בסוף 2019 השחקנית שרון סטון נחסמה באפליקציית ההיכרויות "באמבל", לאחר שהגולשים לא האמינו שזו היא והתלוננו על זיוף. היא לא האדם המוכר היחיד שנתקל בקושי כזה: השחקנית והבמאית דליה שימקו, לנצח "נועה בת 17", הייתה כבר בת 57 כשהבחינה בדיווח הזה, שיתפה בפייסבוק וכתבה: "בבקשה, זה עבור כל מי שמרים גבה כשהוא רואה אותי באתרי היכרויות".
שימקו יצאה לעשרות דייטים דרך אתרי ההיכרויות במשך כחמש שנים. "היו ששאלו: מה, זה באמת את? כאילו אמורה להיות לי זוגיות מעצם היותי אישה מפורסמת", אומרת שימקו בריאיון לוואלה! תרבות. "בשנים האלה עשיתי דייטים שלמדתי מהם המון על החברה הישראלית ועל הגברים הישראלים. אחד הדברים שגיליתי שקורים דרך אתרי היכרויות זה שאת נפגשת עם אנשים שבחיים לא היית פוגשת אחרת כי הם באים מעולמות אחרים. ואני, כשאני רצינית אני רצינית. פתאום מצאתי את עצמי יושבת מול 80-70 דייטים, כי אני טוטאלית בכל דבר. פגשתי המון גברים. באיזה שלב לא האמנתי שייצאו מזה זוגיות ואהבה, אבל אמרתי לעצמי: 'אבל זה מעניין'. כך שזה היה בשבילי מסע אנתרופולוגי. אבל בסופו של דבר גם מצאתי אהבה, מה יותר מזה? יש לי בן זוג כבר שלוש וחצי שנים, נפגשנו דרך אתר היכרויות, ודרך אגב זה אתר קיקיוני שאף אחד לא מכיר. אחרי חמש שנים ואיזה 70 דייטים, זה קרה. נוצרה אהבה אמיתית, עמוקה ומטורפת כמו שאני אוהבת, וזו בשורה חשובה. אני מכירה מעצמי ומחברות שלי את התחושה ש'טוב, נו, זה כבר לא יקרה. בטח לא בגילנו. די, נגמר'. הייתי שם לגמרי. ובכל זאת ניסים לפעמים קורים".
אם היית אדם רודף פרסום, יכולת לרקוח מזה דוקו-ריאליטי מדהים.
"תמיד כשמראים בטלוויזיה אנשים שמחפשים אהבה, זה לפחות ב-90 אם לא 95% אנשים בגילאי ה-30-20 שרוצים להתחתן ולהביא ילדים. אנשים יותר מבוגרים פחות מראים. חשבתי אז שאם היו מציעים לי תכנית דוקו-ריאליטי כזאת כמו של אנה ארונוב בטוח הייתי מקבלת את ההצעה. ככה היו לא רק שסופסוף יהיו לי דייטים, הם גם היו מושקעים! זה נראה לי מאוד כיף".
שימקו ("נועה בת 17", "אחד משלנו", "זהו זה" ועוד) אולי כבר לא תככב בדוקו-ריאליטי רומנטי, אבל זכתה עם הזמן במשהו חשוב יותר: הכרה שהתעצמה בשנים האחרונות - כיוצרת, במאית ומנהלת אמנותית, בין השאר של פסטיבל עכו לתיאטרון אחר. מעל לכל העשייה ניצב תיאטרון אנסמבל אספמיה ששימקו ייסדה ומנהלת, וחוגג כעת 20 שנה במיני-פסטיבל של הצגות שנפתח אתמול (חמישי) ונמשך היום בתיאטרון תמונע, הבית של האנסמבל. החגיגה תכלול גם מסיבת יום הולדת, שתכלול הופעות ושיחות עם חברי הקבוצה ויוצריה לאורך השנים, בהנחיית שימקו.
מגיע לך מזל טוב כפול. בנוסף ליומולדת 20 לאנסמבל שלך, את, שלנצח תזכרי כ"נועה בת 17", חגגת לפני כמה ימים יומולדת 61. איך את מסכמת את השנה הראשונה בקידומת שישים?
