בעולם דמיוני מושלם, כל ניסיון לריבוט של יצירת תרבות יתחיל עוד בשלב הרעיון בשאלה "למה". מה תורמת לנו עוד גרסה של משהו שכבר הצליח (או נכשל) ולמה שתתפוס מקום של משהו חדש ומקורי? תשובה טובה מאוד יכולה להיות זו של "מר וגברת סמית'", שבה החידוש משנה את הטון והאיזון בין הגיבורים - ומאפשר לנו לחוות סיפור דומה אבל אחר לחלוטין ברוח משהו שכבר אהבנו (או לפחות היינו מודעים לקיומו). אלא שהתשובה הזאת נדירה מאוד ברוב המקרים, פשוט מפני שהיא דורשת מאמץ, תעוזה ויצירתיות - דברים שהוליווד ויתרה עליהם מזמן. הריבוט קורץ כי קהל המעריצים כבר קיים והמותג מוכר, אין צורך למכור או לסקרן עם סיפור חדש, והאצבע על אישור התקציב הרבה יותר קלה על ההדק.
המקרה של "אווטאר: כשף האוויר האחרון" מרחיק לכת אפילו יותר בהקשר הזה, מפני שהסיבוב החמדני על גבו כבר נעשה עם הסרט הידוע לשמצה של מ' נייט שאמאלאן ב-2010. מקרה קלאסי של סחיטת לימון עם אפס רצון להבין או להתחבר לסדרת המקור המונפשת מ-2005. הפיאסקו ההוא היה אמור להיות מספיק כדי לשכנע שאת היצירה הזו כדאי לעזוב לנפשה, אבל נטפליקס רצתה בכל זאת. לזכותה ייאמר שהפעם היא ביקשה לעשות זאת עם היוצרים של סדרת המקור, מייקל דימרטינו ובריאן קונייצקו, ומכאן נולדה התקווה שבכל זאת נראה כאן גרסה שונה, כזו שמרחיבה ומעמיקה את הסיפור.
אולם כעבור שנתיים של עבודה, דימרטינו וקונייצקו השתמשו בשלוש מילות הקסם הכי טרנדיות בהוליווד, "חילוקי דעות יצירתיים", והודיעו על עזיבתם. במכתב שפרסם קונייצקו לאחר העזיבה נטען כי האווירה בעבודה עם אנשי ענקית הסטרימינג הייתה "שלילית ובלתי תומכת", וכי ככל שחלף הזמן השניים הרגישו שהרעיונות והחזון שלהם לא מתקבלים. רק מי שהיה חלק מההפקה יידע לספר אם הגרסה הזאת נאמנה למציאות או לא, אבל כולנו יכולים להתרשם מהתוצאה הסופית. ובעוד היא רחוקה מלהיות הקטסטרופה שממנה חששו רבים ממעריצי סדרת האנימציה, קשה שלא לצאת ממנה בתחושה שמי שניצח במאבק היצירתי הוא זה שרצה לעשות העתק-הדבק.
עבור מי שאינם מכירים את "אווטאר", היא מתרחשת בעולם שבו מתקיימת הרמוניה בין יסודות הטבע: אדמה, מים, אש ואוויר. חלק מבני האדם מסוגלים לשלוט ביסוד אחד ולכשף בעזרתו את העולם סביבם, בעוד בכל דור נולד אדם אחד שיכול לשלוט בכל ארבעת היסודות: האווטאר. תפקידו הוא לשמור על האיזון ולהיאבק למען שמירת השלום והסדר בעולם. במותו נשמתו מתגלגלת לאדם אחר שמקבל את האחריות במעגל נצחי. אנג, כַשָף אוויר בן 12, הופך להיות האווטאר החדש עם תחילת העלילה, אבל הוא נלכד בסופה ונותר קפוא בקרח במשך מאה שנים. כששני אחים בני שבט מים צעירים, קטארה וסוקה, מגלים ומחלצים אותו - הוא מגלה עולם שיצא מאיזון, כשמנהיג אומת האש המיליטריסט החליט לצאת לכבוש את הממלכות האחרות.
