ד"ר נחום ורבין, שטיפל בפצועים במוצב שעל גדות תעלת סואץ, מגולל בספרו "מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" את ימי מלחמת יום הכיפורים הראשונים, ההחלטה להיכנע, הנפילה בשבי המצרי והחזרה לישראל. אלה חוויות קשות ממלחמה ארורה שעדיין תקועה לנו בגרון
בספרו החדש "מפליגים" מייצר חגי ליניק זרימה אסוציאטיבית חופשית לכאורה, אבל בגלל שהיא נובעת כל הזמן מאותו מקור חוויתי חזק, אתה באופן מוזר לא הולך לאיבוד
יש משהו מאוד משוחרר ומשוכלל בכתיבה של נמדר, משהו שחוגג את החיים והופך את קובץ הסיפורים החדש שלו למהנה לקריאה. בנוסף לכך, הוא מלא געגוע גדול לנופים שהולכים ונכחדים, ואף בעונג אירוטי שלא נתקלים בו רבות בספרות הישראלית
לאה איני רוקחת מכל החומרים שהיא מגלה וחוקרת על אהובה המנוח רומן שהשלד שלו מורכב אמנם מפיסות המציאות והביוגרפיה שהיא מכירה, אבל עליו היא "תופרת", בצורה בהולה ולעתים מאתגרת, גלימה מרשימה מאוד שכתובה כל הזמן ביד אוהבת ונוגעת מאוד ללב
לפעמים יואל הופמן בכובע המרצה, קצת כבד ומסבירני, היה מורגש בהופמן שבכובע הסופר, אבל הייתה בו קלילות והומור משובב שהסבו להמונים קורת רוח לאורך עשורים. במלאת שבוע למותו של הסופר, אודי בן סעדיה נפרד
ספרו החמישי של אודי שרבני חותר לאיזו כנות, לדיבור פתוח וישיר שמשתדל "לשים את הדברים על השולחן", מנסה לנפץ ולפצח ולגרוס את העטיפה של המילים מתוך ניסיון להגיע אל ה"תוך" שלהם, ובעת ובעונה אחת גם הכרה שהניסיון הזה הוא אולי בלתי אפשרי. נדון מראש לכישלון
ה<ספוילר> בקומדיה הפיוטית החכמה הזאת יוצר את אחד ממרכיבי המשמעות המיוחדים והמקוריים בה. הוא מאפשר לכל הגיבורים סוג של "היחלצות" מתוך משחק התפקידים והמלכודת חסרת הפשר שבה הם נמצאים. כך ההצגה מוצאת דרך פרועה, מבריקה ובעיקר דרמטית מאוד לשחק עם כמה מושגי יסוד
סיפור חייו של פוגל רצוף עוני, נדודים, ובחירות משונות/סנסציוניות. רק שנים אחרי שנספה באושוויץ התגלתה יצירתו וגדולתו בארץ ישראל הצעירה, וכעת הוא זוכה לביוגרפיה מקיפה, מרשימה ועשירה, שמיטיבה להאיר ולשרטט את נפשו הסוערת, על שלל הסתירות, האורות והצללים שבה
ספרה של יוכי שלח משתמש במבנה של רומן בלשי כדי לגולל סיפור יפה וצנוע המתרחש בשבוע של מלחמת ששת הימים. בשום מקום במהלך הספר הוא לא מנסה להיות "הצופה לבית ישראל", ואולי דווקא בשל כך מזדהרות כאן כמה אמירות יפות וחריפות ובהירות על החברה הישראלית כולה
כוחו הגדול של עוזי וייל טמון בסיפורים הקטנים שהוא יודע לספר כל כך טוב. בהתגלות של "הקסם הזה שבין החושך לאור", כשהקביעה הנחרצת נושרת כמו עלה והדברים שהוא רוצה לומר על הכתיבה, על יצירה ועל העולם כולו, מתגלים תוך כדי תנועה ותוך כדי מהלך הסיפור
"בעצלתיים", ספרו השישי במספר של המחבר, מתמקד בדמותו של שחקן יהודי שמגיע לארץ בתחילת המאה ה-20, ומחיה מחדש בעוצמה גדולה ובהומור מתפרץ עולם של חולמי חלומות - שנקלעו במקרה לתוך ימי הסער הכי גדולים של התנועה הציונית
"צרוב בגוף", ספרו האחרון של ישראל המאירי, מתאר תא משפחתי שמתפורר לאט לאט, ברקע יצרים עזים, סודות אפלים ועלילה כפולה של לידה ומוות שנפרסת במיומנות. כל עוד הוא שומר על אווירת הסוד והמסתורין, מדובר על פרוזה צלולה וחזקה במיוחד
בילדותו, כפי שתיאר שלו, היה מגיע ליקנעם והיה העמק נפרס לפניו באחת, הרגיש שלו כאילו הוא מגיע "אל עברו האחר, הטוב של העולם...". בנופים האלה, בדרך להלוויה של הסופר, ביקש אודי בן סעדיה לראות שוב את תיאוריו של שלו מתעוררים לחיים
נקודת הפתיחה של "משהו קורה לבלה", ספרה של אוריין צ'פלין, מצוינת. יש בה הרבה הומור והרבה דמיון, בפרט בכל מה שנוגע לתיאור דמותה של הגיבורה, זמרת האופרה שלוקה בדמנציה. אך בהמשך הדמות נותרת קצת תקועה, ומשהו בתיאור הצבעוני והנוגע ללב דוהה
מבלי משים ואולי גם מבלי להתכוון, עמנואל (מנו) רוזן כתב סיפור רלוונטי ואקטואלי מתמיד על הצורך לא לוותר ועל הצורך לנהל מאבק חסר פשרות, בטח כשזה נוגע לערכים הבסיסים ביותר שעליהם מושתתים החיים
