זאת אחת הסדרות הכי טובות השנה ומעטים בכלל שמעו עליה: דירוג סדרות 2025 ג'

הצביעו לסדרות שהכי אהבתם ב-2025
הסדרות הישראליות הטובות של השנה
מה לראות החודש בטלוויזיה: כל הסדרות השוות שעולות בקרוב

דירוג סדרות 2025 של וואלה תרבות:
חלק ראשון | חלק שני

מדרגים: עידו ישעיהו, ניר יהב, אופיר ארצי, נדב מנוחין, עמית סלונים, נעמה רק, בן בירון, שירי ישועה וקרן מינביץ'.


מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

גוף שידור: יס והוט (במקור: HBO מקס)
במצעד 2024: מקום ראשון

מי שחושבים שזמן מספק הוא כל מה שדרוש בשביל להוציא עונה טובה צריכים לבחון את המקרה של "Hacks" ולהבין שלפעמים זמן הוא בכלל לא פקטור. כמעט שנתיים חלפו בין העונה השנייה לשלישית של הקומדיה בכיכובן של ג'ין סמארט והאנה איינביינדר, שהייתה ככל הנראה הטובה ביותר של הסדרה עד היום, והנה הפעם חלפה פחות משנה בין סיום העונה השלישית והעונה הרביעית, ונראה שהיוצרים חזרו עם רעב ועטים מושחזים, כאילו לא זכו כבר בכל פרס אפשרי. מה שהוביל לעוד עונה זוכת פרסים וסימן את סמארט כאחת מיקירות האקדמיה.

העונה נפרדה סופית מלאס וגאס, אחד האלמנטים הכי מזוהים של הסדרה. הספוט כמנחת תוכנית הלילה שדברה כל כך חלמה עליו כבר הובטח לה, אבל הוא הגיע רק בתנאי להמשך העבודה המשותפת עם אווה, שלמרות המתיחות בין השתיים מתגלה שוב ושוב כעוגן מקצועי שאין לו תחליף. שינוי הסביבה אמנם גרם לסדרה לאבד את אחד מגורמי הקסם המיוחדים שלה, אבל כל זה גם החדיר בה דם חדש שכולל לא מעט הומור עצמי, הופעות של כוכבי אורח בתפקיד עצמם ולא מעט דיבור ברנז'אי שהתעשייה כל כך אוהבת.

יותר משדברה צלחה את המבחן העצום של הפיכה למנחת לייט נייט נשית, "Hacks" צלחה את השינוי בזכות שמירה על מה שמייחד אותה, והוא מערכת היחסים הסבוכה, הטעונה והמורכבת בין שתי הכוכבות שלה, שבאופן פלאי מצליחה בכל עונה להתקרב ולהתרחק במקביל. האיבה בין שתי הנשים תמיד פחות נעימה מאשר כשהן מיודדות, מה שהאפיל על רוב העונה, אבל כשהן מתאחדות שוב - זה תענוג אמיתי שכצפוי הניב את הפרק הכי טוב בעונה, ואז גם את הטוויסט הגדול לקראת סופה.

גם כש-"Hacks" היא כבר לא הדבר הכי מרענן על המסך, ואולי דווקא בגלל זה, היא ממשיכה להוכיח שיש לה את מה שסדרה קומית גדולה באמת צריכה: הבנה של מה עומד במרכז שלה, הומור ייחודי רק לה ושתי שחקניות שאת הכימיה ביניהן אי אפשר להחליף.

שם מקורי: Ballard
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

הספין-אוף השני של "בוש" הגיע אחרי שבע עונות של סדרת האם ושלוש עונות של "בוש: מורשת", והיה הסדרה הראשונה ביקום המבוסס על ספריו של מייקל קונלי שבה דמותו של הארי בוש לא כיכבה. במקומו הציגה הסדרה את הבלשית רנה באלרד בגילומה של מגי קיו, שהפציעה בסוף העונה האחרונה של "בוש: מורשת" וכיכבה גם במספר רומנים מאת קונלי.

באלרד, לאחר ששימשה כקצינת חקירות שחיתות, הועברה למחלקה המוזנחת והכי פחות מתוקצבת בארגון: מחלקת התיקים הלא-פתורים. שם, כשלרשותה עמד רק צוות של מתנדבים חדורי שליחות שהאמינו בה כמנהיגה, היא ניסתה להצליח איפה שאחרים כשלו - גרסה הרבה פחות צינית של "סוסים איטיים", או אפילו "מחלקה קיו" (ע"ע מקום 48).

