הצביעו לסדרות שהכי אהבתם ב-2025
הסדרות הישראליות הטובות של השנה
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב
דירוג סדרות 2025 של וואלה תרבות: חלק ראשון
מדרגים: עידו ישעיהו, ניר יהב, אופיר ארצי, נדב מנוחין, עמית סלונים, נעמה רק, בן בירון, שירי ישועה וקרן מינביץ'.
מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר
40. משחק הדיונון
שם מקורי: Squid Game
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2021: מקום 36
ארבע שנים עברו מאז ש"משחק הדיונון" הפכה לתופעה טלוויזיונית גלובלית יוצאת דופן, מציעה טייק אלים במיוחד על פערי מעמדות ומשחקי הישרדות חסרי סיכוי. זה היה שיאו של גל תרבותי שבחן מקרוב דיסטופיות של אי-שיוויון קיצוני, באמצעות יצירות כמו "משחקי הרעב", "פרזיטים" ו"רכבת הקרח". ארבע שנים אחרי, כשיוקר המחיה רק עולה וחיי אדם מזמן לא היו כה זולים, היא הגיעה לסיומה בתום עונה שלישית.
שתי עונות ההמשך, שהיו במידה רבה שני חלקים של אותה עונה, סיפקו בעיקר עוד מאותו הדבר: עוד משחקי מוות אינפנטיליים ומטורפים וצבעוניים, עוד רגעים אכזריים של בחירה בין אפשרויות בלתי נסבלות, ועוד ניסיונות כושלים לעצור את הטירוף הזה. בינג' מספק, מאוד. מותח, בוודאי. מחדש? לא עד כדי כך.
אם העונה השנייה התמקדה בשקר הטמון בבחירה חופשית כביכול, העונה השלישית העלתה את מחיר ההימור בעימות בין הגיבור סונג ג'י הון לנבל - האיש במסכה השחורה המפקח על המשחקים. השניים שיחקו על כל הקופה: מפקד המתחם לא האמין בבני האדם, מה ששימש עבורו הצדקה מוסרית לטירוף שהוא תפעל, וג'י הון היה נחוש להוכיח לו אחרת עד לרגע האחרון.
הסיום רמז שגם אם המשחקים הקוריאניים הסתיימו, גרסה חדשה הולכת ומתפתחת בלוס אנג'לס - בסצנה מצמררת ומפתיעה עם הופעת אורח מהפנטת של קייט בלאנשט. הסצנה הזאת הבהירה שאי אפשר באמת לנצח או לעצור את האכזריות; הקרב על נשמת בני האדם נואש מתמיד, והאנטי-הומניזם משגשג יותר מאי-פעם. שלוש העונות אולי נגמרו, אבל "משחק הדיונון" כאן כדי להישאר.
לביקורת המלאה על "משחק הדיונון".
39. Task
גוף שידור: HBO מקס (בישראל החל מינואר הקרוב)
קלוז-אפ על שובכים ביער, על משקפת צפייה. שני כינורות מתחילים לשלב צלילים ברקע. מארק רופאלו מתעורר בכבדות וכורע להתפלל. בבית אחר טום פלפרי קם ומעביר ילד קטן למיטתו תוך כדי ליטוף עדין. הוא מוזג לעצמו קפה. רופאלו תוחב את פניו בכיור מלא קרח. המצלמה ממשיכה למלא את המסך בקלוז-אפים, המוזיקה רק הולכת ומתגברת. שני הגברים יוצאים לדרך, ממשיכים בשגרת יומם ומסיימים אותו בנפרד, כנראה לקראת מסלול התנגשות בלתי נמנע שנרמז כרגע בשקט, בנועם, אפילו בסוג של אהבה.
צופי טלוויזיה מלומדים יזהו את התחושה שמגיעה עם הצפייה בדקות הראשונות של "Task", את אנחת הרווחה הזו שמתחילה לזהות יצירה אמיתית, מוקפדת, רצינית, כבדת משקל ובעלת ערך. לא עוד קומדיה שמנסה לרגש, דרמה שמנסה להצחיק או מוצר אלגוריתמי ממוסחר שמתחפש לאמיתי, אלא אמנות טלוויזיונית שחיה ונושמת ריאליזם אנושי.
