הכוכבים של "זהו זה" שמחים לנשוך: "לא הקצנו, זו המדינה שהשתנתה" | בלעדי

47 שנה לאחר ש"זהו זה" עלתה לשידור לראשונה בטלוויזיה הלימודית וחמש וחצי שנים מאז האיחוד המרגש שלה בכאן 11, חמשת המופלאים חזרו לעונה נוספת בתאגיד (בימי שלישי אחרי החדשות). 364 שנות חיים יש לחבורה הזאת ביחד, אבל הם נכון לרגע זה תכנית הבידור והסאטירה הכי צעירה, בועטת ונשכנית בטלוויזיה, עם כל הכבוד ל"ארץ נהדרת", ויש כבוד. אחרי טבח 7 באוקטובר, שנתיים של מלחמה בעזה וחזרת ההפיכה משטרית, העונה החדשה של "זהו זה" סאטירית יותר מתמיד. בין עקיצה אחת לאחרת, הם גם ממשיכים לבצע גרסאות כיסוי בעיבודיו הנפלאים של אמיר לקנר.

בריאיון בלעדי לוואלה תרבות עם מוני מושונוב, שלמה בראבא, דב (דבל'ה) גליקמן, גידי גוב ואבי קושניר, הם מביעים ביקורת נוקבת על השלטון, סבורים שלסאטירה אין שום השפעה ומתרפקים על חיבתם לשמלות. ויש גם בונוס מיוחד: הפתענו את חברי "זהו זה" וביקשנו מעשרה ידוענים, שהופיעו בגלגולים קודמים של התכנית בפינות קבועות או היו שותפים להנחייה בעבר, לשגר לחבורה שאלות מצולמות לא שגרתיות - וקיבלו תגובות הולמות. בתוך כך, סוג של גילוי נאות: כותב שורות אלו הוא מעריץ אדוק של התכנית, כך שלהיפגש עם החבורה באולפני הרצליה לפני כמה ימים המריא את הלב לעוצמות ההתרגשות של פרק הסרט הערבי, ברגע שבו איבני פוגש את יא באבא.

אז אם כולם כל כך נהנים, שאלתי אותם אם הם לא מתחרטים שלקח להם כל כך הרבה זמן לחזור. "זה לא היה תלוי בנו", אומר קושניר. "אנחנו לא מחליטים אם לחזור או לא לחזור. מישהו, נגיד כאן 11, הם אלה שאומרים בואו ותעשו".

גוב: "גם לא היינו עושים את זה אלמלא הקורונה. זה לא היה קורה".

גליקמן: "הקורונה יצרה פנאי לכולם ואפשר היה לחזור. כי היו ניסיונות בדרך…"

קושניר: "נכון, אבל אז זה לא יכול בגלל תיאטרון, וזה בגלל הופעות. ופתאום אתה בבית, אין כלום".

מושונוב: "אם אני לא טועה, לא היה לנו חלום כזה לחזור שוב לעבוד ביחד, אפילו לא רצון. זה גם היה כיף לא לעשות את 'זהו זה' כי לוקח הרבה זמן עד שאתה מתרגל לזה שאין 'זהו זה', ומוצא לך איזה סוג של עבודה ופרסונה חדשה במקצוע הזה. עכשיו זה בסדר. כל דבר בזמנו. אבל זה לא היה חלום".

גליקמן: "אגב, אנחנו עדיין בודקים את זה. זאת עוד לא החלטה סופית אם חוזרים או לא. מראש אמרנו שאנחנו באים לניסיון, לראות איך זה, וזה עדיין ממשיך כניסיון".

בראבא: "צריך לקרוא לילד בשמו, אנחנו מאז מלחמת המפרץ מתפרנסים מאסונות".

צפו בריאיון הוידאו המלא עם חברי "זהו זה" - מעל

במלחמת המפרץ, התוכנית הייתה מאוד קונצנזוס. הייתם המאמי הלאומי, המצחיקים של המדינה. אתם עדיין מצחיקים, עדיין אייקון ועדיין סמל ישראלי גדול, אבל היום אתם כבר לא קונצנזוס. אני אומר את זה לטובה - בתקופה האחרונה נהייתם יותר נשכניים, יותר בועטים ויותר סאטירים. מה גרם לזה: הטירלול שעובר על המדינה? השנים שחלפו וההומור שהשתנה? ואולי הגיל שלכם מאפשר לכם היום לפחד פחות להגיד את מה שאתם רוצים?