על סמך תקציר העלילה בלבד לא היינו מנחשים ש"באלרד" שונה במשהו מדרמות משטרה שכבר ראינו, אבל כמו תיקייה ששוכבת בארכיון, הפרטים היבשים לא סיפרו את כל הסיפור. מגי קיו עושה כאן את תפקיד חייה ומצליחה לעצב את דמותה של באלרד כמיוסרת אך לא מעיקה, אידיאליסטית אך מציאותית כמו מישהי שנכוותה מהמערכת ובכל זאת לא איבדה תקווה.

גם הצוות שעבד לצידה תורם רבות להצלחה שלה ושל הסדרה כולה. מייקל אליימו וקדנל שרווד יצרו דרמת משטרה ריאליסטית, נטולת קלישאות, בעלת נימה דקיקה של הומור והכי חשוב - כזאת שגרמה לנו ללחוץ "המשך" מיד כשהפרק נגמר.

שם מקורי: Adults
גוף שידור: דיסני פלוס (במקור FX/הולו)

איך אפשר לא ליהנות מסדרות על שותפים? לא בכדי כל כך הרבה קומדיות בוחרות בתרחיש הזה, מ"חברים" ועד "הבחורה החדשה": תכניסו כמה אנשים שונים לחלל סגור אחד - ותקבלו אינספור סיטואציות עם פוטנציאל מצחיק.

"מבוגרים" מנסה להיות התשובה של דור ה-Z לקומדיות השותפים. במקום מנהטן - חמשת השותפים גרים בקווינס, ובמקום צחוקים - הסיטואציות כאן נעות בין המדכאות לבין המילה הכל כך אהובה על בני הדור הזה: קרינג'.

הדור הצעיר עדיין אוהב את "חברים" ו"איך פגשתי את אמא", אבל ניכר שהסדרה הזו נוצרה על ידי דור אחר, עם פרספקטיבה שונה על המציאות, הומור שיכול לחלוף בקלות ליד מי שחצו את גיל שלושים, ומידה לא מבוטלת של מיזנתרופיות.

היוצרים בן קרוננגולד ורבקה שאו, בוגרי ייל משנת 2018 בלבד, הפכו ויראליים בזכות נאום הסיום שלהם וגויסו לכתוב בלייט נייט של ג'ימי פאלון. הקאסט האנונימי ברובו הזכיר את המפגש הראשון עם לינה דנהאם וחברותיה ב"בנות": דמויות שנראות מרוכזות בעצמן, אבל שאפשר ללמוד לחבב ואולי אף להבין.

הגיבורים של "מבוגרים" קשים להבנה עבור צופים מבוגרים יותר, ובכל זאת משהו בכתיבה האותנטית - שמרגישה נאמנה לחלוטין לעצמה - מצליח להעביר את המהמורות של הדור הזה, שנראה לא פעם אבוד ופועל בתוך גבולות של מציאות שהוא מגדר מחדש בעצמו. יהיה מעניין לראות אם הקבוצה האיזוטרית הזו תיזכר יום אחד כ"חברים" של הדור הבא.

שם מקורי: Overcompensating
גוף שידור: אמזון פריים וידאו

ממשיכים ברצף אל יצירת דור Z נוספת, כזו שאפילו חולקת שחקן עם קודמתה - אואן ת'יאל. סדרות קולג'ים הן נושא כל כך חרוש, עד שרף הציפיות מ"פיצוי יתר" היה נמוך עד אפסי - במיוחד לאור העובדה שדמותו של היוצר והכוכב בניטו סקינר ברשתות החברתיות אינה בדיוק הדור הבא של ההומור. אבל איזה כיף היה להתבדות ולהיווכח שמדובר בסדרה מוצלחת בהחלט.