היוצר בראד אינגלסבי שיעתק אומנם את רוב המאפיינים האלה מהסדרה הקודמת שלו, "הסודות של איסטאון", אבל בכל זאת מדובר בנוף חריג ומפעים. עם סיפורי רקע נוגעים ללב, עלילה מפתיעה אך לא סנסציונית, מתח אנטי הוליוודי, הסתעפויות מוצדקות ומשחק ניואנסי ועדין של שני הגברים שלעיל, "Task" היא מלאכת מחשבת שמצליחה להזכיר לכולם איך נראית של סדרה של HBO. כל עוד יש דבר כזה.
38. סטודיו לחלומות + ניצחון או הפסד
שם מקורי: Dream Productions + Win or Lose
גוף שידור: דיסני פלוס
בשנים האחרונות דיסני ופיקסאר זוכות לביקורת רבה על ניסיונותיהן לשחזר להיטי עבר באמצעות גרסאות לייב-אקשן וסרטי המשך, ועל חוסר היכולת לייצר להיטי אנימציה בין-דוריים חדשים - מה שהיה עד לא מזמן סימן ההיכר שלהן. השנה הגישה פיקסאר שתי סדרות המייצגות שני מסלולים שונים להתמודדות עם האתגר הזה: "סטודיו לחלומות" רוכבת על ההצלחה האדירה של "הקול בראש", ואילו "ניצחון או הפסד" היא הסדרה הראשונה של האולפן שאיננה מבוססת על יצירה קודמת.
"סטודיו לחלומות" היא מיני-סדרה בת ארבעה פרקים בלבד, שעלילתה מתרחשת בין שני הסרטים של "הקול בראש". במקום הרגשות המוכרים מסדרת הסרטים, שמופיעים כאן רק לרגעים, אנחנו מקבלים הצצה לצוות האחראי על יצירת החלומות של ריילי - ובראשו פולה (פולה פל), במאית החלומות הוותיקה שהולכת לאיבוד כשהיא מבינה שהחלומות החדשים שהיא מביימת פשוט לא רלוונטיים יותר.
כמו היצירות הטובות ביותר של פיקסאר, הסדרה פועלת בכמה רבדים במקביל: היא משלבת פרודיה מוקומנטרית מקסימה על התעשייה ההוליוודית, עם התבוננות גלויה על פיקסאר עצמה ועל הפחד שלה לאבד את הרלוונטיות. במקביל היא ממשיכה לרגש ונוגעת בכנות כמעט פיוטית במעבר הקשה אך ההכרחי מהילדות לגיל ההתבגרות. כשהכול עטוף בשלל רעיונות יצירתיים ובאנימציה מהמרשימות שיש להוליווד להציע - קשה מאוד לעמוד בקסמה.
"ניצחון או הפסד" הגיעה בתזמון קצת גרוע - פחות משנה אחרי ש"הקול בראש 2" כבר הציג סיפור על נערה בקבוצת ספורט שמתמודדת עם חרדות ודימוי עצמי נמוך. אבל אם מחכים עוד רגע, מגלים שהיא עושה דברים קצת אחרת.
עלילות שמונת הפרקים של הסדרה מתרחשות כולם במקביל, לאורך השבוע לקראת משחק גורלי עבור קבוצת הסופטבול "הפיקלז", כשכל אחד מסופר מנקודת מבט אחרת. זו תמונה גדולה, עשירה בפרטים ורגעים קטנים, שהולכת ונארגת מפרק לפרק. לכל פרק יש טריק פנטסטי או ויזואלי שונה: אחד מציג פחד מלקיחת סיכונים דרך אסתטיקה של משחק מחשב רטרו, אחר מראה אמא כטורנדו של כאוס ששומרת על שפיות בזכות העוקבים שלה באינסטגרם.
הסדרה מבדלת את עצמה מיצירות קודמות גם ויזואלית, מאוירת בסגנון קומיקסי ומטורלל, וזו יצירה קצת מבולגנת שמנסה לנצל את הייחוד של המדיום. יש בה כל כך הרבה יצירתיות וחדוות עשייה שקל להחליק לה על החסרונות, והכוח העיקרי שלה הוא האנושיות - הדמויות אף פעם לא מרגישות גנריות או חד ממדיות.
