ההישג העיתונאי של רועי שרון הוא הסיוט המופרע של כולנו. המלחמה הגיעה לסלון
הפרשן הצבאי של כאן 11 הציג במהדורה תיעוד מפורט מקרב פנים אל פנים בין חיילי צה"ל ומחבלי חיזבאללה. כל כך התרגלנו למלחמה שלא נגמרת, שזה מתקבל בשוויון נפש מוחלט בשמונה וחצי בערב
נדב מנוחין
מבקר תרבות
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כל הכתבות של נדב מנוחין
הדם נוסע ונוסע עם הרכבת, ואין מה שיעצור. הוא זועק אליי מרצפת הקרון
לפעמים אני עדיין מנסה לרמות את עצמי שהפיגוע ביפו לא היה מעולם. שהרוצחים נעצרו בדרך. שכולם חזרו למשפחתם בשלום. שלא הכרתי מעולם את השמות האלה. שאימה לא זיהמה לי את הדרך הביתה. אבל העיניים שלי ראו מה שראו. יומן
שרים, בוכים וזועמים: 5 הערות על המוזיקה הישראלית של שנת תשפ"ד
צל כבד ליווה את החברה הישראלית מאז אוקטובר השחור, ובהתאם גם את המוזיקה שיצאה מאז. שירי המצעד השנתי מספרים את הסיפור על חיים בתוך המלחמה ולצד המלחמה, כולל כאלה שעוסקים באבל ובנרצחים, וכאלה שעוסקים בגאווה לאומית והתרסה. זו הייתה שנת תשפ"ד במוזיקה הישראלית
"עוד נחזור לרקוד": צלילה גרפית אל הגיהנום של הנובה, שכבר הפך לחלק מאיתנו
באמצעות עדויות של ניצולים ותיעוד מקורי מזמן אמת, הסרט התיעודי של יריב מוזר בהוט 8 מציג את הטבח במסיבת הטבע באופן מפורט, מקיף וללא הנחות. גם אם הוא לא מחדש הרבה לאומה שמשחזרת את האימה הזאת שוב ושוב מחדש כבר שנה, זאת עדיין צפייה מזעזעת, והלב עוד מסרב להאמין
"ישראל חוזרת להיות מעצמה"? אישה אחת בכתבה של מוסקו מגלה לנו את האמת
הפרשנים באולפנים מריעים לתקיפות בלבנון ומכים בתופי המלחמה. אישה אחת שיושבת שעות במקלט בקריות כי היא מפחדת להיות בבית, מזכירה את מה שכל הזמן נשכח
יש אופק אחר: נבחרת החלומות של אהוד בנאי הפריחה את הנגב
לא רחוק משדה בוקר, הופעות מלהיבות של ברי סחרוף, כנסיית השכל, קורין אלאל ואחרים הציתו את המדבר. אהוד בנאי - הרוח החיה מאחורי כל זה - הציג בסוף הלילה חזון אופטימי על ישראל יפה יותר
אין בטלוויזיה דבר רדוד יותר מהממלכה האינפנטילית של אברי גלעד. הבדיחה על חשבוננו
צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לא להבין שאנחנו בדרך להסלמה מטורפת, אבל בגנון של גלעד דיברו על מסיבה עליזה וחיקו פיצוצים של ביפרים. כשתגיע החמרמורת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. וגם "איפה תלכי" הוא סרט עדין ופיוטי, על החיים שנעצרו באוקטובר והעולם שמתעקש להסתובב
ככה בדיוק נראה סרטון מהגיהנום. גם דניאל הגרי נשבר מול הזוועה
בסרטון מהמנהרה שבה נרצחו ששת החטופים, הסיוט מקבל צורה מול עינינו. מספיק לראות מה קרה לדובר צה"ל בתוכה ליד שלולית הדם, כדי להבין את הסיפור כולו
פיקוד העורף מציג בדיחה ביזארית ומזעזעת. על חשבון הסיוט שלנו
עוד איומים! עוד אזעקות! והייאוש - הרבה יותר נוח: התשדיר שמפרסם את מערכת ההתרעות החדשה מציג הומור נוראי ועתיד מסויט. סרטון כה מופרך יכול להיוולד רק בישראל המטורפת של 2024
ראיתי בנטפליקס את העתיד של הטלוויזיה והתחלחלתי. אנחנו גמורים
