פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      מומחים לכל: סדרות נטפליקס שחייבים לראות

      אילו סדרות נטפליקס לראות? בין אם אתם מנויים חדשים ובין אם הצטרפתם לפני שנים, קל מאוד לאבד את הידיים והרגליים בנבכי הפלטפורמה המוגבלת של ענקית הסטרימינג. על כן באנו לעזרתכם עם רשימה של סדרות נטפליקס שחייבים לצפות בהן, מ"הכתר" ועד "פה גדול"

      מומחים לכל: סדרות נטפליקס שחייבים לראות

      עדכון אחרון: ינואר 2019

      בין אם אתם חדשים בנטפליקס ובין אתם מחלוצי המתחברים לשירות הסטרימינג כאשר הגיע לישראל בינואר 2016, קל מאוד - קל מדי - לאבד את הידיים והרגליים בהיצע העצום של ספריית התוכן שלה. האלגוריתם שלו אמור לזהות את טעמכם אבל כושל בכך בקביעות, מתעקש להמליץ על אותם תכנים שוב ושוב, וללא ספק מעלים כמה מהתכנים המובחרים ביותר שלו בלי שאי פעם נדע כי הם בכלל קיימים. לא באמת אפשר למפות את אלפי הכותרים בנטפליקס, מה גם שהם מתעדכנים תדיר, אבל יש לענקית הסטרימינג כמה הפקות מקור שכל מנוי חייב לעצמו. החל מסדרת הפרסטיג' הגדולה והיפהפיה ביותר שלה ועד לקומדיית האנימציה המבריקה העוסקת בנערים חרמנים. אלה הן הסדרות של נטפליקס* שאתם חייבים לצפות בהן.

      * סדרות בהפקת נטפליקס ולא כאלה שרכשה, כך שלא תמצאו ברשימה יצירות מעולות כמו "סוף הפאקינג עולם", "ריק ומורטי" ו-"100" או פופולריות כמו "בית הנייר".


      מחפשים המלצות או רוצים להמליץ על סדרות חדשות? רוצים סתם לדבר על טלוויזיה? הצטרפו לקבוצה שלנו בפייסבוק, שידור חופר

      דרמות

      מי מתגורר בבית היל (The Haunting of Hill House)

      תקציר: דרמת אימה, עיבוד לספרה הקלאסי של שירלי ג'קסון, בכיכובם של מיכאל הויזמן (דאריו נהריס מ"משחקי הכס"), קרלה גוג'ינו וטימותי האטון. קבוצת אחים בוגרים שגדלו בילדותם במה שהפך להיות הבית רדוף הרוחות הכי מפורסם במדינה, נאלצים לחזור אליו עתה ולהתמודד עם הטראומות והטרגדיות שהשאירו מאחור.

      יוצר הסדרה, מייק פלנגן, מתרחק מאוד מעלילת המקור הספרותי אבל שומר על המהות שלו - אימה שנובעת מהפסיכולוגיה של הדמויות. למעשה, מתחת למעשיית הרפאים, בין רגע מצמית אחת למשנהו, "מי מתגורר בבית היל" היא בעיקר דרמה משפחתית בצלה של טראומה. מה שהופך אותה למוצלחת הוא היכולת שלה להבריק בשני המישורים האלה. לשלוח צמרמורות פחד לגב וחצים עצובים ללב.

      התסריט של "מי מתגורר בבית היל" חכם ומחושב גם כשהוא נוטה למלודרמה, הטוויסטים רגישים בואכה מועכים את הנשמה, ומעל הכל היא פשוט מרהיבה. הצילום, הצבעים, הסאונד, האפקטים, האיפור, הסט. אחוזת היל בנויה למשעי, עמוסה בחפצים עתיקים וקודרים, דלתות כבדות וחורקות מלאות חריטות וידיות עם פיתוחי חיות טרף שואגות. רוחות הרפאים המאכלסות את הבית מבעיתות, אפשר כמעט להרגיש את הצינה שהן מחדירות פנימה. תחת שרביטו של פלנגן מתאגדים כל האלמנטים האלה לכדי יצירה מרשימה שבקלות יכולה לרדוף אתכם גם אחרי הצפייה.

      בית הקלפים (House of Cards)

      תקציר: דבר לא יעצור פוליטיקאי חסר רחמים בדרכו לכבוש את וושינגטון, בסדרת הדרמה זוכת פרסי האמי וגלובוס הזהב.

      קווין ספייסי התגלה כיצור נאלח, העונה החמישית מביכה, אבל הדרמה המשמעותית הראשונה של נטפליקס עדיין שווה את זמנכם. בעיקר בהתחשב בכך שהפוליטיקה של הסדרה כמעט התכתבה עם מה שהתרחש באותה עת בעולם האמיתי. "בית הקלפים" ידעה להתפתח ולהביא את הגיבור שלה, פרנק אנדוורד, מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, בו בזמן שהעמיקה את דמותה של אשתו (רובין רייט). קלייר התפתחה לדמות חזקה, מניפולטיבית ואכזרית הרבה יותר מזו של יריבה/שותפה לדרך, פרנק, והעימות החזיתי ביניהם (כמו גם החבירה המחודשת שאחריו) הביא את הסדרה לשיאים חדשים של איכות. בארבע העונות האלה הופכת "בית הקלפים" מבידור האפלולי ומסוגנן לדרמה מורכבת שלוקחת את הזמן בבניית קונפליקטים, מחברת קווי עלילה ופיסות מידע מעונות קודמות ומקמצת ברגעי שיא. את כל אלה עוטפת "בית הקלפים" בוויזואליה הקדורנית המוכרת שלה ובעבודת מצלמה שהפכה כל פריים ליפהפה ומפחיד במקביל.

      דרדוויל (Daredevil)

      תקציר: מאט מרדוק התעוור בילדותו. כעת הוא נלחם בעוולות בשכונת הלס קיצ'ן בניו יורק. ביום - כעורך דין. בלילה - כגיבור העל דרדוויל.

      ג'סיקה ג'ונס (Jessica Jones)

      תקציר: עברה הטראומטי רודף אחריה, אך ג'סיקה ג'ונס מחליטה להשתמש ביכולותיה כחוקרת פרטית כדי למצוא את מי שעינה אותה לפני שיפגע באחרים.

      תשע עונות מתוך שש סדרות שודרו מאז שהגיעה "דרדוויל" ב-2015 כסנונית הראשונה בשיתוף הפעולה בין נטפליקס למארוול, ועד ליוני האחרון, שאז הגיעה העונה השנייה של "לוק קייג'". אחרי כל זה, עם הרבה עליות ובעיקר מורדות שמרחו את זמננו בלי סוף, מבין הסדרות האלה אפשר לסמן שתי עונות יחידות שבאמת שוות את זמנכם.