שתי הסדרות מוכיחות שאולפן כמו פיקסאר זקוק ליצירות כאלה - חממות קטנות שבהן יוצרים יכולים לשחק ולהתנסות, קצת כמו הסרטים הקצרים שאולפני האנימציה היו מצמידים בעבר לכל סרט באורך מלא, והניבו יצירות מופת בלתי נשכחות.
לביקורת המלאה על "ניצחון או הפסד".
37. פילדלפיה זורחתֿ
שם מקורי: It's Always Sunny in Philadelphia
גוף שידור: FX/דיסני פלוס
בדומה למשפחת סימפסון מספרינגפילד, גם משפחת פאדי'ס מפילדלפיה היא כבר חלק בלתי נפרד מהטלוויזיה שלנו. אמנם אי אפשר להגיד שהעונה ה-17 של העונה היא אחת מהטובות בתולדותיה, אבל בשלב הזה - עצם קיומה הוא עדיין אירוע. את שיא "הקומדיה שרצה הכי הרבה שנים בארה"ב" היא שברה כבר ב-2021, מעכשיו בכל פרק חדש שהיא מוציאה היא רק מגדילה את השיא - ולא נראה שהם מתכוונים לעצור בקרוב. גם אין סיבה.
העונה נפתחה בהמשך הקרוסאובר עם "אבוט אלמנטרי", שהרגיש קצת גימיקי ואפילו מאולץ לפרקים. ובכלל, זו הייתה עונה של ניסויים שכאלה, עם פרנק (דני דה ויטו האליל) כמתחרה בריאליטי "הרווק המוזהב"; וגם מחוות ברורות ל"יורשים" ו"הדוב". אלא שמעבר לכל הספיישלים והמחוות - החזרה של החבורה הרעילה במובן הטוב של המילה לפאב ולדינמיקות האישיות שלהם - הזכירו למה "פילדלפיה זורחת" היא עדיין אחת הקומדיות הטובות והאהובות בהיסטוריה.
ההשוואה לעונות הראשונות לא עושה חסד עם העונה הזאת, ומצד שני - היא זורחת (ראיתם מה עשינו כאן?) ביחס לכמה מהעונות הקודמות. הפרק שמהדהד את אחד הפרקים הראשונים של הסדרה, לא עושה את זה כגימיק נוסטלגי אלא בהומור עצמי. בעונה הראשונה - לפני 20 שנה - החבורה הלכה לנשף סיום תיכון כמבוגרים אינפנטילים בני 30. כעת, כשהדמויות נושקות ל-50 אך בטוחות שהזמן פסח עליהן, דפוס ההתנהגות שלהן נשאר אותו דבר - מה שהופך את הסדרה למרכז הבדיחה עצמה.
בעידן שבו קומדיות רבות מתרככות או נאלצות לצנזר את עצמן, "פילדלפיה זורחת" ממשיכה לבחור באנוכיות, בכיעור אנושי ובהומור לא מתנצל. עונה 17 לא ממציאה את הסדרה מחדש, אבל היא מוכיחה שהבאר עדיין רחוקה מלהתייבש.
36. וונסדיי
שם מקורי: Wednesday
גוף שידור: נטפליקס
במצעד 2022: מקום 32
כמעט שלוש שנים חלפו בין ההצלחה האדירה של עונת הבכורה, שזכתה לתואר הסדרה דוברת האנגלית הנצפית בתולדות נטפליקס עם 251 מיליון צפיות והפכה למם תרבותי עולמי, ועד שהעונה השנייה נחתה סוף סוף עם שק של ציפיות על גבה. אמנם מבחינת נתוני צפייה היא לא עמדה בסטנדרטים המדהימים של הראשונה, אבל מבחינה יצירתית היא פשוט המשיכה את אותו עונג.
זה קרה בזכות שורה של החלטות חכמות. הפופולריות שרכשה וונסדיי הופכת לעינוי עבורה, כשכל המאפיינים האנטי-סוציאליים שטיפחה הופכים דווקא למעוררי עניין וקרבה - מטאפורה יפה לסיפורה של הסדרה עצמה. החברות בין איניד לוונסדיי נותרת אחד היסודות הכיפיים ביותר, ואם העונה הראשונה עמדה בצל הניסיון להוכיח שהגיבורה אינה זקוקה לאף אחד, השנייה עוסקת בהשלכות הטעות הזו.
