"רק דרך הטיפול גיליתי כמה חרדה חברתית יש לי. הדחקתי את זה טוב, כסובייטית"

"זו השנה הכי גרועה שהייתה לי בחיים, וגם השנה הכי טובה שהייתה לי בחיים. מצד אחד, חוויתי הרבה אובדן והרבה פרידות. מצד שני, גם הרבה דברים טובים קרו", אומרת השחקנית לנה פרייפלד בגילוי לב. ואיזו שנה זו הייתה: בהפרש של חודשיים בלבד, היא נפרדה מאביה שהלך לעולמו וסיימה זוגיות עם מי שהיא מגדירה "אהבת חייה". במקביל יש גם התחלות חדשות, כולל הצגה חדשה, פרועה אך גם אישית, בתיאטרון באר שבע. תקופה מורכבת בשביל שחקנית שנמצאת בכל מקום בשנים האחרונות, עם רזומה שכולל את "ולריה מתחתנת", "מגרש הרוסים", "אלף", "סובייצקה", "יאפא", "טיפול לילי" ועוד, ושלוש מועמדויות לפרסי האקדמיה.

האב, פרופ' ואדים פרייפלד, היה רופא שכתב שורת ספרים על העלייה מברית המועצות. הוא מת לאחר מאבק בסרטן בספטמבר האחרון בגיל 74. הוא ואשתו, האדריכלית לריסה פרייפלד, עלו מאוקראינה בפברואר 1991 והתיישבו בבאר שבע, כשלנה, בתם היחידה, הייתה אז בת שלוש וחצי.

הבחירה שלה בעולם התרבות הייתה רחוקה מלהיות טריוויאלית. "אני בת לשושלת של רופאים וכשפתאום אמרתי שאני לא אהיה רופאה ואלך להיות רקדנית היה כעס גדול עליי בבית מצד אמא שלי", היא אומרת. "ואז כשהלכתי להיות שחקנית, אז אמא שלי אמרה לי 'אוקיי, בכלל התחרפנת'. אבל אבא שלי תמיד אמר לי 'לנה, תעשי מה שאת אוהבת. את רוצה לרקוד, תעשי את זה'. אבא היה רופא מרדים, והוא אמר 'לא אהבתי את העבודה הזאת, זה שיעמם אותי. רציתי לחקור'. הוא ממש היה אובססיבי לגביי זה, תמיד עזר לחברים, תמיד כשמישהו היה חולה הוא פיצח במה חלה. הוא הציל המון חיים של חברים, שרופאים פספסו דברים גדולים לגביהם. כל הזמן בעבע בו העניין לעשות משהו שבאמת מעורר בך תשוקה מאוד גדולה. אז אני זוכרת שכשהלכתי להיות שחקנית, הוא אמר לי: 'תעשי מה שאת אוהבת ומה שמשמח אותך', בניגוד לאמא שלי שאמרה שאני משוגעת. מבחינת אבא שלי, אתה חייב לקום בבוקר ולהרגיש שאתה חי".

פרייפלד שיחקה בהצגה "אנטיגונה" של סופוקלס בתיאטרון תמונע כשגילתה שנותרו לו ימים ספורים לחיות, אם לא שעות. בכל זאת, היא החליטה לעלות על הבמה באותו ערב טעון. "את נוסעת להצגה, ולא יודעת אם פתאום באמצע אני אקבל טלפון או שאני אסיים אותה ויתברר לי שלא הייתי שם כשזה יקרה", היא אומרת. "'אנטיגונה' זה חומר קשה, היא נפרדת מהאהובים שלה, היא חיה כל הזמן את המוות של ההורים שלה. זאת הייתה הצגה קשה. אני פשוט לא הפסקתי לבכות כל ההצגה. זה שעתיים וחצי מסע. כל החברים שלי היו עם העיניים עליי כי הם ידעו שאני שורדת את ההצגה. כל מילה פתאום הופכת לגדולה, כי זה פתאום משהו שאתה חווה על הבשר שלך, לעומת המצב שהיה קודם, שבו אמרתי את המשפטים האלה כאמפתיה למישהי חוותה אובדן. יש איזה משפט שהדמות שלי אומרת בהצגה: 'יש כל כך הרבה אנשים מתים בתוך החזה שלי'. להבין פתאום שתכף אבא מצטרף לדבר הזה. ואז הבנתי מה זה באמת להיות אנטיגונה שסוחבת על עצמה את המתים ורוצה לעשות להם צדק. סיימתי הצגה ונסעתי מהר-מהר לבאר שבע, והיה לי עוד כמה שעות עם אבא. איזה חירבון".

