10 הסדרות הישראליות הסוחפות, המקסימות והמרגשות של שנת תשפ"ה

מדרגים: ניר יהב, עידו ישעיהו, נדב מנוחין, עמית סלונים, בן בירון, עמית לוי רבינסקי, נעמה רק.

רוצים המלצה לסדרה טובה? הנה כל מה ששווה לראות בטלוויזיה החודש

מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

בעידן שאחרי 7 באוקטובר, "המזח" של כאן 11 הגיעה כטריגר אחד ארוך. הסדרה שהייתה אמורה לעלות באוקטובר 2023 לציון 50 שנה למלחמת יום הכיפורים נדחתה בעקבות השבת השחורה, ושודרה רק שנה וחצי אחר כך - לא כ"תוכן רלוונטי" אלא כהשלמה עם העובדה שמה שדפוק לא עומד להשתנות.

במרכזה המתח בין שתי דמויות במוצב על תעלת סואץ: המ"פ שלמה ארדינסט (דניאל גד), צעיר דתי המאמין במערכת, וד"ר נחום ורבין (מיכאל אלוני), רופא מילואימניק היפי שאין לו סבלנות לבולשיט. כל אחד מנהל את גזרתו בכאוס של תחילת המלחמה - זה בהגנה על המוצב כשהתחמושת אוזלת, וזה בבונקר שאליו מגיעים הפצועים ללא אפשרות פינוי.

למרות שהנרטיב של מלחמת יום הכיפורים מוכר ומשוכפל, "המזח" מתמסרת לסיפור אחד ומתגלה כאותנטית. השחזור עשוי לתפארת והאווירה מטלטלת - הייאוש, חוסר התוחלת, הסיסמאות הריקות של הפיקוד. אמנם יש משהו מגושם בדיאלוגים שנראים מדוקלמים, והמתרחש בעורף גוזל פוקוס לשווא, אבל התמה המרכזית - המתח בין האתוס הקורס לבין המציאות - באה לידי ביטוי צורב.

הצפייה בסדרה הייתה כמו העתקה של סיוט למחוז זמן אחר. אי אפשר היה לצפות בקלטות הקשר מהמוצב הסמוך המתחנן לעזרה בעוד החיילים נחנקים בבונקר, מבלי לחשוב על המ"מדים השרופים של 2023. "המזח" לא הייתה באמת סדרת טלוויזיה אלא נזיפה של העבר: לא למדנו כלום.

לביקורת המלאה על "המזח".

אם בעונה הראשונה של "מותק בול באמצע" הסאטירה הלכה והתחדדה עד שהציגה את התמונה הכי מדויקת למצב הפוליטי בישראל, העונה השנייה - למרות שהייתה פחות מהודקת ומפוזרת - מסתיימת במה שעשוי להיכנס לדפי ההיסטוריה כפרק הסיום הטוב ביותר בתולדות הטלוויזיה הישראלית.

במרכזה מותק שלי מרדכי (גילי איצקוביץ' הנהדרת), חברת כנסת שנאבקת במערכת הפוליטית המושחתת. לצידה אבי קושניר כלוביסט נבל, אופירה רחמים כראשת מפלגת המרכז, ונעמי לבוב שמוכיחה שפאה מטופשת לא פוגמת בכישורי המשחק.

למרות שעשרת הפרקים כוללים קווי עלילה שלא התפתחו לשום דבר, שלושת הפרקים האחרונים היו שווים את כל מה שהגיע קודם. הפרק האחרון, שעוסק בוועדת חקירה פרלמנטרית על מתווה הגז, כבר לא מציג קומדיה חביבה אלא תכנית דוקו על איך אזרחי ישראל נשדדו על ידי טייקונים.

הסיום (שימו לב, ספוילר, אם לא ראיתם כדאי להפסיק לקרוא), שבו שוטרים פורצים לאולפן ומפוצצים את הצילומים - הומאז' ל"מונטי פייתון והגביע הקדוש" - הוא לא גימיק אלא מחאה. אחד מרגעי הטלוויזיה הכי מדהימים שצולמו בישראל, ששודר בערוץ היחיד שיסכים לשדר רגע כזה.