הגדולה של "אווטאר" המקורית והסיבה שהיא מדורגת שביעית במצעד הסדרות הטובות של כל הזמנים ב-IMDB, היא היכולת שלה לשלב בין ז'אנרים ותמות. על פניה מדובר בסדרת הרפתקאות לילדים, ולמען האמת החלק הראשון של העונה הראשונה שלה אכן מרגיש מאוד ילדותי. אלא שככל שהיא מתקדמת, מתגלים בה עומקים מפתיעים ועיסוק חכם ומעורר מחשבה על טבע האדם ועל מחירן של מלחמות. לשיא היא מגיעה עם הקשת העלילתית האמיצה של גיבוריה ונבליה, שעוברים לא רק מסע התבגרות אלא משנים תפיסות עולם - ולפחות בחלק מהמקרים מסיימים בנקודה שונה לחלוטין מזו שהייתם חוזים להם בתחילת הדרך. וכך, תלוי בגיל שבו נחשפתם אליה, החוויה של הצפייה בה משתנה בכל פעם מחדש. לא משהו שהייתם מצפים לשמוע על סדרת ילדים.
יעניין אתכן גם:
"רשלני", "מעליב": יוצר "בלש אמיתי" נגד העונה החדשה של "בלש אמיתי"
תפסיקו לצנזר לנו את התרגום בטלוויזיה, אנחנו לא ילדים קטנים
התעוזה, הנשמה והרעננות הנצחית: "בנות הזהב" הייתה סדרה פורצת דרך
קמתי אל יום שחור במיוחד, התיישבתי שבע שעות מול הסדרה הזו ונגאלתי
הסדרה הנפלאה הזו היא ההפתעה הטלוויזיונית הראשונה של 2024
כל הסדרות השוות שעולות החודש בטלוויזיה
סדרות מומלצות בנטפליקס: המדריך הגדול
24 הסדרות שאנחנו הכי מצפים להן ב-2024
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
מה שמוביל באופן טבעי לטענה המרכזית הראשונה כלפי עיבוד הלייב-אקשן. כצפוי ביצירות שחזור מהסוג הזה (דברים שראינו לאחרונה, למשל, ב"שר הטבעות: טבעות הכוח" ו"מחזור כישור הזמן"), ניכרת בה דחיפות עצומה להספיק להציג מקסימום סצנות ורגעי מפתח מיצירת המקור. ובעוד המשימה הזאת מושגת די בהצלחה בתום שמונה פרקים בלבד, המחיר המרכזי שלה הוא ההתפתחות הטבעית של הקשרים והדמויות. אף שזמן המסך הכולל כאן זהה כמעט לחלוטין ל-24 הפרקים הקצרים של העונה הראשונה בגרסת האנימציה, הדחיסה של עלילות רבות יחד לפרק אחד מקצרת תהליכים עד שהיא מפחיתה מערכם.
כך, למשל, המרחק בין ההיכרות של אנג, קטארה וסוקה והפיכתם לחברי נפש, כמעט ולא קיים. במקור הקשרים האלה נוצרו והועצמו בהדרגה, מגלים בכל פעם עוד שכבה ועוד אחת של אחווה ואהבה, שהפכו את הסכנה של אובדן למשמעותית הרבה יותר מאשר כאן. דוגמה אחרת היא האופן שבו אנג עצמו גדל אל תוך ההיכרות עם יכולותיו שלו והצורך ללמוד אחרות. אלו לא רק יכולות, אלא פילוסופיות שלמות שמייצרות שלם שהוא צריך להפוך אליו כדי להיות המושיע שכולם רואים בו. ובעוד התהליך לא מושלם כאן (הסדרה מקווה להמשיך לעונות נוספות), אנג מגיע לכדי עוצמה אדירה בתהליך קצר, שגוזל ממנו את הגדילה ההדרגתית שסדרת המקור איפשרה לו.
בחירה בעייתית אחרת היא הטון של הגרסה החדשה. בעוד סדרת האנימציה ידעה לאזן בין קלילות ואינפנטיליות לבין רגעים דרמטיים, גרסת הלייב-אקשן נופלת מהר אל החטא של יותר מדי עיבודים מודרניים: אפלולי וקודר, לפרקים אפילו מצמרר ורצחני (למשל בזעקותיהם של אנשים שנשרפים למוות). זו בחירה שלא ממש מקלה על מי מקהלי היעד העיקריים שלה. מצד אחד, היא מכילה יותר מדי אופל מלשרת את היותה סדרת ילדים שאמורה לגייס מעריצים חדשים, ומנגד היא נעדרת את הקריצה והמודעות העצמית שהמעריצים של סדרת המקור חיפשו לחוות מחדש.