שבועות לא רבים אחר כך, הגיעה גם פרידה מסוג אחר. "בחודשים האחרונים עברתי פרידה מאהבת חיי, אחרי שלוש שנים שהיינו ביחד", אומרת פרייפלד, שתהיה בת 39 בעוד חודש. היא מוסיפה שכרגע היא לא מחפשת זוגיות חדשה. "עכשיו אני צריכה זמן לעצמי. זמן לנה".

בצד הקושי, היא החלה בטיפול פסיכולוגי, ומצאה בו דרך לקלף את הכאבים. "גיליתי שככל שאתה יותר נקי ומחובר לעצמך ולאמת, כל פעם שקילפתי משהו בחיים שלי, קיבלתי יותר תפקידים ונהייתי יותר טובה כשחקנית ודברים טובים קרו. אני חושבת שככל שאנחנו מתקלפים ומשחררים משהו, דברים טובים באים אלינו בחזרה. אז לא לפחד".

ספרי לי על אחד הנושאים המרכזיים שאת עוסקת בהם עם הפסיכולוגית שלך.

"דבר מאוד גדול שלא לקחתי על עצמי כל חיי זה המאבק על השייכות. אם היית שואל אותי לפני שנתיים, הייתי אומרת לך: 'מה זאת אומרת? אני שייכת'. אבל עכשיו, דרך הטיפול, פתאום גיליתי כמה אני נלחמת על השייכות, כמה חרדות של נטישה חברתית יש לי. אם תשאל את החברים שלי, הם יגידו שאני בנאדם חברותי ותקשורתי, אבל כשאני נכנסת לחדר, תמיד יש לי את החרדה החברתית. כנראה היא יושבת על השייכות של ילדה שהיא עולה, ילדה שהיא שונה. כנראה הדחקתי את זה טוב מאוד, כסובייטית. זה משהו שצף רק בטיפול, ממש בחודשים האחרונים".

"זה בא לידי ביטוי למשל בכך שאני כל הזמן אומרת כן. לנה, את יכולה…? כן. תמיד כן, כן, כן. כן במובן של לא להגיד 'לא'. אם אתה צריך משהו, אז אני אעשה. במובן של לרצות. אבל לפעמים את צריכה רגע לשאול את עצמך: אני יכולה? יש לי משאבים לזה? יש לי כוחות לזה? מה איתי? בעקבות הטיפול, בזמן האחרון אני מתחילה להגיד 'לא'. לא, אני לא יכולה. לא, זה לא מתאים לי. וזה מוזר, כי ההרגשה היא שאם אני אומרת לא, הם לא יאהבו אותי יותר. אני חושבת 'אוי, מה יחשבו עליי, שאמרתי לא? זה לא בסדר, אולי אני כן יכולה?'".

עוד חלק מהבחינה העצמית הזו מקבל ביטוי בהצגה חדשה שבה היא מככבת. "באר שבסקיה", שבאופן הולם עלתה בתיאטרון באר שבע לפני שבועיים. את ההצגה כתבה וביימה ירדן גלבוע, והיא מוגדרת "קברט הגירה פרוע". בהצגה מיטשטשים מעט הגבולות בין פרייפלד לבין הדמות שהיא מגלמת.

הקברט מתרחש בפאב-מסעדה בסגנון רוסי, בשעת לילה מאוחרת. חבורה של ארבעה שחקנים צעירים, דור ראשון ושני לעלייה מברית המועצות לשעבר, מנסים להתפרנס בדוחק על ידי העלאת מופע קברטי קליל ממיטב הפולקלור של "אמא רוסיה". בין ריקוד לשיר, בין סלט תפוחי אדמה לעוד כוסית וודקה, היחסים הטעונים בין חברי הלהקה מגיעים לנקודת רתיחה ומה שהתחיל כחגיגה מזרח-אירופית הופך לחיטוט מצחיק וכואב בפצע המדמם של העלייה. בהצגה משחקת פרייפלד לסירוגין עם טטיאנה מחלינובסקי, ולצד ולד פסחוביץ', יורי קזנצב ויאן קוגן.

