אל המרחב: הלב פועם ב"חיילת" של פאולינה טוכשניידר, אבל נדמה שבמוניטור מהבהב רק קו אחד
"חיילת" מקנה תחושה שאנחנו כלואים בנקודת מבט אחת, דורכת במקום. ברור שזה ניסיון ליצור הלימה בין התוכן לצורה, אבל מבחינה ספרותית מדובר בנקודת חולשה
אודי בן סעדיה
מבקר ספרות, במאי ומחזאי תיאטרון. עורך ראשי של "מידן הוצאת ספרים אישיים"
כל הכתבות של אודי בן סעדיה
"מסע סוער": ספרו של מוקי צור מגולל את סיפורו של הקיבוץ בידענות ובאנושיות
מוקי צור, "אדמו"ר התנועה הקיבוצית", מביא תמיד את קולו של היחיד, לצד המיית פעמיו של הציבור הרחב, וגם את הקולות המהססים, הנבוכים, השואלים שאלות, כולל אחת גדולה: האם לתנועה הקיבוצית יש גם אמירה משמעותית ומקורית לחברה הישראלית כולה?
הסליחה והחסד: "שנות לימוד" הוא אחד מהטקסטים החשופים, אמיצים ונוגעים ללב שקראנו לאחרונה
אנשי החינוך נוטים לפעמים לפאר ולרומם את המוסד החינוכי שהם עומדים בראשו. מעטים מתוכם מוצאים זמן, רצון וכישרון לתעד את ההתנסויות שלהם בין כותלי בית הספר, כפי שעושה גיש עמית בספרו, המתאר בעיקר קיום שברירי שמיטלטל כל הזמן בין רגשות של תקווה לייאוש
"המקום שבו אני יכול להיות": ספרו של נסים מטלון מציג את המקור לרעיונות החינוכיים שלו
במהלך כל הקריירה המקצועית שלו כאיש חינוך, מחפש מטלון עוד ועוד דרכים לשתול את תחושת הערך העצמי שכל כך חשובה לפיתוח של כל מתבגר או ילד, ובספרו הוא לא מחבר אותנו מיד אל החוויה האישית שלו כדי להסביר איך ממנה צמחו רעיונותיו
מאיר שלו מדכא בכוח את הצד האפל שלו. זה גורם לספרו החדש לגעת פחות
כל אוהבי הכתיבה של מאיר שלו, והם לא מעטים, ימצאו מספיק סיבות טובות לאהוב גם את ספרו החדש "אל תספר לאחיך", אולם רוב הזמן הדברים הם קצת "ליד", כאילו ששלו מנסה לשלוט כאן בכוח באותו צד אפל וקודר, ובמידה רבה גם לרסן ולדכא אותו
צער העולם: "בית היפהפיות הנמות" ו"שכול וזיקוקים" מציבים את התאווה כנגד אימת המוות
לכאורה אין הרבה קשר בין הספרים "בית היפהפיות הנמות" של הסופר היפני יאסונרי קוובטה לבין "שכול וזיקוקים" של שמעון צימר, ובכל זאת נמתחים לא מעט קווי דמיון גלויים וסמויים בין שני הספרים, בראשם ניסיון נואש, חסר סיכוי כמעט, לחמוק מאימת הגוף המתפורר באמצעות המין
על שפת התוהו: "אהבות", אוסף שיריה של אגי משעול, היה יוצא נשכר מעריכה הדוקה יותר
השירה של אגי משעול מציבה כמעט תמיד שורה של צירופים ועולמות בהירים ונגישים. הטון הקליל, הכמעט אגבי, מקפל בתוכו לא פעם גם מבע אירוני משוכלל, שהופך ללא ספק את הרושם הראשוני ושוזר בו עוד שכבות. הבעיה מתחילה כאשר משעול משתמשת בצירופים יותר "כבדים" ובעלי משקל
"אשמתו של פרופסור שיף": ספרו המבריק של אגור שיף תוהה מי אחראי על הנרטיב של האחר
ספרו של אגור שיף מתאר ניצול בן מאות שנים של היבשת האפריקאית ואנשיה, אך למרות הנושא הרציני, מדובר בספר משעשע מאוד ועתיר דמיון והמצאות ספרותיות, עד כמה שמוזר ומשונה להדביק את המילה "שעשוע" למין תיאור עניינים כל כך קודר ומזוויע
החיוך והחרב: גיבורות "מוגבל" של אילה בן לולו מנסות לטעת שורש
הגרעין של אי התאמה מתמיד והיעדר בית עובר כחוט השני לאורך שתי הנובלות שמרכיבות את "מוגבל". הגיבורות מבלות שעות בניסיון להיאחז, להתאים, להיות חלק, ואת כל זה מתארת אילה בן לולו בתנופה גדולה, דמיון פרוע ורגעים רבים של הומור סוחף ומשחרר. ביקורת ספר
שירת החרקים: "עולם קטן" של דרור בורשטיין לוקח אותנו למסע מרהיב ועתיק
