מאחורי גודזילה מסתתרת מפלצת אמיתית. היא מפחידה הרבה יותר
המפלצת שבמרכז סרט האקשן היפני, שהגיע עכשיו לנטפליקס, היא משל מבריק לאימה שכולנו מדחיקים. הצפייה בה מעוררת חלחלה: לכל חברה מחכה איזו גודזילה, אם היא לא מתמודדת עם השדים שלה
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
המפלצת שבמרכז סרט האקשן היפני, שהגיע עכשיו לנטפליקס, היא משל מבריק לאימה שכולנו מדחיקים. הצפייה בה מעוררת חלחלה: לכל חברה מחכה איזו גודזילה, אם היא לא מתמודדת עם השדים שלה
חזרת החטופים הציפה את כולנו ומילאה בצדק מדינה שלמה בהתרגשות, אבל במרוץ התקשורתי נרמסים גם הרגעים הפרטיים ביותר של אנשים ששרדו תופת ולא רצו להיות מפורסמים. זה פשוט לא הוגן: הם זקוקים עכשיו להגנה גם מהחיבוק הלוחץ שלנו
מאריק אינשטיין עד איל גולן, מחנן בן ארי ועד תיסלם, מאריק ברמן עד גבריאל בלחסן: לרגל יורו 2024, חזרנו לשירים הישראלים הגדולים על כדורגל, שלא כדאי לכם להפסיד
המהדורות חזרו למצב מלחמה בעקבות הצפון הבוער, אבל הפעם איש לא מצפה לניצחון. לאן שלא תביטו: כישלון מוחלט של הממשלה, שמקיף את כל תחומי החיים. ומול הנהגה לא מתפקדת ומדינה שכבר קהה מרוב מכות, התושבים וקרובי החטופים מבקשים באצילות: הצילו את מי ומה שעוד אפשר
קופר בן ה-86, מראשוני קיבוץ ניר עוז, היה כלכלן במקצועו - וגם משורר ומלחין חובב. שירו "שיבולי פז", נחשב לקלאסיקה של הגבעטרון. ב-7 באוקטובר נחטף יחד עם אשתו לרצועת עזה, ולא חזר
בישראל של שנות ה-90, כולם הכירו "בדיחות דוד לוי" וראו אותו קורא "מופלטה" במערכונים של החרצופים. אחרי שנים של חיקויים שלעגו לו על האנגלית והמבטא, הגיע גם המהפך
הסרטים החדשים בפסטיבל דוקאביב על השחקנית דליה פרידלנד ("זיכרון של מסטיק") והמשורר נתן יונתן ("אם העולם הזה הוא ים") בוחרים בדרכים מקוריות לספר על האנשים שמאחורי הקלאסיקות שמלוות את חיינו כבר עשורים, ולבדוק מה נשאר מכל זה אחרי כל השנים
סדרת המשטרה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", המבוססת על הספר של יניב איצקוביץ', מציגה גיבורה מבריקה אך כבויה בגילומה של מגי אזרזר, שחוקרת רצח שעלול להבעיר את חיפה. הפתיחה שלה מבולגנת, אבל כשהדברים מתחילים להתבהר, היא תופסת קצב לא רע בכלל
עם תסריט ריאליסטי, שפע פיתולים, גיבורים מסקרנים ומשחק נפלא, סדרת ההמשך של "תיק נעדר" מביאה את הבלש אברהם אברהם וצוותו לחקירה מסועפת של חשד לאונס סדרתי. בעידן רווי בסדרות בלשיות, היא מספקת את הסחורה במלואה
"היהודים באים" רגילה להשתמש בעבר כדי לצחוק על ההווה. בשני מערכונים חריגים ומרגשים, היא עשתה בדיוק ההיפך
פרק סיום העונה של תכנית הסאטירה נתן תשובה מוצלחת במיוחד לשאלה הבוערת של השבוע: איך אפשר לצאת לחגוג כשהכול על הפנים. וגם: "היהודים באים" נכנסת לאירוע
"הדברים שהלכו לאיבוד", הדרמה הראשונה לעבד את אירועי השבת השחורה, מציגה נערה ונער ממשפחות שכולות שלא מוצאים את עצמם בטקס יום הזיכרון של בית הספר, ומחליטים למרוד בו. המסר החשוב שלה רלוונטי גם, ואולי בעיקר, למבוגרים
בני הזוג גרין פילסו להם דרך כסופרים מבטיחים ביידיש ערב מלחמת העולם השנייה, אך נאסרו במחנה יאנובסקה הידוע לשמצה ונספו בו. השיר החתרני שהלנה כתבה והפך להמנון המחנה, וההקלטות המדהימות של ירחמיאל זמן קצר לפני הקטסטרופה, מאפשרים לשמוע את קולם היצירתי גם היום
בעקבות התקיפה באיראן, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר צייץ בילדותיות מילה אחת: "דרדלה". הציוץ עורר הדים רבים בארץ ובעולם, והעלה את התהייה: מהו למעשה מקור המילה הזאת, מה משמעותה ואיך ניתן לתרגם אותה?