מושונוב: "היו לנו בזמנו תוכניות בחירות. היינו נשכניים כבר אז אבל הנקודה היא לא להיות נשכן. אתה יודע, אנחנו באנו פה להצחיק ולהנות, אבל פתאום נהיה לנו מין תפקיד כזה, שאנחנו עושים סאטירה, והמשכנו עם זה. אבל המדינה השתנתה. הכול מקצין. זה לא אנחנו הקצנו. אז אם עשינו סאטירה על חברת חשמל בשנות ה-80, אז היום המציאות השתנתה, הדברים מסביב כל כך קיצוניים ומפולגים אז בוודאי שלא נהיה קונצנזוס".

גליקמן (בטון אירוני): "למזלנו ולמזלם של כל האזרחים פה, אנחנו הדבר היחיד שהוא לא קונצנזוס במדינה. הגענו סוף-סוף למדינה שחיה בהרמוניה שלא הייתה אף פעם. אז אנחנו בסדר, יש לנו טבע מרדני כזה, חייבים להכעיס, אז בסדר, מוכנים לשלם את הקורבן הזה למען שלמות המדינה".

להגיד שסאטירה לא משפיעה, זו לשון המעטה. אבל האם בכל זאת יש בכם תקווה שאולי קצת קצת, טיפה טיפה, תשפיעו ותשנו?

רוב חברי "זהו זה", למעט גליקמן, משיבים בשלילה. גוב: "לא סאטירה, לא בוב דילן, לא ג'ואן באאז, לא שירים, שום דבר לא משפיע על מלחמות, לצערי".

קושניר: "אני לא חושב שהיום אנחנו יותר סאטיריים מפעם".

גוב: "פעם היינו פחות סאטיריים. תשמע, הבסיס של התוכנית היה סתם להגיש פינות חמודות, לשבת על מדרגות, היו שלוש מדרגות כאלה, וזה הכול".

קושניר: "אתה מדבר על ההתחלה. אחרי זה ברשת, היינו סאטיריים".

בראבא: "זה מזכיר לי שנולה צ'לטון (במאית, מורה למשחק וכלת פרס ישראל - ש"ב) כינסה את מוני ואותי ואת הקבוצה לפני 50 שנה, והיא אמרה 'תיאטרון חייב לשנות את פני החברה. תיאטרון חייב להיות מעורב ולגרום לשינוי מעשי ודרמטי'. היא החליטה לקחת את הנושא של ישראל השנייה, שאז לא עסקו בו בתל אביב. היא אמרה, בוא נעשה דוקו על מה קורה במעברות, נעמיד את זה על הבמה ונחשוף את זה לציבור שמנותק מזה ואדיש לזה. כי היא ראתה בזה פצצת זמן שאנחנו מדחיקים ומכחישים. באמת הלכנו למורשה ועבדנו על דמויות, 'אבא, אבא, ירח מטפטף עלינו' וכולי. היא אמרה, 'תשמע, תושבי רמת השרון, במקום ללכת עשר דקות לראות את המעברה במורשה, הם יעדיפו לנסוע חצי שעה לקאמרי, לשלב 20 לירות ולראות על הבמה דוקו'. אנשים באמת הגיעו ואמרו, וואו, איפה זה קורה? הם חשבו שזה באמזונס והיו נורא נסערים. חשבנו שזה ישנה את פני החברה בישראל. כמובן שזה תמים נורא ומנותק נורא לחשוב שתרבות ואומנות ישנו".

גליקמן: "נהוג לומר, שאומנות, הדברים שנעשים על במה או בטלוויזיה וסאטירה - לא משנים. אבל אני לא יודע. אולי פה טיפה ועוד טיפה, בוב דילן ומחאות ועוד דברים - עוזר במשהו".

בראבא: "הם הביאו את טראמפ, זה מאוד עוזר".