ג'נה אורטגה ממשיכה להיות נפלאה, עם משחק פיזי שמרמז על חלק רך הפועם מתחת לחיצוניות הקשוחה. גם אם חלק מהדיאלוגים מרגישים מאולצים וקווי עלילה מסוימים מכילים עודף אוויר חם, הליבה הנהדרת של הסדרה ממשיכה לעשות את שלה היטב. השילוב בין מוזרות יצירתית כמיטב מסורת טים ברטון, הומור שחור ושימוש יפה במוטיבים מורבידיים נעשה בצורה מרהיבה ומותחת בו זמנית.
שיא העונה הוא הפרק השישי, שזכה לתרגום העברי מעורר ההשראה "צער לך וצער לי" (במקור "Woe Thyself") על ידי המתרגם יניב אידלשטיין. הפרק, אחד מהטובים השנה בכל סדרה, עם הופעת אורח של ליידי גאגא, משתמש בטריק הקלאסי של החלפת גופים בין וונסדיי לאיניד. אחרי התרחקות וחיכוכים בין שתי החברות, השתיים נאלצו לחוות זו את חייה של זו, ולהבין לעומק את נקודת המבט של האחרת. אורטגה ואמה מאיירס גילמו בשלמות נפלאה את הפרסונות ההפוכות של זו, והביאו את היחסים ביניהן לשיא מלבב.
לביקורת המלאה על "וונסדיי".
35. ריצ'ר
שם מקורי: Reacher
גוף שידור: אמזון פריים וידאו
העונה השלישית של "ריצ'ר" הייתה הסדרה הנצפית ביותר של אמזון פריים וידאו השנה ("פולאאוט" עשויה להדיח אותה). כנראה בגלל שזיקקה את כל הלקחים שלמדה מהשתיים הקודמות, לכדי מוצר אקשן טהור שנפטר מכל מיני סרחים עודפים.
במקום לשלוח את ריצ'ר לרדוף אחרי פירורי חקירה בכל רחבי ארצות הברית, רוב העלילה מתמקדת במיקום אחד ומערבת פחות או יותר את אותם האנשים, מה שיוצר תחושה אינהרנטית ומהודקת יותר. המשימה ברורה, נקודתית ולא מצפה מהצופים לזכור שלושים וארבעה פרטים שוליים שאוזכרו בחטף בעבר. המניע הנרטיבי עדיין נשען על קצה חוט פרום כלשהו מהעבר של ריצ'ר, אבל באופן מדוד וסביר שלא מקיא פלשבקים על המסך. וכנראה חשוב ומעניין יותר מכל זה: יריב ראוי, סוף סוף.
העונה השלישית הפרידה בין הנבל המנטלי של ריצ'ר, שברור לכולם שייפול בסוף העונה, לבין הנבל הפיזי שהוא גדול יותר, חזק יותר ומאיים יותר, שאמנם ייפול גם הוא, אבל יכול לגרום להרבה נזק וכאב בדרך. ריצ'ר מצא את עצמו לראשונה בעמדת נחיתות ביולוגית, שאילצה אותו להשתמש לא מעט בטריקים במקום בשרירים, והתוצאות היו הרבה יותר מבדרות מאשר עוד סצנת אקשן מאוגרפת לאוסף.
מי שמחפש סיבות לצפייה בסדרה הזו מעבר ל"אחלה אקשן" יכול אולי למצוא זיכוך נפשי מסוים בכך שבריונים המתייצבים לצד חלשים בלי לשאול שאלות או לצפות לתמורה זו לא תמה שמתיישבת עם המציאות של 2025, אבל לא באמת חייבים להעמיק. יש ב"ריצ'ר" גיבור, נבל, חפים מפשע, מושא רומנטי, מכות וסוף טוב. זו נוסחה שעובדת לג'יימס בונד כבר יותר מיובל, ובכפוף לאיכות העשייה תמשיך לעבוד ברמת הרחוב גם ל"ריצ'ר" ולאמזון.