הטון הזה משפיע גם על האופן שבו הסדרה צועקת את מה שאמור להיות מובלע בתוך הסיפור. דמויות נוטות לומר את שעל ליבן בפאתוס, במקום לאפשר לעלילה ולסיטואציה לאפשר לנו להרגיש את מה שעובר עליהן בלי שיאכילו אותנו בכפית. אם הבחירה ללכת לכיוון אפלולי הייתה מגיעה עם עלילה חדשה או לכל הפחות נקודת מבט שונה - היה לכך צידוק לפחות מצד מעריצים ותיקים. אולי כאן אפשר למצוא את היסודות לפיצוץ בין היוצרים של סדרת האנימציה לבין נטפליקס.
בעוד חלק לא קטן מהדמויות זוכה לגרסה ראויה ב"אווטאר" החדשה, ישנן גם מעט חריקות. קיאוונטיו שמגלמת את קטארה, לא מצליחה להפיח בה את רוח המנהיגה האופטימית-תמיד של כשפת המים המקורית. בחלק מהמקרים זאת בעיית כתיבה, אבל גם המשחק לא מצליח לעגן את קטארה כמובילת שלישיית הגיבורים. גם אצל הנבלים זה ניכר אצל אזולה (אליזבת יו). בתו של אדון האש בסדרת האנימציה היא דמות מעולה דווקא בגלל שהרשע שלה מגיע תמיד עם חיוך יודע-כל, כאילו כבר צפתה מראש את כל המהלכים של קורבנותיה והיא פשוט משתעשעת בהם. הגרסה הכעוסה והאובר-רצינית בלייב-אקשן מייצרת דמיון בינה לבין זוקו, צעד לא ממש הגיוני בהתחשב בכמה הם אמורים להיות שונים זה מזו.
ובכל זאת, לצד התלונות הלא מעטות, "אווטאר" החדש מצליח לסגור שמונה פרקים של בינג' כיפי למדי. איכות האפקטים הממוחשבים לא אחידה ובכמה מהמקרים קל לזהות שחלק מהרקע אינו אמיתי, אבל ברוב רגעי המפתח הגדולים, הסדרה מצליחה לספק אקשן איכותי ומהנה - כולל בסצנות ענק כמו הקרב על אומאשו. מגיעה מילה טובה לאנשי האפקטים גם על היכולת לשחזר את האופן הייחודי שבו כל אחד מהיסודות פועל, והאופן שבו הכשפים מסוגלים להשפיע עליו.
אנג (גורדון קורמייה) אמנם קצת רציני מקודמו, אבל מצליח להיכנס יפה לנעליים של הנזיר האמיץ שנקרע בין הרצון להתנהל כמו ילד, לבין התפקיד העצום שהוא אמור למלא בעולם. סוקה (איאן אאוסלי), אולי הדמות הכי משעשעת בסדרת המקור, בוודאי יכול היה ליהנות גם הוא מקצת יותר קלילות - אבל גם כאן מגיעות לא מעט מחמאות על היכולת של אאוסלי ללכוד את הרוח המפלרטטת-מגושמת-אמיצה של הלוחם הצעיר משבט המים. המחמאות הגדולות ביותר מגיעות לדאלאס לו, שמגלם את הדמות הכי מורכבת בסדרה, הנסיך זוקו, ומצליח באופן מאוד לא מובן מאליו לאפשר לו להיות אובססיבי ונוגע ללב, מבלי להיות מעצבן וילדותי.
השורה התחתונה היא סוג של אמביוולנטיות מוזרה, שכולה תוצאה של החלטה שלא הייתה צריכה להתקבל מלכתחילה: ההחלטה לברוא כפילות ליצירה מעולה. על פניו, אין שום סיבה שתבחרו ב"אווטאר" גרסת הלייב אקשן, אם לא צפיתם בגרסת האנימציה. היא טובה, חכמה, עמוקה ומבדרת הרבה יותר (ובימים אלה היא משודרת שוב בערוץ ניקלודיאון). מנגד, אם כל מה שרציתם הוא בינג' משפחתי קליל ולא מחייב, הגרסה החדשה תספק לכם את מבוקשכם (בהנחה שהילדים לא קטנים מדי, כאמור הטון נוטה להיות אפלולי לא מעט). לא משהו שיישאר אתכם, אבל גם לא משהו שתצטערו עליו. במציאות הטלוויזיונית הנוכחית, גם זה משהו.