שירות הסטרימינג הלך בכל הכוח על תחרות האכילה "Chestnut נגד Kobayashi: עד הנקניקייה האחרונה", והפך אותו לאירוע גלובלי בשידור חי. לשם אנחנו הולכים: בידור יותר ויותר ביזארי, חולני וקיצוני, וכולם מוחאים כפיים
בין התרנגולים לביבי, הריקוד הגאוני של מריאנו היה רגע טלוויזיוני אדיר
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
אברי גלעד חילק כנאפה לרגל חילוץ החטוף פרחאן אל-קאדי. התכווצתי במבוכה בבית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
שקועים בפנטזיות, משקרים לכולם ומתגעגעים לסיוט: לאנשים האלה אין גאולה
ההפקה החדשה של החאן לקלאסיקה של טנסי וויליאמס, "ביבר הזכוכית", משחקת בחכמה על הפער הטראגי - הפסיכולוגי והמעמדי - שבין החלומות של גיבוריה למציאות העלובה של חייהם. גם כשהיא מצחיקה, זה הרי סיפור עצוב מאין כמותו
ההפתעה הענקית של ריטה מראה כמה יפה יכול היה להיות כאן
הפרויקט החדש של המלכה האם הוא ממתק פופ משובח, אברהם לגסה מציג כישרון בוהק מכוכב אחר, והשירים של פלורה נוגעים בעומק הלב השבור. שלושה אלבומים מעולים חדשים
עודד בן עמי, עוד לא הבנת? שום מנהיגים לא יבואו
ערוצי הטלוויזיה משקפים מדינה בחרדה לקראת ההסלמה המתקרבת: הציבור נוטש את הרחובות, מסתער על הגנרטורים, מתחנן לכרטיסי טיסה, אוגר תרופות ליום סגריר. מי שמצפה עדיין שנתניהו ושאר מקבלי ההחלטות ידברו עם הציבור וינסו להרגיע אותו פשוט לא מבין איפה הוא חי
אילה חסון צקצקה על "אנשים שמדברים עם הדומים להם". האירוניה מתה
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
השירים של נורית גלרון התערבבו באסונות של כולנו. הדמעות עלו מעצמן
בעוד הזמרת הפנומנלית רצתה לחגוג 40 שנה לאלבום "נגיעה אחת רכה", הקהל החל להבין את היקף הטרגדיה האיומה בגולן. בתוך הערב המבלבל הזה, הדבר הברור היחיד היה שכולנו זקוקים לחסד
הבאנו מדליה וגם להיט: עשרה שירים בצרפתית שעשו עלייה
שאנסון זה לא אסון: אם הייתה אולימפיאדה לשירי אהבה, ברור שפריז הייתה מארחת גם אותה - והנה המשלחת שלנו. מזוהר ארגוב עד חוה אלברשטיין, מאריאל זילבר עד אביב גפן - עשרה שירים סופר ישראלים שעשו עלייה מארץ הבאגט והיין, ואולי אפילו לא ידעתם
עם בנדנות צהובות למען החטופים, ערב המחווה לאדם הפך לחגיגה של אהבה
שורה מפוארת של אמנים הגיעה כדי לבצע את שיריו של הזמר, שהלך לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן. מי שציפה לערב מעונב ועצוב, גילה ערב מושקע ומלא כיף, כשרוח הכריזמה החד-פעמית של המנוח מרחפת גאה מלמעלה
שתי דקות לתוך הפרק המטלטל של "עובדה", נותרתי ללא אוויר וללא מילים
הפרק של "עובדה" עם סיפורו של החטוף שהוחזר, אלמוג מאיר ג'אן, מגלה לנו איך באמת נראים מאות ימים של שבי, ומה זה אומר על מי שנשאר מאחור. בעידן של חוסר קשב, אסור שהסיפור הזה יטבע בשטף האינסופי
אתה מביט בתמונה וטובע. לרגע אחד אפשר להיאחז ביופי העולם