      הראשונה היא הראשונה מתוכן: מעבר להיותה של "דרדוויל" סדרה מהוקצעת, מצולמת ומבוימת להפליא, המנצלת את הפלטפורמה הטלוויזיונית האיכותית על מנת לסטות מהקו של מארוול ולצלול עמוק אל הווייב האפלולי שמאפיין את ספרי הקומיקס שעליהם הם מבוססים. כמו תמיד בתוכניות אב מפורטות שכאלה, המוצר הראשון הוא זה שקובע את הטון להמשך הדרך, והעונה הראשונה של "דרדוויל" עמדה באתגר בצורה נפלאה. השכבה הראשונה של הסדרה בנויה על עיצוב נכון של הדמות. לא עוד גיבור גנרי בבגדי לטקס ורודים, אלא מי שנקרע בין האמון ברשויות החוק והצורך לפעול כדי להגן על מי שנופלים בין הכיסאות. צ'ארלי קוקס הוא ליהוק נהדר ומדויק, שעובר את הדילמות והקשיים של הדמות באופן ראוי לציון. עבודת המצלמה לאורך כל הסדרה נפלאה, דמויות המשנה מצוינות והתוצאה הכללית היא איזון קולע בין אקשן סוחף, הומור והרבה מתח.

      בהמשך אותה שנה הגיעה גם העונה הראשונה של "ג'סיקה ג'ונס". קל מאוד להיסחף בסופרלטיבים לגבי סדרות טלוויזיה מוצלחות, אבל המקרה של "ג'סיקה" שונה. הפעם מדובר באמת במהפכה של ממש, בועטת ונפלאה, בכל הקשור לסדרות בכיכובן של נשים בכלל ולז'אנר הגיבורים בפרט. עוד לפני שנוגעים בכלל באיכויות של הסדרה, "ג'סיקה ג'ונס" היא בראש ובראשונה סדרה של נשים (מליסה רוזנברג, יוצרת הסדרה, ושש תסריטאיות מתוך עשרה כותבי הסדרה סך הכל) ובכיכובן של נשים, שמתנהלת בתוך עולם שהתרגלנו לחשוב עליו כמצ'ואיסטי לחלוטין. מארוול, שסירבה להעניק לסקרלט ג'והנסון סרט קולנוע משלה בגלל החשש שהגיקים לא ירצו לצפות בסדרה על גיבורת על, מצאה ב"ג'סיקה ג'ונס" את כל ההוכחות שלהן היא זקוקה באשר לפוטנציאל של דמויות כאלה.

      ג'סיקה ג'ונס היא הכי פחות גיבורת על שאפשר לדמיין, ודווקא העובדה הזאת הופכת את הסדרה בכיכובה לפילוסופית ומרתקת כמו שגיבורי על לא היו מאז "האביר האפל". כשהיא חמושה במעיל עור, אטיטיוד של "עופו לי מהפרצוף" וסלידה משמלות וחליפות לטקס, ג'סיקה ג'ונס היא בעת ובעונה אחת אנטיתזה לכל הז'אנר והסמל שלו. דמות שכוחותיה הן ברכה וקללה ושמנהלת עם עצמה קונפליקט פנימי עמוק ועמוס חרטות. סיפור המסגרת של "ג'סיקה ג'ונס" נכנס עמוק לתחום הניצול הפיזי והנפשי, עם נבל שמסוגל לשלוט במוחם וברצונם החופשי של קורבנותיו. היופי ב"ג'סיקה ג'ונס" הוא שדווקא מי שניחנה בכוח פיזי אדיר נרדפת על ידי אדם רזה ופשוט למראה, בלי כפפות אבני נצח ובלי רובוטי על רצחניים. הפשטות הזאת לוקחת את הסדרה עמוק אל מחוזות קודרים ומצמררים, מותחים ובעיקר לא צפויים.

      מעבר לכתיבה הנהדרת, הבימוי המלוטש והבחירות המדויקות בקריסטין ריטר לתפקיד ג'סיקה ג'ונס ודיוויד טננט לתפקיד קילגרייב, "ג'סיקה ג'ונס" היא סדרה שבה נשים פועלות וגברים מדברים. המהפך הזה מרתק רק בפני עצמו, והוא לבדו שווה את הצפייה בכל 13 הפרקים הנהדרים של עונת הגיבורים הכי מקורית שנראתה על המסך.

      למרבה הצער, הן ב"דרדוויל" והן ב"ג'סיקה ג'ונס" - כמו גם בסדרות שהגיעו אחריהן, כאמור - ההמשך פשוט לא הצליח לעמוד בסטנדרט ששתי אלה העמידו. אף על פי כן, שווה לצפות בעונה הראשונה של כל אחת מהן.

      דברים מוזרים (Stranger Things)

      תקציר: כשילד נעלם, עיירה קטנה מוצאת את עצמה מול תעלומה הקשורה לניסויים סודיים, לכוחות על-טבעיים מבעיתים ולילדה מיוחדת ומוזרה.

      באופן משעשע יתרונה הגדול ביותר של "דברים מוזרים" הוא גם החיסרון הגדול ביותר שלה: אין בה כל בשורה חדשה. סטגנציה היא כמעט תמיד מוטיב שלילי כשהוא נקשר לסדרת טלוויזיה, מהן מצופה תמיד לקחת אותנו קדימה - יצירתית, מחשבתית וטכנולוגית. ובכל זאת, "דברים מוזרים" הצליחה לרקוח נוסחה שתהפוך את המוכר והלעוס לקסום ונוסטלגי. סדרות שמצליחות ללכוד בתוכן תקופה ולפרק אותה למרכיביה כחלק אינטגרלי מהסיפור, הן בדרך כלל כאלו שנשארות איתנו הרבה אחרי זמנן ("מד מן" היא הדוגמה הרלוונטית ביותר), ובכל הקשור לשנות השמונים - מהמוזיקה, דרך האופנה, הפרברים הנובורישיים, החברות הנאיבית וההרפתקנות - קשה להיזכר בסדרה שלכדה אותן טוב כל כך.

      "דברים מוזרים" נולדה מקלטות ה-VHS עם הרצועה המגנטית השחוקה מהרצות חוזרות ונשנות של "הגוניס", "אי.טי" ו"אני והחבר'ה", ומספרי האימה עבי הכרס של סטיבן קינג. על האוצרות התרבותיים הללו התחנכו האחים דאפר, יוצרי הסדרה, ומהם נולדה הרפתקה שיש בה קצת מהכל: פחד, חברות, געגוע, אהבה, אומץ וההתמודדות עם הלא נודע. וכשכל אלה משתלבים יחד עם חבורת גיבורים מדויקת ויעילה מאין כמוה, כשבראשה מילי בובי בראון הנפלאה והמוכשרת כל כך, התוצאה היא סדרה שמדברת לצעירים ולמבוגרים, למי שהבינו כל רפרנס וכל קריצה, ולמי שחוו את הכל כדרמת אימה תקופתית שמתרחשת במקרה באייטיז.

      הכתר (The Crown)

      תקציר: דרמה העוקבת אחרי היריבויות הפוליטיות והפרשיות הרומנטיות שליוו את תקופת שלטונה של המלכה אליזבת השנייה על רקע האירועים שעיצבו את המחצית השנייה של המאה ה-20.

      גם בנוף הטלוויזיוני העשיר והמגוון של ימינו קשה למצוא יצירה שכל מאפייניה השונים משתלבים אלה באלה בהרמוניה שכזו, כשכולם נעשים ברמה הגבוהה ביותר האפשרית. לפני הצילומים היפהפיים והעיצוב האמנותי המוקפד, לפני יכולות המשחק המופלאות שמפגינים כוכביה (בראשם קלייר פוי וג'ון לית'גו), לפני האיפור וההלבשה והאפקטים הממוחשבים שנעשו כולם לעילא, "הכתר" היא בראש ובראשונה יצירה עדינה ומחושבת על אסונות קטנים. הגיבורה הראשית שלה אינה אליזבת, כי אם מעמדה, תוארה, או נכון יותר הביטוי הפיזי שלה בדמות העצם הנוצץ שעל ראשה. ההשפעה של המעמד עליה ועל כל אחד מבני משפחתה אינו דרמטי במובן המטלטל שהתרגלנו לראות בו טרגדיות - אלא במובן אנושי ונוגע ללב.

