(בסרטון: טיזר לסרט "יחידת המתאבדים")
אז מי המפסידים הכי גדולים של הקיץ הקולנועי האחרון?
כולנו
המאניה-דיפרסיה שמאפיינת את סיקור המשלחות הישראליות למשחקים האולימפיים היא כאין וכאפס לעומת סערת הרגשות שמלווה מאז ומעולם את היחס לעתידה של אמנות הקולנוע. שמועות על מותה מתרוצצות מאז ההקרנה הפומבית הראשונה, רק כדי להתחלף בכותרות על התאוששותה הפלאית.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מכך שהעונה האחרונה היתה רגע שפל מדאיג בתולדות הוליווד, ולא פלא כי כלי תקשורת ברחבי העולם פרסמו השבוע שלל כתבות עם כותרות מחמיאות בסדר הגודל של "הקיץ הגרוע אי פעם". זאת, כיוון שלא מעט סרטים כשלו והפסידו סכומי כסף גדולים, וחמור מכך: גם אלה שכן הצליחו קופתית, הודות להתבססות על מותגים מוכרים ולמסעות שיווק מסיביים, נקטלו אצל המבקרים, איכזבו את הצופים וייזכרו לדיראון עולם. גם אנחנו עוד נשמיץ אותם כאן בהמשך הכתבה.
בגלל כל זה, התחושה היא כי האמון השברירי מלכתחילה בין הקהל להוליווד נפגם עוד יותר. גם כך, הקולנוע מתקשה בשנים האחרונות להתמודד עם האויבת הכי גדולה שלו הטלוויזיה. הקיץ הזה הוכיח סופית כי יש לו גם אויב נוסף: הסרטים עצמם.
אז מה הפתרון, אם בכלל? נתחיל במיפוי הבעיה: עושים יותר מדי סרטים. אז הוליווד, אולי, צריכה להתנהג כמו אופרה, ולהפיק כמות תוצרים מצומצמת כל שנה, אבל להשקיע בכל אחד מהם וללטש אותו כאילו היה יהלום. מחיר הכרטיס יהיה גבוה בהרבה, אבל לפחות הקהל יידע שיקבל תמורה ראויה.
אך הסיכויים שמשהו כזה יקרה, די קלושים. רוב בתי הקולנוע היום הם למעשה קומפלקסים ענקיים, שמאכלסים גם עסקים מסחריים מסוג אחר, והבעלים חייבים שעל כל חמש מסעדות, נאמר, יהיה לפחות אולם אחד. אם יש הרבה אולמות זה אומר שצריך גם הרבה סרטים, כך שפס הייצור ההוליוודי יהיה חייב להמשיך לעבוד במרץ כדי לספק אותם.
העתיד של הוליווד, אם כך, לא מזהיר, אבל ממילא אין דבר שאנשים אוהבים יותר כיום מאשר לבקר, להתלונן ולהקניט, אז אולי בעצם אלה חדשות טובות לאנושות.
ההמשכונים והעיבודים המחודשים
מבין שלל האכזבות הקופתיות, רבות היו מנת חלקם של הסיקוולים והרימייקים. בעבר הקהל היה מתלונן על כך שכבר כמעט אין מקוריות בהוליווד אבל סותם את האף וקונה כרטיסים בצייתנות. הקיץ, הצופים עברו למחאה אקטיבית יותר.
"בן חור", העיבוד לקלאסיקה מ-1959, נשאב לחור שחור; "מכסחות השדים", הגרסה הנשית העכשווית של הלהיט מהאייטיז, כוסח בקופות והלך לכל השדים והרוחות; "עידן הקרח: מסלול ההתנגשות" קפא בדרך לאולמות; "שכנים 2" קיבל מהם צו פינוי; "האשליה 2" התגלה כאחיזת עיניים ואם נמאס לכם מכל משחקי המילים הללו, תגידו תודה שלא טרחנו לחדד אותם גם בשביל הפלופים של "אליס מבעד למראה", "היום השלישי: התחדשות", "צבי הנינג'ה: יוצאים מהצללים" ורבים אחרים.