שורשי ההצגה במופע קברטי קודם ועצמאי, "חוזר לרוסיה" שמו, שהועלה בבר מסעדה רוסי בתל אביב ועסק בקושי הגדול של ההגירה. גלבוע כתבה וביימה את המופע לכבוד בן זוגה, יאן, שגם משחק בהצגה, ועלה בעצמו מברית המועצות בשנות ה-90. המופע עסק במה שמכונה "דור אחד וחצי", יוצאי ברית המועצות שנולדו שם וגדלו פה והבינו שאינם צריכים לבחור בין להיות ישראלים ללהיות רוסים או בני כל אחת ממדינות חבר העמים - כי הם גם וגם. בהמשך הבמאית איה קפלן, המנהלת האמנותית של תיאטרון באר שבע, אימצה את המופע ובחרה לעבד אותו מחדש להצגה.

הבמאית ירדן גלבוע יצרה את ההצגה בין השאר בגלל שראתה את הבושה הגדולה שסוחב עליו בן זוגה על היותו רוסי. למשל הבושה לעשות ברית מילה בגיל שמונה. את מתחברת לתחושת הבושה הזאת?

"כן, בחג נובי גוד, היה לנו בבית עץ אשוח קטן מפלסטיק, ואני מאוד התביישתי בזה. זה מאוד כיווץ אותי. כי הייתי ילדה שונה ורציתי להיות חלק. אם הייתי גדלה בתל אביב ולא בבאר שבע אולי כן הייתי רוצה לשים עץ אשוח. אחרי כמה שנים ההורים שלי פשוט הפסיקו לשים אותו. היום, לעומת זאת, אני עושה כריסמס-כה בבית, שמה גם עץ אשוח וגם חנוכייה כי זה שמח ויפה. אז למה לא?".

ההצגה "באר שבסקיה" מציפה זיכרון לא פשוט, של דחייה מקצועית שפרייפלד ספגה בתחילת דרכה, שקשור במוצא והמראה שלה. "כשסיימתי בית ספר למשחק, הלכתי לחפש סוכנות ואחת הסוכנויות אמרה לי 'תקשיבי, לא יהיה לי הרבה עבודה בשבילך'. שאלתי למה והיא אמרה: 'אין לנו הרבה ליהוקים לתפקידים של רוסיות. התעשייה מאוד מזרחית'. ולא הבנתי מה זה קשור, כי מבחינתי אני לא רוסייה. אני מבאר שבע. בסדר, קוראים לי לנה, במקרה אני בלונדינית, אבל אני הכי ישראלית, הכי בת המקום. אין לי מבטא. הלכתי עם גורמט. אמרתי: איזה סממן רוסי רואים בי? ואז אמרו לי 'מתוקה, תסתכלי על הפנים שלך'. זה גם נכנס להצגה. אז קיבלתי הרבה תפקידים של רוסיות עם מבטא. בהתחלה אמרתי 'אבל זה לא אני'. אחר כך אמרתי: מצד שני אני שחקנית, ויש לי קלף מאוד מאוד חזק שזה השפה והתרבות. אז אמרתי אוקיי, נקבל את זה ואחרי זה נשבור לעוד תפקידים".

גם היום, אחרי שהפכת לשחקנית מוערכת, כיכבת בסדרות גדולות והיית מועמדת לפרסי האקדמיה, את עדיין במידה רבה נושאת את הטייפקאסט של הרוסייה בליהוקים. זה מבאס?

"זה מעצבן. כל הזמן יש במדינה את השיח על כור ההיתוך, על להפסיק לקטלג מישהו כי הוא רוסי, מרוקאי או תימני. את רוצה להיות ישראלית. אני מרגישה ישראלית, אני מרגישה שייכת. עבדתי הרבה בעולם ואני מרגישה מאוד ישראלית גם כשאני מסתובבת בעולם. זאת המדינה שלי, אז בא לי להיות פשוט לנה מישראל. פשוט להיות בן אדם".

לאיזה תפקיד היית הכי רוצה להיות מלוהקת, וספק רב אם ילהקו אותך אליו?

"אני רוצה לשחק דמות ממשפחת פשע, ממשפחת אלפרון. אני גם יודעת להרביץ. לדעתי הכי מעניין זה ללכת נגד הטייפקאסט. לא ללכת למוכר. לצאת מאיזור הנוחות".