"זו אחת השנים הטובות בחיי. אין ספק שהגעתי למקום שרציתי ושאפתי להגיע אליו במשך הרבה מאוד שנים, ואני מרגישה שאני נמצאת במקום מצוין מבחינה יצירתית ומבחינת - בוא נקרא לזה - המעמד שאני נמצאת בו והיכולת לעשות דברים כל כך מרתקים. לנהל את פסטיבל עכו זה פשוט מדהים. זה פסטיבל התיאטרון הכי חשוב בישראל, שנותן פלטפורמה ותשתית כלכלית וציבורית להמון הפקות חדשות. פשוט תענוג לנהל את המקום הזה, בתוך אחד המקומות הכי יפים בארץ".
בשנת 2017 ועדת ההיגוי של הפסטיבל פסלה את ההצגה של עינת ויצמן, "אסירי הכיבוש", ובתגובה התפטר המנהל האמנותי של הפסטיבל, ושמונה הצגות פרשו ממנו. האם בשנתך הראשונה כמנהלת אמנותית ניסו לפגוע בחופש הביטוי שלך או שהופעלו לחצים פוליטיים?
"לא היו ניסיונות כאלה, ואני מאוד מאוד מקווה - והובטח לי - שלא יהיו. עם כניסתו של השלטון החדש העליתי את הסוגייה, גם בפני ראש העיר והמנכ"לית, והובטח לי ששערה לא תיפול משערות ראשו של הפסטיבל. אז בוא נראה. נקווה שכך יהיה. אני מרגישה שבפסטיבל הראשון קיבלתי רוח גבית נפלאה, ואני עובדת בשיתוף פעולה מאוד הדוק ומאוד חם עם מנכ"לית הפסטיבל, ליזו אוחיון, ואני חושבת שיש פה איזה כוח נשי שמתנהל קצת אחרת אולי. בכלל היו המון נשים בפסטיבל שנה שעברה".
השחקנית ריקי בליך, יו"ר שח"ם (ארגון השחקנים והשחקניות בישראל), ששיחקה בין השאר באנסמבל אספמיה של שימקו, שיבחה אותה בשיחה עם וואלה! תרבות לקראת הריאיון הזה. "היא מודל לחיקוי שלי", אמרה לנו. "היא אישה עם יושרה אמיתי, גם אישית, גם מוסרית ובעיקר אמנותית. החיים לא הקלו עליה, הרבה שנים היא לא קיבלה את ההכרה שמגיעה לה, את המימון שהיא הייתה צריכה כדי לעשות את הדבר שלה, אבל היא אף פעם לא ויתרה. אין בה את היכולת להתחנף, להתכופף או לרצות באמנות שלה, וזאת התכונה שאני הכי מעריכה בעולם. מאותה סיבה זה מסבך אותה ואולי גם מקשה עליה".
"אני חושבת שבשנים האחרונות היא סוף-סוף מקבלת באמת את העדנה והכבוד שמגיעים לה", הוסיפה. "אני מעריכה אותה על היכולת לשרוד, להמשיך לעשות את הדבר שלך גם כשכמעט אין לך מה לאכול - היו לה שנים קשות, וגם על הטעם, האינטליגנציה והעקשנות שלה. וגם על האמונה שלה בי. היא הייתה מהראשונות שהצביעו עליי ואמרו: יש בך משהו. ואת זה לא שוכחים כל כך מהר. אני אוהבת אותה בכל לבי". אני מצטט לה את הדברים, והיא מתרגשת עד דמעות.
ריקי הזכירה קשיים מקצועיים שחווית לפני ההכרה הגדולה. אילו רגעים היו קשים במיוחד?
"בשלב מסוים בחיי, לפני בערך 20 שנה, הבנתי שאני צריכה לבחור בין חופש אמנותי וחופש אישי - לבין מצב כלכלי סביר. חופש הוא בעצם הערך העליון שהוביל אותי בחיים והבנתי שחופש נקנה כנראה בסבל ובעוני, וקיבלתי את זה על עצמי. הבנתי שאני רוצה לעשות את שלי ורק את שלי, ואני רוצה לעשות את זה עם האנשים שאני רוצה ובוחרת, ואני לא מתכוונת להתכופף בפני אף אחד. מי שמוכן ללכת איתי בדרך החתחתים המטורפת הזאת, שכרו יהיה בזה שאנחנו עושים את זה בחדווה ובמלאכת קודש של משהו שאנו מאמינים בו באופן מוחלט, וזו אמנות לשם אמנות".