בני, בגילומו של סקינר, הוא צעיר מעיר קטנה העומד בפני היציאה מבית ההורים והמעבר לקולג'. הוא חתיך, אתלטי וטוב בלימודים, אבל נשבע שלא ייתן להומוסקסואליות שלו - הסוד הגדול שלו - להפריע לו להפוך לכוכב הקולג' שתמיד ידע שהוא יכול להיות. הדברים השתבשו, כצפוי, כאשר פגש בטעות את מיילס (ריש שאה), סטודנט בעל מבטא בריטי וחיבה לקולנוע, ולא הצליח להפסיק לדמיין איך הוא מוריד לו את הבגדים.

רמזים להצלחה אפשר היה למצוא במעורבות של בית ההפקה A24 בפרויקט, או בכך שג'ונה היל בחר להצטרף כמפיק. התוצאה: שמונה פרקים קצרים שקשה היה לא לצרוך בבינג', שהתאימו לנערים המדמיינים את החיים באוניברסיטה בדיוק כמו להורים שיש להם ילדים בגיל הזה.

הסדרה התנהלה מצד אחד עם קו עלילתי ברור שהביא את סיפור ההתמודדות של בני עם עצמו, ובמקביל הייתה מלאה בהמון בדיחות תרבות פופ - ברמה שהזכירה (קחו נשימה לפני המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לקומדיה אמריקאית) את "רוק 30" של טינה פיי.

למרות שעסקה בנושאים חרושים כמו יציאה מהארון וחיי קולג', סקינר הצליח לבנות סדרה ייחודית למדי, הרבה בזכות אנסמבל השחקנים האלמונים שהקיף אותו - מהם שווה לציין את הקומיקאית הולמס, שכמעט כל רגע שלה על המסך הוביל לפרצי צחוק שגרמו להחזיק את הבטן.

לביקורת המלאה על "פיצוי יתר".

שם מקורי: The Righteous Gemstones
גוף שידור: יס, הוט וסלקום טיוי (במקור HBO, ובקרוב ב-HBO מקס ישראל)
במצעד 2023: מקום 31

לאורך ארבע עונות מחורפנות של "משפחת ג'מסטון", דני מקברייד הוכיח (שוב) שהוא אחד מיוצרי הקומדיה המבריקים ביותר בטלוויזיה האמריקנית. בעונה הרביעית והאחרונה של הסדרה על משפחת הטלוונגליסטים הוא הביא את היצירה שלו לשיא חדש - עם פתיח שאיש לא ראה אותו מגיע וסיומת אדירה.

העונה נפתחה בפרק המפתיע "הקדמה", שהיה השאפתני ביותר שהסדרה יצרה אי פעם. פלאשבק אל ימי מלחמת האזרחים האמריקנית עם בראדלי קופר בתפקיד אלייז'ה ג'מסטון, שחשף את שורשי האימפריה הדתית המשפחתית בצורות מרגשות ובלתי צפויות, וגילה לנו שכל זה יסודו בשקר.

הסדרה תמיד ידעה לרקוד על הקו הדק שבין הומור גס וחסר מעצורים לבין רגעים של כנות אנושית, אבל בעונה הזו האיזון הגיע לכדי שלמות. האחים ג'מסטון - ג'סי (מקברייד), ג'ודי (אידי פטרסון הנפלאה) וקלווין (אדם דיוויין) - נמצאו בנקודות מפנה בחייהם: קלווין הוביל קהילה גאה בכנסייה, ג'ודי התמודדה עם משבר זוגי בלתי צפוי, וג'סי ניסה לשמר את מעמדו כמנהיג. ולמרות היריבויות הקטנוניות הקבועות של האחים, כולם התגייסו - בזעזוע עמוק - לחבל ביחסים של אביהם איליי (ג'ון גודמן) עם בת זוג חדשה, חברתה הטובה של אמם המנוחה.

כמתבקש, זו הייתה עונה שקשרה קצוות ושלחה זרועות אל העבר ואל העתיד. שיאה היה בפינאלה שהייתה כנראה הפרק המשוגע ביותר בסדרה כולה, כולל סצנה קורעת מצחוק שבה שלושת האחים ממשיכים להתווכח גם כשהם לא בדיוק במצב הפיזי לעשות את זה.

אבל מה שהפך את הפינאלה למיוחדת היה דווקא ההחלטה לא לסיים בשיפוט או בעונש. אחרי הכל, לא מדובר במטיפים קתולים. במקום זאת בחר מקברייד בסיום פתוח ומלא תקווה, שמשאיר את הדמויות במצב טוב יותר מכפי שהיו בו לפני כן.