ההצגה "באר שבסקיה" מסתיימת בקטע שאת מבצעת מתוך "מלחמה ושלום" של טולסטוי. המסר שלו שהכי יפה שאת דמות מורכבת, גם כזאת וגם כזאת וגם כזאת.

"גם בחיים שלי אני גם וגם וגם וגם. אני יכולה להיות מנומסת, יכולה להיות מאוד לא מנומסת, יכולה להיות צנועה, יכולה להיות מופרעת, יכולה להיות אצילית, יכולה להיות בלרינה, אני יכולה להיות בתנועה, אני יכולה להיות מופרעת. אני מתה על זה. זה מה שכיף. אתה לא יודע את מי תפגוש היום".

עוד סיפור מעברה נכנס להצגה. כשניגשה להיבחן לבית הספר לאמנויות בבאר שבע, שאלו אותה במבחני הקבלה "מה את הכי אוהבת בארץ?". פרייפלד, בלי להתבלבל, ענתה שמה שהיא אוהבת בישראל זה "תורה ולהרביץ".

"מאוד אהבתי תורה וקיבלתי 94 בבגרות חמש יחידות בתנ"ך. אני חושבת שלאהוב תורה ולהרביץ היו שני מנגנונים של מלחמה שלי על השייכות", היא מסבירה. "כשהחברים סביבי שמרו כשרות, הדליקו נרות, נישקו מזוזה ותמו ביום כיפור, אז אימצתי לי את הדברים האלה כדי להיות חלק. אני זוכרת שהייתי צורחת על אבא שלי כשהוא היה מדליק מחשב או מעשן סיגריה ביום כיפור. זו הצעקה של ההשתייכות. גם להרביץ. תחשוב על זה, נראיתי כמו אפרוח כשהייתי קטנה, מאוד רזה ומאוד בלונדינית מאוד, משהו שהיה מאוד חריג בנוף. איך אני נלחמת על מקומי? במכות".

פרייפלד החלה בלימודי מחול כבר בגיל 5. "התנועה היא הדבר שהכי מזוהה איתי. אני מרגישה שזה האלמנט שלי ואני יכולה לרפא עם ריקוד ותנועה. זה במקום השמח שלי", היא אומרת. את שירותה הצבאי עשתה כמדריכת אימון גופני בחיל האוויר. בהמשך שימשה כסולנית להקת המחול קמע. עד שבאמצע העשור הקודם שינתה כיוון ממחול למשחק, ולמדה בסטודיו של יורם לוינשטיין.

שניים מבני מחזורך השתתפו וזכו לימים בתכניות ריאליטי - דור הררי ב"רוקדים עם כוכבים" ויעל אלקנה ב"זמר במסיכה". עד היום שמרת אמונים לעשייה אמנותית רצינית בלבד. מה הסיכוי שגם את תלכי לריאליטי?

"ל'אח הגדול' לא הייתי הולכת. אם אלך לשם אני פשוט אהיה חייזר. זה סיר לחץ. אבל למשהו שקשור בריקוד הייתי הולכת, כי בעיניי זה יפה וטוב. אני אגלה סוד. ממש-ממש רציתי להשתתף ב'רוקדים עם כוכבים'. עשיתי אודישן ולא לקחו אותי".

אולי, כרקדנית מקצוענית, היית over-qualified בשבילם?

"לא יודעת. תראה, אני מאמינה שהכול קורה בזמן הנכון ואם אני צריכה להגיע לאיפהשהו, אני אגיע. זה לא קרה, אז אמרתי, אוקיי, נלך למקום אחר כנראה".

בשנת 2018 החלה את דרכה בתיאטרון גשר, בחידוש ההצגה "העבד" בבימויו של יבגני אריה. בהמשך, שיחקה שם בין השאר גם בהצגות "אלף שמשות זוהרות", "קליעים מעל ברודוויי", "ריצ'ארד השלישי" ו"החטא ועונשו". בהמשך עזבה את גשר, אולם גורמים בתעשייה טוענים כי מסתמן שתשוב לתיאטרון ולעבוד בו בהצגה חדשה עם איתי טיראן. בשנת 2019 זכתה בפרס קיפוד הזהב לתפקיד משנה בהצגה "אדיפוס. טריפטיכון". באותה שנה גם החלה את הקריירה המרשימה שלה על המסך, תחילה בסרט "אזרח מודאג", ובהמשך שיחקה בין השאר בסרט "ולריה מתחתנת", תפקיד ועבורו הייתה מועמדת לפרס אופיר לשחקנית הטובה ביותר. היא שיחקה, כאמור, בגם שורת סדרות מדוברות.