ברגעים שבהם זרחה, הסדרה הפכה לחובת צפייה לכל אזרח ישראלי שרוצה להבין למה כל כך חרא לנו פה.

לביקורת המלאה על "מותק בול באמצע".

כנגד ארבע בנות דיברה "חזי ובניו": אחת דחיינית, אחת יראת שמיים, אחת חכמה ואחת שלא יודעת להפריד (בינה לבין אבא). חזי יחזקאל (איציק כהן), עיראקי גאה ובעל מוסך לא משגשג, מגדל לבדו ארבע בנות מאז מות אשתו לפני 23 שנה. ריקי (לירז חממי) מתמהמהת עם חתונה והתמחות; אתי (לימור צרפתי) חולמת על חתן דתי; מיצי (נועה אסטנג'לוב) עמלה על הכלאת קנאביס; ואלי (מיקה צור), שהיא בעצם אליהו, ממשיכה את דרכו של אבא במוסך.

כשהדודות (אורלי זילברשץ ועינת שרוף) משתכנעות שעל המשפחה מוטלת קללה שתמנע מהבנות למצוא אהבה, הפתרון לכאורה הוא לגרום לאלי "להפסיק לפחד מהנשיות שלה". הרעיון נשמע בו-זמנית כמו פרופגנדה לסטריאוטיפים מגדריים וכמו התחלה של סיפור יציאה מהארון, אבל "חזי ובניו" מחוכמת מדי ופמיניסטית מספיק כדי לא להניח שאישה באה רק בצורה אחת.

הכיף מגיע במידה רבה מהדמויות ומהשחקניות שמגלמות אותן - כל אחות היא דמות מקורית וייחודית. מיקה צור עושה עבודה מצוינת בתפקיד אלי, גנבת ההצגה הרשמית היא נטע כרמלי כנכדה רויאל, ועינת שרוף מצטיינת כדודה המומחית בקללות, משחקת גדול ומטורלל מספיק כדי שזה לגמרי יעבוד.

בהוט הגדירו את הסדרה כטלנובלה קומית, אבל היא פשוט קומדיה רומנטית קלילה וקצת קאמפית, המשלבת מצוין בין דרמה, קומדיה, ציניות ורגש, עם אלמנטים מיסטיים וגישה פרועה. איזה כיף.

לביקורת המלאה על "חזי ובניו".

להיות תלמיד תיכון בישראל בשנים האחרונות זה לא תענוג גדול - בין המגפה העולמית והבידודים לבין מלחמה, פינויים ואזעקות. לכן, כשגיבורי "הסדרתיים" נשאבים לתוך סדרת הטלוויזיה הבדיונית "נווה עלומים" ונתקלים שם בתלמידים מאושרים ששרים ורוקדים "תהיה שנה לפנתיאון", אין ספק שמדובר במציאות אלטרנטיבית לחלוטין.

רון וגאיה (גלעד בראון ונעה ריינהולד) הם שני אאוטסיידרים שנשאבים לתוך "נווה עלומים" - אם כל הקלישאות על סדרות תיכון אמריקניות. על הסדרה חתומים אשפי הקומדיה רשף שי ("ארץ נהדרת") ויגאל שפירא ("הישראלים"), והבמאית שירילי דשא ("בילי שוורץ"). הכוחות האלה מולידים סדרה שאפתנית ומקורית, לנוער ובכלל.

"הסדרתיים" מתפקדת בו-זמנית כסדרת תיכון וכפרודיה על סדרת תיכון, אבל די ברור שלאופציה השנייה היא יותר מתחברת. היא מצחיקה, מודעת לעצמה, והעשייה שלה משוחררת למדי. למרות שסיפור המסגרת דידקטי למדי והקצב לאה, הבשורה הגדולה בה היא המוזיקלית. השירים - נאמברים של מיינסטרים-פופ עכשווי בכתיבת אמיר לקנר, דור מוסקל, מאי ספדיה ועוד - הם כיף גדול. בהם הפרודיה מממשת את הפוטנציאל המבריק שלה: מציגה את ההתבגרות כחוויה תמימה ומביכה אבל גם אופטימית ונלהבת.

