הנובלה של אילן עמית-פרוינד סוחפת ומקורית, רבת-עלילות ותהפוכות, ולמרות הנושא הקודר גם מהנה מאוד לקריאה. היא מצטרפת לשורה של יצירות שעוסקות בנושא החם של הספרות העברית בתקופה האחרונה: הפחד מפני אובדן הבית
באמצעות מסע ספרותי ואישי בין העבר להווה, מצליחה נורית גרץ לשרטט בספרה היפה "ממילא גורלך נחרץ" תמונה מורכבת של סופוקלס, יצירתו, והקשר שלהם לחיינו כיום - תוך כדי הרהורים על זמן, זיכרון ומשמעות החיים בצל מגפה
זכרונות זוועה וטראומה מלווים את זכרונותיה של אילת שמיר בספר "אפריקה בלוז", אך סוד כוחה של כתיבתה הוא קודם כל בעדינות הרבה שבה הדברים נמסרים. טיפול גס מדי בסוג כזה של חומרים עלול היה ליצור תשתית למעין מלודרמה צעקנית, אבל הכתיבה הבוגרת מנטרלת את זה
גם בספרו החדש, "אוטוקורקט", אתגר קרת חוזר אל נוסח מסוים שהפך ללחם חוקו. הוא יוצר טעם חריף של עולם, עם דגש על כיליון, מוות ואימה, מתמקד בשרטוט המהלך השלם של החיים ומשמעותם, ולא בפיתוח דמויות מורכבות. כשזה עובד טוב, מה שלא קורה כל הזמן, זה מצוין
הכתיבה של רמי מארק רום יודעת לשזור על מחט המקלדת בעדינות גדולה את כל חוליי ארץ הפרברים הגדולה וכאביה, והשיטוט בה מעורר שוב ושוב, לצד ההומור והדמיון המתפרץ, גם תחושה של עצב גדול
כשהייתה בת 30 בערך חוותה מירי גלעד זעזוע עמוק במהלך אסיפת חברים בקיבוץ. בספרה "השדה והכוכבים" היא יוצאת מהאירוע המצלק לכדי התבוננות חכמה ויפה ביסודות המצויים בלב צורת החיים הקיבוצית, עם המתח בין הכלל לבין היחיד ועם ההשתוקקות למחוזות אחרים
"בני טובים" של כנרת רוזנבלום נוטה ללכת לעיגול פינות ופשרה, וגם להכביר בהסברים שפוגמים קצת במסתורין. למרות זאת, הספר מלא ברגעים טובים, וצאתו אחרי אסון 7 באוקטובר עוזר למפות בעדינות את הטלטלה שחווינו
על פני 190 עמודים מחכך בועז יזרעאלי רווק תל אביבי סמי-מיזנתרופ באנשי יישוב קהילתי מואר וניו-אייג'י. על אף חזרתיות מסוימת וחשיפת התמה המרכזית כבר בעמודים הראשונים, "פרזיט" חומק ממהמורות ומטעין כל פעם מחדש עוד אנרגיה בזכות כמויות נדיבות של הומור וסוף חכם
"שליחותו של א.ב. יהושע" של אבי גיל הוא ספר מורכב ועשיר, שמלבד חריקות קטנות בולטת בו העובדה שנכתב ביד אוהבת ורגישה. יד שמקפידה להחיות את עולמו של הסופר החכם ועתיר הדמיון
מהמקום האפל, הירוד, המדוכדך, המלוכלך, חסר הכוחות, מתאר יונתן ברג בספרו "בין יבשות" כיצד הוא יוצא שוב ושוב למסעות בכל רחבי העולם, כדי לנסות להצית בעצמו מחדש את האש שכבתה. כתיבתו העזה והחיה כמעט דוחקת בקורא לצאת למעין מסע פרטי משלו