גליקמן: "ברור שלאזרחים יש כוח לשנות, כמו את היציאה מלבנון ועוד כאלה דברים. אז אם משהו תורם לכוח, זה קטן, ויחד עם זה בן אדם צריך לעשות את המוטל עליו, גם אם הוא יודע שזה לא משפיע".

גוב: "בלי קשר טוב שיש בוב דילן ושירים נפלאים ומוזיקה היא הדבר שהכי מקיף את העולם, אני חושב. זה דבר נפלא. בזמנו, אולי גם היום, כל דבר היה בכל העולם, תפס את כל הכדור. אלה דברים נפלאים. אבל זה מוזיקה. שינויים? יש הרבה אמנות שעוסקת במלחמה. אבל לצערי…"

מושונוב: "הפוליטיקאים יותר חזקים".

בראבא: "אם מדברים על העולם, תרשה לי רגע, קלישאה רומנטית. הרי הכדור הזה נכבש על ידי דיקטטורים, קיסרים, רומאים, שרבים ביניהם למי יש פוטין יותר גדול. זו אנרגיה זכרית שבאמת עושה רושם שהיא יכולה להכחיד את הכדור. מי שיכול להציל אותנו מעצמנו זה הנשים. וזאת קריאה אחרונה לנשים לקחת את המושכות לידיים".

מושונוב: "יש נשים שלוקחות את המושכות לידיים, ואנחנו סובלים בגלל זה, כמו סטרוק".

בין אם זה משנה את המציאות ובין אם לא, התחלתם ממש חזק בעונה הזאת, למשל במערכונים על צינזור שיר לשלום, על ההלם מההדלפה - של צילום רצח רבין - והאודישנים לוועדת החקירה הממלכתית.

מושונוב: "תשמע, המציאות היא כל כך הזויה. אנחנו פשוט מגיבים עליה, כי זה כל כך אבסורדי. בתוכנית האחרונה, ש(שרים) עושים אודישנים לחוקרים שיחקרו אותם. אתה יודע, זה עולם הפוך. אנחנו חיים במציאות הפוכה, הזויה, קיצונית, מידרדרת ואנחנו לא יכולים שלא להתייחס אליה. מצד שני, אנחנו גם רוצים להצחיק. אבל באמת יש פה תופעות קיצוניות. מייאש מאוד שלא מקימים ועדת חקירה ממלכתית. זה מטריד מאוד. הנאשמים מאשימים את אנשי המשפט. זה עולם הפוך. תשמע, אנחנו נמצאים בעולם הפוך לגמרי. הזוי. מהבחינה הזאת זה נורא. אני מסרב להאמין שאנחנו במידרון הזה, בקצה שלו. לא רק בינינו ובין עצמנו. אנשים לא מודעים לזכויות שלהם, שהולכות להיקבר בכל רגע".

אומרים עליכם שבחרתם בצד אחד. אני קודם כל נחלץ להגנתכם. תפקידה של סאטירה הוא לבקר קודם כל את השלטון, לא משנה מי בשלטון. אז זה טבעי שמעבירים יותר ביקורת על מי שחזק יותר ונמצא בשלטון. עם זאת, אתם סופגים התלהמות, טינופים והמון ביקורת בעוצמה שאולי לא הכרתם בגילגולים קודמים של התכנית.

גליקמן: "אנחנו קודם כל בצד החיים. כי לאט לאט נהייתה פה מדינה שהמטרה העיקרית שלה היא הישרדות בלבד. זאת אומרת, כאילו אין חיים ויש רק מצב. זה דבר נוראי כשאתה עוסק רק במצב ואתה נמצא בו כל הזמן והפסקת לחיות באיזשהו מקום. החיים מורכבים מעוד המון דברים מעבר למצב הפוליטי. אנחנו בכל זאת נמצאים באגף הזה, שהוא לצד החיים".

גוב: "קודם כל, כל אחד הוא משהו אחר. הרבה יותר כיף לעשות משהו מצחיק, נחמד ומוזיקלי. כשזה מגיע לסאטירה זה מאוד מייגע בעיניי. משתיים בצהריים עד אחת עשר בלילה יש כל כך הרבה פאנלים שכל הזמן מדברים על זה, יורדים על זה, בעד זה, נגד זה. אני לא חי את הדבר הזה. אני חושב שהיה פעם יותר נחמד, איכשהו".