"באמת במשך שנים ארוכות, ואני יכולה להגיד לך שעד היום, או עד הרגע שקיבלתי את ניהול פסטיבל עכו, אני בנאדם שמתפרנס ממיליון דברים. אני רצה בין בתי ספר, אני עושה סדנאות ומעבירה הרצאות כשאני יכולה. כדי להגיע לאיזושהי משכורת סבירה, שיכולה לפרנס אותי ואת הבן שלי, אני התרוצצתי ועבדתי במקומות שבחלקם אני לא גאה במיוחד".
לאיזו עבודות קיקיוניות שאת לא גאה בהן את מתכוונת?
"עבודות קיקיוניות כמו כל מיני סדנאות ביזאריות כאלה, שפתחו כל מיני טיפוסים שרצו לקחת כסף מאנשים שרצו להתפרסם. מקומות שנפתחו ונסגרו, שלא ראויים למאכל אדם. את כל זה עשיתי כדי להתפרנס, ובגלל שחשובה לי היצירה ובלעדיה אין לי חיים. היצירה ממש נותנת לי כוח לעבור מכשולים אדירים ומצבים לא פשוטים שהתמודדתי איתם בחיים הפרטיים שלי. העובדה שבתקופות הכי חשוכות של חיי, אם זה שברון לב נוראי ואם זה קשיים שעברתי עם הבן שלי, נכנסתי לחדר חזרות מלא אור ואהבה ועסקנו ביצירה - העובדה הזאת נתנה לי כוחות נפשיים ומשמעות שהחזיקו אותי בתקופות הכי אפלות. לשמחתי, ברגע זה אני יכולה להסתכל לאחור על התקופות האלה ולהגיד, רגע, אני עכשיו באמת בתקופה של פריחה. כמו שריקי אומרת, עמלתי כדי להגיע לתקופה הזאת, הרווחתי אותה ואני שמחה שהיא באה. זה ממש לא מובן מאליו. אני אף פעם לא יצאתי מנקודת הנחה שאני אקבל משהו. הבנתי שאני צריכה לתת דברים לעצמי".
ההצגה "מהפכניות", שביימת והיית מכותבותיה, עוסקת במחירים ששילמו נשים שתרמו למהפכות ולא קיבלו הכרה. איפה את מרגישה שעדיין לא קיבלת הכרה ראויה?
"אם יש יוצרת, שמוכיחה שוב ושוב שהיא מעולה, עושה הפקות שמקבלות ביקורות נפלאות ומוכיחה הישרדות מאוד ארוכה בפרינג', הייתי מצפה שתעורר סקרנות גם בקרב התיאטרון המקצועי הרפרטוארי. יש לי לא מעט דברים שהייתי רוצה לביים ואני לא יכולה להגשים אותם בלהקה שהקמתי בגלל עניינים כספיים, ועד היום בכל פעם שפניתי לתיאטרון הרפרטוארי לא קרה עם זה שום דבר. הפסקתי לפנות כבר. זאת בעיני תעודת עניות על ההנהלות האמנותיות של התיאטראות הרפרטואריים במשך 20 שנה. יש כאן יוצרת שהיא לא אנונימית, כולכם מכירים אותה, שחקנית שעבדה אצלכם בתיאטראות, אתם רואים את המסע שהיא עושה, קוראים את הביקורות בעיתונים, זה מאוד מעניין אתכם. לקח שנים עד שבאו לראות עבודות שלי. וגם אחרי שכבר ראו לא קרה עם זה שום דבר. אני חושבת שזה עצוב וזה מוזר".
יש עדיין שיעור נמוך ולא שוויוני של נשים בבימוי וכתיבה בתיאטראות הרפרטואריים.