את מצטיירת כשחקנית טוטאלית. כך, למשל, כששיחקת בסדרה "כפולים", כדי לא לצאת מהדמות, נשארת אזוקה לשולחן חקירות גם כשכל הסט יצא להפסקה והתפזר בין טייק לטייק.

"זה היה יום צילום ראשון שבו אני צריכה ממש לבכות. עכשיו, אני לא בן אדם שבוכה. מאוד קשה לי לבכות. הייתי מאוד מאוד בלחץ, ופחדתי לצאת מהמצב, כי אם אני יוצאת אני ישר מתחילה לדבר ולצחוק. אז פשוט ביקשתי מהם להשאיר אותי שם בחדר, בתוך המצב עם האזיקים. ואני חייבת להגיד לך שזה עזר וזה היה יום מדהים. בגלל שאני בן אדם פיזי, זה מאוד עזר לי. מאוד עוזרת לי הפיזיות כדי לקבל על עצמי את התחושה".

איזו ביקורת שלילית שקיבלת כשחקנית הכי ביאסה אותך - ואיזו ביקורת חיובית הכי ריגשה אותך?

"כששיחקנו ב'העבד', כתבו באחת הביקורות שרואים את הפער בין השחקנית הצעירה לסשה דמידוב. אני זוכרת שזה כל כך הסעיר אותי. אבל תשמע, זה נכון, בכל זאת מדובר בסשה דמידוב. בסוף גם קיבלתי המון ביקורות טובות על 'העבד'. אני חושבת שכשלא כותבים עליך זה הכי מבאס. כשכותבים משהו רע, אז אני אומרת, אוקיי, סבבה, אפשר ללמוד מזה. אבל כשלא כותבים, זה כאילו, היי, מה, לא שמתם לב אליי? אבל הייתי פה. ומה הביקורת הכי טובה? כשכתבו שאני מריל סטריפ של ישראל. כי זאת שחקנית שאני הכי מעריכה. כי היא עושה מלא דמויות והיא משתנה וזה מה שאני הכי אוהבת אצלה כשחקנית".

ההצגה "באר שבסקיה" עוסקת גם בפער שבין מופע בידור זול להמונים לעומת מופע מורכב עם ספרות רוסית קלאסית, כמו דוסטוייבסקי וצ'כוב. זה מזכיר שהתיאטרון הישראלי עוסק ויותר ויותר בחומרים הקלילים, במחזות זמר, בקומדיות ובבידור. לעומת זאת, תיאטרון פוליטי אמיתי כמעט ולא רואים בארץ בעידן זה. זה מטריד אותך?

"זה מבאס אותי כשיש הזדמנות להגיד משהו או להראות משהו, ואז מתחילה הצנזורה בגלל קהל המנויים. כי אני מאמינה שהתפקיד שלנו, כאמנים וכמוסדות תרבות, זה להגיש לך משהו. תרצה תיקח אותו, אל תרצה - אל תיקח אותו, אבל אני מגישה לך משהו שהוא הבחירה שלי והוא לא התאמה שלי אליך. כמו שהרבה פעמים כשאנחנו הולכים לאודישנים, אנחנו מנסים לרצות את המלהק או את התסריטאי, לעשות את מה שאנחנו חושבים שהוא הוא רוצה לראות. זו הטעות הכי גדולה, כי אתה מתרחק מעצמך. במופעים היום כמעט לא תראה הצגות של שלוש שעות. למרות זאת, אריאל וולף ביים את ההצגה 'אדיפוס. טריפטיכון' שבה השתתפתי ונמשכת שעתיים וחצי. גם המופע שלנו 'חוזר לרוסיה' נמשך שעתיים וחצי וזה היה קשוח. זה היה מסע רציני. זה מה שרצינו שהקהל יעבור. אבל פעם, באמצע מונולוג סופר דרמטי, מישהו בקהל קם ואמר 'בואנה, אחי, מה זה החרא הזה?'".

