ישי שריד ממשיך ב"מגלה החולשות" את מה שהתחיל בספריו הקודמים - ניסיון לדבר על המותר והאסור, על מערכות שבהן פושטת לא פעם זוהמה מוסרית. בתוך הנוף המוכר של ספרות המקור, יש כאן התוויית דרך חשובה מאוד בשאלה על מה ראוי וחשוב לכתוב
בספר הסיפורים הראשון והמצוין שלה, "יכולנו להיות נהדרים", מצליחה שחם לסדוק את המעטה של המילה ולחשוף את טבעו של העולם שמסתתר מתחתיה. הספר הזה שב ומוכיח את כוחו של הסיפור הקצר, כשהוא מגובש וכתוב היטב
"ביוטופ" נושא את החותם הכל-כך מובחן של הכתיבה ה"אורלי-קסטל-בלומית", ונע בין דרמה מבעיתה להומור פרוע ומצחיק עד דמעות. בין שלל הדמויות הצבעוניות והמטורפות שצועדות בו בסך, עומדת במרכזו שאלה אחת: האם יכולה להיפער תהום בין רגע מתחת לכל אחד מאיתנו?
שי אספריל יודע לגעת שוב ושוב בלב הכאב שעומד ביסודם של החיים - הרצון למלא את החלל שפעור כנראה בנפשו של כל אחד וההשתוקקות הבלתי נגמרת כמעט למלא את אותו חלל בפעולות ומעשים
"צופן נתניהו", הביוגרפיה המקיפה והמרתקת שכתבה העיתונאית מזל מועלם על ראש הממשלה שבדרך, מנסה לפצח את הגרעין האותנטי באישיותו. בלי לבחור צד, היא מתארת היטב את התשתית לדפוסי הפעולה של הפוליטיקאי המשפיע בישראל בדור האחרון
ברומן הבכורה שלו חנוך מרמרי אמנם נשען קצת יותר מדי על רפרנסים תרבותיים ולא משאיר חללים לא מוסברים, אך בסופו של דבר מדובר בספר מצוין
ספר ההדרכה של הגר ינאי נדיב מאוד בעצותיו. הוא מפורט, חם ושופע רצון טוב ללמד הכל על מלאכת הכתיבה וההוצאה לאור. אלא שבתוכו כלולה כמוסה קטלנית שעלולה לפרק את יסודותיו: הוא לא מאפשר לכותב להתקדם בלי לדעת לאן
כבר הרבה זמן לא הגיע ספר שמעורר שתי תחושות כל כך חריפות ומנוגדות. מצד אחד התענגות על התיאור המפורט ומלא ההיקסמות מהאנשים שהמספר פוגש, ומצד שני, הטקסט ברובו "תיירותי", מלטף את פני המציאות ולא ממש נכתב מתוכה, הופך אותה לדיכוטומית
בידיים אחרות עלול היה "ספרים מחוקים" להפוך רגשני וזול מדי, אבל פה בדיוק באה לידי ביטוי המיומנות והיד הבוטחת של חיים וייס, ומה שלא פחות חשוב - הלב שלו, שלא נעלם אפילו לשנייה בין המילים המונחות ערופות וחשופות על הדף
בגיבוי עשרות עדויות ומסמכים, הספר "1982 - לבנון, הדרך למלחמה" מאת יגאל קיפניס מציג את המכניזם המערכתי שהוביל לבוץ הלבנוני, כולל התוכניות המוקדמות והמאמצים "לשווק" את המבצע הצבאי לציבור. אפשר רק לקוות שהקריאה בו תציל אותנו מהמניפולציה הבאה
באמצעות קריאה שקדנית בהמוני מסמכים היסטוריים, מצליח אסף ענברי לצייר ב"הספר האדום" פורטרט שלא חומק גם מהסתירות המובנות שיש באישיות של שלושת המנהיגים שעומדים במרכז ספרו - יצחק טבנקין, מאיר יערי וד"ר משה קליינבוים
ספרו של ג'ושוע כהן מתאר בלגלוג ביקור של בנציון נתניהו ומשפחתו, כולל הילד בנימין, אצל פרופסור יהודי בארצות הברית - מפגש בין היהודי הגלותי לבין ה-ישראלי. הספר אמנם לא מעשיר את המבט שלנו על המשפחה, אבל מצליח לומר משהו מרתק על יחסי יהודי ישראל וארה"ב
למרות כל הנושאים האידאולוגיים הכבדים העולים מ"המקדש השלישי", ספרו החדש של א.ב יהושע, גם הוא כתוב כרגיל עם הרבה שמחת חיים, דמיון פורץ גבולות והומור. שמחת חיים שמבקשת, כמעט מתחננת, לחשוב גם על הסוגיות הכי בוערות באופן רענן ומקורי.
"חיילת" מקנה תחושה שאנחנו כלואים בנקודת מבט אחת, דורכת במקום. ברור שזה ניסיון ליצור הלימה בין התוכן לצורה, אבל מבחינה ספרותית מדובר בנקודת חולשה
מוקי צור, "אדמו"ר התנועה הקיבוצית", מביא תמיד את קולו של היחיד, לצד המיית פעמיו של הציבור הרחב, וגם את הקולות המהססים, הנבוכים, השואלים שאלות, כולל אחת גדולה: האם לתנועה הקיבוצית יש גם אמירה משמעותית ומקורית לחברה הישראלית כולה?
