כותבת ומרצה בנושאי תרבות פופולרית, מדע-בדיוני ופנטזיה
דרמת המלחמה של נטפליקס יעילה מאוד, שזו דרך יפה להגיד שכמעט כל החלקים הנכונים כאן, היא לגמרי ראויה לצפייה, אבל אין ב"הלוחמות" שום דבר חדש או יוצא דופן. יש כמוה לא מעט יצירות, ואפילו לא צריך לחפש רחוק כדי למצוא דוגמאות
קשה לא ליפול בקסמי אנדרסון בסרט החדש של נטפליקס. היא מדברת בכזאת כנות ומתיקות, והצליחה לשמור על נפש פתוחה ותמימות מקסימה, גם אחרי החיים הפרועים שהיו לה עד כה. גם אם זה לא הדוקו הכי מתוחכם שראיתם, הוא כן בוחן מחדש אירועים סנסציוניים וממסגר אותם בצורה מרתקת
הפוטנציאל של הסדרה החדשה של רשת 13 גדול, והשחקנים - ובראשם איציק כהן - נהדרים. עם זאת, חוסר האחידות בכתיבה פוגע בה קשות והופך בדיחות רבות בתוכה לקומדיה סתמית שפונה למכנה המשותף הנמוך
הראיונות, הספר והסדרה התיעודית שהקדימה אותם הם הדרך של הארי להחזיר לעצמו את השליטה על הנרטיב של חייו. עד היום, הוא אומר, במשך 38 שנה, שמעתם כל הזמן רק צד אחד של הסיפור - השקר שהתקשורת הבריטית מכרה לכם. עכשיו הגיע הזמן לשמוע את הסיפור האמיתי מפי האתון
בבריטניה כבר פוטרים את סדרת הדוקו של נטפליקס כ"משעממת" (היא לא), דרך "נרקיסיסטית ומעייפת" ועד "התבכיינות בסגנון קליפורניה", אבל זו חשיבה מקובעת וישנה. אף ש"הארי ומייגן" לא פורצת דרך, היא עוד צעד לכיוונה של מהפכה אמיתית
עליזה חנוביץ', שיצרה את הסדרה החדשה של הוט ומככבת בה, לוקחת את המורכבויות של דמותה ומחזיקה את הסדרה בחן מעורר התפעלות. תחת ידיה "חאנשי" מתגלה כסדרה מצחיקה ושנונה שמצליחה כל הזמן להפתיע
הסדרה של נטפליקס לוקחת את כל המרכיבים המעולים שהרכיבו את "משפחת אדמס" ורוקחת מהם משהו כיפי וקולח. זה יכול להשתבש בקלות, אבל הסדרה מצליחה לעשות משהו כמעט בלתי אפשרי: לשחק על מוטיבים של אופל ועגמומיות בלי לאבד את חוש ההומור או לקחת את עצמה יותר מדי ברצינות
כשהעלילה דרמטית בסדרת הלהיט של נטפליקס זה עובד ויעיל, אבל ברגעים שבהם צריך להרים ולתת קצת אוויר, "מאפס" נכשלת בהכנסת טיפת שמחת חיים. זו בעיה שטמונה בבימוי, אבל גם בשחקנית הראשית - נדמה שזואי סלדנה פשוט לא מסוגלת להפגין קלילות
הרומנטיזציה והנוסטלגיה של "הקיסרית" רק מגבירות את ההנאה מהסיפור שהסדרה פורסת לפנינו, עם דמויות מעוררות הזדהות, שחקנים מצוינים (ויפים) ועלילה קולחת ששומרת על מתח תמידי והופכת את הסדרה לאחלה אופציית בינג'. חבל שהיא מסתיימת בקליף האנגר קשוח
היינו שמחים לקבל יותר מכל הכיף הזה ששודר לרגל 20 שנות "ארץ נהדרת": עוד העלאת זכרונות וסיפורים מצד השחקנים, לא רק הוותיקים אלה גם ה"צעירים" יותר שכמעט לא זכה לייצוג בספיישל. ומעל הכל, פאנל הכותבים חשף את הבעיה המרכזית של "ארץ": מחסור בנשים
תוכנית פתיחת העונה ה-20 של "ארץ נהדרת" הייתה גדושה מאחר שנאלצה לעשות סדר ראשוני לקראת הבחירות, והעומס הזה הורגש בדיון פוליטי רדוד למדי. עם זאת, התוכנית כללה כמה רגעים מעולים, בראשם המערכון שבו הכותבים לא הסתירו את דעתם המלאה על הנרמול של איתמר בן גביר
הסדרה של נטפליקס, שעוסקת בהומו ניו-יורקי ששב לחיי הרווקות המודרניים בתום זוגיות ממושכת, היא הבת הצפויה והנוסחתית של "פשוט ככה" ו"הכי גאים שיש". אמנם הסיפור לא חדש, הדמויות לא מורכבות והלוקיישנים לא מקוריים, ועדיין אפשר להעביר איתה בכיף כמה שעות לא מחייבות