מושונוב: "בתכנית יש איזון של הדברים, יש גם מזה וגם מזה".

בראבא: "אנחנו כל הזמן מדברים על מה שקורה בחוץ, ותסלח לי, אני בתפקיד הקלישאות היום. אני חושב שכל אחד צריך לבדוק את עצמו, לעשות חשבון נפש, לשמש דוגמא. אני אומר את זה כי אני אתמול נסעתי לטיול שנתי, אני בעוונותיי בוועד של כיתה ה', הורה מלווה. היה שם איזה אבא ששוקל איזה 140, איש מאוד גדול. הילדה שלו גם לא קטנה. הוא כל הזמן רץ אחריה וצועק: 'למה גלידה?! למה עוד גלידה?! את רוצה להיות דבה?'. אני מסתכל עליו ואני אומר לו, מה אתה רוצה מהילדה? אתה רוצה שהיא תשנה? תשמש לה דוגמא".

גליקמן: "תשייך את זה לשיחה".

קושניר: "אני הבנתי אותך בראבא".

גוב: "'זהו זה' לא התחילה בלבקר את המדינה. ב'זהו זה' הפטנט היה, ואני חושב שהוא עד היום, קודם כל היחסים בינינו, בין כל מי שהיה ב'זהו זה' ולדבר כמו שלא דיברו בטלוויזיה. לא חזרנו בגלל הפוליטיקה, אלא בגלל שאנחנו מכירים אחד את השני, שאין סביבות אגו כאלה וזה סתם כיף. כמו שקושניר היה אומר בהתחלה וגם בימים אלה, איזה כיף לנו. איזה פוליטיקה, אנחנו לובשים שמלות".

בוא נדבר רגע על הכיף שלכם ללבוש שמלות. בדקתם את הפלואידיות המגדרית שלכם? מה הפסיכולוג אומר על זה?

גוב: "קודם כל, למוני פשוט התהפך המין".

גליקמן: "מוני עכשיו מחופש".

גוב: "מוני לא מחופש עכשיו. ויש לנו נשים יותר גדולות, כמו קושניר. הטבעיות הזאת. מילא כשהיינו צעירים והיינו הולכים לחדר הלבשה. זה נראה לנו טבעי, אני חושב, באיזשהו מקום. והיום, כשאנחנו בגיל 70 ומשהו, חוץ מהילד (קושניר - ש"ב), כשאתה לובש שמלה, אין עוד הרבה אנשים שעושים את זה, חוץ מכאלה שזה מה שהם עושים".

לא שיש משהו רע בזה.

"אין שום דבר רע בזה. זה נפלא ביותר".

קושניר: "אני חושב שזה הרעיון של זהו זה. אנחנו באמת באים הנה ליום צילום ומשתטים יום שלם. פשוט משתטים, וזה כיף גדול".

בראבא: "רק לומר שהמהות של זהו זה, השורה התחתונה, היא - כשאנשים מבוגרים משתטים, זה מנחם".

אגב, מי הכי שפוי מכם?

קושניר: "אף אחד פה לא שפוי!".

במחצית השנייה של הריאיון המיוחד עם חברי זהו זה, הכנו להם הפתעה קטנה לרגל העונה החדשה. פנינו לעשרה ידוענים, שבגלגולים קודמים של "זהו זה" הגישו פינות או היו שותפים להנחייה בתכנית, וביקשנו מכל אחד ואחת מהם להפנות שאלה לחמשת המופלאים. אז קבלו את רבקה מיכאלי, ששון גבאי, דב (דבל'ה) רייזר, יואב קוטנר, דני רובס, טל פרידמן, תומר (תומש) שרון, דליק ווליניץ, מתי סרי ודובי גל. חלקן נכנסו בשאלות לדמות המראיין, חלקם הפתיעו בשאלות יצירתיות וחלקם נתנו שאלות טריוויה. מי שיידע את התשובה יזכה בחולצה ותקליט.