"בהתחלה חשבתי שהבעיה היא אצלי, כמי שלא יודעת לשתות קפה עם האנשים הנכונים, ואני מודה שיש לי בעיה שיווקית ופוליטיקה פנימית. אבל מסתבר שבמשך שנים ארוכות, בפני הרבה מאוד נשים מוכשרות - התיאטראות הרפרטואריים היו חסומים לחלוטין. זה הדבר שבאיזשהו מקום הוא הכי עצוב. לא הייתי אמורה להמשיך להיות בהישרדות קיומית לאורך כל כך הרבה זמן, ואילולא הייתי כל כך משוגעת - מזמן כבר לא הייתי במאית".
ועם זאת, שימקו חשה שאחרי עשרות שנים, סוף סוף מורגש שינוי, "גם אם הוא עדיין לא מספיק", כלשונה. "יש שיח חדש בנושא הנשים בתיאטרון. אלו שיושבים למעלה ומקבלים החלטות התחילו להיות רגישים לנושא, לעשות חשבון נפש ולהבין שזה לא ראוי ולא מתאים למקום שאמור להיות הכי פלורליסטי והכי שיוויוני ליפול לאותן מלכודות שנגדן הוא מתריע. רק חבל שהשינוי דילג דור. החברה שלנו מתחילה לפתוח דלתות לנשים מהדור החדש, וזה נהדר, אבל הדור שלי - אכל אותה. אני מקווה שהשינוי הזה ימשיך. הרוחות שנושבות עכשיו בישראל הן כל כך עכורות, שכל מה שאנחנו מדברים עליו הוא על תנאי. אנחנו לא יודעים מה יהיה כאן".
התיאטרון הרפרטוארי סובל גם מעודף בידוריזציה, מחזות זמר ומיחזור. משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, אמר בריאיון לוואלה! תרבות: "הלוואי ויכולנו בכל ערב למחות על משהו חברתי, למחות על משהו פוליטי, לדבר על משהו חשוב יותר מ'מאמא מיה'". זה מייאש אותך?
"אני חושבת שנעשה פה בלבול מאוד גדול לגביי תפקידו של תיאטרון מסובסד בחברה. צריך לעשות הפרדה בין בידור, שהוא דבר מבורך וחשוב, לבין אמנות במובן הגבוה, שהיא - כמו שאומר שייקספיר - מהווה מראה לחברה ומבקרת אותה. תיאטרון ממוסד ומסובסד במקומות מתוקנים בעולם אמור להמשיך ולהיות המקום שדנים בו במצב החברה, בצורה כזאת או אחרת, ומביאים לבמה את הסיפורים שנמצאים מאחורי הכותרות בעיתון, שנמצאים עמוק במקומות שלא רוצים לדבר עליהם בדרך כלל וכו'. הבידור הוא נפלא, אבל תפקידו להיעשות על ידי כסף פרטי ולהחזיר למשקיעים עוד יותר כסף. ככה זה עובד בעולם. מה שקורה כאן, עקב קריטריונים מאוד מעוותים של המדינה, נעשתה בידוריזציה של התיאטרון המסובסד. במובן הזה, אני מבינה את מה שקפטן אומר אבל אני לא מסכימה איתו. אני חושבת שחייבים למצוא את שביל הזהב גם בקריטריונים המוזרים והנוקשים שלא לוקחים בסופו של דבר בחשבון את תפקידו האמיתי של התיאטרון בחברה, שהוא לא, כמו שאמרה שרת התרבות לשעבר, 'לחם ושעשועים'. אני לא חושבת שאת כל האחריות אפשר לשים על כתפיו [של קפטן]. לדעתי צריך לנער לחלוטין את האופן שבו התיאטרון הישראלי מתוקצב, ומצד שני צריך לתקצב אחרת את המקומות שקוראים להם פרינג', שהם בעצם תיאטראות לכל דבר, כמו קבוצת אספמיה, שכבר 20 שנה יוצרת. קבוצה של אנשים שבעצם הייתה אמורה להתקיים כלכלית אבל היא לא מסוגלת מכיוון שהיא לא מתוקצבת בהתאם. אנחנו מתוקצבים כאילו אנחנו חובבים, כאילו אנחנו באים לעשות תיאטרון בזמננו הפנוי, ולא מתוקצבים כמי שאמורים לחיות מזה. אז הדבר הזה חייב להשתנות. וזה יוכל להשתנות ברגע שהרוחות בישראל ישתנו ותחזור איזו דמוקרטיה ברורה, ובכלל יצטרכו לשנות פה את החוזה בין המדינה לעם, ואני חושבת שגם בנושא הסיבסוד של תרבות ואמנות החוזה יצטרך להשתנות".