דווקא בחינוכית צומחות יצירות הרבה יותר מקוריות מאשר בערוצים למבוגרים (עוד תראו בהמשך). בדיוק כמו בתוך "הסדרתיים" עצמה: דור המבוגרים אבוד, אבל אפשר לסמוך על הצעירים שיצילו את המצב.

לביקורת המלאה על "הסדרתיים".

הסדרה התיעודית שיצרו עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי מציגה את רגעי השפל של העיתונות הישראלית: המלחמה ארוכת השנים בין ידיעות אחרונות של משפחת מוזס למעריב של קרליבך, דיסנצ'יק ולימים נמרודי. אלה היו רגעים שבהם שיקולים לא-עיתונאיים הנחו את העיתונים הגדולים, תוך זניחה של האתיקה העיתונאית ועד כדי מעשים פליליים.

לאורך חמישה פרקים, הסדרה עוברת דרך "הפוטש" שהוביל קרליבך ויצר את מעריב; רגשי הטינה העמוקים של נח מוזס ודב יודקובסקי על "הבגידה"; המיסוד האנטי-עיתונאי של יחסי הון-שלטון-עיתון; מאבקי הריגול ופרשת האזנות הסתר המזעזעת; ולבסוף, תיקי האלפים - שבהם נאשמים ראש הממשלה המכהן, מו"ל ידיעות נוני מוזס והבעלים לשעבר של וואלה.

קשה לא לחוש שהסיפור אינו שלם - הסדרה נוגעת כמעט בלעדית בשני עיתונים בלבד, אף שהנוף התקשורתי בישראל היה מאז ומעולם הרבה יותר מגוון. בנוסף, הפרויקט מבוסס על תחקיר מקיף ואינספור מרואיינים, וחלקים ממנו מייגעים ומבלבלים (כמו נפתולי פרשת ההאזנות).

יחד עם זאת, "המו"לים" מאירה פינות חשוכות מאוד: איך גופים שאמונים על האמת פועלים בשירות השקר, מסלפים או מנפחים את המציאות בהתאם לאינטרס - ובהכרח נגד האינטרסים של הציבור. זו קריאת השכמה לעיתונאים וגם לקוראים: אנחנו צריכים להיות ביקורתיים כל הזמן כלפי מקורות המידע שלנו. הלקח לא צריך להיות "התקשורת רקובה מן היסוד", אלא להפנים שהאמת תמיד בסכנה ושחייבים לתמוך בעיתונות חזקה יותר, אחראית יותר, אמיצה יותר.

לביקורת המלאה על "המו"לים".

סדרות בלשיות יכולות להיות הרבה יותר מתיאור מהלך של חקירה - מאחורי פענוח רצח מסתתר פענוח של כשל חברתי שלם. "מגרש הרוסים" עושה בדיוק את זה תוך שהיא מפגישה שתי מגמות מרתקות בטלוויזיה הישראלית: רנסנס בלשי כיפי, והנכחה של תרבות יוצאי ברית המועצות לשעבר על המסך.

הדרמה התקופתית מתרחשת ב-1991, על רקע קריסת הגוש המזרחי והעלייה הגדולה. במרכזה ניצב יהודה (יעקב זדה דניאל), שוטר ישראלי מריר וגדוש בדעות קדומות, שחוקר רצח של עולה חדשה בירושלים. במקביל מגיע מרוסיה אנדריי (אנטולי בליי), משוכנע שבנו הורשע בטעות ברציחות דומות. השניים, שאין להם שפה משותפת ביותר ממובן אחד, חוברים לאתר חשוד חדש בעוד מסע הרצח ממשיך.

יותר מאשר תעלומה בלשית, "מגרש הרוסים" היא סדרה על הגזענות הישראלית ודעות קדומות. באופן מעט דידקטי, אולי דידקטי מדי, יהודה פוגש לאורך המסע שורה של דמויות שהוא משקיף עליהן מלמעלה, אבל לומד דרכן להכיר את הקשיים שלהן - אנשים בעלי יכולות שנאלצו להתפרנס מעבודות מבזות ולראות את משפחתם מתפוררת. זה מעניין וחשוב להביט על הרגע הראשוני של המפגש בין הוותיקים והעולים, במה שמתגלה כמראה מכוערת - ומעניינת - מאוד.