      על אף שהיא מתייחסת למוסד המלוכה המושמץ בבריטניה בכבוד, "הכתר" לא עוסקת בהרחבה במעמדו. העיסוק שלה הוא במפגש בין ישן לחדש, בין המבוגר לצעיר, בין הגברים חמורי הסבר ואוחזי מקלות ההליכה לבין מי שמסמלת עבורם חותמת גומי שלעתים חוטאת בנפנוף אצילי להמונים. הקונפליקטים הקטנים הללו, מפגשי העולמות השונים כל כך, אינם משנים סדרי עולם, אך השפעתם על האינדיבידואלים השונים כל כך עצובה ומרתקת. זהו הדין גם לגבי התמורות ש"הכתר" מציגה - לכאורה כאלו שלא שינו באמת את יחסי הכוחות בין הארמון לבין הממשל, אבל בפועל תוצאה של התפתחויות אישיות מורכבות שמתגלגלות לנגד עינינו מפרק לפרק.

      באופן אירוני דווקא היצירה הזו, העושה חסד עם דמויות שתמיד נתפסו כקרירות ומנותקות, מבצעת זאת תוך הגשמת הסיוט הגדול ביותר של מוסד המלוכה ומצדדיו: הצגתם כבני אנוש, כאלה שנתונים לפחדים ולחולשות ולחסרונות רבים. היכולת לרדת לעומקם של דמויות ואירועים היסטוריים ולקלף מעליהם את שכבות הסמליות והמיתולוגיה, מופלאה בפני עצמה. היכולת לעשות זאת תוך כדי שיקוף יופיים הפנימי והחיצוני, היא זאת שהופכת את "הכתר" ליצירה כה נדירה באיכותה.

      חסרי אלוהים (Godless)

      תקציר: עבריין אכזרי מטיל אימה על המערב הפרוע בחיפוש אחר אחד מחברי הכנופייה שלו לשעבר, שבנה לעצמו חיים חדשים בעיירה שקטה המאוכלסת בנשים בלבד.

      יש ב"חסרי אלוהים" ממד אפי, נצחי, תנ"כי, בסדרה הזו - דרמת נקמה קלאסית המתגלגלת אל עיירה שכמעט כל גבריה מתו והותירו מאחור אלמנות ויתומים. אם בשל המרחבים הפתוחים והפראיים שנראים כאילו זה עתה נבראו; אם בגלל המוטיבים הקמאיים שלה כמו יריבות בין דמות אב לדמות בן; אם בגין רפרנסים ישירים כמו ציטוטי פסוקים, אישה שאיבדה את בעלה בשיטפון (בלעז Flood, כלומר מבול), דבורים הומות על גוויה כמו האריה ששיסע שמשון הגיבור וכיו"ב. ובעיקר מפאת הרוע הצרוף והמצמית והמביס שהיא מציגה בדקותיה הראשונות, כזה שמורגש באיברים הפנימיים, מניח משקולת של אימה משתקת על החזה כל אימת שהאיש הרע (ג'ף דניאלס) ואנשיו מתרועעים עם חפים מפשע.

      רגעי הפתיחה הקשים מתווים את החוויה הרגשית של שני הפרקים הראשונים. יש עוצמה אדירה גם ברגעים שקטים, האובדן והאבל נוכחים אצל כל דמות ודמות, הסדרה לופתת ועוכרת שלווה, ממגנטת ומפחידה עד מחנק - ואז החל מהפרק השלישי נכנסים פתאום שקט וחסד חיוניים שכמו נשכחו עד אז, יש לפתע הפוגה לנשימה ולנשמה. רגעים פרוזאיים ומקסימים של אילוף סוסים, לימוד קרוא וכתוב וכינור, אהבה צעירה בלתי אפשרית וכן הלאה. גם אם הפוטנציאל של התמקדות בקהילה נשים קשוחות בז'אנר כל כך מצ'ואיסטי לא ממומש עד תומו, "חסרי אלוהים" מרעישה ומהממת. היא שופעת רגעים מדהימים ומסעירים, כתובה יפהפה, מצולמת נפלא ומשוחקת על ידי קאדר שחקנים כה מצוין (שכולל בין היתר את מישל דוקרי, מריט וובר וג'ק אוקונל) באופן מאופק ושקט, העומד בניגוד לתחושה הכמעט-מיתית העולה ממנה. הרושם האדיר שהיא מותירה לכל אורכה לא רק מחפה על חולשותיה, אלא הופך את "חסרי אלוהים" ליצירה שקשה להתיק ממנה את המבט ואת המחשבה.

      נרקוס (Narcos)

      תקציר: הסיפור האמיתי על קרטלי הסמים האלימים, החזקים והידועים לשמצה מניע את דרמת הפשע המחוספסת הזו.

      דרמת הפשע הזו על איל הפשע הקולומביאני פבלו אסקובר ועל הניסיונות ללכוד אותו, לא ממש אחידה ברמתה וסובלת מאי אילו חולשות, אבל ככל שהיא מתקדמת ומתמקדת, כך היא משתפרת. בעונה השנייה היא מתמקדת במצוד אחר פבלו אסקובר ברחובות הצפופים והמסוכנים של מדיין. שם "נרקוס" מתגלה במיטבה, כשהיא יוצרת באמצעים קולנועיים תחושת מחנק שבה הקירות סוגרים על הגיבור, ומנגד מציגה מנקודת מבטם של הרודפים את התסכול של מי שתמיד נמצא צעד אחד מאוחר מדי. בתוך הסלט הזה של מתנקשים, פוליטיקאים מלוכלכים, חיילים, שוטרים, בני משפחה ואזרחים חפים מפשע, מוציאה הסדרה מעצמה פעם אחר פעם מסגור שונה של עוד מרדף ועוד היתקלות ועוד פעול חיסול, כשכל אחת מהן יפהפיה ומותחת מקודמתה. גם כאשר היא פונה למחוזות חדשים, שאינם כוללים את ואגנר מורה המעולה בתפקיד אסקובר, "נרקוס" מוכיחה שהיא אינה מוגבלת לטריק אחד בלבד, ושיש לה לא מעט להציע.

      קומדיות

      חינוך מיני (Sex Education)

      תקציר: דרמה קומית בריטית העוקבת אחר אוטיס (אייסא באטרפילד, "הוגו"), נער גמלוני שחי עם אמו ג'ין, פסיכולוגית ויועצת מינית (ג'יליאן אנדרסון, "תיקים באפלה") חובבת סטוצים שאינה מחפשת מערכת יחסים משמעותית. אוטיס לא רק בתול, אלא סובל מחרדות ומסלידה ממשיות בכל הנוגע אפילו לעינוג עצמי, אבל הוא רגיש וחכם וספג לא מעט ידע מתוקף מקצועה של אמו. כאשר מייב, תלמידה מרדנית ומבריקה (אמה מאקי הטרייה, מעין מרגו רובי לעניים), מגלה את יכולותיו, היא מציעה לו להקים ביחד קליניקה לטיפול מיני כדי להתמודד עם הבעיות המיניות של עמיתיהם התלמידים.