שם מקורי: Cobra Kai
גוף שידור: נטפליקס

מי האמין ב-2018, כשיוטיוב העלתה סדרת המשך לסרט "קראטה קיד", שהיא תהפוך לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים של העשור? לא רק בנתוני הצפייה אלא מבחינה יצירתית. שבע שנים, שתי פלטפורמות ושש עונות אחר כך, "קוברה קאי" הגיעה אל סיומה כדוגמה ומופת לאופן שבו אפשר ליצור סדרת המשך שלא רק עושה כבוד למקור, אלא לא פעם מתעלה עליו.

הסדרה שהחלה כסיפור על ג'וני לורנס (וויליאם זבקה) המנסה להתחיל מחדש, התפתחה למסע מורכב ועשיר של דמויות. דניאל לרוסו (ראלף מאצ'יו), יריבו משכבר הימים, הפך לשותף דרך. העונה האחרונה, על שלושת חלקיה, הייתה קרשנדו מחושב, מענג ומלא בהפתעות. הסדרה תמיד ידעה לשחק עם הנוסטלגיה, אך בפרקים האחרונים היא השתמשה בה לא רק כקריצה לקהל המעריצים, אלא ככלי לחקירת הדמויות - כל פרק הדהד רגעים מהעבר, אבל במקום להסתפק בהתרפקות, הוא הראה כמה הדמויות השתנו לנגד עינינו.

ההתפתחות של ג'וני ודניאל, שעברו ממערכת יחסים של איבה רוחשת לחברות מורכבת ואמיתית, שדרגה לחלוטין את הסדרה. זבקה ומאצ'יו הפגינו כימיה טבעית ומבדרת ששדרגה כל סצנה שחלקו. אבל ג'וני היה הנשמה האמיתית. מסובך, מסעיר, מצחיק ומרגש, מגלם את הסדרה כבר מעצם הגדרת הז'אנר שלה כדרמת התבגרות ואמנויות לחימה קומית. כדי להצליח ללהטט בין שפע ההגדרות האלה נדרש איזון - בין הישן לחדש, בין רגעים משלהבים למגוחכים, בין האנושיות לבומבסטיות - והסדרה הגיעה אליו בשלמות בישורת האחרונה שלה.

לביקורת המלאה על "קוברה קאי".

שם מקורי: Invincible
גוף שידור: אמזון פריים וידאו
במצעד 2024: מקום 50

פעם נוספת, בלי תחרות בכלל, "בלתי מנוצח" הוכיחה שהיא בלתי מנוצחת (בקרב שבין יצירות גיבורי-העל הטובות ביותר על המסך). מארק גרייסון (סטיבן יאון המעולה, "המתים המהלכים") חזק יותר, מהיר יותר, ועכשיו מתמודד עם אחיו הקטן אוליבר שמתאמן להיות גיבור-על. אבל אגב כך, עם כל העוצמה המתגברת שלו, מארק - כמו גם סיסיל, מנהל סוכנות ההגנה העולמית (וולטון גוגינס, "הלוטוס הלבן 3", "פולאאוט") - נאלץ להישיר מבט אל הפחד הגדול שלו: להפוך למפלצת כמו אביו.

העמדתם של מארק וסיסיל משני צדי המתרס הייתה מרתקת. המנהל מתכנן תמיד לטווח ארוך, נוקט בפעולות מפוקפקות מוסרית לטובת הישרדות כדור הארץ, בעוד מארק עדיין נאחז ברעיון של מה נכון ומה שגוי. אך ככל שהעונה התקדמה, כך התחלנו לראות את הצביעות של הגיבור עצמו עולה לפני השטח - מסרב להודות בכך שעוצמתו האדירה הופכת אותו לכוחני ומאיים במסגרת הפולמוס. כל פולמוס.

הפילוסופיות המוסריות המנוגדות של השניים והמוטיב המרכזי של העונה, הכאה על חטא, אפשרו לדמויות האחרות, כמו אטום איב (גיליאן ג'ייקובס, "קומיוניטי"), רקס (ג'ייסון מנצוקאס, "פה גדול") ואוליבר (כריסטיאן קונברי, "סוויט טות'"), להתפתח בצורה משמעותית. כזו ששואבת מהדיון בלב העונה ומקרינה עליו - מה שגרם לרגעים הטרגיים ללפות חזק במיוחד.