לביקורת המלאה על "מגרש הרוסים".

שידור הקומדיה הרומנטית של קשת נדחה בשל טרגדיה לאומית. כאשר כבר הגיעה חודשיים לאחר מכן, התזמון היה מושלם. "בקרוב אצלי" הפכה לאחד הלהיטים הגדולים של השנה וסיפקה בדיוק את סוג האסקפיזם שאומה המחפשת לברוח מטראומה רוצה לראות בשעה תשע וחצי בערב - סיפור אגדה מתקתק שהאזכורים האקטואליים היחידים בו נוגעים לתרבות הפופ.

במרכזה דסי טולדנו (עדי חבשוש), מפיקת חתונות בת 36 שרווקה וללא ילדים, שבן זוגה האמן הנרקיסיסט יוראי (תמיר בר) שובר לה את הלב באכזריות קבל עם ו"ערב טוב עם גיא פינס". כאן מתחיל הטוויסט הסמי-פנטסטי שכולל כשפים, סבתא ממוצא מזרחי (שושה גורן) ושלושה גברברים לוהטים מעברה שמתחרים על ליבה: תומר קאפון בתפקיד אסי החנון מהתיכון שהפך להייטקיסט לוהט, אושרי כהן בקאמבק חמוד, ורוני הרמן שמכניס ניחוח של חו"ל.

"בקרוב אצלי" התאמצה להראות שהיא לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. בכל רגע שהדיבור על רווקות מאוחרות ופחד מבדידות עשוי היה להשתלט, מישהו זרק בדיחה לאוויר. קשה לפספס את טביעת האצבע של אורי גרוס עם ההומור הפוליטי-לייט והרפרנסים לתרבות הפופ. והחוזקה האמיתית הייתה הקאסט המבריק - בראשו חבשוש שקיבלה תפקיד שנתפר למידותיה, והכימיה הנהדרת בין חברי הצוות.

המבנה של הסדרה הפך אותה למעין אירוע ריאליטי, שכמובן הגיע לשיאו בפרק האחרון, "ההחלטה": דסי עוברת בין המחזרים ומסבירה למה הם לא האחד. אחרי שנים שבהן התרגלנו לנשים שמחכות שהגבר יבחר בהן, דסי הייתה זו שהכוח בידיה.

לביקורת המלאה על "בקרוב אצלי".

זה פשוט לא הוגן. סדרות מהז'אנר של "האחיין שלי בנץ" לעולם לא מסיימות ראשונות. כן, יזרקו להן פרסים נישתיים על "סדרת הנוער של השנה", אבל אף אחד לא ירים יד ויאמר: הלו, הסדרה הזאת, שמיועדת לכאורה לילדים, היא הדבר הכי טוב שיש היום בטלוויזיה הישראלית. הכי מצחיקה, הכי שנונה, הכי מקורית. אז בדירוגים של סוף השנה היא תסתפק במקום השלישי. אבל כל מי שראה אותה באמת - בין אם עם הילדים ובין אם לגמרי לבדו (לא שופטים, להפך) - יודע שהיא בעצם במקום הראשון.

במפגש עם מעריצים סיפרו היוצרים כי העונה הבאה, הרביעית במספר, תיקרא העונה החמישית. לא ברור אם הם היו רציניים או לא (ואם כן, האם זה הומאז' לסדרת משחקי הווידאו "לארי" שגם שם המשחק החמישי היה בעצם הרביעי) או שזו עוד מההומור של הסדרה, פשוט במציאות.