יוני להב, תסריטאי ב"זהו זה" ו"נייס גיא", פולש לראשונה אל תחום הפרוזה ומזמין את הקורא להיכנס לעולם פנימי מבועת ומצחיק. מעין טיול מאורגן אל תמהוני העיר, אל השוליים הפרועים והיצורים הפנטסטיים, המדומיינים והלא מדומיינים שסובבים ברחובות
הספרות העברית מנהלת מערכת מורכבת עם תיאורי המין והמיניות. משהו בה נשאר מבויש ומנוקד בלא מעט הסתרה ורגשות אשם. הגיליון החדש של "מאזניים" מטפס עוד שלב בסולם הרעוע הזה, ממחיש שלא תמיד רק אזכור מתריס כשלעצמו של איברי מין יכול להזרים הרבה דם במרחבי התעוזה
לרגע אין ספק בכנות הכותבים של "מקלט: אחרי ה-7 באוקטובר", קובץ הסיפורים הקצרצרים כושל במשימה לגבש טקסט בעל איכות אמנותית. הוא נשען על אירוע כללי, קשה ומזעזע ככל שיהיה, וכמעט ולא מורגשת בו אותה חוויית יסוד פרטית שהרעידה את נפשו של הכותב
בספרו "אי.טי ואמנות אהבת הקולנוע" ניכר שכשקובי ניב אוהב משהו, ברור שהוא אוהב, וכשהוא שונא ואפילו מתעב, קשה לפספס את זה. יש בזה יתרון כי ניכר שהכתיבה שלו נובעת תמיד ממעורבות רגשית גדולה, אך לא פעם הנחרצות הזאת מרתיעה. עם זאת, המכלול מרתק, קולח וסוחף
הספר "חנוך לוין: בלי פסיכולוגיה, בלי שטויות" של מולי מלצר מדגים כיצד הדמויות של המחזאי נותרו דו-ממדיות פעמים רבות, ועם זאת מוכיח שוב עד כמה יצירתו היא מפתח חשוב להתבוננות מעמיקה בחיינו כאן ועכשיו
נעמה דעי מצליחה ביד אמן ליצור לא רק "סיפור אהבה", כזה שמגשר על פני התהומות בנפש בין ה"אני" לזולת, ובין החללים והתהומות שנקובים בנפש היחיד, אלא גם לדבר על היכולת להתעמת, או להתגושש או להתפייס עם העבר - המשפחתי והאישי. כאב חתום בקופסה של בדולח
ספר העיון "עטלפים" של ד"ר יוסי יובל מתחקה אחרי היצורים המעופפים, ולא פחות מכך אחרי המשוגעים לדבר שחוקרים אותם. לבד מהיותו מלא ידע ופרטים, הוא כתוב כמעט כמו ספר מתח, וההתלהבות ניכרת כמעט בכל משפט שמופיע בו
במוקד "כהרף עין" של יואב בלום נמצאים שני בלשים מתחילים שחוקרים את מותו של פיזיקאי גאון, שהצליח למצוא דרך לחזור ולצפות ברגעים מכוננים מהעבר. זהו ספר סוחף וכתוב בתבונה מאת סופר בשל וחד, גם אם הקריאה בו מלווה בתחושה קלה של החמצה
בראש הדף אני כותב את שם הסיפור: "הרכבת לוושינגטון", ואחר כך מוחק וכותב "כלניות סגולות" ואחר כך שוב מוחק הכל ומתחיל לבכות כמו תינוק. אבא. אמא. לא נשארו לי מספיק מילים בשביל לסיים את הסיפור. דבר אלי. ספר לי חדשות טובות. תגיד לי משהו שירגיע. סיפור מקורי קצר
12 שנים אחרי טבח משפחת פוגל בשומרון, ובמקביל לטבח החמאס בדרום, יוצא ספרו של פוגל המורכב ממסות שעוסקות בילדות וביחסי האחים, בחיים בהתנחלות וביציאה ממנה. זהו ספר חכם. מעמיק מאוד. מקורי. ספר שמצריך זמן ומחשבה, והוא הכי חזק כשהוא הכי אישי