בעבר, גם כשהמצב היה קשה, הוליווד לפחות ידעה כי היא יכולה לסמוך על ההמשכונים והעיבודים המחודשים. עכשיו גם הם מסתמנים כמשענת קנה רצוץ.
אולפני וורנר
אף אולפן הוליוודי לא ישב וצחק מתחת למזגן בחודשים האחרונים, אבל אחד מהם מצא את עצמו על המוקד יותר מכולם: וורנר.
האולפן הוותיק נאלץ לחזות בהתרסקויות "בלשים בע"מ" והגלגול המחודש של "טרזן". קשה מכך, הוא גם היה אחראי לשני הסרטים הכי שנויים במחלוקת של הקיץ: "באטמן נגד סופרמן: שחר הצדק" ו"יחידת המתאבדים". שניהם אמנם הכניסו כסף, גם אם פחות מהצפוי והרצוי, אבל התקשורת והרשתות החברתיות צלבו אותם, כך שאנשי וורנר נאלצו להשחית את זמנם במשחקי פאסיב-אגרסיב בטוויטר מול בלוגרים, ויצאו מן הקיץ הזה עם טעם רע ופגיעה במוניטין של הפירמה.
כעת, המבחן הגדול הבא של וורנר הוא גם האתגר המרכזי בחייה של גל גדות: "וונדר-וומן", שאמור להגיע לאקרנים בקיץ הקרוב. זאת תהיה ההזדמנות של האולפן להוכיח כי הוא עדיין מסוגל לייצר בלוקבסטרים ברמה גבוהה, בדיוק כפי שעשה בעבר במשך עשרות שנים.
סטיבן ספילברג
האיש שהמציא את קונספט סרט הקיץ כפי שאנו מכירים אותו ב"מלתעות"; הקולנוען שמסמל עשייה מסחרית במיטבה; הבמאי שאחראי לכמה מן הבלוקבסטרים הגדולים והאהובים בכל הזמנים. ממנו היינו מצפים שיושיע את הוליווד בשעותיה קשות אבל גם הוא לא היה מסוגל לכך.
וכך, "העי"ג" פרי עטו לא הושיע איש הקיץ, אלא התאדה אף הוא ונרשם כאחת המפלות המסחריות החריפות בקריירה של היוצר הוותיק, אם לא הקשה שבהן. עד יולי 2019, הזמן בו הפרק החמישי של "אינדיאנה ג'ונס" אמור להגיע לאקרנים, אפשר לקוות כי השוק יתאושש. אם נגלה שאפילו השוט של הריסון פורד לא מצליף כמו פעם, אז באמת אפשר לכבות את האור.
הקומדיות תוצרת הארץ
ולסיכום: אם סרטים אמריקאים מתקשים, אז ברור שגם לאלה תוצרת הארץ לא יהיה קל. ואכן, למרות השקעה בהפצה ובשיווק, לא קיבלנו הקיץ להיטים כחול-לבן.
אז זה גם הזמן להפריך מיתוס: לאחר קיץ 2014, בעקבות ההצלחות של "אפס ביחסי אנוש", "שושנה חלוץ מרכזי" ו"זינוק בעלייה", התפשטה כאן איזה אגדה ולפיה הקהל הישראלי פשוט משתוקק לקומדיות תוצרת הארץ.
אלא שהחמסין הקופתי ההוא נראה בדיעבד כאנומליה: "אפס ביחסי אנוש" ניצב כלהיט של פעם בדור, ושני הסרטים האחרים פשוט נהנו מהמומנטום שיצר וגם, לא נעים להודות, מהשפעות צוק איתן, שגרמו לקהל להשתמש באולמות כממ"ד, הן במובן המטאפורי והן במובן המילולי ביותר של המילה.