      "חינוך מיני" נראית נהדר. צילומיה מנצלים עד תום את נופיו הירוקים המרהיבים באזור הכפרי הלא-מוגדר שהיא ממוקמת בו, היא הומה ניצבים, ערוכה ומשוחקת. בולט במיוחד באטרפילד - השחקן הצעיר מעביר היטב פגיעות, חמידות וגמלוניות בה בעת. מעלותיו בולטות במיוחד כשהוא נדרש לקומדיה, נבוך בטירוף מהדברים שאמו אומרת במחיצת חבריו או מגיב בהומור יבש לדברים שערורייתיים שאומרים אחרים, באופן שמזכיר לא אחת את ההגשה ההיסטרית של ג'ייסון בייטמן.

      על אף המבטא הבריטי, "חינוך מיני" היא מעין מכתב אהבה לסרטי הנעורים של ג'ון יוז. ההסתמכות שלה על סרטי תיכון מהצד השני של האוקיינוס האטלנטי מביאה אותה לשאוב את כל המוסכמות והארכיטיפים המוכרים - הלוקרים, הבנות המקובלות המרושעות, המתעמרים, המסיבות השתויות, ספורטאים בז'קט עור עם סמל בית הספר, הפרום, אפילו מזג האוויר הקליפורני - ועמם לא מעט קלישאות והגזמות של הז'אנר. אלא ש"חינוך מיני" ערה למעשיה, יודעת שלפעמים היא מפריזה, משתמשת במהלכים המוכרים. אבל היא עושה זאת כמחווה מוקירה לז'אנר, כמו לכסות אותנו במוכר והחמים, תוך שהיא מגייסת את הפסיכולוגיה המינית כדי לפרק הן את הנושאים שבליבה והן את הדמויות עצמן. זה פועל לטובתה גם בפן הקומי - אם כי היא יותר מלבבת מאשר מפילה מצחוק - וגם בפן הדרמטי, שלא מהסס לעסוק בהפלות, התמודדות עם זהות, השפלה והעצמה מינית. כך, בסופו של דבר, מצליחה "חינוך מיני" לעמוד בפני עצמה כיצירה מלאת קסם עם דמויות שמשתחלות בקלילות ללב.

      מטורף (Maniac)

      תקציר: מיני-סדרה בכיכובם של אמה סטון וג'ונה היל, המגלמים צמד זרים שגורלם נקשר במסגרת ניסוי רפואי לא שגרתי שיוצא משליטה. קארי פוקונגה המוערך ("בלש אמיתי", סרט ג'יימס בונד הבא) מביים את 10 פרקי הסדרה, שנכתבו על ידי פטריק סומרוויל (תסריטאי "הנותרים"). עוד מככבים: סאלי פילד וג'סטין ת'רו.

      "מטורף" מנצלת את הניסוי שבמרכזה לשורת הרפתקאות שהופכת כל פרק לשונה וייחודי: שני הגיבורים מוצאים את עצמם בשלל זהויות שונות לאורך הסדרה. פעם הם זוג נשוי שמנסה להשיג למור גנוב מחבורה מסוכנת. פעם אחרת הבחור הוא עשיר מיוחס המבקר במסיבת סיאנס באחוזה בשנות ה-40, על מנת למצוא פרק אבוד של "דון קיחוטה" שהאגדה מספרת כי מי שקורא אותו הולך לאיבוד בפנטזיה של עצמו. ויש גם פנטזיה א-לה "שר הטבעות" ובמקרה אחר חייזרים מנסים לפלוש לכדור הארץ.

      אי אפשר לא להתפעל ממה שהבמאי קארי פוקונגה עושה כאן; בריאה פנומנלית של כל היקומים האלה, מתענג אגב כך על כל ז'אנר וז'אנר, ומצליח ליצור אט אט ובחישוב סדר בעלילה סבוכה ולפעמים קופצנית, הדורשת יד בוטחת שתאחוז בידיהם של הצופים לאורך המסע הזה. לפעמים זה נעשה בעדינות מחניקת גרון, פעמים אחרות באלימות גרוטסקית, רוב הזמן עם ממד קומי מאזן ותמיד מעניין ומלבב.

      "מטורף" עושה עבודה מעולה בלאמץ אל חיקה את האקסצנטריות, ואז להציף בין לבין את כל מה שאנושי ויפה. לקשור בין גיבוריה ולקשור אותנו אליהם. אף שהביזאריות בפרקים הראשונים עלולה להתיש את חסרי הסבלנות, החתירה המיידית אל נבכי הטראומה של הדמויות האלה יוצרת כבר בתחילתה שכבה של עניין ועצב, מרתקת אותנו הן אל עברן והן עתידן. וככל שאנני ואואן עצמם חוקרים את נפשם, מתירים סבך אחר סבך, כך "מטורף" כולה נעשית יותר קוהרנטית, קתרטית ומתגמלת.

      בוג'ק הורסמן (Bojack Horseman)

      תקציר: כוכב הקומדיה משנות ה-90 בוג'ק הורסמן הוא כיום כוכב לשעבר, החי ללא אהבה אך עם אורח קבוע שהתנחל בביתו. ואז מגיעה ההצעה לכתוב ספר - ולהכיר סופרת רפאים חמודה.

      חוויית הצפייה ב"בוג'ק הורסמן" מורכבת מרגעים שבהם מישהו כאילו כיווצ'ץ לכם את הלב, ומיד אחריהם רגעים בהם כואבת הבטן מרוב צחוק. בארבע השנים האחרונות זו כבר הפכה קלישאה שחוקה לומר שהדמות הכי אנושית על המסך היא זו של סוס מצויר, אך זו כנראה האמת. כמו כולנו, בוג'ק מנסה לצלוח את החיים האלו בלי לדעת בדיוק איך, והצורה המדויקת בה מצליחה הסדרה לנסח את התהיות הקיומיות שלו ושל הדמויות האחרות, משכיחה את העובדה שהוא כוכב הוליוודי ששוחה בכסף והגשים את כל החלומות שלו. ושהוא סוס מצויר.

      נטיות התתמכרות של בוג'אק מזכירות לנו שלפעמים, הרבה יותר מדי פעמים, צריך להידרדר עד לתחתית התהום הכי עמוקה כדי לקלף מעצמנו את המגננות או להוריד את המסכות. אפשר לומר "גאולה דרך הביבים", אבל לבוג'אק אין גאולה, והוא גם לא מחפש אותה. הוא רק מנסה לחיות את החיים שלו בלי להותיר אחריו יותר מדי הרס. את מה שכבר עשה ינסה לתקן, אבל בדרך לשם כבר יעשה את הנזק הבא. אנשים או סוסים הם לא בהכרח טובים מטבעם. הם מנסים כל הזמן, ובאופן מודע ואקטיבי, להיות כאלה. וזו גם הטקטיקה, אם אפשר לקרוא לה ככה, שבה פועלת הסדרה. היא לוקחת אותנו למקומות אפלים בנפש של הגיבור שלה, מראה לנו אותו חווה אובדן אחר אובדן, פוגע בכל היקרים לו, באנשים היחידים שאכפת להם ממנו, שורף גשר אחרי גשר, והורס כל מה ומי שנקרה בדרכו, רק כדי להותיר אחריה תחושה עמומה של אופטימיות.