הרס וחורבן מולידים לפעמים גם יצירה טובה. משמעותית. חשובה. למילים יש יכולת להציע אופק אחר גם בימים קשים כאלה. "שלושה ימים בקיץ" עושה זאת, מתנהל בעדינות גדולה ונמנע מליפול למהמורות שמציבה לפעמים כתיבה על אסונות נוראים ומלחמה
"לב רעב", אוסף הסיפורים החדש של הסופר, קולע במדויק אל הכאב, העצב, היתמות והבדידות של קוראיו. אלא שהוא מסרב לחרוג משם, וללכת ממש עם הטירוף עד הסוף. יש בכתיבה הזאת משהו נעים ומקרב וחם ואנושי, אבל יש גם מחיר להליכה על הסף
ד"ר נחום ורבין, שטיפל בפצועים במוצב שעל גדות תעלת סואץ, מגולל בספרו "מוצב המזח: סיפור על כניעה וגבורה" את ימי מלחמת יום הכיפורים הראשונים, ההחלטה להיכנע, הנפילה בשבי המצרי והחזרה לישראל. אלה חוויות קשות ממלחמה ארורה שעדיין תקועה לנו בגרון
בספרו החדש "מפליגים" מייצר חגי ליניק זרימה אסוציאטיבית חופשית לכאורה, אבל בגלל שהיא נובעת כל הזמן מאותו מקור חוויתי חזק, אתה באופן מוזר לא הולך לאיבוד
יש משהו מאוד משוחרר ומשוכלל בכתיבה של נמדר, משהו שחוגג את החיים והופך את קובץ הסיפורים החדש שלו למהנה לקריאה. בנוסף לכך, הוא מלא געגוע גדול לנופים שהולכים ונכחדים, ואף בעונג אירוטי שלא נתקלים בו רבות בספרות הישראלית
לאה איני רוקחת מכל החומרים שהיא מגלה וחוקרת על אהובה המנוח רומן שהשלד שלו מורכב אמנם מפיסות המציאות והביוגרפיה שהיא מכירה, אבל עליו היא "תופרת", בצורה בהולה ולעתים מאתגרת, גלימה מרשימה מאוד שכתובה כל הזמן ביד אוהבת ונוגעת מאוד ללב
לפעמים יואל הופמן בכובע המרצה, קצת כבד ומסבירני, היה מורגש בהופמן שבכובע הסופר, אבל הייתה בו קלילות והומור משובב שהסבו להמונים קורת רוח לאורך עשורים. במלאת שבוע למותו של הסופר, אודי בן סעדיה נפרד
ספרו החמישי של אודי שרבני חותר לאיזו כנות, לדיבור פתוח וישיר שמשתדל "לשים את הדברים על השולחן", מנסה לנפץ ולפצח ולגרוס את העטיפה של המילים מתוך ניסיון להגיע אל ה"תוך" שלהם, ובעת ובעונה אחת גם הכרה שהניסיון הזה הוא אולי בלתי אפשרי. נדון מראש לכישלון
ה<ספוילר> בקומדיה הפיוטית החכמה הזאת יוצר את אחד ממרכיבי המשמעות המיוחדים והמקוריים בה. הוא מאפשר לכל הגיבורים סוג של "היחלצות" מתוך משחק התפקידים והמלכודת חסרת הפשר שבה הם נמצאים. כך ההצגה מוצאת דרך פרועה, מבריקה ובעיקר דרמטית מאוד לשחק עם כמה מושגי יסוד
סיפור חייו של פוגל רצוף עוני, נדודים, ובחירות משונות/סנסציוניות. רק שנים אחרי שנספה באושוויץ התגלתה יצירתו וגדולתו בארץ ישראל הצעירה, וכעת הוא זוכה לביוגרפיה מקיפה, מרשימה ועשירה, שמיטיבה להאיר ולשרטט את נפשו הסוערת, על שלל הסתירות, האורות והצללים שבה