34. חיילי שמנת
שם מקורי: Going Dutch
גוף שידור: יס
לא משנה אם זיכרונות הצבא שלכם הם מבסיס צבאי בארה"ב או מהקריה - אחת הדרכים להתמודד עם הטראומה היא דרך צחוק. זה כמובן לא דבר חדש: מ"גבעת חלפון אינה עונה" אצלנו ועד "מ.א.ש" שמעבר לים, לצד ההערכה הרבה לגבורת החיילים, משהו בהיררכיה הצבאית תמיד נראה לנו, האזרחים, מגוחך.
דניס לירי מגלם את קולונל פטריק קווין, איש צבא קשוח ורב הישגים שממתין לשיבוץ בתפקיד הבא בקריירה הצבאית המפוארת שלו. הבעיה? סרטון שבו הוא נשמע משתמש בקללה גזענית מתגלגל אל מפקדיו, וגורם לכך שהוא משובץ דווקא לפקד על בסיס עורפי שמוגדר על ידי מפקדיו כ"בסיס הכי פחות חשוב של צבא ארה"ב בעולם".
הבסיס הזה ממוקם אי שם בהולנד, ומאוכלס בחיילים שרוכבים על אופניים, מייצרים גבינות, נהנים מקפיטריה עם כוכב מישלן ומשחקים באולינג. ואם זה לא מספיק, המפקדת הנוכחית של הבסיס היא בתו המנוכרת של קווין, מגי (טיילור מיסיאק), שתמיד סבלה מאביה הפוץ ודווקא נהנית מאוד מהרוח המשוחררת של הבסיס בהובלתה.
לפני הכול, "חיילי שמנת" היא קומדיה מצחיקה על מקום עבודה - מקום העבודה הוא פשוט הצבא. לירי מגלם נהדר את דמות הבומר האנאלי שמסרב להתקדם עם רוח התקופה, ושואף להפוך את קבוצת החיילים העצלנים והמפונקים שקיבל ללוחמים עם רעל בעיניים. סביבו נבנה קאסט נהדר, שעושה עבודה מצוינת בבניית דמויות שמייצגות נאמנה את דור ה-Z - בין אם הם עסוקים בלדבר על הרגשות שלהם ובין אם הם מנותקים לגמרי מהעובדה שהם חיילים.
אבל לב הסדרה הוא הקשר בין הקולונל למגי, שהעונה הראשונה מפליאה להמחיש עד כמה הוא הפכפך וטעון בלי לוותר על גרם קומדיה. לירי נהדר מאי פעם וחורג מהשטאנץ הממורמר הקבוע שלו, ואילו מיסיאק, שתכופות גנבה את ההצגה ב"דייב", נפלאה גם כאן.
ככל שהיא מתקדמת, "חיילי שמנת" הופכת לקומדיית פיל-גוד מצוינת ונבונה, כזו שמצליחה לא פעם להעלות פרצי צחוק אמיתיים. אם היו לעונה יותר פרקים היא הייתה אפילו מספקת יותר.
33. וולף הול
שם מקורי: Wolf Hall
גוף שידור: יס (במקור BBC)
במצעד 2015: מקום 33
העונה השנייה והחותמת של "וולף הול" הייתה צריכה להתגבר על מכשולים רבים. היא הגיעה עשור שלם אחרי קודמתה. כלומר, לאדם מן השורה אין שום אפשרות לזכור מה קרה ומי זה מי בלי צפייה נוספת. אמנם צפייה נוספת התגלתה כנפלאה בדיוק כמו בפעם הקודמת (ובדיעבד, העונה הראשונה אף עולה על השנייה). אבל גם זה לא תמיד עזר, כי חלק ניכר מקאדר הדמויות שלה לוהק מחדש בשל בעיות לו"ז. בין פרק שש לפרק שבע, פתאום שורה שלמה של אנשים נראית אחרת לגמרי - כולל אלה שלא התחלפו ופתאום הזקנה קפצה עליהם. בסדרה עם כמות דמויות כה רבה, ושחלק מהשמות בה חוזרים שוב ושוב, זה חתיכת אתגר.