      באופן מרתק, ככל ש"בוג'ק" הולכת ומשתבחת, כך גם הופכת הצפייה בה לאתגר גדול הרבה יותר משנראה בתחילה. זוהי לא עוד סדרת "להדליק ולכבות את המוח", וקשה מאוד לצלוח אותה בבינג' מהיר ושטחי. מתחת למעטה המצויר והאבסורדי, מסתתרים בה רבדים עמוקים ואומץ להביט על החיים המודרניים בלי רומנטיזציה או רחמים עצמיים. העובדה שמדובר בסוס, חתולה וכלב מצוירים היא רק בונוס. לא תמצאו סדרה "אמיתית" על המסך שלכם שתעז ללכת כל כך רחוק כדי להטיח לנו את האמת בפרצוף.

      חוליגן אמריקאי (American Vandal)

      תקציר: סאטירה על סדרות פשע אמיתי. מעשי ונדליזם מזעזעים בתי ספר תיכוניים בארה"ב, וצמד יוצרי סרטים תיכוניסטיים בעצמם מתעדים את הניסיונות להתחקות אחר האמת.

      מי חשב שסדרה כזאת, פארודיה על דוקו פשע אמיתי שבמסגרתה הפשעים הם של תיכוניסט שמצייר זין על מכוניות המורים או אלמוני שגורם לכולם לשלשל, תהיה כזו הברקה. במבט ראשון "חוליגן אמריקאי" נראית כמו מם ארוך של רשת שדהרה בשנים האחרונות על הפופולריות של ז'אנר הפשע האמיתי. ודווקא הגישה מנוטרלת הציפיות הזו היא הנשק הסודי שלה. מפתיע מאוד לגלות כמה היא חכמה, עמוקה ומשעשעת, וכמה היא מצליחה להתכתב עם הז'אנר של עצמה ולעטוף אותו בדרמת תיכון יעילה. מדובר בשילוב מדויק של הערצה לז'אנר וביקורת עליו, ומתוכו עולה נוגעת ללב של דמויות וסיפורים מצחיקים ועצובים, שאמנם עוסקים בקקי ופינים מרוססים על מכוניות - אבל במה בדיוק אנחנו מתעסקים במרבית היום-יום שלנו אם לא בסיפורים כאלה בדיוק.

      אבל ההצלחה הגדולה באמת של "חוליגן אמריקאי" הוא השימוש שלה ברשתות חברתיות כאמצעי אינטגרלי בסיפור. באמצעות האפשרות לתזמן פוסטים, למקם אדם באופן גיאוגרפי על פיהם או אפילו להשתמש בהם כדי למתוח קו זמן שיוכיח אליבי - מניחה הסדרה את האצבע על הסכנה הממשית של הזמינות התמידית שלנו, ומרמזת כמה פשוט יהיה להפוך כל אחד מאיתנו לגיבור של "פרשה" שכזאת, באמצעות חיבור רנדומלי של פוסטים ומיקומים. בה בעת, האימוץ הזה של תקשורת חדשה מציג לראשונה בטלוויזיה את עולמם של בני נוער בשפה ובדרכי התיעוד שלהם. יש כוח גדול בהצגה הזאת של המציאות, כפי שהיא נראית מנקודת מבטם של הגיבורים, וקשה להיזכר בסדרה שעשתה זאת בצורה מקורית, יעילה ונוגעת ללב כל כך.

      ולא פחות חשוב מכל אלה: "חוליגן אמריקאי" מצחיקה. באמת מצחיקה. התובנות שלה לגבי שטחיות השיח והדיון, והפער ההולך ומיטשטש בין רציני לחשוב, מאפשרים לה להנחית את הפאנצ'ים שלה בדיוק רב. ובכל פעם שפאנץ' כזה נוחת, פתאום מתברר שהבדיחה הזאת היא חץ ביקורתי על החיים של כולנו. על אף שהסדרה בוטלה לאחרונה אחרי שתי עונות בלבד (ואולי עוד תזכה לחיים חדשים בפלטפורמה אחרת), שתי העונות בנטפליקס עומדות כל אחת בפני עצמה ושווה לחלוטין את זמנכם.

      מומחה לכלום (Master of None)

      תקציר: סדרה זוכת פרסים על דב, בחור שמנסה להתניע את קריירת המשחק שלו ולהשתפר בתחום הרומנטי בעזרת קבוצה מגוונת של חברים.

      הדרמה הקומית של עזיז אנסרי מתחילה כיצירה מצחיקה, נבונה, אמינה למדי, המנסה לפרק סטריאוטיפים כמעט בכל דבר שהיא עושה, נמנעת מקלישאות ומספרת סיפורים שלא באמת טופלו בטלוויזיה לפני כן. מרענן מאוד לראות את אנסרי בתפקיד הראשי, עם מטען של פרצוף חום כשהוא עובר בין אודישנים, מורשת של הורים שהקריבו מאוד כדי שהוא יצליח, ובסופו של דבר גם בחור רגיל והגון שחי את חייו (גם אם הידיעה על מעשיו בחיים האמיתיים הצליחה לפגום ביושרה של הסדרה).

      אם זה לא מספיק, בעונה השנייה אנסרי עולה מדרגה ולוקח אותנו למסע של ניסויים תסריטאיים מרתקים, אמירות חברתיות ומחוות תרבותיות. לא כל ניסוי כזה מדויק עד הסוף או הכרחי מעבר לרמת הגימיק (כמו המחווה, היפה כשלעצמה, ל"גנבי האופניים"), אבל הוא הופך כל פרק לחוויה חדשה שלא היינו יכולים לצפות כיצד תתפתח. כוחה הגדול הוא סיפורי הצד שלה. בעידן של בינג' ובפלטפורמה שממש המציאה את הרעיון, אנסרי התעקש על חלוקה לפרקים שעומדים ונוצצים בזכות עצמם. פרק שמוקדש לילדותם של דב וחברתו דניס, ומגולל ברגישות יוצאת דופן את התבגרותה כלסבית במשפחה שחורה ושמרנית; פרק שמתאר את מערכת היחסים של צעיר מוסלמי עם הדת והמסורת המשפחתית, ומהווה תשובה לכל מי שממשיך לקשר בין אסלאם לטרור; פרק שמוקדש לדייטים בניו יורק - תיעוד אותנטי וחכם של הקושי למצוא זוגיות בעידן הכל כך מחובר, לכאורה, של המאה ה-21. פרק על הניו-יורקרים האחרים, השקופים, אלה שאנחנו לא ממש שמים לב אליהם ברחוב ולא רואים כמעט בטלוויזיה. אפילו הפרק שעוסק בחיי האהבה ובבדידות של דור ההורים מצליח להיות בלתי שגרתי ומקסים. וכשמחברים את כל הלב, הרגש והאופטימיות האלה יחד - מתקבלת חוויה טלוויזיונית ייחודית וחכמה.

      פה גדול (Big Mouth)

      תקציר: חברי ילדות מגלים שחייהם נמצאים על הקצה עקב האירועים מעוררי הפלא והאימה של גיל ההתבגרות. קומדיה פרועה פרי עטם של ניק קרול ואנדרו גולדברג, שהם במקרה גם חברים בעצמם.