ספרו היפה של דרור בורשטיין מתמקד בחרקים ובגלגולים הספרותיים שזכו להם, לטוב או לרע, במקום שבו הוא לא רק שיקוף של תיאור יבש מתוך ספר שעוסק בחקר החרקים ופרוקי הרגליים, אלא ביטוי צלול לעמוק שבפחדים
קומת הקרקע של הספרות הישראלית: דרור משעני בונה נדבך מוצק ב"אמונה"
דרור משעני בונה בספרו "אמונה" דיוקן מרשים של אנשים ומקומות התרחשות, אבל דווקא מתוך הריאליזם הכל כך מוקפד ניכר שבין השורות מתפתח דיון רציני ונוקב על כל "השאלות הקיומיות הגדולות"
אסור לתת למורשת היצרית והאפלה של לאונרד כהן להיעלם
הספר "מי באש - לאונרד כהן במלחמת יום הכיפורים" מרמז שבמידה רבה השהות של לאונרד כהן בישראל במהלך מלחמת יום הכיפורים, הביאה לכך שלבסוף ביקש הזמר לחזור לשורשיו היהודיים. אלא שיש מורשת גדולה יותר של כהן שצריך להתעכב עליה
ציפור בשלג: חיים באר גואל את דמות אביו בספרו "צל ידו"
כמה נוגע ללב הוא הרצון והמאמץ של חיים באר ב"צל ידו" להלביש את האב המת בבגדי חג. להקים לתחייה את דמותו ולצאת איתו לסיור עם רוזנים, מלכים, גבירים, אנשי שם, ציירים וסופרים אחורה וקדימה
"סיפורי התיאטרון שלי": הביוגרפיה של עמרי ניצן לא מושלמת, אבל מלבה את הגעגועים
"סיפורי התיאטרון שלי", שכתב עמרי ניצן ויצא סמוך למותו לפני כחודש, מנסה לסכם את מכלול העשייה התיאטרונית שלו לאורך השנים. יש בין הדפים תחושה של "חרדה" שהצופה/קורא זקוק לגירוי מתמיד, וגם חסר עיסוק בתהליכי עומק, ובכל זאת - משמעותו הגדולה של האיש ניכרת
מהנה ואפילו משעשע: הספר שמציע היכרות לא-שגרתית עם היצורים המשונים שחיו כאן פעם
למרות כמה מעידות ממש קטנות, "היו פה לפנינו" מאת איל חלפון ורן ברקאי מציג את שלל העובדות והממצאים המדעיים "היבשים" על מיני אדם זקופים יותר ופחות שחיו לפני עשרות ומאות אלפי שנים, בדרך נגישה, קלה יחסית להבנה ועיכול ואפילו מתובלת בהומור. לכו למצוא אותו
58 שנים להולדתו של אמיר גוטפרוינד: בחזרה ל"הר האושר"
לו אמיר גוטפרוינד היה בחיים, הוא היה מציין היום (שישי) את יום הולדתו ה-58. לכבוד המאורע ומתוך געגוע גדול חזרנו אל ספרו האחרון, "הר האושר", שאמנם לא ניצב בראש פסגת יצירותיו, אבל מלמד משהו גדול על האיש מלא החיים שהיה
הפלישה מבצבצת כל העת במהלך "מקצועות של אחרים" של פרימו לוי
היות שפרימו לוי הוא כל הזמן מספר מתבונן, שמחשבתו נתונה גם למעשה הכתיבה עצמו, במהלך הקריאה בספר "מקצועות של אחרים" נראה שדעתו לא נחה לרגע. ובכלל, נראה שרשת כפולה של מחשבות מלווה את תהליך הקריאה
"ירח" היפהפה רחוק מלהיות ספר ביכורים. זו יצירה נהדרת של סופר מיומן
"ירח" של דורי פינטו, שזכה לא מכבר בפרס ספיר לספר ביכורים, מעיד על יכולת מרשימה של המחבר לטוות רשת ארכיטקטונית צפופה ועשירה של פרטים שבונים ביחד מארג בעל הקשר בהיר ורחב
כאור בשולי הענן: "איך לאהוב את בתך" מפליא לשחק בין הריחוק והקרבה
כבר בשורות הפותחות את ספרה של הילה בלום, "איך לאהוב את בתך", נשקף המבנה הפנימי שמגדיר אולי את כתיבתה: חושך ואור, זרות מול אינטימיות. "מצלמה" שמנסה באורח מכמיר לב כמעט לפרוץ פנימה ולשהות כמה שניות בתוך החלל המואר, ובעיקר איזה מזג מדיטטיבי
"הולדת הספק" של משה הלברטל ממחיש איך בעלי הכוח שולטים בנרטיב
ספרו של פרופ' הלברטל יוצר חיבור והקשר בין הרצון של בעלי אינטרס ובעלי השפעה לתאר מצבים חברתיים מסוימים כאילו הם חלק מ"הריהוט של הקוסמוס". הוא כמעט מזהיר מפני הניסיון לרדד את המונח להשקפה העממית ש"לכל אחד יש את האמת שלו"