השחקנית והמגישה רבקה (רבקה'לה מיכאלי) מיכאלי, ששיחקה את דמותה של שדרנית הרדיו ענת תשובה בפינתה "אבן נגולה מעל ליבי", והציגה חידות מדעיות לצופים, שאלה: "האם מישהו מכם חשב אי פעם שהתכנית תימשך לנצח?".

מושונוב: "לא חשבנו. מי חלם שהתכנית תחזור ונעבוד שוב ביחד אחרי כל כך הרבה שנים".

קושניר: "זאת עבודה בסוף. כשאתה בא לעבודה אתה לא אומר נעבוד חודש, נעבוד שנה. לא, שבוע בשבוע. ופתאום עברו חמש שנים".

בספטמבר 1998, כש"זהו זה" ירדה מערוץ 2, מבקר הטלוויזיה של ידיעות אחרונות יובל נתן כתב: "ההודעה הרשמית על סיומה של זהו זה היא בבחינת מודעת אבל, שמופיעה חודשים רבים לאחר שהמנוח כבר טמון עמוק באדמה... ברור שנגמר הסיפור שלה. קריירה ארוכה ומכובדת שנמתחה קצת יותר מדי". המבקר קבר אתכם - אבל הנה, אתם ממשיכים לנצח!

גוב: "זה פלא. לא, עזוב את המילה, באמת המילה נצח מרתיעה אותי. אין לי גם רצון לחיות לנצח. אנחנו קרובים מאוד לנצח. אני חושב שאנחנו יכולים להיכנס לספר השיאים של גינס, אותה חבורה שהיתה לפני 30 ומשהו שנה עושה קאמבק בטלוויזיה בתכנית שבועית. אני חושב שזה הישג נפלא וזה גם מעניק לחיינו הנצחיים איזשהו עניין נחמד מאוד".

השחקן ששון גבאי, שהיה מנחה קבוע בתכנית במשך מספר שנים וגם התארח כמנחה פעם אחת לאחר האיחוד, שלח לכוכבים מסר מעבר לים: "חברים יקרים, אני רוצה לברך אתכם לעונה החדשה. אתם נהדרים, מקסימים ויחידים במינם. ניצחתם את השיטה! אני אוהב אתכם ויש לי רק שאלה אחת קטנה. תגידו, אתם לא מתגעגעים אליי? אתם לא רוצים איזה דם חדש וצעיר שייכנס לחיים שלכם?"

גליקמן: "כפי שרואים על החלון, זה כתוב לא בשפה העברית. הוא נמצא עכשיו המון בחו"ל, הוא מצלם. זה כנראה באנטוורפן או משהו כזה. אני מאוד מתגעגע אליו ובעיקר לאיפה שהוא נמצא שם עכשיו וגם מקנא".

גבאי אמר "אתם ניצחתם את השיטה". לא קל להתבגר בארץ כאמן, לא משנה כמה אתה גדול ומצליח ומוכשר, ואתם, במובן הזה, ניצחתם את השיטה.

מושונוב: "אני לא חושב שניצחנו את השיטה".

גליקמן: "ניצחנו כי לא התבגרנו".

קושניר: "לא ניצחנו את השיטה - עבדנו עליה".

מושונוב: "אני יכול להבטיח לך שהשיטה תנצח אותנו, בסוף".

עורך ומגיש המוזיקה יואב קוטנר הגיש את פינת הפופ ב"זהו זה" במשך שנים רבות, שבאחרונה חלקו לה כבוד בפסטיבל סאונדטראק תל אביב. לאחר האיחוד השתתף במערכוני "האחים של זאפה" העוסקים בלהקת עבר ששבה למופע איחוד למרות שמעולם לא הופיעה. קוטנר הפנה שאלת טריוויה: "מי הראשון מכל החבורה שהקליט שיר סולו כבר ב-1969?". חברי "זהו זה" זכרו היטב את התשובה - היה זה שלמה בראבא ב"שיר המלווה".

המוזיקאי דני רובס, שהגיש פינת קולנוע ב"זהו זה", שאל כוכבי התכנית: "נגיד שהוליווד הייתה משקיעה עשרות מיליונים בסרט עלילתי על 'זהו זה', מי היה מגלם כל אחד מכם?"

מושונוב: "תלויי באיזה גיל העלילה".

