הכתיבה של מתן חרמוני בספרו החדש, "מחר אני יוצא מזה", מצוינת, לפעמים אפילו וירטואוזית. הוא כותב על הוויה מתפוררת, אלא שלא בטוח עד כמה הלב של הגיבור שלו ממש מתפורר. סיפור הקריסה שלו נשאר קצת חיצוני, לפחות עד חלקו האחרון של הספר
בין 1500 ל-1600 שירים כתב ויזלטיר לאורך השנים, ולכן לכאורה 64 הסונטות שמכונסות בספר החדש לא אמורות להיות מעין "מדגם מייצג" של כלל שירתו, ובכל זאת, יש בו כמה יסודות שמייצגים חלק מ"מגרש העומק" או אבני היסוד שעליהן מונחת היצירה השירית שלו
שר החינוך לשעבר ביקש ליצור מנהג להתכנסות משפחתית לציון יום השואה, ושילב בנוסח טקסטים ישנים וחדשים. למרות הכוונות הטובות, ההגדה שוקעת בסמליות המוכרת בתוך מבנה דחוס ופשטני. ראוי שלצד הפומפוזיות, יישמע גם לפעמים צלצול של פעמון קטן יותר
בלקט שאספה בתו של המשורר, הלית ישורון, כמעט אין חציצה בין המשורר הכותב לאדם החי, בין השיר המודפס לטיוטה שחיבר או לפתק שהשאיר למחלק העיתונים, כדי שזה האחרון ידייק וישגר את העיתון למרפסת הנכונה
מוכר הדגים הכה בראשו של הדג מול הילד הרך - וזה הרגע שבו נולדת ספרות טובה, שכמו תמיד יש בה גם צד נורא ומבעית. "פתח הגדר" של הירשפלד הוא אחד מרבים באסופה החדשה, שמזכירה את כוחו של הסיפור הקצר
"פסיכואנליזה עושה את החיים פשוטים יותר", אומר הפסיכולוג הוינאי-היהודי בספר ראיונות חדש שיצא לאור בעברית, "פרויד מתעמת עם הספינקס. משמעות החיים על פי איינשטיין". ש"י עגנון היה חולק עליו - הוא העדיף לא לפענח את החלומות, לאפשר לשלג לנוח ביופיו על אדמה מרופשת
הנובלה החדשה של אברהם ב. יהושע, "הבת היחידה", עוקבת אחר נערה איטלקיה־יהודיה רגע לפני בת המצווה שלה, ורגע לפני חגיגות 2000 השנים להולדתו של ישו. אם התיאור הזה מעלה חשש מסימבוליות יתר, יהושע מרכך ומנטרל אותו באמצעות הומור, טבעיות ורגעים נוגעים ללב
דווקא בגלל שאנחנו טורחים בצדק למנות כל יום את עוולות הכיבוש והישיבה בשטחים, עלינו להיות חדים וברורים בכל מה שקשור בגינוי של מעשי טרור ופגיעה בחפים מפשע משני הצדדים. סלחנות לצד אחד היא דבר מסוכן מאין כמותו
כשהוויכוח נסוב על השאלה האם הירי מהרצועה התגבר או לא מאז פינוי גוש קטיף, לא מאוחר להגיד שהישיבה שם הייתה כרוכה גם בעיוות מוסרי, ומי שמבקש לעצב את חייו על פי סולם ערכי, לא יכול להתחמק מהמסקנה הזאת גם אחרי שנים
צריך להיות בעל חוש הומור מיוחד מאוד כדי לכנות את מירי רגב: "המנהיגה הסוציאליסטית האמיתית הכי גדולה בארץ" ולא להבחין גם בעיניים עצומות בכל המניפולציות שהיא מחוללת. הבמאי אודי בן סעדיה עונה לאהוד עזריאל מאיר
אחרי צפייה בסרט הגרמני "מבוך השקרים", אני מהרהר בתופעה האנושית שלא לעסוק במה שקרה בעבר. רק לפני פחות משנה הסתיים מבצע "צוק איתן". 67 חיילים וחמישה אזרחים נהרגו בצד שלנו. 2203 חללים בצד הפלסטיני, וכבר מכסה את כולנו שמיכת השכחה הגדולה
אלפי אנשים חתמו על עצומה הקוראת לעיריית חיפה להפסיק לתמוך בתאטרון "אל מידאן" אחרי העלאת הצגה בהשראת רוצחו של החייל משה תמם. אבל חופש הביטוי והחופש האמנותי הם מרכיבים הכרחיים לקיומה של חברה שוחרת חיים. יש להגן עליהם, גם אם זה לא האקט הכי פופולארי
צפירה צורמת פילחה את אוזני, לא הצפירה של יום הזיכרון. זה היה הנהג שמאחורי, שצפר מפני שכעס על כך שנעמדתי בעמדת התדלוק ה-2 ולא הראשונה. דמעות הציפו אותי, וצער שטף אותי על המרחק שהולך ונפער בין שתי הצפירות, זאת של יום הזיכרון וזאת של הנהג הזועם בתחנת הדלק
"אפס ביחסי אנוש" הסרט ששבה את לב הצופים, מועמד טבעי להיכנס לפנתיאון שבו שוכנים לבטח סרטים ותיקים כמו: "הלהקה", ו"גבעת חלפון". אבל כשמתבוננים בו בצורה מעמיקה יותר, נראה שהתשובה היא לא וודאית, ולצד ההנאה הגדולה שהוא מעורר יש בו גם יסוד אפל, ואפילו חתרני