את לא חוששת להתבטא בנושאים פוליטיים בפייסבוק ובראיונות וגם השתתפת בהפגנת האמנים נגד המהפכה המשפטית. מאכזב אותך שלא מספיק אמנים מביעים את קולם בנושא?
"אני לא מאוכזבת מזה שהגיעו מעט אמנים להפגנה כי אני לא חושבת שאנחנו נמצאים כרגע בפגיעה שהיא רק סקטוריאלית באמנים. כל מי ששוחר דמוקרטיה נמצא כרגע בסכנה וזה לא משנה אם הוא אמן, טייס, עורך דין או עקר בית. זה ממש לא חשוב", היא אומרת. "האמנים שמדברים - ממילא מדברים כל הזמן, עוד לפני ההפיכה המשטרית, ואלה שלא מדברים - כנראה לא ידברו. לא חושב שזה נכון להגיד להם נו נו נו. שכל אחד יעשה מה שנראה לו נכון וראוי".
"אני חושבת שמאז רצח רבין נוצר שיח מאוד אלים, ועכשיו אנחנו קוצרים את פירותיו הבאושים. כאילו זה לא משהו שנפל עלינו מאתמול. האמנים דיברו ותמיד שילמו מחיר מאוד כבד. שלמה גרוניך פלט איזה קשקוש, איזו בדיחה, ומיד כולם מתנפלים עליו. אני חושבת שהאמנים הושתקו וגם כל הזמן מבזים אותנו, 'מי אתם? אוכלי חינם!' וזה. אני לא מרגישה שהאמנים כרגע סוחפים אנשים או שדעתם היא מאוד קובעת. כי הוחלשנו. הפכנו לחברה שהתנתקה מתרבות ואמנות. הפכו אותנו לשמאלנים, לבוגדים, לאויבי העם. וזה לא מהיום, זה שנים. עברנו כזה שיימינג, ואני חושבת שבאיזשהו מקום הציבור כבר לא נושא עיניו יותר מדי לאמנים, לצערי הרב. ואז, כשנפטרים אנשים כמו מאיר ויזלטיר, מאיר שלו ויהונתן גפן, פתאום מבינים מי הם העצים הגבוהים האלה שבצילם חסינו ועכשיו אנחנו חסרי הגנה אל מול מקום אלים וחסר תרבות. אנחנו בעצם מין חברה כזאת שמתחילה להוקיר באמת את האנשים שמייצרים את התרבות שלה רק במותם, וזה הדבר הכי טראגי שיכול לקרות".
"אז הפגנה כזאת או אחרת או אמן כזה או אחר שיגיד כך או אחרת - בעיני זה לא חשוב. מה שחשוב עכשיו זה שאנשים יבינו שהגענו לקצה של ההתבהמות, האלימות, הטירוף, חוסר ההפרדה בין תפל ועיקר, הדמגוגיה והפייק ניוז. הגענו לשיא של זה, וצריך להחליט אם אנחנו רוצים להשמיד את עצמנו מנטלית ולהפוך למדינה חשוכה או שנצא כולנו לרחובות ונדרוש את המדינה שעליה נלחמנו לא רק בצבא, כי גם לחיות כאן זו מלחמה יומיומית. זו לא מדינה קלה. זו מדינה שאתה משלם מחיר על זה שאתה חי בה. זו לא מדינה שפורשת לך שטיח אדום ואתה רק עסוק בחייך הפרטיים. אתה כל הזמן עסוק בגורל המדינה".
ואם מדברים על תחלואי החברה, באיזו מידה תנועת מי-טו שינתה את התעשייה ואיזו דרך יש לה עוד לעבור בענייני הטרדות, תקיפות וניצול?