גליקמן: "יש לי תשובה רצינית בעניין הזה. את גידי ישחק פיטר סלרס, את מוני ישחק ג'יין ויילדר, את קושניר ישחק ג'ון בלושי, אני כנראה וולטר מתאו".

קושניר לגליקמן: "בראד פיט גם יכול לשחק אותך".

גליקמן: "ואת בראבא ישחק… נו, היהודי…"

קושניר וגוב: "כולם יהודים!"

גליקמן: "נו היהודי המפורסם… מל ברוקס!"

בראבא שיחק במחזמר "המפיקים" שכתב מל ברוקס אז זה הולם.

בראבא: "האמת שמל ברוקס הזמין אותי פעם לבייגלה עם גבינת שמנת ולקס. נסעתי לפגוש אותו בגלל 'המפיקים'. זה מה שהוא אוהב לאכול. איש מקסים".

השחקן דב (דבל'ה) רייזר, ששיחק לצד אורי אברהמי בפינה "צבוטותי וכותותי", שהציגה מערכון עם מוסר השכל בסופו, וגם השתתף בפינת הספרים של חוחית לצד אורלי זילברשץ בנאי, שאל: "מי כתב בעונה הראשונה את הפינה 'צבוטי וכותוטי'?". החבורה לא ידעה את התשובה, ואז רייזר גילה להם שמדובר בסופר והעיתונאי המנוח מאיר שלו, מה שעורר התרגשות בקרב השחקנים הוותיקים.

הזכרנו פה כמה פינות מפעם. איזו פינה הייתם מחזירים לתכנית?

גוב: הפינה של ספי ריבלין ושולה חן, 'עזבי הכל, ורשמי'".

מושונוב: "אני הייתי מחזיר את החידה ההיסטורית. אהבתי את זה מאוד".

השחקן הקומיקאי והמוזיקאי טל פרידמן, ששיחק ב"זהו זה" עם משה פרסטר בפינה "כל מה שרצית לדעת על…", ביקש מהחבורה לנחש איזה אלבום הוא מחזיק בידו. "זה קשור לתכנית שלכם. מישהו לא מהארץ שהופיע בתכנית שלכם. זה רמז גדול".

מושונוב וגליקמן מיד ניחשו נכונה, שזהו אלבום של פסנתרן הג'אז האמריקאי צ'יק קוריאה. גוב לא זכר שהוא היה ב"זהו זה". פרידמן גולל את הסיפור המלא: "תקשיבו, עזבו את זה שאתם ענקים והכול, זה ברור, אבל אתם שיניתם לי את החיים, שתבינו. אני צפיתי בכם, ב'זהו זה', בשנת 1978 או 1979, וצ'יק קוריאה התארח. הוא אמר שכל בן אדם יכול לנגן, שכל אחד יכול לקחת כלי נגינה ולנגן עליו, לא לפחד מזה. זה קצת נתן לי את הדחיפה ללכת ללמוד גיטרה. ואתם לא תאמינו, האלבום של צ'יק קוריאה הוא הראשון שקניתי בחיים שלי. עדיין יש לי אותו עם הניילון מאז".

שלמה בראבא: "אני עומד כל בוקר מול הראי ואומר לעצמי 'אתה ראוי, מגיע לך'"
מוני מושונוב: "השלטון מנותק מאיתנו, כבר אין בושה, הם עיוורים למצוקות שלנו"
אבי קושניר כבר בן 60, ובעיקר עושה לו טוב לשחק בארגז החול עם חבריו ל"זהו זה"
דבל'ה גליקמן: "לומר 'צעיר ברוחו' זה שטויות. בגיל צעיר הייתי זקן לגילי"
גידי גוב: "רק בחו"ל אתה מבין שאפשר לחיות אחרת. המציאות הזוועתית שלנו לא נורמלית"

השחקן והקומיקאי תומר (תומש) שרון, שהשתתף בפינה "פליטי פלטפוס" בגלגולה של התכנית ברשת, שאל: "האם יש פרק של 'זהו זה', שהוא פחות מפורסם, לא כמו הסרט הערבי, פרק שאתם חושבים שהיה צריך לזכות ליותר פרסום ולהיות יותר קלאסיקה ממה שהוא נהיה?".