בספרו השישי מצליח סוכרי לחבר באופן מוצלח בין בריאת עולם רחב וגדול לבין מילואו במחשבות פילוסופיות עמוקות, עם עצב על החיים שהולכים ומסתיימים, לצד תחושת השלמה וקבלה. אי אפשר שלא להעריך את הרצינות, החוכמה והעומק שבה כותב סוכרי על כל הדברים
"האחרון" של תמר גלבץ נובר בנבכי נפשה בעודה מתמודדת על מחלה ממארת. "ארץ המנזרים" של שחר מגן פונה דווקא אל החוץ ואל המרחבים. למרות זאת נדמה שיש קשר סתום בין שני הספרים, שכל אחד מהם חוקר בדרכו המיוחדת את עניין הבדידות. שניהם גם ראויים לכל שבח
הייתי שמח לראות בביוגרפיה שכתב ד"ר עידו בסוק על הסופר יעקב שבתאי קצת יותר מהמזג של בסוק כמשורר, וקצת פחות מזה של החוקר האקדמי המכובד, גם אם הרצון לא להוציא מתחת ידו משהו סנסציוני מדי הוא מובן
השם האירוני "אושוויץ, עיר שלווה" לא צריך להטעות. באוסף הסיפורים של פרימו לוי לא נמצא את האירועים הברוטליים הצפויים. אפילו כשהם עוסקים במחנה ההשמדה הם מושכים הצידה, אל רגעי הפוגה, חמלה, ורגעים אנושיים עם חיוניות ולפעמים אפילו לא מעט שמחה
ספרה החדש של מאיה ערד נכתב כגלויות בגוף ראשון על ידי הגיבורה, טכניקה שמאפשרת לרומן לקיים כל הזמן מעין פער אירוני בין מה שאנחנו יודעים למה שהגיבורה יודעת. לכאורה טריק ספרותי משומש, אבל בפועל כזה שמיטיב לשחק על התהום הפעורה ולדלות ממנה אופטימיות למרות הכל
ישי שריד ממשיך ב"מגלה החולשות" את מה שהתחיל בספריו הקודמים - ניסיון לדבר על המותר והאסור, על מערכות שבהן פושטת לא פעם זוהמה מוסרית. בתוך הנוף המוכר של ספרות המקור, יש כאן התוויית דרך חשובה מאוד בשאלה על מה ראוי וחשוב לכתוב
בספר הסיפורים הראשון והמצוין שלה, "יכולנו להיות נהדרים", מצליחה שחם לסדוק את המעטה של המילה ולחשוף את טבעו של העולם שמסתתר מתחתיה. הספר הזה שב ומוכיח את כוחו של הסיפור הקצר, כשהוא מגובש וכתוב היטב
"ביוטופ" נושא את החותם הכל-כך מובחן של הכתיבה ה"אורלי-קסטל-בלומית", ונע בין דרמה מבעיתה להומור פרוע ומצחיק עד דמעות. בין שלל הדמויות הצבעוניות והמטורפות שצועדות בו בסך, עומדת במרכזו שאלה אחת: האם יכולה להיפער תהום בין רגע מתחת לכל אחד מאיתנו?
שי אספריל יודע לגעת שוב ושוב בלב הכאב שעומד ביסודם של החיים - הרצון למלא את החלל שפעור כנראה בנפשו של כל אחד וההשתוקקות הבלתי נגמרת כמעט למלא את אותו חלל בפעולות ומעשים
"צופן נתניהו", הביוגרפיה המקיפה והמרתקת שכתבה העיתונאית מזל מועלם על ראש הממשלה שבדרך, מנסה לפצח את הגרעין האותנטי באישיותו. בלי לבחור צד, היא מתארת היטב את התשתית לדפוסי הפעולה של הפוליטיקאי המשפיע בישראל בדור האחרון
ברומן הבכורה שלו חנוך מרמרי אמנם נשען קצת יותר מדי על רפרנסים תרבותיים ולא משאיר חללים לא מוסברים, אך בסופו של דבר מדובר בספר מצוין
ספר ההדרכה של הגר ינאי נדיב מאוד בעצותיו. הוא מפורט, חם ושופע רצון טוב ללמד הכל על מלאכת הכתיבה וההוצאה לאור. אלא שבתוכו כלולה כמוסה קטלנית שעלולה לפרק את יסודותיו: הוא לא מאפשר לכותב להתקדם בלי לדעת לאן
כבר הרבה זמן לא הגיע ספר שמעורר שתי תחושות כל כך חריפות ומנוגדות. מצד אחד התענגות על התיאור המפורט ומלא ההיקסמות מהאנשים שהמספר פוגש, ומצד שני, הטקסט ברובו "תיירותי", מלטף את פני המציאות ולא ממש נכתב מתוכה, הופך אותה לדיכוטומית
בידיים אחרות עלול היה "ספרים מחוקים" להפוך רגשני וזול מדי, אבל פה בדיוק באה לידי ביטוי המיומנות והיד הבוטחת של חיים וייס, ומה שלא פחות חשוב - הלב שלו, שלא נעלם אפילו לשנייה בין המילים המונחות ערופות וחשופות על הדף
בגיבוי עשרות עדויות ומסמכים, הספר "1982 - לבנון, הדרך למלחמה" מאת יגאל קיפניס מציג את המכניזם המערכתי שהוביל לבוץ הלבנוני, כולל התוכניות המוקדמות והמאמצים "לשווק" את המבצע הצבאי לציבור. אפשר רק לקוות שהקריאה בו תציל אותנו מהמניפולציה הבאה
פיקוד העורף