הפשעים הישנים ניכרו גם באגפים של נולאן (ג'יי-קיי סימונס), שממקום מכלאו מהרהר בכל העוול שיצר, וכן בדמות הרשעים. הבולט שבהם בעונה הזו היה פאוורפלקס, נבל טראגי בגילומו מלא הנשמה - כדרכו - של ארון פול ("שובר שורות"). סיפורו של סקוט דובאל - איש משפחה ששכל את אחותו ואחייניתו בקרב בין מארק לאומני-מן - הוא מסע מזעזע אל תוך הנקמה.

פול מביא את כל הטווח הרגשי שלו לדמות, וכל יבבה, דמעה והתפרצות זעם מעידות על מחויבותו המוחלטת לתפקיד, עד לסצנה שאפשר אולי להכתיר כשוברת לב ביותר בכל הסדרה. לא בכדי שפול החליט שאינו יכול לגלם עוד את הדמות הזו, והיא תלוהק מחדש לטובת ההמשך.

שם מקורי: Diarra from Detroit
גוף שידור: סלקום טיוי (במקור BET)

"להתמקד בעניינים שלך זאת עבודה במשרה מלאה, וכולם צריכים להישאר מועסקים". יש מקרים שבהם אפשר לזהות יוצרת פורצת דרך כבר מציטוטי הפתיחה שלה - זה קרה עם פיבי וולר-ברידג' בשניות הראשונות של "פליבג" המופתית, וזה קורה עם דיארה קילפטריק ב"דיארה מדטרויט". הסדרה שיצרה קילפטריק, שגם מככבת בה, היא מסוג הפנינים שמשייטות מתחת לרדאר: תערובת מקורית של קומדיה שנונה, מתח ודרמה עם דמויות נהדרות ותובנות חכמות על חיים אורבניים מאוד ספציפיים.

דיארה בריקלנד היא מורה בבית ספר ציבורי בדטרויט שמכונה "קפטן אקסטרה" בגלל הנטייה לעשות הרבה יותר מהגדרות התפקיד. אחרי פרידה כואבת, דייט טינדר עם חתיך אלמוני סוחף אותה ללילה מושלם - ואז הוא נעלם מבלי להותיר זכר. הדרייב הפנימי שלה נכנס לפעולה והיא מתחילה לרחרח סביב פרשיית חטיפה, מה שמוביל לעימותים עם מתנקש רוסי, המאפייה היוונית ומשפחות פשע מקומיות.

היופי ב"דיארה מדטרויט" נובע מכך שהיא קצת מהכל: קומדיה מנקודת מבט של יוצרת שחורה בסגנון "לא בטוחה" או "אטלנטה", משולש רומנטי ופרודיה על ז'אנר הפשע האמיתי. לכאורה סלט שלא אמור לעבוד, אבל העובדה שבמרכז עומדת דיארה הופכת את הארוחה למעדן.

החלק המרענן ביותר הוא השיח הפנימי שלה, עם תובנות מבריקות כמו: "להיות אישה שחורה הופך את הכל למסובך. את אפילו לא יכולה לעשות אמבטיית דיכאון מבלי לחשוש שהשיער המזורגג שלך יירטב".

לצד יכולות הכתיבה, קילפטריק מפגינה מנעד משחק מרשים. דיארה שלה נכנסת ללב מהר מאוד, והשנינות והלב הגדול שלה הופכים את הסדרה למהנה, מצחיקה ומרגשת - מסוג אלה שמצליחות למכר אתכם אליהן כבר בדקות הראשונות, ולגרום לכם לשאול "איך זה שלא שמענו עליה קודם".

לביקורת המלאה על "דיארה מדטרויט".

שם מקורי: Slow Horses
גוף שידור: אפל טיוי
במצעד 2024: מקום 27

האמת שיש הרבה יותר סיבות להתלונן על העונה החמישית של "סוסים איטיים" מאשר לשבח אותה. בראש ובראשונה, היא מחזקת מגמה מדאיגה מהעונות האחרונות - לדחוק את ג'קסון לאמב לשולי עלילות ולרדד אותו לכדי הג'וקר שמופיע ברגע האחרון כדי להציל את המצב בלי להיות קשור אליו בכלל (חוץ מסיפור הכוויות ברגליים, מישהו בכלל זוכר מה הייתה התרומה שלו לעונה הזו?).