"אני חושבת שבמה שקשור ליחסי כוחות בין גברים לנשים ולפגיעות מיניות - הדברים השתנו בצורה מאוד משמעותית. מה שלא השתנה זה ניצול כללי. כלומר, יש הרבה התנהגויות ברוטליות כלפי אנשים, גם בתוך התיאטראות ועל סטים, ובכלל בעולם המשחק, הבימוי וההפקה. יש התנהגויות שהם בעצם סוג של התעללויות. אני חושבת שהנושא הזה לא עלה מספיק. הרבה יותר מדברים על דברים שקשורים למין, זה תמיד יותר צהוב ויותר מעניין את העיתונים, וגם המי-טו באמת העלה מאוד חזק את הצד הזה כי היו שם ממש טורפים מיניים. אבל השלב הבא זה לדבר על מערכות יחסי העבודה באופן כללי, לא רק סביב גברים ונשים ומיניות. צרחות וקללות למשל. לפעמים עושים רומנטיזציה לתיאורי הברוטליות, אומרים 'איזה יופי של במאי! איזה כריזמטי! איך הוא מתעצבן וצועק!'. הרומנטיזציה של הברוטליות צריכה להסתיים. אני עברתי בחיי בריונות רצינית מאוד, שהביאה אותי בעצם להיפרד מהתיאטרון הרפרטוארי ולהתחיל את חיי בפרינג'. זה היה אחד המניעים. עברתי צעקות, עלבונות, הלבנת פנים והשפלות יומיומיות".
ומאז שעברה לפרינג', חוותה שימקו פריחה יצירתית ואמנותית. כשאני מבקש ממנה לבחור את רגעי השיא שלה באנסמבל אספמיה, היא בוחרת שלושה. "אני אתחיל ברגע שבו ההצגה 'אחוזת וייס', שכתב נוריאל טוביאס וכיכבה בה אסתי זקהיים, יצאה החוצה מתמונע. זאת פעם ראשונה שהצלחנו למכור הצגת פרינג' בסדר גודל של שמונה שחקנים לבית שאן. פעם ראשונה שהאנסמבל יצא מחוץ לעיר, התחרה עם תיאטראות גדולים והצליח להכנס לממסד הקנייני", היא נזכרת.
"השיא הבא זה 'חלום ליל קיץ', שעבדתי עליה שמונה חודשים. עצם העלאה של קלאסיקה שייקספירית עם 12 שחקנים בפרינג' היא משהו שלא יעלה על הדעת כמעט. לא היה לי כסף לשלם לשחקנים את כל הכסף בבת אחת לכל החזרות. שתבין: מדובר על 5,000 שקלים לכל אחד לכל תקופת עבודה של שמונת החודשים, ועדיין לא היה לי את זה, ולכן השחקנים קיבלו חצי מהתשלום לשנה, וחצי בשנה השנייה. זאת הייתה הפקה מדהימה שרצה קרוב לארבע שנים, וגם היא הצליחה לצאת מתל אביב, קיבלה ביקורות מדהימות, וזה היה מבחינתי הגשת חלום. עבדתי על ההצגה אחרי פירוק של מערכת יחסים שהייתי בה 11 שנה, וההתעסקות עם קומדיה רומנטית שייקספירית הייתה בשבילי כמו מסז' ללב", היא אומרת, "והישג גדול שלישי היה בהצגה 'המהפכניות', שהפכה להיות הצגה מהפכנית בפני עצמה. זאת פעם ראשונה שאספמיה יצאה לעולם - ייצגנו את ישראל בפסטיבל בבוקרשט. המחזה תורגם לגיאורגית ולצ'כית ויעלה באתונה בדצמבר. פעם ראשונה שהפכתי למחזאית בינלאומית, ביחד עם המחזאית הראשית יוספה אבן שושן. אלה דברים שהיו מבחינתי שבירות של תקרות זכוכית".
שחקניות שעבדו איתך אומרות שיש יתרון גדול בעובדה שבאת לבימוי ממשחק, ושזה העניק לך רגישות גבוהה ויכולת להדריך אותם טוב יותר.