הסדרה של חנן סביון וגיא עמיר מגוללת את העלילות המופרעות של שני אוהדים בישראל ובפולין סביב מוקדמות ליגת האלופות. מה שנראה כקומדיית פשע חביבה אך סטנדרטית, מתגלה בהמשך כסדרה קודרת על הפחד ממוות, עם ניסיון מקורי לעסוק בזכרון השואה. הביקורת כוללת ספוילרים
בעוד כל יום השידורים הוקדש לעיכול המתקפה מאיראן, הגנרלים השתלטו על מהדורת קשת 12 ודחקו את העיתונאים הצידה בלי הצדקה. ובזמן שהמזרח התיכון עולה בלהבות, מרחף מעל לכול משדר צילו של ראש הממשלה - שעדיין בוחר שלא להתייצב בפני הישראלים ולענות על שאלות
סביב כיכר ביאליק ניצבים מרכזי תרבות, מוזיקה, ספרות, אמנות, אדריכלות והיסטוריה. מאה שנה אחרי שהמשורר הלאומי הגיע לכאן ונתן לרחוב את שמו, הם מתאחדים תחת קורת גג אחת בחגיגה מיוחדת במינה, שמזכירה: יכול להיות כאן גם אחרת
בסרט שאפתני, שרובו ביידיש ומצולם בשוט אחד בשחור לבן, מוצגת עיירה יהודית טיפוסית ערב פלישת הנאצים לברית המועצות. בסופו מתואר, בסצינה קצרה אך מטלטלת, גם הבוקר הנורא שבו היא מתעוררת לטבח
שישה חודשים אחרי השבת השחורה, המשדרים המיוחדים בערוצים חזרו לתמונות שנצרבו אצל כולנו. לפני כל המילים הגבוהות, הרהב והבטחות השווא, כל כאבו של היום התנקז לדקת דומייה ב-06:29 בבוקר, ולפריים אחד מקיבוץ שחרב
הסדרה התיעודית של ציפי ביידר, "אמיר פיי גוטמן: חייו ומותו של כוכב פופ" (יס דוקו), מראה באמצעות חומרי ארכיון מרתקים איך צמח מילד דחוי לסופרסטאר, איזה מחיר גבתה ממנו ההצלחה, וגם את הדעיכה הבלתי נמנעת - עד הסוף הנורא
לאורך 12 דקות, תכנית הסאטירה ניסתה משהו אחר לגמרי - ועשתה את מה שריאליטי האוכל שמשודר לצידה לא מסוגל כרגע לעשות. זה השתלם לה
מהשרים שלא טרחו להגיע לדיון החירום בכנסת על החטופים ועד ההשפלה החדשה של התצפיתניות: קשה להביט על מה שקורה סביבנו ולראות עד כמה הכול מתפורר. פלא שגם הכתבים לא יכולים להסתיר כבר את הייאוש?
"ברלין בלוז", הסדרה החדשה והחכמה של yes, מתחקה אחר זוג אמנים ישראלים שמהגר לבירת גרמניה כדי לפתוח בה פרק חדש - ומגלים שהעבר, החרדה והאלימות של המזרח התיכון רודפים אחריהם. על הדרך, קלאסיקה עברית, זכר השואה ועיר שלא עוצרת אף פעם מתערבבים בקומדיה מתוקה-מרירה
אחרי ההצלחה של "אפס ביחסי אנוש" ו"לעבור את הקיר", בבית ליסין הפכו עוד סרט נפלא למחזמר. זה היה יכול להיות מעניין אם לא היו זורקים לפח את הפסקול הכי מרתק בתולדות הקולנוע הישראלי, ומזלזלים כל כך בגיבורים שלו
מנהיג חמאס הוא איש נתעב ומנוול, אבל קהל היעד של החיקוי שלו הוא אנחנו, הציבור הישראלי. ואנחנו, שנמצאים במלחמה, רואים את האויב שלנו בדמות עכבר מצחין, לא בן אדם. אם "ארץ נהדרת" היא התת-מודע של המיינסטרים הישראלי, המשמעות מבהילה
במערכון הפתיחה הקצרצר של "ארץ נהדרת" היה רק משפט אחד של רועי בר נתן, ובקושי חמש מילים. לכאורה זה היה סתם משחק מילים מטופש, אבל רק לכאורה
ברי סחרוף שר "אין לי ארץ אחרת" כמו שאף אחד מעולם לא עשה, הילה רוח הדהימה ונגה ארז הרימה, אביתר בנאי ואסף אמדורסקי חגגו וגם אריק סיני בא להסביר פנים בערב המחווה "חברים שרים קורין 2024". אבל השיא שלו הגיעה כשכלת השמחה, קורין אלאל, כבשה בעצמה את מרכז הבמה
כמה חודשים אחרי צאת אלבום המופת "עולם מופלא איפה אתה", שנצבע כולו בצבעי 7 באוקטובר, אביב גדג' העלה אותו דווקא בתיאטרון בית ליסין. לאט לאט, הקהל קם מהמושבים המרופדים והצטרף לטורנדו של זעם, בכי וגיטרות
"הפליליסטיות", הדוקו-ריאליטי החדש של רשת 13, מציג סנגוריות פליליות בעבודה ובחיים האישיים, ומערבבת פשע אמיתי בטראש. דווקא החלק הקליל שלה הוא זה שמכשיל אותה
התגובה המחפירה של מפלגת השלטון לדוח ועדת החקירה על אסון הר מירון, שגבה את חייהם של 45 בני אדם, הייתה סחרור אחד יותר מדי גם בשביל יושבי האולפנים. המבטים ההמומים, המילים הקשות והמיאוס העמוק בדיווחים על כך המחישו עד כמה הרכבת ירדה מהפסים