בא מאהבה: הלב ניכר בספרו של שי גולדן, "המצאת החיים"
בין דפי "המצאת החיים", ספרו החדש של שי גולדן, אפשר לחוש את הניסיון האמיתי והכן של הכותב לברר סוגיות משמעותיות וכבדות משקל בחייו. אגב כך נדמה שגולדן מצליח להגיד משהו פרטי מאוד וגם משהו כללי על סיפור החיים של כולנו כאן
"מחר אני יוצא מזה": מתן חרמוני שבוי בתוך להטוטים ספרותיים בספרו החדש
הכתיבה של מתן חרמוני בספרו החדש, "מחר אני יוצא מזה", מצוינת, לפעמים אפילו וירטואוזית. הוא כותב על הוויה מתפוררת, אלא שלא בטוח עד כמה הלב של הגיבור שלו ממש מתפורר. סיפור הקריסה שלו נשאר קצת חיצוני, לפחות עד חלקו האחרון של הספר
"פנקס הסונטות" של מאיר ויזלטיר מדגיש את האיזון המושלם שלו
בין 1500 ל-1600 שירים כתב ויזלטיר לאורך השנים, ולכן לכאורה 64 הסונטות שמכונסות בספר החדש לא אמורות להיות מעין "מדגם מייצג" של כלל שירתו, ובכל זאת, יש בו כמה יסודות שמייצגים חלק מ"מגרש העומק" או אבני היסוד שעליהן מונחת היצירה השירית שלו
תותח הזיכרון מרעים: הגדת יום השואה של שי פירון מלאה רצון טוב, אך כה פומפוזית
שר החינוך לשעבר ביקש ליצור מנהג להתכנסות משפחתית לציון יום השואה, ושילב בנוסח טקסטים ישנים וחדשים. למרות הכוונות הטובות, ההגדה שוקעת בסמליות המוכרת בתוך מבנה דחוס ופשטני. ראוי שלצד הפומפוזיות, יישמע גם לפעמים צלצול של פעמון קטן יותר
משול כחרס הנשבר: "חרסים" בונה את דמותו של אבות ישורון, קרע אחר קרע
בלקט שאספה בתו של המשורר, הלית ישורון, כמעט אין חציצה בין המשורר הכותב לאדם החי, בין השיר המודפס לטיוטה שחיבר או לפתק שהשאיר למחלק העיתונים, כדי שזה האחרון ידייק וישגר את העיתון למרפסת הנכונה
הסיפור הקצר של אריאל הירשפלד באסופה "שבעה ישראלים מופלאים" פוגע בדיוק בלב
מוכר הדגים הכה בראשו של הדג מול הילד הרך - וזה הרגע שבו נולדת ספרות טובה, שכמו תמיד יש בה גם צד נורא ומבעית. "פתח הגדר" של הירשפלד הוא אחד מרבים באסופה החדשה, שמזכירה את כוחו של הסיפור הקצר
לעגנון עשוי להיות קרב עם פרויד: מחשבות על "פרויד מתעמת עם הספינקס"
"פסיכואנליזה עושה את החיים פשוטים יותר", אומר הפסיכולוג הוינאי-היהודי בספר ראיונות חדש שיצא לאור בעברית, "פרויד מתעמת עם הספינקס. משמעות החיים על פי איינשטיין". ש"י עגנון היה חולק עליו - הוא העדיף לא לפענח את החלומות, לאפשר לשלג לנוח ביופיו על אדמה מרופשת
יותר מדי אלוהים: הכתיבה של א. ב. יהושע רעננה ועולצת ב"הבת היחידה"
הנובלה החדשה של אברהם ב. יהושע, "הבת היחידה", עוקבת אחר נערה איטלקיה־יהודיה רגע לפני בת המצווה שלה, ורגע לפני חגיגות 2000 השנים להולדתו של ישו. אם התיאור הזה מעלה חשש מסימבוליות יתר, יהושע מרכך ומנטרל אותו באמצעות הומור, טבעיות ורגעים נוגעים ללב
סלחנות השמאל: הומאניות דו צדדית
דווקא בגלל שאנחנו טורחים בצדק למנות כל יום את עוולות הכיבוש והישיבה בשטחים, עלינו להיות חדים וברורים בכל מה שקשור בגינוי של מעשי טרור ופגיעה בחפים מפשע משני הצדדים. סלחנות לצד אחד היא דבר מסוכן מאין כמותו
בגלל המוסר: טוב שיצאנו מגוש קטיף
כשהוויכוח נסוב על השאלה האם הירי מהרצועה התגבר או לא מאז פינוי גוש קטיף, לא מאוחר להגיד שהישיבה שם הייתה כרוכה גם בעיוות מוסרי, ומי שמבקש לעצב את חייו על פי סולם ערכי, לא יכול להתחמק מהמסקנה הזאת גם אחרי שנים