לכך יש להוסיף את העובדה שהעונה השנייה עיבדה המון חומר. המון. הראשונה התבססה על "וולף הול" מאת הילרי מנטל, והשנייה התבססה על שני הספרים החותמים את הטרילוגיה: "הביאו את הגופות" ו-"The Mirror and the Light" (שני הראשונים יצאו בעברית בהוצאת בבל, וזו קריאה נרגשת לתרגם גם את השלישי). הדחיסות הזו ניכרת. יש הרבה פחות זמן לאירועים לנשום ולהתפתח.
ולמרות המגבלות האלה (ועוד כמה שהוסיפה לעצמה, כמו ליהוק אווילי של שחורים לתפקידי לבנים - בלתי נסלח בסדרה שחרתה על דגלה אותנטיות, עד לרמה שצופים התלוננו כי אינם מצליחים לראות מה קורה על המסך בשל התאורה הטבעית) - איזו סדרה יפהפיה. הפעם הצפייה בה גם יותר עוכרת שלווה, מאחר שאנו מודעים לסוף הנורא שמגיע.
העונה, בחוכמה ובאופן בלתי נמנע, מקבילה בין קורותיו של תומס קרומוול לבין אלו של אן מבולין מהעונה הראשונה (קלייר פוי, "הכתר"), וכן של פטרונו האהוב המנוח, קרדינל וולזי (ג'ונתן פרייס, "סוסים איטיים") - שחינם של שניהם הוסר בעיני המלך הנרי (דמיאן לואיס, "הומלנד"), ועכשיו הגיע גם תורו של קרומוול.
מארק ריילנס בתפקיד ה"גיבור", מוסיף להפגין כריזמה שנוגעת ללב כשם שהיא ממגנטת, והיבריס המעורבב במפלות עצובות שהוא נוחל בזו אחר זו. ראשית עם בתו של וולזי, ולאחר מכן כמעט עם כל סובביו, שרק חיכו לרגע שבו יוכלו להדיח אותו ממושבו הרם. וכשכבר יש קרן אור, כמו בגילוי על מה שהותיר מאחוריו בבלגיה, הוא זמני וחפוז (שוב, הלוואי שהיה יותר זמן) ומזקיף את האוזניים לקראת אוושת החרב שתופל על צווארו.
32. שוטר טוב/שוטר רע
שם מקורי: Good Cop/Bad Cop
גוף שידור: יס והוט (במקור בסטן האוסטרלי וה-CW האמריקאית)
נהוג לומר שהכול בחיים זה עניין של פרספקטיבה. ואם אצלנו הישראלים צירוף המילים "משטרה כושלת" מעלה מחשבות על פחד וחוסר אונים שמולידים סדרות פשע כמו "מנאייכ" - אצל האמריקאים זה יכול להסתיים בתוצאה קלילה בהרבה.
אם כי סליחה, לא ממש אמריקאים. "שוטר טוב/שוטר רע" היא בעצם סדרה אוסטרלית שהתחפשה לאמריקאית. היוצר אמנם מגיע מארה"ב ושניים מכוכביה גם כן, אבל הלוקיישן הוא דאון אנדר (על אף שהעלילה מתרחשת בעיירה אמריקאית) וכך גם רוב התסריטאים, הבמאים ויתר השחקנים, שחובבי סדרות אוסטרליות יזהו לא מעט מהם. ההפקה המשולבת הזו מספקת לסדרה רגישות שלא ממש אופיינית לסדרות אמריקאיות, בפרט בכל הנוגע להומור היותר-מעודן.
הסדרה שיצר ג'ון קווינטנס מגוללת את סיפורה של עיירה קטנה בת עשרת אלפים תושבים ושל יחידת המשטרה האחראית עליה. הבלשית היחידה ביחידה היא לו היקמן (לייטון מיסטר, "אחת שיודעת"), שנדרשת להוביל קבוצה של שוטרים חובבנים ומפוזרים, המסתפקים בתקציב זעום - כאן עדיין בודקים טביעות אצבע עם כריות דיו ונייר.
