היה בן 27. ג'ניס החליטה לא להשתמש בהרואין שקנתה.

"הדבר הבסיסי שאף אחד לא שואל הוא 'למה אנשים לוקחים סמים?'. מאלכוהול ועד הרואין. צריך לחשוב על השאלה הזאת... למה שנצטרך בכלל לפנות לאמצעים חיצוניים כדי לחיות? משהו לא בסדר עם החברה שלנו אם היא גורמת לנו ללחץ כזה שאנחנו לא יכולים לחיות בתוכה בלי להגן על עצמנו ממנה"
(ג'ון לנון, 11 בספטמבר 1971)

הטלפון בחדר שלה במוטל צלצל. על הקו הייתה יוקו אונו. היא סיפרה לה שבעלה, בחור אנגלי נחמד בשם ג'ון לנון, יחגוג ב-9 באוקטובר את יום הולדתו ה-30, ושאלה אם היא מוכנה להקליט עבורו ברכה. ג'ניס הייתה מאושרת. היא שרה את "יום הולדת שמח" לאחד המוזיקאים הנערצים בעולם. באותו יום היא הקליטה גם את "מרצדס בנץ", אותו כתבה במהלך סשן שירה עם ידידה בוב. בלי מוזיקת רקע, רק הקול של ג'ניס, במין תפילה היפית לאלוהי הצרכנות, עם "מסר פוליטי וחברתי חשוב". השיר הוקלט בטייק אחד, היא לא ידעה שזה השיר האחרון שתקליט בחייה.

להפך, זו הייתה תקופה אופטימית. היא אהבה את העבודה עם פול רוטשילד, היא אהבה את הלהקה שלה, היא אהבה את המוזיקה שהקליטה, והרגישה שסוף סוף היא עומדת לפרסם אלבום של "ג'ניס האמיתית". ולא פחות חשוב, היא הייתה מאוהבת. בן זוגה הנוכחי סת' מורגן, סטודנט בן 21 מברקלי, בדיוק הציע לה להתחתן איתו. היא הסכימה.

זה היה יום שבת, ה-3 באוקטובר 1970. ג'ניס נראתה מאושרת, ורקדה לצלילי הלהקה שלה שניגנה באולפן את "Buried Alive in the Blues". אחד המוזיקאים בחדר שאל אותה למה היא כל כך שמחה, והיא ענתה: "יש לי סוד". את הסוד הזה היא לקחה לקבר. היא קבעה עם המפיק פול רוטשילד שתגיע להקליט את קטעי השירה של "קבורה בחיים עם הבלוז" ביום שלמחרת. באותו לילה מורגן, ארוסה הטרי, היה אמור לבקר אותה במלון. הוא לא הגיע, אך הם דיברו בטלפון. מורגן סירב לחשוף את תוכן השיחה עד יום מותו ב-1990.

למחרת, שלא כהרגלה, ג'ניס לא הגיעה לאולפן. רוטשילד המודאג שלח את המנהל האישי שלה לחפש אותה, הוא הגיע לחדר המלון שלה. היא לעולם לא תקליט את המילים של השיר "קבורה בחיים עם הבלוז". האלבום "Pearl" שייצא מספר שבועות לאחר מותה יהפוך להיות הטור-דה-פורס של חייה, גם מבחינה אמנותית וגם מסחרית. השיר שהיא לא הספיקה לשיר נכלל באלבום. ג'ניס ג'ופלין לא נקברה עם הבלוז. גופתה נשרפה, אפרה פוזר באוקיינוס השקט. חמישה ימים אחרי מותה הטראגי ג'ון לנון קיבל בתא הדואר שלו הקלטה של ציפור השיר הפצועה, היא שרה לו מעבר לקבר. הוא יצטרף אליה עשור לאחר מכן.

שלוש שנים אחרי מותה של ג'ניס ג'ופלין, באוקטובר 1973, פרצה בישראל מלחמת יום הכיפורים. סרן נמרוד גאון מצא את מותו על גדות תעלת סואץ. במכתב שהספיק לשלוח לזוגתו לפני מותו כתב "אני שומע שוב ברגעי השלווה את ג'ניס ג'ופלין שרה בלוז ישן על בובי מקגי". בהמשך השיר, שהולחן על ידי שלמה ארצי, הוא כותב: "בכי לי ילדה, על רגעי הבדידות, ובכי לי על הציפיות, על השנים". ג'ניס הייתה כל כך אוהבת את זה.