בכאן חינוכית הצליחו לעשות את הבלתי אפשרי: דרור ויידמן ודן מסר, יחד עם המפיק אסף נאווי, יצרו סדרה מצחיקה. מאוד מצחיקה. ועוד בתקופה הכי לא מצחיקה בתולדותינו - ואולי דווקא בגלל זה היא כל כך חשובה. "האחיין שלי בנץ" מוכיחה שעונה שלישית יכולה להיות לא רק טובה מקודמותיה, אלא גם תזכורת לכוח של טלוויזיה ישראלית לעשות קסם, אפילו כשהמציאות עצמה רחוקה מלהיות קסומה.

העונה השלישית והמצוינת נאלצה להתמודד עם המציאות הזאת ברקע. במקור, למשל, נס ציונה הייתה אמורה לצאת למלחמה עם השכנה רחובות, אך לאור המצב הוחלט לעשות גלואו-אפ לרחובות - עוד אחד מקווי העלילה האזוטריים והקורעים מצחוק בעונה הזאת.

אז כן, זו סדרה שמיועדת כביכול לנוער (ומניסיון עם בת 6 בבית שעשתה בינג' של כל העונות בשבוע - הסדרה פונה לכל הגילאים), אבל מה זה אומר בכלל? האם ילדים אוהבים את "משפחת סימפסון"? כן. האם "משפחת סימפסון" היא סדרה שכתובה לילדים ונוער? ממש לא. יוצרי "האחיין שלי בנץ" תיבלו את הסדרה בכל כך הרבה רפרנסים לתרבות פופ - מ"המילטון" ו"שיער", דרך "מלחמת הכוכבים" ו"חנות קטנה ומטריפה" ועד "בחזרה לעתיד" ו"אי-טי" - מעט מאוד ילדים יזהו את האיסטר אגס האלה (אפיקומנים, בשפת המעריצים), כי הסדרה לא כתובה בצורה מתיילדת או מתחנפת - זו הסיבה שגם מבוגרים יכולים ליהנות ממנה ברגע שעוברים את מחסום הגיל.

חלק עצום מהקסם של "האחיין שלי בנץ" שייך לקאסט. מצד אחד - הקומיקאים הבוגרים, שרובם עברו דרך "ארץ נהדרת", מביאים ניסיון, נוכחות וחוצפה בימתית: עומר עציון, שרון טייכר, מאור כהן, אושרית סרוסי וגיתית פישר פשוט לא מחמיצים אף פאנץ'. מצד שני - הקאסט הצעיר מוכיח כבר עכשיו שהוא דור ההמשך של הקומדיה הישראלית: אורי ורד (כוכב שלא נולד כאן שנים), אמה אלפי (הרבה יותר מהבת של גורי), נועה כהן, נועה אסטנג'לוב וראם קופלוביץ' (שנראה שלמד מבטא פלמי ממונטי פייתון, וזה לא דבר רע) - כולם מציגים משחק חד, תזמון קומי טבעי וכריזמה שמבטיחה קריירות מרשימות בעתיד.

ושאוט אאוט מיוחד לחן רוטמן: כל גיחה שלו למסך כדמותו של ארמונד צריכה להגיע עם אזהרה על המסך: לא לקחת שלוק משום משקה אם לא רוצים לסיים בהתזה מהאף מרוב צחוק.

עכשיו רק נותר לראות אם יוצרי הסדרה ימשיכו לעשות את הבלתי אפשרי וייקחו את הסדרה לעוד פסגה חדשה בעונה החמישית, שתהיה בעצם הרביעית. איזה גאונים.

מה שניכר מיד ב"קוגל", מעבר למיקומה באנטוורפן במקום בירושלים, זה שהיא מסוגננת בהרבה מהסדרה שממנה נולדה - "שטיסל". לא פלא, בהתחשב בכך שאמונה עליה החוליה המדהימה מאחורי "הטבח" (ע"ע דירוג סדרות השנה הקודמת): ארז קו-אל ביים, גיא רז צילם ואיתמר גולדווסר ערך. המצלמה של רז מחפשת תמיד את היופי גם באפרוריות האירופית - מלאה בתנועה מתמדת, משחקים בפוקוס, מסגורים מעניינים והשתקפויות יפות. העשייה של כולם, בשילוב עם הקסם המוכר של "שטיסל", הופכת את העונה של "קוגל" למשהו מיוחד.