      פינים שמשחקים כדורסל, רוחו של פרדי מרקורי ששרה על יתרונות ההומוסקסואליות, טמפון שנראה כמו מייקל סטייפ ושר "Everybody Bleeds", מסע מסוכן אל תוככי ארץ הפורנו הקסומה שעלולה ללכוד אתכם בתוכה. מפלץ הורמונים בשם מוריס שכל תכליתו הוא לגרום לגיבור להביא את עצמו לפורקן, גם אם הוא שרוע במיטה ליד חברו הישן. ובחידוש מרענן שלא ברור למה הוא כמעט לא קורה בטלוויזיה, גם הצד של הנערות לא נפקד. קחו את כל אלה והוסיפו זרע, הרבה זרע, וחרמנות בלתי נגמרת - ותקבלו את סדרת ההתבגרות הכי בוטה ופורצת דרך שנראתה בטלוויזיה, אולי מאז ומעולם.

      הבוטות והגסות השערורייתיות - בכל זאת, סדרה שעוסקת בילדים וכוללת אימג'ים מפורשים של איברי מין - שקולים היטב למתיקות וטוב הלב שהומים ב"פה גדול". יש רעות ואחווה בין הילדים האלה. הם תומכים זה בזה מבעד לחוויות גיל ההתבגרות המחרידות שעוברות עליהם, וגם סתם בחיים. אגב כך מכניסה "פה גדול" בדלת האחורית נושאים כמו יחסים בהסכמה, סלאט שיימינג, התמכרות לפורנו והריונות לא רצויים, ועושה זאת רוב הזמן בערמומיות וללא דידקטיות. גרוטסקית, דוחה, מופרעת, קיצונית, הזויה ומשולחת רסן ככל שתהיה, כל מי שהיה בן 13 יתקשה להתכחש לאמיתות הצרופות והדביקות ש"פה גדול" משליכה לעברנו.

      קיץ אמריקני חם ורטוב: היום הראשון במחנה (Wet Hot American Summer: First Day of Camp)

      תקציר: הפריקוול השערורייתי לסרט הפולחן הקלאסי משנת 2001 מתאר את היום הראשון במחנה. ובמחנה פיירווד, הכול יכול לקרות.

      בנטפליקס אוהבים להחיות יצירות אהובות, כידוע, וקומדיית הפולחן עתירת הכוכבים-לפני-שהיו-מוכרים "קיץ אמריקני חם ורטוב" היא אחת נוספת לארסנל. הסרט אמנם נכשל בקולנוע כשיצא לפני 14 שנה אבל עם הזמן גרף עוד ועוד מעריצים, וכפי הנראה גם זכה להצלחה נאה בפלטפורמת הסטרימינג מאחר שהחליטה ליצור המשך בן שמונה פרקים. עד כמה שהסרט חביב, הסדרה נפלאה ממנו בהרבה. כל השחקנים המקוריים (בהם פול ראד, איימי פוהלר, בראדלי קופר ואליזבת בנקס) חזרו, ואיתם עוד כמה כוכבים אהובים (בהם ג'ון האם, לייק בל וכריס פיין) כדי לתאר את מה שקרה בימים הראשונים של מחנה הקיץ אי אז ב-1980, כלומר מצולם 14 שנה אחרי הסרט המקורי אבל מתרחש חודשיים לפני, בהתאם להומור אבסורדי של "קיץ". כיאה לסדרה בת שמונה שעות, העלילה נוכחת הרבה יותר מאשר בסרט המקורי, עובדה שתורמת להיותה יצירה שלמה, קומוניקטיבית, רגישה ומצחיקה יותר ביחס לסרט. בזמן שהיא עושה לו כבוד עם מחוות, קריצות וציטוטים קטנים, היא גם לגמרי עומדת בפני עצמה. בכך לא זאת בלבד שהיא מתעלה על המקור, אלא גם מקרינה עליו בצורה מחמיאה. יש גם סדרת המשך, "כעבור עשר שנים", אבל למרבה הצער הוא הרבה פחות מוצלח.

      GLOW

      תקציר: קבוצת נשים לא-יוצלחות בלוס אנג'לס של שנות ה-80 ממציאה את עצמה מחדש כקבוצת 'היאבקות לנשים הורסות' (ובקיצור: היל"ה).

      ג'נג'י כהן כבר יצרה עבור נטפליקס את "כתום זה השחור החדש" (שלא זמינה במלואה בנטפליקס בישראל, מאחר שהזכויות עליה מצויות בידי HOT), וחזרה עם הפנינה המתוקה הזו בכיכובה של אליסון ברי. סיפורה של ליגת היאבקות מקצועית של נשים, אמיתית לחלוטין, שהוקמה בשנות ה-80 בעזרתן של שחקניות מובטלות וכרוז משועשע, והפכה לתוכנית טלוויזיה שרצה בסינדיקציה במשך ארבע שנים. אם העונה הראשונה ניסתה לבנות משהו מאפס, בשנייה הוא כבר בנוי ומתפקד בשיא המרץ. הרגעים הפנימיים בזירה שמוסתרים מעיני הצופים במופע, בהם הבנות מתלחששות זו עם זו ומתכננות יחד את צעדיהן הבאים בקרב הם הכי יפים ומרגשים לצפייה, כי הם מוכיחים שניצחון והפסד הם מונחים כלל לא רלוונטיים עבורן כל עוד כולם עובדים יחד, בצוות, למען מטרה אחת. ההתגייסות הקולקטיבית הזו, שהלכה ונבנתה לאורך העונה הראשונה, מגיעה לשיאה בעונה השנייה כשהקבוצה כבר מלוכדת ומשחקת עם נקודות החוזק של כל החברות בה. ואם נצא שנייה החוצה מהתסריט ונביט עליו מבחוץ, זה ייצוג די מרשים של חברות נשית שלא מנוצל לצרכי קידום סבוני של העלילה, רגעי "או מיי גאד שי דידנט" או פיתוי נקודת המבט הגברית, ובאמת נדיר למצוא את זה בטלוויזיה.

      בניגוד ל"כתום זה השחור החדש", שגם בה יש חבורת נשים מאוגדת במקום אחד, ב-"GLOW" בולט אלמנט אחד שמשנה את כל התמונה: הבנות לא נמצאות יחד בעל כורחן. כל אחד ואחת מהן אשכרה רוצה להיות שם ונהנית מכל רגע. הן כל הזמן חוזרות ואומרות שלא מדובר רק בתוכנית טלוויזיה אלא בחיים שלהן. כפועל יוצא ניכר שבאמת אכפת להן אחת מהשנייה, וכל זה עוטף את הסדרה ואת הבנות בהילה חיובית ואופטימית למרות כל הצרות שמאיימות עליהן לכלותן, בין אם בשנות ה-80 או בשנות הטראמפ. "GLOW" בכללותה היא סדרת לונה פארק מבדרת, ולמרות ניסיונות לטעון אותה ביותר מדי נושאים רציניים שמכבידים עליה, היא מצליחה להשחיל גם פרקים יפהפיים על אימהות, הורות והעצמה נשית מזוויות לא בהכרח שגרתיות.