"השפעה", מספריה האהובים ביותר של ג'יין אוסטן, עובד לסרט בנטפליקס, והמעריצים כבר קוראים לו "העיבוד הכי גרוע לאוסטן אי פעם". בניסיון לעדכן אותו, היוצרים שינו את שני הגורמים המהותיים שהם לב ליבו של הספר: אופי הגיבורה והתמה העיקרית של כמיהה לאהבה אבודה
הסדרה הבריטית מחממת הלב של נטפליקס התחילה כסדרת קומיקס שצמחה מלמטה. לכן היה חשש בקרב המעריצים שהעיבוד לא יעשה חסד עם המקור שהם כל כך אוהבים. מתברר שאין מה לחשוש. עכשיו כחודשה לשתי עונות נוספות, זו הזדמנות למי שפספס לבדוק למה היא זוכה לכל כך הרבה אהבה
הסדרה המצליחה של נטפליקס עוסקת במקרה של תקיפה מינית, בפריבילגיה של התוקף שחושב שמגיע לו הכל, ובעולמה הקורס של רעייתו. אבל יש נקודה עיקרית אחת שבה נחשפת "אנטומיה של שערורייה" בחולשתה ובשטחיותה
הסדרה "מינקס" היא קומדיה חמודה ומהנה למדי על הקמת מגזין פורנו לנשים בשנות השבעים, מפוצצת בעירום על כל סוגיו, רק אל תצפו ממנה להיות עמוקה כמו הנושאים שבהם היא עוסקת
לאורך ארבע עונותיה הפכה "להרוג את איב" מסדרת חובה לעוד סדרה נשכחת. בעונה האחרונה המקושקשת והמתסכלת היא איבדה את מעט הצופים שעוד נשארו לה, ובפרק האחרון המקומם כבר עצבנה אותם לחלוטין
רגע קטן שעסק בביטלס לימד כל כך הרבה על הכשלים של הסדרה שיצר אביב גפן. לא רק כי מדובר בקלישאה ריקה, אלא כי זו טעות עובדתית המוכיחה שהסדרה הזו לא עברה מקצה עריכות בסיסי. אחרי חצי עונה, ברור עד כמה הגישה הזו מחריבה אותה
"אחד מאיתנו משקר" רוכבת על קלישאות התיכון האמריקני הידועות ומנסה לצקת בהן משמעות. רק שבמקום עומק היא מביאה עגמומיות, מבלבלת בין אמירה משמעותית לבימוי דרמטי, ובין אפלה של הנפש לתאורה אפלולית. התוצאה היא אולי בינג' חביב, אבל גם כזה שנשכח תוך רגע
"אגדת ווקס מכינה", שזה עתה סיימה את העונה הראשונה שלה, היא עוד אחת בשרשרת של סדרות אנימציה מוצלחות למבוגרים. אלא שהסיפור שלה כל כך הרבה יותר גדול מזה, וכולל קמפיין המונים מדהים, קהילה אדוקה, והכי חשוב: קבוצת יוצרים ושחקנים שהאהבה ההדדית שלהם נשפכת מהמסך
כולם הזדרזו להתאכזב מסדרת ההמשך של "סקס והעיר הגדולה" המיתולוגית, אפילו לפני שעלתה למסכים. אומרים שזה לא כמו פעם, שהיא מתאמצת מדי ושאין בה את סמנת'ה אז זה לא שווה. אבל עם תום העונה הראשונה באנו להזכיר שזו ממש אותה סדרה כמו פעם
זיינפ גונאי טאן, שעומדת מאחורי "הכלה מאיסטנבול", חוזרת עם סדרה חדשה בנטפליקס ששמה הוא קצת מלכודת דבש. במקום שבמרכז יעמוד מועדון לילה נוצץ, העלילה בעצם עוסקת בחיי היהודים באיסטנבול של שנות ה-50, מיעוט נסבל-בקושי בקרב שכניו המוסלמים. יש בכך תענוג מיוחד
מי שלא מכיר את השם ג'וס ווידון, לא יבין את סערת הרוחות שמתרחשת סביבו מאז הפוסט של כריזמה קרפנטר, שחקנית "באפי" ו"אנג'ל". היחס בין ווידון הכאילו-פמיניסט לבין הקהל שלו הרגיש תמיד אישי, לכן הגילוי שהוא בעצם מתעלל, כוחני ונצלן כל כך מקומם ומעציב
ספק אם מישהו ציפה להצלחה כה גדולה של הסדרה הטורקית "מוסכמות" בנטפליקס, כולל כאן בישראל. בעדינות, חוכמה, יופי וריאליזם היא משרטטת את החיים בטורקיה על כל המורכבות שלהם. מעבר לאיכותה הבלתי מעורערת כיצירה טלוויזיונית, מה סוד הקסם של הדרמה אצל הקהל הישראלי?
כש"באפי" הגיעה בדיוק היום לפני 20 שנה, היא שמה במרכז את האאוטסיידרים, אלה שלא מצליחים למצוא את עצמם בעולם החברתי שמושתת על קונפורמיזם ולחץ חברתי. "באפי" סיפרה סיפור שונה - על הקבוצה הלא-פופולרית, זו צוחקים עליה, זו שבשוליים. עלינו