בתערוכת האימפרסיוניזם "לתפוס רגע חולף" במוזיאון תל אביב, יצירות של אמנים כמו מונה, רנואר ודגה ממלאות את הקירות בעושר משכר של צבעים ודמויות. הן כמו תרופה לנפש ולעין: לרגע אפשר להאמין שיום אחד אולי גם אנחנו נוכל לחלום על חבצלות מים. ויש גם ד"ש מבן גוריון
בהשראת פרשת תאיר ראדה, המותחן הבלשי של התאגיד חושף חרדה עמוקה
לגל הבלשי של הזמן האחרון מצטרפת "האמת" (כאן 11), ולא צריך לעבוד קשה כדי לחשוף את מקורות ההשראה הנפיצים שלה. מעל לכל יש תחושה אחת שמרחפת מעליה: ישראל חרדה מבני הנוער שלה, מאוד
"האם אנחנו באירוע קיצוני?", שאל החזאי. התשובה יותר מצחיקה מהשאלה
מאחורי ניסוח טלוויזיוני כזה או אחר, מסתתרת לפעמים איזו פרודיה על המציאות. כך בין קטסטרופה לקטסטרופה, תחזית מזג האוויר של אלעד זוהר בחדשות 13 מצאה את הנחמה היחידה שהישראלים יכולים להיאחז בה עכשיו: תמיד יכול להיות גרוע יותר
דפנה ליאל גלגלה עיניים על הפארסה החדשה. חבל שהיא לא הפכה את השולחן
הביקורת המאופקת באולפן על המשבר החדש שמאיים על הקואליציה נראית כמעט סלחנית מדי ביחס לרמות הניתוק הבלתי נתפס - וזה אפילו לא הדבר הכי מחליא שהתרחש ביממה הזאת במשכן. לפעמים זה מרגיש כאילו גם כשנדמה לנו שהגענו לתחתית של התחתית, כנסת ישראל נוקשת מלמטה
רגע אחרי עוד "הותר לפרסום", הדרמה של "האח הגדול" הופכת לבלתי נסבלת
איך אפשר לגלות אמפתיה לבכי תמרורים על הדחה, אחרי שרגע לפני כן ראינו אם קוברת את בנה היחיד? זה המחיר של נרמול הטרלול ושל חיים בצל טרגדיה ללא קץ: גם כשמחפשים אסקפיזם, כל "דרמה" טלוויזיונית מרגישה כמו אצבע בעין
א' אהל, נ' זה נעמי שמר: בואו נחגוג את המתנה האדירה שהיא השאירה לנו
שירים באים והולכים, אבל גם בדור הבא ילדים ילמדו לקרוא עם "אלף בית" וישננו באיזה חודש נתן הדקל פרי שחום נחמד. בין אינספור הקלאסיקות הגדולות של כותבת השירים הכי גדולה שהיה כאן, שירי הילדים הם אולי היהלום שבכתר | 20 שנה למותה
היא אולי מזכירה סדרה ממקום אחר, אבל הפנים העצובות האלה הולמות את ישראל בדיוק
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12) קיבלה נפח ככל שהתקדמה, והתגלתה כמשל על עיר מחוללת ומשפחות מתפוררות. ההצלחה שלה, ושל הז'אנר כולו, אולי אומרת משהו גם על ישראל של תשפ"ד
באדישות ובהיתממות, הטלוויזיה מטשטשת את האלימות המשטרתית
בניסוחים כוזבים, באיזון שקרי, בהאשמת הקורבן ובהיעדר אמפתיה, מתנרמלת אלימות מטורפת כלפי אזרחים. וכשהתנהלות בלתי נסבלת זוכה ליחס כזה, אפשר להיות בטוחים שהיא תחזור
"מחיאות כפיים רמות": מאחורי תיאור הזוי, ובתוך תפוז, מסתתרת בנטפליקס סדרה גאונית
"מחיאות כפיים רמות" היא מה שהיה קורה אם חנוך לוין היה כותב באיסטנבול: הקומדיה הטורקית הקצרה של נטפליקס, שבמרכזה משפחה לא מתפקדת ובנה שמתגעגע לגלגול הקודם שלו כפרי הדר, מפרקת מוסכמות חברתיות, כאבים כמוסים ושאלות קיומיות. לא פחות חשוב, היא קורעת מצחוק
מאחורי גודזילה מסתתרת מפלצת אמיתית. היא מפחידה הרבה יותר
המפלצת שבמרכז סרט האקשן היפני, שהגיע עכשיו לנטפליקס, היא משל מבריק לאימה שכולנו מדחיקים. הצפייה בה מעוררת חלחלה: לכל חברה מחכה איזו גודזילה, אם היא לא מתמודדת עם השדים שלה