      דוקו

      ארץ פראית מאוד (Wild Wild Country)

      תקציר: גורו שנוי במחלוקת בונה עיר אוטופית במדבר של אורגון, והעימות עם התושבים המקומיים מסלים והופך לשערורייה לאומית.

      סדרת התעודה של נטפליקס חוזרת אל מקרה נשכח בתולדותיה של ארה"ב, עת הגורו השנוי במחלוקת בהגואן שרי ראג'ניש הקים עיר אוטופית במדבר והוביל לקונפליקט אדיר עם המקומיים. החיכוך הזה הביא למתקפת הטרור הביולוגי הראשונה בתולדות ארה"ב, מקרה ההאזנות הבלתי חוקיות הכי גדול אי פעם, ואף לאוסף מכוניות הרולס-רויס הגדול ביותר בעולם. זה נשמע מהמם על הנייר, זה מהמם אפילו יותר על המסך. פרק אחרי פרק, לפעמים סצנה אחר סצנה, נחשף עוד מהלך שערורייתי של אחד הצדדים - בעיקר של הראג'נישים - שסוחט קריאות תדהמה. אם תקחו דרינק בכל פעם שמישהו על המסך אומר את המילה "ביזאר", קרוב לוודאי שתסיימו עם הרעלת אלכוהול.

      "ארץ פראית מאוד" חושפת את הסיפור הנשכח הזה - שעצם העובדה שנשכח מדהים בפני עצמו - קלף אחר קלף, בהדרגה מחושבת, צילום מרהיב, עריכה מבריקה ומוזיקה מקורית יפהפיה. היא עושה זאת תוך שימוש בכמות פנומנלית של חומרי ארכיון שמצאו יוצריה, צ'פמן וויי ומקליין וויי ("הממזרים המוכים של הבייסבול", שזמין גם הוא בנטפליקס), וכן בריאיונות עכשוויים עם כמה מאנשי המפתח של הדבר הזה, משני צדיו של המתרס. המרכזית שבהם היא מא אננד שילה עצמה, המתגוררת היום בשווייץ ומדברת על העבר ברהיטות, בקור רוח ובכנות. ובכן, ככל הניתן. על אישומי ניסיונות הרצח שלה היא אומרת עכשיו, "בדרך כלל אני מצליחה במה שאני עושה". שילה של היום כל כך שונה מהדמות האייטיזית החייכנית והמתריסה והמסוכנת והמגלומנית, אך ממגנטת באותה מידה. גם בפוטג'ים הישנים וגם בצילומים החדשים שילה היא כוכבת הסדרה ללא עוררין, ומהווה סיבה בפני עצמה לצפות בה.

      להפוך אדם לרוצח (Making a Murderer)

      תקציר: סדרת מתח דוקומנטרית שצולמה במשך עשור ועוקבת אחר אסיר שזוכה הודות לבדיקת DNA, וכשחשף שחיתות משטרתית לאחר שחרורו, הפך לחשוד בפשע חדש ומזעזע.

      כשבוחנים את תכני נטפליקס במונחים של אירועים טלוויזיוניים - כאלה שמכים גלים ומשפיעים על העולם שמעבר לגבולות המסך הקטן - "להפוך אדם לרוצח" היא ככל הנראה אחת החשובות שבהן, ולא רק מפני שהתוצר הישיר שלה הוא עיסוק גם בעולם האמיתי, בבתי המשפט ובדעת הציבור, באפשרות של עיוות דין. האפקט החזק ביותר של "להפוך אדם לרוצח" הוא חוסר הרלוונטיות של משפט בוזגלו. זה לא שבאמת האמנו שהצדק עיוור, או שכסף והשפעה קונים חופש, ובכלל, כבר ב-1957 הוכיח סידני לומט ב-"12 המושבעים" המופתי עד כמה שיטת המושבעים שנויה במחלוקת. אלא שמעולם, כך נראה, לא הוצבנו בצורה כזו בצד השני והקיצוני של המתרס. זה של אדם חסר השכלה ממשפחה נטולת אמצעים ומוקצית, שעומד לבדו מול מחוז ומשטרה מקומית אחוזי תחושות נקם, שמציבים את כל ממונם, השפעתם וכוחם הציבורי כדי להרשיעו בכל מחיר.

      סיפורו של סטיבן אייברי הוא תמונת המראה של משפט או. ג'יי סימפסון. אם הספורטאי הרוצח הוא דוגמה קלאסית ל"זכאי עד שתוכח אשמתו", סטיבן אייברי הוא האיש שנענש פעמיים, ככל הנראה: גם הורשע על לא עוול בכפו וגם נדרש לשוב ולהגן על עצמו בפני אותה רשות שהרשיעה אותו בעבר. זיכויו הראשון הוא ביזויה של המשטרה והמחוז, ניצחונו הוא הפסדם, והדרך שבה הסדרה מציגה את המאבק הבלתי אפשרי הזה היא שוברת לב ויעילה מאין כמוה. על פניו היו כאן כל כך הרבה סיבות להיכשל: ערימות על ערימות של טיעונים משפטיים, מסמכים וצילומים, עשרות דמויות והשערות, ובכל זאת, בזכות עריכה חכמה והתוצאה היא טלוויזיה יוצאת דופן, גם אם הייתה נהנית מקיצוץ של כמה פרקים, בפרט בעונה הראשונה מתוך השתיים.

      פלינט, מישיגן (Flint Town)

      תקציר: במשך שנתיים פעלו יוצרי הסדרה בצמוד לשוטרי העיר פלינט, מישיגן, וחשפו משטרה עירונית המתמודדת עם בעיות נפיצות בתנאים בלתי אפשריים.

      קשה לחשוב על עיר שמייצגת יותר דעיכה אמריקאית מאשר פלינט שבמישיגן. העיר שבה נולדה לפני 110 שנים ג'נרל מוטורס וסיפקה לתושביה מאות מקומות עבודה, הוכתה על ידי גוויעת תעשיית הרכב האמריקאית ואז גוועה בעצמה. זה שנים שהיא נחשבת לאחת הערים העניות, האלימות ומוכות הפשע בארה"ב. תושבים עזבו והותירו בתי רפאים, ואלה שנותרו מאחור הם האנשים שלא יכולים להרשות לעצמם לעזוב, רובם שחורי עור. "פלינט, מישיגן" מתבוננת בעיר הזו מבעד לעיניהם של השנואים שבנציגיה - השוטרים. בכך היא מיטיבה לחדד את המתיחות בין התושבים לבין הרשויות, וההתרחשויות משליכות תכופות על מצבה של האומה האמריקאית, על האופן שבו היא זונחת את ענייה ומסיטה מבט מהחצרות האחוריות שלה. אפילו כשהם כוללים את האנשים שמייצגים את מוסדותיה. זהו כמובן שיקוף של המתיחות המתמדת בין אנשי המעמד התחתון של ארה"ב לבין האנשים שאמורים להגן עליהם, בעיקרה חוליה עכשווית בשרשרת של מתיחות גזעית בת מאות שנים.

      יוצרי "פלינט, מישיגן" מביטים בזה מהצד, בלי שיפוט ובלי כחל ושרק. לא חוסכים בכלום, לא מטשטשים דבר - אנו רואים את פרצופיהם של המתים ושל העצורים לכל אורכה. המראות של הסדרה לבדם אומרים הכל. פיוטיים להפליא כשם שהם לעתים מהפכי קרביים, עמוסים בצילומים מרהיבים ובנופים אורבניים ופרבריים המחזירים את האורות הכחולים-אדומים של הניידות. כרוניקה אסתטית של החבל הנקרע והנר הכבה.