בראבא: "הפרק 'חיידק במה' שעשיתי עם גידי, היה לו איזה ארומה, שקצת עברה מתחת לרדאר. זה היה על מישהו שנדבק בוירוס קטלני, שזה חיידק הבמה שעקץ אותו ומאז הוא חיית במה, הוא בקריז. זה היה מצחיק ומיוחד".

גוב: "היה את הפרק עם החיידק ששרים".

מושונוב: "אההה… החיידק המזמר! על מגפת השירה בארץ. אבל הפרק הזה הצליח. אני חושב שהפרק על 'רמבו' היה אחלה תכנית! זה היה מצחיק".

גוב: "רמבו היה טוב!"

השחקן דליק ווליניץ, שהיה בצוות המנחים בשנים הראשונות של "זהו זה", הזכיר לחברי התכנית את תרומתן המשמעותית של שתי נשים להיווצרותה. "אישה אחת היא נולה צ'לטון, עליה השלום, המורה של בראבא, מוני ושלי. מה שהיא הביאה ל'זהו זה' זה את יכולת האילתור והיכולת לדבר. זה היה השוק הראשון של הצופים בתכנית, שאנשים דיברו אחד עם השני. היו טקסטים מופלאים של ב. מיכאל ואפרים סידון - אבל דיבורים. האישה שנייה היא רישה טירמן, המפיקה הפולניה, שבעוצמה ובקסם הצליחה להפעיל את כל המערכת. בהצלחה לכם!".

ואילו השחקן מתי סרי, שהיה אחד ממנחי התכנית בתחילת שנות השמונים, שלח באמצעות וואלה את המסר הבא: "אדון בראבא, האם תיארת לעצמך אי פעם שאתה תשנה לי את המהות, תשנה לי את הזהות ותשנה לי שם המשפחה?", והזכיר לו שבגללו שינה את שמו ממתיתיהו סרי לוי - למתי סרי, אחרי שבראבא כל הזמן אמר "מתי מתי מה מצאתי?".

השחקן והקומיקאי דובי גל, שהגיש פינת ספורט ב"זהו זה" וגם השתתף בפינת החידה התנכ"ית, שאל את החבורה: "בתור אחד שהגיש אצלכם פינת ספורט, אם אני עושה סרט המשך, 'מלך הסלים 2', מי מכם ישחק את הסֶנטר, מי הרכז ומי יישב על הספסל?"

גוב: "אני על הספסל".

מושונוב: "אין מי שיישב על הספסל, אנחנו חמישייה. אין ספסל, משחקים את כל הארבעים דקות"

גוב: דובי משחק גם, אז אני על הספסל".

בראבא: "אתם יודעים שאני גרתי עם דובי גל וזו אותה שאלה שהוא שואל כבר 40 שנה. יש לו רק שאלה אחת שמעניינת אותו. היא קשורה רק ל'מלך הסלים'. אין לו שום עניין אחר".

גליקמן: "ברגע ששואלים על כדורסל, זה מוני".

מושונוב: "דב'לה הוא פאוור פורוורד, עמדה ארבע. קושניר, אנחנו נאלץ לשים אותך סנטר. גידי צלף".

בראבא: "אני בטריבונה של הקבוצה היריבה, לא?"

קושניר: "בראבא מאמן".

מושונוב: "פעם שיחקתי כדורסל באליצור חולון. יום אחד הזמנתי את בראבא לבוא לראות משחק. הוא בא עם הילדים. היינו אז ליגה ב' או משהו כזה. לא נתנו לי לשחק ואז הקהל, שזה ארבעה-שישה אנשים בערך, התחילו לצעוק 'מוני! מוני!, אז הם העלו אותי למשחק, ואני מהתרגשות שבראבא והילדים רואים אותי מסרתי את הכדור בטעות לשופט!"

בראבא: "הוא עזב את הארץ בעקבות האירוע הזה".

מושונוב: "זה הטריד את הילדים. הם לא הבינו שזאת הייתה תקלה איומה".

גוב: "אני חושב שזה אחד הסיפורים ה-!"

צפו בריאיון הוידאו המלא עם חברי "זהו זה" - מעל