הנובלה החדשה של אברהם ב. יהושע, "הבת היחידה", עוקבת אחר נערה איטלקיה־יהודיה רגע לפני בת המצווה שלה, ורגע לפני חגיגות 2000 השנים להולדתו של ישו. אם התיאור הזה מעלה חשש מסימבוליות יתר, יהושע מרכך ומנטרל אותו באמצעות הומור, טבעיות ורגעים נוגעים ללב
דווקא בגלל שאנחנו טורחים בצדק למנות כל יום את עוולות הכיבוש והישיבה בשטחים, עלינו להיות חדים וברורים בכל מה שקשור בגינוי של מעשי טרור ופגיעה בחפים מפשע משני הצדדים. סלחנות לצד אחד היא דבר מסוכן מאין כמותו
כשהוויכוח נסוב על השאלה האם הירי מהרצועה התגבר או לא מאז פינוי גוש קטיף, לא מאוחר להגיד שהישיבה שם הייתה כרוכה גם בעיוות מוסרי, ומי שמבקש לעצב את חייו על פי סולם ערכי, לא יכול להתחמק מהמסקנה הזאת גם אחרי שנים
צריך להיות בעל חוש הומור מיוחד מאוד כדי לכנות את מירי רגב: "המנהיגה הסוציאליסטית האמיתית הכי גדולה בארץ" ולא להבחין גם בעיניים עצומות בכל המניפולציות שהיא מחוללת. הבמאי אודי בן סעדיה עונה לאהוד עזריאל מאיר
אחרי צפייה בסרט הגרמני "מבוך השקרים", אני מהרהר בתופעה האנושית שלא לעסוק במה שקרה בעבר. רק לפני פחות משנה הסתיים מבצע "צוק איתן". 67 חיילים וחמישה אזרחים נהרגו בצד שלנו. 2203 חללים בצד הפלסטיני, וכבר מכסה את כולנו שמיכת השכחה הגדולה
אלפי אנשים חתמו על עצומה הקוראת לעיריית חיפה להפסיק לתמוך בתאטרון "אל מידאן" אחרי העלאת הצגה בהשראת רוצחו של החייל משה תמם. אבל חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מרכיבים הכרחיים לקיומה של חברה שוחרת חיים. יש להגן עליהם, גם אם זה לא האקט הכי פופולארי
צפירה צורמת פילחה את אוזני, לא הצפירה של יום הזיכרון. זה היה הנהג שמאחורי, שצפר מפני שכעס על כך שנעמדתי בעמדת התדלוק ה-2 ולא הראשונה. דמעות הציפו אותי, וצער שטף אותי על המרחק שהולך ונפער בין שתי הצפירות, זאת של יום הזיכרון וזאת של הנהג הזועם בתחנת הדלק
"אפס ביחסי אנוש" הסרט ששבה את לב הצופים, מועמד טבעי להיכנס לפנתיאון שבו שוכנים לבטח סרטים ותיקים כמו: "הלהקה", ו"גבעת חלפון". אבל כשמתבוננים בו בצורה מעמיקה יותר, נראה שהתשובה היא לא וודאית, ולצד ההנאה הגדולה שהוא מעורר יש בו גם יסוד אפל, ואפילו חתרני