"עברתי פה התפתחות מאוד גדולה. כשהתחלתי לביים, ראיתי את עצמי כמישהי שהפורטה שלה הוא בימוי שחקנים ופחות כמישהי שמביאה איזשהו חזון ויזואלי יוצא דופן. זה השתנה והתפתח עם השנים, כי ככל שאת מביימת יותר השפה שלך מתפתחת, אבל השחקנים תמיד במרכז אצלי. אני חושבת שזה הדבר שמשאיר את האנשים לצדי, והם עושים איתי כברת דרך ארוכה למרות שהם משולמים זוועה. אני מאוד משתדלת שאף אחד לא יהיה במצב שהתפקיד שלו לא מעניין אותו, וכשאני מסתכלת על האנסמבל, אני מנסה להתוות להם איזושהי קריירה. ואני חושבת שהדבר הכי טוב בזה שאני שחקנית בעצמי, זה שאני מרגישה ויכולה להבין מאיפה מגיע קושי של שחקן, כי אני יודעת מה זה להיות שם. זה אחרת מאשר במאי שלא שיחק ולא עלה על במה".
בנוסף לאנסמבל אספמיה, גם הסרט "לא בת 17", ההמשכון לסרט המיתולוגי "נועה בת 17", יציין 20 שנה. "לדעתי 'לא בת 17' הוא סרט יפהפה ומקסים", נזכרת שימקו. "לא חושבת שצפל (הבמאי יצחק ישורון - ש.ב) התכוון לשחזר את ההצלחה של הסרט הראשון. לא חושבת שזה בכלל היה אפשרי. זה סרט מסוג אחר, הגיבורים של הסרט 'לא בת 17' הם הורים מבוגרים וזה הרבה פחות סקסי מאשר סרט על ילדה בת 17. הסרט 'נועה בת 17' היה תופעה פנומנלית והופיע בתקופה מאוד מסוימת. קשה מאוד לחשוב היום על סוג כזה של הצלחה עם סרט כזה קטן ולא מצחיק, דרמה היסטורית. לא יודעת אם הצלחה מהסוג הזה יכולה עוד לקרות בעידן נטפליקס".
והאם יגיע גם סרט שלישי? "זו שאלה לצפל, לא לי. לשמחתי הוא עדיין איתנו, ואפשר לשאול אותו. אני לא מתנגדת. אם צפל קורא לי - אני באה, לכל דבר. דרך אגב, לסרט 'לא בת 17' אני דחפתי את עצמי. הוא טען שאני לא נראית מספיק מבוגרת, שלא התבגרתי מספיק ואני לא יכולה לשחק את נועה בת ה-40 ומשהו כי אני לא נראית ככה. ואז נאלצתי להתחפש למבוגרת יותר, והפתעתי אותו. עצם זה שהוא חשב שהוא יכול לתת את התפקיד של נועה לשחקנית אחרת היא מגוחכת (צוחקת). עובדה שזה לא קרה בסוף", אומרת שימקו. ויש עוד יצירה שהיא הייתה שמחה לחזור אליה. "הכי כיף היה אם דוד אופק ויוסי מדמוני היו עושים שוב עכשיו את הסדרה 'בת ים - ניו יורק' איתנו, יגאל עדיקא ואילן שושן, ובעלילה שהמשפחה התבגרה, זה יכול היה להיות נפלא. הסדרה הזאת היא אחד הדברים הכי טובים ומדהימים שלקחתי בהם חלק".
על רקע איחוד "זהו זה", מה הסיכוי שאת ודן תורן תעשו קאמבק לפינת "על הברזלים", רק שהפעם תקראו לה "על ההליכונים"?
"רעיון חמוד ומקסים. לא יודעת מי יכול לעשות את זה. אבל היי, אנחנו לא עד כדי כך זקנים, עוד לא עם הליכונים ועוד לא הדור שיושב בתור לקופת חולים".