מעשיות וסיפורים היו הכוח המניע של "קוגל", שמתרחשת באנטוורפן האפורה של 2013, במקביל לעלילת העונה הראשונה של הסדרה האם. במרכזה ליבי (הדס ירון) הפוגשת בטראם חור חרדי בשם יואליש (רועי ניק) ומתאהבת בו כליל - והוא בה. במקביל היא מתחילה לכתוב סיפור בהמשכים בעיתון ומכירה את העורך בורעך (אורי אלבי), ואביה נוחעם (ששון גבאי המופלא) מתקרב לאלמנה פנינה בומבך (רותם אבוהב).

כבר בשניות הראשונות מקריינת ליבי: "כל דבר הוא סיפור". הסדרה כולה היא סיפור אחד גדול, שבעצמו מתפקע מסיפורים קטנים - דרשות מוסר, עלילות בדים שרוקם נוחעם, סיפורים שאדם מספר לעצמו. הסיפורים האלה מעצבים את הגיבורים כמו מים שמשייפים אבן, מעשירים את הדמויות כפי שהכרנו בסדרה המקורית.

למרות שאינה נטולת רבב - הדיאלוגים נשמעים לפעמים מאולצים, כנראה המחיר של לחיצה על דוושת הסיפורים - עונת הפתיחה של "קוגל" היא המגובשת והמרשימה ביותר מאז הראשונה של "שטיסל". כמו פריקוול טוב באמת, היא לא רק עומדת היטב בפני עצמה, אלא גם מחזקת את הסדרה שממנה נולדה.

לביקורת המלאה על "קוגל".

היא הייתה הזוכה הגדולה בטקס פרסי הטלוויזיה הישראלית, כבשה את נטפליקס וזכתה בפרסים ברחבי העולם. עכשיו "ילד רע" מככבת גם בראש הדירוג השנתי שלנו. הסדרה מבוססת על חייו של הקומיקאי דניאל חן, ועוקבת אחר בן דמותו בגילומו של התגלית גיא מנסטר, נער עם בייבי פייס וגוף גרום, המוצא את עצמו בכלא לנוער. בין לבין, דניאל חן עצמו מציג את הדברים במופע סטנד-אפ א-לה "סיינפלד".

על הנייר, לשילוב בין קטעי סטנדאפ, ההווי של מאחורי הסורגים, ארגוני פשיעה בתוך הכלא וכמות היוצרים הגדולה - בראשם חן עצמו, רון לשם ("אופוריה", "שעת נעילה") והגר בן-אשר ("הנותנת", "נהר ארוך בוהק") - יש פוטנציאל להפוך את "ילד רע" לסדרה עמוסה, מבולבלת ומפוספסת, אבל כמה כיף לגלות שהיא הכל חוץ מזה.

הפרקים עוברים ברגע ובנשימה עצורה. למרות הדילוג בזמנים והמעבר בין סצנות קשות ומדממות (ראו הוזהרתם) למטופשות ומגוחכות, הם סוחפים מאוד. קרדיט גדול על כך מגיע לבן-אשר, שמביימת את הסדרה בצורה חכמה, נותנת לסצנות מסוימות זמן לנשום ולשחקנים שלה לזרוח, אבל אף פעם לא מתעכבת על רגעים מתים בשם הקולנועיות בלבד. היא מפיחה חיים בבית הכלא בצורה שלא ראינו עדיין על המסך הישראלי, עולם שאמנם צבוע בגוונים מדכאים של ירוק ואפור אבל במקביל גם מלא חיים ותשוקה, בהתאם לגיל האסירים הצעירים שממלאים אותו.

מעל הכול זורחת הופעת המשחק עוצרת הנשימה של מנסטר הצעיר. השילוב בין הפגיעות שדמותו מגיעה איתה לכלא, יחד עם הצורך שלה בנקמה, מותיר תחושה תמידית של מתח המשתקף היטב במשחק. תפקיד פריצה המקנה תחושה שעוד נראה הרבה ממנו בעתיד.

לביקורת המלאה על "ילד רע".