למרבה הצער יש עוד: עלילת המסגרת נבנתה על נקמה לובית ערטילאית ומפוזרת, שילוב הפוליטיקה העירונית של לונדון היה מיותר, MI5 רודד לכדי ארגון מקצועי פחות מחבורת חסמבה, הכלי התסריטאי של ניסיון סחיטה "פן אפנה לעיתונות" נשחק עד כדי אובדן כל משמעות, וההישענות המוגזמת על האגו של הו בתור מאורע מחולל ובאופן כללי היא, איך לומר בעדינות, שנויה בפאקינג מחלוקת.

"סוסים איטיים" בכל זאת כאן כי קשה לקחת יותר מדי ברצינות סדרה שלא לוקחת את עצמה ברצינות. המוטו "למה לטרוח?" מוטבע חזק ב-DNA שלה, והיא כולה מתנהלת בנונשלנטיות עייפה אך מבדרת שמנטרלת כל ניסיון אמיתי לייחס לה משמעות. הקו הדק שבין מתח לקומדיה נחצה בה אין-ספור פעמים עד כדי כך שהיא יכולה בקלות להשתמש בו כעלה תאנה כדי לכסת"ח את כל מה שעלול לא לעבוד. במובן הזה היא בדיוק כמו הדמות הראשית שלה - גם כשהיא מאכזבת אי אפשר באמת לכעוס עליה. שלא לומר, אין טעם.

שם מקורי: Death by Lightning
גוף שידור: נטפליקס

מה תוכלו לספר על ג'יימס א. גארפילד? רוב הציבור כנראה יודע יותר דברים על החתול המצויר באותו שם מאשר על הנשיא ה-20 של ארצות הברית - הושבע לתפקיד במרץ 1881, נורה ביולי ומת בספטמבר של אותה שנה. המיני-סדרה מגוללת לאורך ארבעה פרקים את הסיפור המוזר על עלייתו המהירה ונפילתו המייסרת של הטיפוס חסר המזל הזה, במקביל לסיפורו של האיש התמהוני שירה בו.

שני התפקידים המשמעותיים הופקדו בידי שחקנים נפלאים שלא תמיד זוכים להערכה הראויה. מייקל שאנון מעניק לגארפילד בו זמנית כריזמה מחשמלת ורוך אנושי וחם, כשהחיסרון העיקרי שלו כמנהיג הוא פרפקציוניזם אידיאליסטי על גבול הטרחנות. מת'יו מקפדיין, טום וומבסגאנס מ"יורשים" ומר דארסי מ"גאווה ודעה קדומה", מגלם את הרוצח גיטו כאדם חולה שבתקופתו לא היה יכול לקבל מענה אמיתי לבעיותיו.

היחס כלפי חלקיה השונים של הסדרה תלוי בזיקה של הצופה. מאבקי הכס בה סוחפים ומרתקים כמו כמה מהדרמות הפוליטיות הטובות ביותר. מנגד, גיטו הוא דמות אקסצנטרית ומשונה, שלפעמים קשה לצפות בה בגלל ההיעדר המוחלט של מודעות והידיעה על הטרגדיה שבפתח.

אך הסוף הוא שמעלה את הסדרה לגדולה. ניק אופרמן גם מאוד מצחיק וגם נוגע ללב בתפקיד צ'סטר ארתור, סגנו ומחליפו של גארפילד, פוליטיקאי מושחת ואלכוהוליסט שאופרמן מכניס בו כל כך הרבה כאב ועצב שהוא כמעט גואל אותו מוסרית. הסיום היפהפה מדגים שלמרות הקדנציה הקצרצרה, גארפילד בכל זאת השפיע עמוקות על ארתור והפך אותו לאדם טוב יותר - שבתורו עשה את מה שצריך לעשות עבור המדינה כולה. בעשותה כן, היא מחזירה לדמותו הנפסחת של גראפילד את מקומה החשוב, היפה ואף מרומם הנפש בדברי הימים של אמריקה.

לביקורת המלאה על "מוות ממכת ברק".

חלק 4 יעלה מחר (חמישי).