"אני חושבת שאנחנו צריכים לא לפחד, ולעשות את מה שאנחנו רוצים. היום עירום וגוף חשוף זה משהו שהוא מאוד וואו. כבר לא עושים את זה, כי מה קהל המנויים יגיד! ואני אומרת, בוא ניתן את זה, נאפשר לקהל גם לכעוס אחרי זה, אולי להתלונן ואולי להגיד 'אוי, אוי ואבוי, היה שם עירום', או 'אוי ואבוי, הם דיברו על פוליטיקה'. בואו ניתן את זה. שידברו, שיהיו ביקורות רעות, שיהיו ביקורות טובות. אם נחנך שזה סבבה לשבת שעתיים וחצי או שלוש שעות באולם, זה יקרה שוב ושוב והקהל יתרגל לזה. עכשיו אנחנו כל הזמן מקלים על הקהל, מקצרים הצגות לשעה וחצי, מצניעים, נזהרים - ואז המוח הופך להיות רפה".

מה תחושתך על כך שהממשלה הזאת בכלל ושר התרבות מיקי זוהר בפרט, מתעמרים שוב שוב בעולם תרבות, רודפים אחר האמנים והיוצרים ומנסים להשתיק ולצנזר אותם מסיבות פוליטיות?

"תשמע, זה פוגע. אני מרגישה את זה, בין אם זה בעבודה, בין אם זה בתקציבים, בין אם זה בחומרים. זה מורגש מאוד. יש סדרה שהייתי מעורבת בה, שאני לא יכולה להגיד את שמה, שהייתה אמורה להמשיך לעוד עונה ואני יודעת שבגלל התוכן שלה היא נגנזה. זה פשוט משהו שהתנגש עם... בוא נגיד עם המצב של המדינה שלנו, ושאי אפשר לדבר על זה. זה היה חומר שאומרים, אוקיי, החומר הזה לא יכול כרגע להיות מדובר בקול רם. וכמובן, תקציבים, והחרב שכל הזמן מונפת מעל התאגיד, שהפך להיות הבית שלי".

"הייתי בפסטיבל וראיתי סרט, שבהתחלה לא רציתי לראות אותו כי הוא היה מאוד אנטי-ישראלי וקשה לי עם זה. קשה לי כשזה הולך לאיזשהו קיצון. אבל הלכתי לראות. ישבתי, והיה לי קשה, אבל יצאתי והרגשתי שאני מעריכה את זה שהבימאית הזאת סיפרה את הסיפור שלה, ועשתה את זה בצורה מאוד עדינה ולא פרובוקטיבית. אז אמרתי, חייב להיות גם לזה מקום, אנחנו חייבים להסתכל גם על הדברים שהם לא נעימים לנו, כשזה נעשה בטוב טעם ולא ממקום של פרובוקציה והשתלחות, אלא ממקום של לדבר על כל הדברים, ולהראות את כל הדברים. הרי המציאות היא לא אחת, אין אמת אחת. יש המון-המון צדדים, יש המון-המון סיפורים, ואנחנו צריכים לראות ולספר את כולם".

לפני שלוש שנים עלתה הסדרה "אלף" ביס, הנוצרה בהשראת פרשת משה קצב, בה גילמת את החוקרת המרכזית בפרשה. בשנה הבאה ימלאו עשר שנים למהפכת מי-טו המבורכת. את מרגישה שהתעשייה השתנה באופן משמעותי בהיקף הפגיעות המיניות ובמאבק בתופעה?

"אני מרגישה שעכשיו עם שי לי עטרי יש עוד איזה שיח בנושא. בעניין פרשת אייל גולן, זה נושא שמאוד מקומם אותי, ברמה כזאת שמחקתי חברים מהפייסבוק שהולכים להופעות שלו. זה משהו שמבחינתי צריך להילחם בו ואין מקום לדבר הזה וצריך לדבר על זה. אני יודעת איזו בושה זאת, אני יכולה להגיד לך מסיפורים של חברות ושל אנשים קרובים, יש המון בושה. קשה לצאת לאור עם סיפורים כאלה, קשה להיחשף וזה עוד יותר קשה להיות במעמד של משטרה. אגב, בפרשת קצב החוקרים היו גברים, לא הייתה אישה שחקרה את הנשים האלה. שיחקתי את דמות החוקרת בסדרה 'אלף' אבל במציאות זה היה גבר. הדמות שלי היא תיקון, להכניס אישה לפרשה הזאת".