אבל מאז, כל קומדיה ישראלית שמגיעה לאולמות מצליחה פחות מן הקודמת. המגמה המשיכה גם השנה, עת שלושה סרטים קלילים תוצרת הארץ לא השכילו לסחוף את ההמונים: לא "ילד טוב ירושלים" שיצא בפסח ולא "האוצר מעבר לנהר" ו"ארבע על ארבע" שהגיעו לאקרנים במהלך הקיץ.
הדבר בלט במיוחד ב"ארבע על ארבע", מעין חיקוי נחות ולא רלוונטי של "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס": יוצריו, בראיונות לתקשורת, דיברו על יעד של מאתיים אלף צופים, אבל כרגע נראה שהסרט ישיג לכל היותר רק קצת יותר מרבע מכך. ככה זה: גם אם נניח שהקהל רעב לבורקס, הוא בטח לא רוצה אותו קר ובמילוי תרד ותפוח אדמה, כך שחיקויים דהויים לקומדיות אמריקאיות מתחילת העשור הם בטח לא מה שירים את תעשיית הקולנוע הישראלי.
אז הכי קל ליוצרים ולמפיקים להסתובב ולבוז לכל הקרנות וסרטי הפסטיבלים ולספר לנו עד כמה העם משתוקק לקומדיות עממיות, אלא שבסופו של דבר, הססמאות פוגשות את המציאות, והמפגש הזה כבר מספר סיפור אחר.
המסקנה: אל תנסו לעשות סרטים ישראלים "מצליחים". תנסו לעשות אותם טובים, ואז אולי גם ההצלחה תגיע.
ומה בכל זאת היו קרני האור:
באופן מסורתי, כתבות אלו שלי מציגות חמישה מנצחים וחמישה מפסידים. השנה, נראה היה מופרך לכתוב חמש פסקאות על הצלחות, ובכל זאת, הנה כמה קרני אור שבצבצו בחמסין:
"זוטרופוליס", "החיים הסודים של חיות המחמד", "מוצאים את דורי" ו"ספר הג'ונגל" היו סרטים רווחיים ואהובים להפליא, והוכיחו כי למרות הכל, עדיין יש סוג עשייה אחד שאפשר לבנות עליו, וזה קומדיות לכל המשפחה עם חיות ממוחשבות.
"מסיבת נקניקיות", מנגד, התגלה כאחד הלהיטים המפתיעים היחידים של השנה (וממש לא בצדק לעניות דעתי), וכך הצליח להחיות ז'אנר שהיה רדום עד כה: קומדיית האנימציה לקהל הבוגר.
"לזמן את הרוע 2", "כיבוי אורות", "הטיהור 3" ו"מים לא שקטים" נהנו מהצלחות סולידיות, אם כי בארצות הברית יותר מאשר בעולם, ומיצבו את מעמדם של מותחני האימה כענף התעשייה הכי משתלם בהוליווד: עולים מעט, מרוויחים לא רע.
ואם נקפוץ שוב אלינו ונסיים כאן את המסע, הרי שסקירת הקיץ האחרון מגלה כי האכזבה מן הסרטים ההוליוודיים פינתה מקום לתוצרים מאירופה ומן הגזרה האינדית של הקולנוע האמריקאית.
יותר מכל, מי שנהנו מזה הם קולנוע לב. הרשת הוציאה הקיץ את "חולייטה" של פדרו אלמודובר ואת "קפה סוסייטי" של וודי אלן, וכל אחד מהשניים החזיר עטרה ליושנה, ונרשם כהצלחה הגדולה מזה שנים של יוצרו בקופות ישראל. שני הסרטים הצנועים הללו הביאו לאולמות מאות אלפי צופים, נתון שהפקות ענק הוליוודיות רבות היו מקנאות בו כעת.
אז בסיכומו של דבר, אולי הלקח מן החודשים האחרונים הוא שהקהל מואס בכל ה"עידן הקרח 4" למיניהם, אבל מעמדן של יצירות מן הסוג של "חולייטה" חזק מתמיד. הוליווד אולי גוססת על אמת, אבל הקולנוע עצמו, ברוך השם, חי ובועט.