תחנה נוספת בקריירה של שימקו שעולה בשיחה היא ההצגה הראשונה שהחלה את דרכה בתיאטרון, "נפש יהודי" מאת יהושע סובול וביים גדליה בסר. בהמשך היא כיכבה גם במחזה נוסף שהובילו השניים, "גטו", שבשנה הבאה יצוינו 40 שנה לעלייתו. שימקו שופעת מחמאות לשני האמנים. "גדליה בסר הוא הבמאי שנתן לי הכי הרבה כלים והשראה כבמאית. מיהושע סובול בעצם למדתי מחזאות. הוא האדם האצילי מספר אחת בתיאטרון הישראלי", היא מספרת. "'נפש יהודי' ו'גטו' היו בשבילי הכול - בית ספר לאמנות, לתיאטרון ולחיים. הם פתחו לי עולם. נסענו עם ההצגות האלה לבמות באירופה ובארצות הברית. אני לא יכולה בכלל לדמיין את הביוגרפיה שלי ואת הכלים שקיבלתי בלי שתי ההפקות האלה. הן התשתית שממנה ינקתי כאדם וכיוצרת. אני חושבת ש'נפש יהודי' זאת אחת ההצגות הכי יפות שנעשו בארץ, וזה מה שהכי הייתי רוצה לביים בתיאטרון הרפרטוארי. זאת הפקה שאני לא יכולה לעשות באנסמבל שלי".
עברת מכוכבות על המסך - אל התיאטרון, ואחר כך ממשחק לבימוי ויצירה. אמרת פעם שפספסו אותך כשחקנית. את עדיין חשה כך?
"אני חושבת שהיו תקופות ארוכות מאוד בחיי, שלא הבנתי את הפער בין העובדה שלא מציעים לי שום דבר - לעובדה שכל אדם שני מזהה אותי ברחוב. בכלל, הקריירה המשחקית שלי, כמו כל דבר בחיי, מוזרה מאוד. יש בה היילייטס מטורפים, לצד שנים מאוד שחונות. בגלל שהתרחקתי מהמשחק והתחלתי להכניס את כל האנרגיה שלי לבנייה של האנסמבל ולבימוי, אז אני פחות מצרה על זה היום. אני גם נותנת לעצמי תפקידים כשאני רוצה", היא אומרת. "ברור שאני כבר לא במקום הזה של שחקנית רעבה, ממש לא, לשמחתי. לגבי קולנוע וטלוויזיה, אני חושבת שאני שחקנית מסך משובחת, וכן, יכולתי לעשות יותר תפקידים. אבל גם אם לא עשיתי, אז לא נורא".
בכל זאת יש לה חרטה אחת. "לא נשארתי בניו יורק לאודישן ל'קלות הבלתי נסבלת של הקיום' כשמפיק הסרט הציע לי. הייתי אמורה לחזור לישראל כדי להופיע בהצגה בתיאטרון חיפה. לא עלה על דעתי בכלל שלא לחזור".
בסוף "נועה בת 17", הגיבורה שואלת למה בעצם לחיות פה ולא במקום אחר. מה היחס שלך לשאלה הזאת היום?
"אני חושבת שעבורי זה מאוחר מדי. אני נטועה כאן מאוד מאוד חזק. אני מאוד אוהבת את האנשים שאיתם אני עובדת. יש לי פה הורים ומשפחה. זאת השפה שלי והתרבות שלי. בתור מי שעלתה לכאן ומכירה חוויית זרות, אני לא מתגעגעת ללהיות זרה. אני מרגישה שייכת לישראל. אני אוהבת את ישראל. אני דואגת לישראל. אני חושבת שישראל היא מקום מאוד חשוב וייחודי. האם אני ממליצה לאנשים להמשיך ולחיות כאן כשחייהם לפניהם, כשכל התרחישים האלה מונחים עכשיו על שולחן הממשלה? אם התרחישים האלה אכן יתקיימו, אני לא ממליצה לאנשים צעירים להישאר במקום שהוא דיקטטורה. אין שום סיבה בעולם שאדם חופשי יחיה את חייו במקום לא חופשי. אני רק מאוד מאוד מקווה שזה לא יקרה. אני מאמינה בכל כוחי שזה לא יקרה. שאסור שזה יקרה. יותר מדי אנשים הקריבו פה את חייהם למען ישראל חופשית מכדי שנוותר על המהות של המקום הזה. אני מדברת איתך על זה וכל הגוף שלי רועד. אני לא יכולה להעלות על הדעת שזה יתממש. אבל לך תדע. כבר ראינו. כבר היינו".