"הייתי רוצה לשחק עוד 50,000 תפקידים שקשורים בנושא הזה, כי זה כל כך חשוב. הבנות שיצאו עכשיו לתקשורת עם זה, הן כל כך אמיצות. זה קשוח. אחרי הסדרה 'אלף' מישהי ניגשה אליי במועדון, פתאום באמצע הלילה, תפסה אותי והתחילה לבכות. היא אמרה לי: 'תודה, תודה, תודה. בזכות הסדרה הזאת ובזכותך יכולתי לדבר על מה שקרה לי'. מבחינתי הדבר האחד הזה שווה את הכול. אנחנו צריכים להיות בחוץ, אנחנו צריכים לדבר על זה ואנחנו צריכים להילחם על זה. אני לא מבינה איך עשו מחזמר משירי אייל גולן. אני לא מבינה את זה".

"מבלי להמעיט ממעשיהם של אנשים אנונימיים, אני חושבת שאם אתה אדם בעמדת כוח, איש תרבות, מישהו שיש לו מעריצים, אתה אמור לתת השראה. אני יודעת מה זה עולמות של פרסום ולילה, ואני יודעת כמה בחורות עטות. אני יודעת שיש סיטואציות בהן המון בנות באות לשם מהמקום שלהן. אבל you should know better. אתה אבא, אתה דמות ציבורית, אתה צריך לתפוס את עצמך ופשוט להתנהג אחרת. במיוחד כשמדובר באנשים שנותנים איזושהי השראה לאנשים, ילדים וילדות. you should know better".

"באופן אישי, היה לי המון מזל שלא נקלעתי לסיטואציה שיכולתי להיות בה מנוצלת. אבל היו משפטים וכל מיני דברים כאלה, זה כאילו 'רגיל' לנו כבר, שמישהו זורק הערות על הגוף, על הלבוש. זה כאילו משהו שהפך להיות רגיל. פעם הייתי צוחקת ממבוכה, ואז באיזשהו שלב החלטתי שאני לא צוחקת ואמרתי שזה לא סבבה. ואז אנשים תופסים את עצמם. כי כל כך התרגלנו שזה סבבה שמישהו יבוא ויגיד 'אוי, איזה טוסיק!' או 'וואו, איזה כוסית!'. אז לא, לא חייבים להשתמש במילה הזאת, לא חייבים. אפשר גם פשוט להחמיא".

דלית סיפרה לי איך איבגי תקף אותה. אנה סיפרה סיפור זהה. הבנתי שאסור להשתיק את זה יותר

בימים אלה פרייפלד נערכת לצילומי העונה השנייה של "טיפול לילי" של יס, שעוקבת אחרי טיפוליו של פסיכולוג קליני שמגלם יוסף סוויד. פרייפלד מגלמת בסדרה מטפלת בתנועה, שלשם שינוי אינה רוסיה, וממנה שוכר הפסיכולוג את הקליניקה. ואגב טיפולים, בתשובה לשאלה על מה היא מתחרטת, פרייפלד משיבה: "אני מתחרטת שלא התחלתי טיפול בשלב מוקדם יותר בחיים שלי. כמו שאתה הולך לחדר כושר, מאמן את השרירים ומזין את עצמך באוכל מסוים, גם טיפול פסיכולוגי נותן לך כלים לחיים. זה כל כך מקל על החיים ויכול לחסוך כל כך הרבה מפחי נפש".

רגע אחרי פרידה ורגע לפני גיל 39, עד כמה את חווה לחץ מאמא והסביבה למהר להיכנס להריון?

"חווה מאמא לחץ מאוד מאוד גדול. אבל בהמשך לאג'נדה שלי על החיים, אני אומרת לעצמי, יש לך זמן. יש את האנשים שהתחתנו בגיל 24 והביאו ילדים, אבל הם לא מימשו קריירה, אז הם תמיד יסתכלו עליי ויגידו: 'וואו, את הגשמת את עצמך'. זה הזמן שלי".

"אני מאמינה שכשאתה רוצה ודלוק על משהו, אתה ליטרלי יכול לעשות הכול. חייתי עכשיו שלוש שנים על הקו של תאילנד-ישראל, ואני רוצה להגיד לך שבשלוש השנים האלה, שבמחציתן לא חייתי בארץ, עבדתי הכי הרבה, עשיתי הכי הרבה פרויקטים בתפקידים ראשיים, עשיתי הכי הרבה תפקידים בתיאטרון והכי הרבה תפקידים בפרינג'. הכול אפשרי, אם אתה דלוק והלב שלך במקום הנכון, אתה באמת יכול לעשות הכול. זאת לא קלישאה".