      עין קווירית (Queer Eye)

      תקציר: זו ה'עין הקווירית' שאתם מכירים, אבל עם חמישה חברים חדשים שקיבלו על עצמם לשנות את פניה של העיר אטלנטה - ולקרוא תיגר על המשמעות המקובלת של הביטוי 'תהיה גבר'.

      "קוויר איי" בגלגולה השני יוצאת דופן מבין חברותיה לז'אנר - תוכניות ריאליטי המגוללות סיפורי סינדרלה - בעיקר בזכות הערך המוסף שלה. הקונספט שלה דווקא פשוט, רגיל וחינני: חמישה גברים גאים, בעלי תחומי התמחות שונים (טיפוח, עיצוב, בישול, סטיילינג ואימון), פוגשים בכל פרק אדם הזקוק לעזרה כזו: מישהו או מישהי המתמודדים עם אירוע גדול - נסיעה, מעבר, יציאה מהארון או אירוע משפחתי, לדוגמה - אבל זקוקים לעזרה בכוונון ואיפוס על הדברים הפושטים שמרכיבים את החיים. תוך שבוע מצחיק, מרגש וגם מלמד, מקבל אותו אדם נקודת זינוק חדשה לגמרי מול העולם: הוא לבוש יפה, הבית שלו מסודר, הוא לומד להתגבר על כמה מהפחדים שלו, ומגיע לאותו אירוע מטרה כשהוא במיטבו.

      אילו היה מדובר רק במפגש השמח בין "חמשת המופלאים" לבין המשתתפים - דיינו. אולם החבורה פוגשת קהילות שלא תמיד קל להן להכיל זרים או גאים, ויוצרת איתם מפגש מכבד, לא מתעמת ולא פטרוני. בלי שאף אחד יוותר על זהותו, "קוויר איי" מפגישה את הקצוות האלה באופן שיוצר מפגש, שיחה, חברות. אנחנו מכירים מהמסך בעיקר עימותים בין מגזריים, מאבקים ותחרויות מדומות בין קבוצות שונות מטעמי רייטינג. התוכנית הזאת בונה מפגש מעצים ומצמיח. כל זה לכשעצמו נחמד, "פיל גוד" משעשע ומרגש להעביר איתו את הזמן - שזה בסדר גמור אבל לא מצדיק התייחסות מיוחדת מעבר. מה שהופך את "קוויר איי" לאירוע טלוויזיוני אמיתי הוא שהיא אינה מסתפקת בהעצמה בלבד, אלא מתעקשת להסתכל על הסביבה והקהילה ולהחזיר לה בחזרה. כך, גם אחרי שהמצלמה עוזבת, הקסם של הפיה לא נמוג.

      שולחן השף (Chef's Table)

      תקציר: כוכבי-על קולינריים ברחבי העולם מגדירים כיום מחדש את המושג "גורמה", עם מנות חדשניות וקינוחים מסעירים. עכשיו אתם יכולים לפגוש אותם, בסדרה שהייתה מועמדת לפרס האמי.

      קצרה היריעה ורבו הספוילרים מלגולל את הפנינים שמגלה בפנינו סדרת התעודה "שולחן השף", היוצאת מדי פרק לגולל את סיפורה של מסעדה אחת מתוך הרשימה השנתית של סן פלגרינו, שנחשבת ליוקרתית והחשובה בעולם. אלא שהמסעדה עצמה היא רק תירוץ, מכיוון שכמו יצירות דוקו גדולות באמת, מבקשת "שולחן השף" להביא אל המסך סיפורים, טיפוסים, פילוסופיות, תרבויות ותובנות חברתיות שסובבות את הנושא במרכזה. האוכל הוא המקום ממנו נובע הכל ואליו גם חוזר הכל, וההרמוניה הזו של אנושיות וטבע, טכניקה ויופי, הופכים כל פרק בפני עצמו למנה של מסעדת שלושה כוכבי מישלן. הסיפורים השפים מוגשים לנו באמצעות עריכה מופתית, המשלבת בין האישי לכללי ופותחת בפנינו פינות עולם ותרבויות מרתקות. ואולי חשוב מכל: היא מאפשרת לסיפורים, התמונות והאנשים לגעת בנו, בלי לדרוך על בלוטות הדמעות ולהאדיר אדם כלשהו מעל הקונטקסט הכללי.

      תחום שראוי להתייחסות נפרדת ב"שולחן השף" הוא הצילום. על פניו, נראה כמעט מובן מאליו שסדרה יוקרתית של גוף שידור עשיר תצולם באיכות גבוהה. לפני הצפייה בסדרה, זה נשמע גם די בנאלי: כמה קשה כבר יכול להיות הצילום של מנות על שולחן? ראינו כאלה אינספור פעמים. אלא ש"שולחן השף" מעלה לדרגה משל עצמה את הנעשה בצלחות, הן מבחינת האסתטיקה המוזיאונית כמעט, אך לא פחות מכיוון שהליווי של הכנת המנות הוא פסע מסרט קצר ויפהפה בפני עצמו. אבל ההישג החזותי האמיתי של "שולחן השף" הוא בכלל מחוץ למטבח: הנופים, הטבע, האנשים שחולפים בה כולם מרגישים כאילו יצאו מסרט קלאסי, כאילו היו איתנו תמיד ורק עכשיו הבחנו ביופיים ובייחוד שלהם.

      שומרות הצדק (The Keepers)

      תקציר: סדרה תיעודית על רצח הנזירה קתרין סזניק ב-1969 ועל הקשר בין הרצח לבין כומר שהואשם בהתעללות.

      סדרות פשע אמיתי סבוכות באופן טבעי בגלל הנטייה לרדת לפרטי הפרטים, אך כל אלו נראות כמו משחק ילדים לעומת מה שקורה ב"שומרות הצדק". מדובר בפרטי הפרטים של סיפור בן כמעט 50 שנים, כזה שעקבות וקצוות חוט רבים אבדו במהלכו, חלק מגיבוריו איבדו את צלילותם או אינם בין החיים עוד, ובעיקר כזה שתלוי ועומד על שאלת אמינות הזיכרון המודחק. השאלה המרתקת הזאת והרלוונטית כל כך למקרי אונס והטרדות מיניות, הופכת את "שומרות הצדק" ליותר מתחקיר טכני. במידה רבה היא מכניסה אותנו לנבכי נפשן של הקורבנות, ומבלי להציג לנו דבר באופן גרפי היא מאפשרת להתחיל ולהבין על קצה המזלג את המשימה של חיים עם טראומה שכזאת. במקרה הרע, "שומרות הצדק" היא תוספת ראויה לרשימת סדרות הפשע האמיתי הבולטות של השנים האחרונות. כתב חידה שמעריצי "הג'ינקס" ו"להפוך אדם לרוצח" ישמחו לנסות וללעוס. במקרה הטוב מדובר בסדרה שמעמיקה ומרחיבה את גבולות הז'אנר בבחינה של זמן ודפוסים של אמת, ואפילו מעזה לשאול אם עצם העיסוק בטראומה מאפשר להירפא ממנה.