בראש המשטרה המקומית עומד האנק הגדול (קלנסי בראון, "קרניבל"), אביה של לו - איש עייף וציני שמבין היטב איך העולם מתנהל. במקום לנסות לפתור פשעים, הוא מעדיף להזיז את גבולות השיפוט של המשטרה, כדי שיוכל להציג את העיירה כבטוחה ושלווה. כשהפשיעה הולכת ומתרבה, לו דורשת בלש נוסף, והאנק מצוות לה את אחיה הצעיר, המרוחק, האקסצנטרי ונטול הכישורים החברתיים, הנרי (לוק קוק, "הרפתקאותיה המצמררות של סברינה"). יחד עם אביהם נוצרת דינמיקה של תא משפחתי לא מתפקד במיוחד, שמנסה לפתור פשעים תוך כדי בנייה מחדש של מערכת היחסים ביניהם.
"שוטר טוב/שוטר רע" היא סדרה קטנה ולא יומרנית, שלא מציגה שום דבר שלא ראינו בעבר, אך עדיין מצליחה להיות מבדרת, קלילה וכיפית לכל אורכה, בלי להעליב את האינטליגנציה. היא נהנית משני אלמנטים שכבר אזכרנו בדוגמאות קודמות במצעד הזה: "פשע נעים" חביב ומבדר כמו ב"לודוויג" שבמקום ה-41, ויחסים משפחתיים שמלבים דרמה מצחיקה, ממש כמו בסדרה שבמקום ה-35 - במקרה הזה בין שני האחים. לייטון מיסטר מלבבת מתמיד, אבל את ההצגה גונב בקביעות קוק. דמותו, בעליל על הספקטרום, מספקת נוקשות מצחיקה מצד אחד ולב גדול מצד שני.
31. רק רוצחים בבניין
שם מקורי: Only Murders in the Building
גוף שידור: דיסני פלוס (במקור הולו)
במצעד 2024: מקום 14
בשלב הזה בחייה של "רק רוצחים בבניין" הנוסחה כבר מוכרת וידועה. מי שדבק בה לא מצפה שתהיה משהו שהיא אינה. עוד גופה נמצאת, עוד סוד מתגלה, ושוב בניין הארקוניה במנהטן מהווה את זירת הרצח. בכל זאת, אולי משום שהבניין עצמו עמד בפני סכנת כלייה, משהו בעונה החמישית הרגיש משוחרר יותר.
סטיב מרטין, מרטין שורט וסלינה גומז ממשיכים לעבוד כמו מנגנון מתואם היטב: צ'ארלס מהורהר ובודד יותר, אוליבר עסוק בפחד מהזדקנות ומאובדן המקום. הביקורות נוהגות להתעלל בכישורי המשחק של גומז, ובצדק, אך משהו בגמלוניות הדרמטית שלה - בטח כשהיא חולקת מסך עם ענקי משחק כמו מריל סטריפ וכריסטוף וולץ - מקנה ארשת צנועה יותר לאחת מכוכבות הפופ הגדולות של המאה ה-21.
בצד של "הנבלים" נמצא הפעם צוות שופע כישרון: רנה זלווגר מפתיעה לטובה עם דמות בוגרת וחדה, הכי רחוק מברידג'ט ג'ונס; טאה ליאוני חוזרת לנוף הטלוויזיוני כשהיא נושקת לגיל 60 בדמות סקסית וקומית; ומעל כולם בולט וולץ בתור מיליארדר חסר גיל - מין שילוב של אילון מאסק, סטיב ג'ובס ומיסטר ברנז. בתוך סדרה שממילא אובססיבית לפערי דורות וגילאים, נרמז שהמיליארדר הצליח "לנצח את המוות" והוא בן כ-120 שנה - כך למשל, כשהוא זורק באגביות שהוא איבד את הבתולים לדורותי פארקר, ילידת 1893.
הסדרה אמנם נמתחת מדי ומסתמכת יותר מדי על ההומור והקסם של הכוכבים ופחות על עלילה משכנעת. אבל הזקנים חסרי המנוח שבמרכזה ממשיכים לספק נחמה, צחוק וגם צביטה בלב. שלא תיגמר לעולם (בפרט מאחר שסטיב מרטין הצהיר שזה תפקיד המשחק האחרון שלו).
החלק השלישי יעלה מחר (רביעי).