אנשי החינוך נוטים לפעמים לפאר ולרומם את המוסד החינוכי שהם עומדים בראשו. מעטים מתוכם מוצאים זמן, רצון וכישרון לתעד את ההתנסויות שלהם בין כותלי בית הספר, כפי שעושה גיש עמית בספרו, המתאר בעיקר קיום שברירי שמיטלטל כל הזמן בין רגשות של תקווה לייאוש
במהלך כל הקריירה המקצועית שלו כאיש חינוך, מחפש מטלון עוד ועוד דרכים לשתול את תחושת הערך העצמי שכל כך חשובה לפיתוח של כל מתבגר או ילד, ובספרו הוא לא מחבר אותנו מיד אל החוויה האישית שלו כדי להסביר איך ממנה צמחו רעיונותיו
כל אוהבי הכתיבה של מאיר שלו, והם לא מעטים, ימצאו מספיק סיבות טובות לאהוב גם את ספרו החדש "אל תספר לאחיך", אולם רוב הזמן הדברים הם קצת "ליד", כאילו ששלו מנסה לשלוט כאן בכוח באותו צד אפל וקודר, ובמידה רבה גם לרסן ולדכא אותו
לכאורה אין הרבה קשר בין הספרים "בית היפהפיות הנמות" של הסופר היפני יאסונרי קוובטה לבין "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר, ובכל זאת נמתחים לא מעט קווי דמיון גלויים וסמויים בין שני הספרים, בראשם ניסיון נואש, חסר סיכוי כמעט, לחמוק מאימת הגוף המתפורר באמצעות המין
השירה של אגי משעול מציבה כמעט תמיד שורה של צירופים ועולמות בהירים ונגישים. הטון הקליל, הכמעט אגבי, מקפל בתוכו לא פעם גם מבע אירוני משוכלל, שהופך ללא ספק את הרושם הראשוני ושוזר בו עוד שכבות. הבעיה מתחילה כאשר משעול משתמשת בצירופים יותר "כבדים" ובעלי משקל
ספרו של אגור שיף מתאר ניצול בן מאות שנים של היבשת האפריקאית ואנשיה, אך למרות הנושא הרציני, מדובר בספר משעשע מאוד ועתיר דמיון והמצאות ספרותיות, עד כמה שמוזר ומשונה להדביק את המילה "שעשוע" למין תיאור עניינים כל כך קודר ומזוויע
הגרעין של אי התאמה מתמיד והיעדר בית עובר כחוט השני לאורך שתי הנובלות שמרכיבות את "מוגבל". הגיבורות מבלות שעות בניסיון להיאחז, להתאים, להיות חלק, ואת כל זה מתארת אילה בן לולו בתנופה גדולה, דמיון פרוע ורגעים רבים של הומור סוחף ומשחרר. ביקורת ספר
ספרו היפה של דרור בורשטיין מתמקד בחרקים ובגלגולים הספרותיים שזכו להם, לטוב או לרע, במקום שבו הוא לא רק שיקוף של תיאור יבש מתוך ספר שעוסק בחקר החרקים ופרוקי הרגליים, אלא ביטוי צלול לעמוק שבפחדים
דרור משעני בונה בספרו "אמונה" דיוקן מרשים של אנשים ומקומות התרחשות, אבל דווקא מתוך הריאליזם הכל כך מוקפד ניכר שבין השורות מתפתח דיון רציני ונוקב על כל "השאלות הקיומיות הגדולות"
הספר "מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" מרמז שבמידה רבה השהות של לאונרד כהן בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, הביאה לכך שלבסוף ביקש הזמר לחזור לשורשיו היהודיים. אלא שיש מורשת גדולה יותר של כהן שצריך להתעכב עליה
כמה נוגע ללב הוא הרצון והמאמץ של חיים באר ב"צל ידו" להלביש את האב המת בבגדי חג. להקים לתחייה את דמותו ולצאת איתו לסיור עם רוזנים, מלכים, גבירים, אנשי שם, ציירים וסופרים אחורה וקדימה
"סיפורי התיאטרון שלי", שכתב עמרי ניצן ויצא סמוך למותו לפני כחודש, מנסה לסכם את מכלול העשייה התיאטרונית שלו לאורך השנים. יש בין הדפים תחושה של "חרדה" שהצופה/קורא זקוק לגירוי מתמיד, וגם חסר עיסוק בתהליכי עומק, ובכל זאת - משמעותו הגדולה של האיש ניכרת
למרות כמה מעידות ממש קטנות, "היו פה לפנינו" מאת איל חלפון ורן ברקאי מציג את שלל העובדות והממצאים המדעיים "היבשים" על מיני אדם זקופים יותר ופחות שחיו לפני עשרות ומאות אלפי שנים, בדרך נגישה, קלה יחסית להבנה ועיכול ואפילו מתובלת בהומור. לכו למצוא אותו
לו אמיר גוטפרוינד היה בחיים, הוא היה מציין היום (שישי) את יום הולדתו ה-58. לכבוד המאורע ומתוך געגוע גדול חזרנו אל ספרו האחרון, "הר האושר", שאמנם לא ניצב בראש פסגת יצירותיו, אבל מלמד משהו גדול על האיש מלא החיים שהיה
היות שפרימו לוי הוא כל הזמן מספר מתבונן, שמחשבתו נתונה גם למעשה הכתיבה עצמו, במהלך הקריאה בספר "מקצועות של אחרים" נראה שדעתו לא נחה לרגע. ובכלל, נראה שרשת כפולה של מחשבות מלווה את תהליך הקריאה
