כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
מנהיג חמאס הוא איש נתעב ומנוול, אבל קהל היעד של החיקוי שלו הוא אנחנו, הציבור הישראלי. ואנחנו, שנמצאים במלחמה, רואים את האויב שלנו בדמות עכבר מצחין, לא בן אדם. אם "ארץ נהדרת" היא התת-מודע של המיינסטרים הישראלי, המשמעות מבהילה
במערכון הפתיחה הקצרצר של "ארץ נהדרת" היה רק משפט אחד של רועי בר נתן, ובקושי חמש מילים. לכאורה זה היה סתם משחק מילים מטופש, אבל רק לכאורה
ברי סחרוף שר "אין לי ארץ אחרת" כמו שאף אחד מעולם לא עשה, הילה רוח הדהימה ונגה ארז הרימה, אביתר בנאי ואסף אמדורסקי חגגו וגם אריק סיני בא להסביר פנים בערב המחווה "חברים שרים קורין 2024". אבל השיא שלו הגיעה כשכלת השמחה, קורין אלאל, כבשה בעצמה את מרכז הבמה
כמה חודשים אחרי צאת אלבום המופת "עולם מופלא איפה אתה", שנצבע כולו בצבעי 7 באוקטובר, אביב גדג' העלה אותו דווקא בתיאטרון בית ליסין. לאט לאט, הקהל קם מהמושבים המרופדים והצטרף לטורנדו של זעם, בכי וגיטרות
"הפליליסטיות", הדוקו-ריאליטי החדש של רשת 13, מציג סנגוריות פליליות בעבודה ובחיים האישיים, ומערבבת פשע אמיתי בטראש. דווקא החלק הקליל שלה הוא זה שמכשיל אותה
התגובה המחפירה של מפלגת השלטון לדוח ועדת החקירה על אסון הר מירון, שגבה את חייהם של 45 בני אדם, הייתה סחרור אחד יותר מדי גם בשביל יושבי האולפנים. המבטים ההמומים, המילים הקשות והמיאוס העמוק בדיווחים על כך המחישו עד כמה הרכבת ירדה מהפסים
הקומדיה ההיסטורית החדשה של כאן 11 חוזרת אל תחיית העברית בשלהי המאה ה-19, במיני-סדרה שמחליפה ז'אנרים וטונים כמעט מדי סצינה. על הדרך, היא מזכירה לנו שבעיות העיתונות היו שם מאז ומתמיד
מיכל וולס גדלה בצילו האפל של אביה החורג מוטקה קידר, איש המודיעין שסרח ונודע בשם האסיר X, ואחראי גם לסיוט של חייה. בסדרת דוקו חדשה (כאן 11) היא לוקחת את הכינוי הזה על עצמה, ומתארת כיצד יצרה קשרים עם רוצחים סדרתיים ואנסים כדי לנסות ולהבין איך פועלת מפלצת
זמנים מטורפים דורשים ביטוי שיוצא מגדר הרגיל והשגרתי, אבל האלבום החדש של הפרויקט, שמתמקד באופן טבעי בנחמה וגעגוע, מסרב רוב הזמן לצאת מהקווים, עד שבשורה מגיעה מכיוון מפתיע. וגם: שלומי שבן יצר עוד פנינה שמוקפת בשטויות, וההבטחה הגדולה של עמר גושן
כרמלה גרוס ואגנר חגגה בבארבי החדש את האיחוד שלה, אחרי שהמלחמה שיבשה תכניות מוקדמות יותר. ובזמן שהמצב הצליח לתעתע גם בערב הזה, הפתעה אחת, מלהקה אחרת בכלל, הפכה אותו למרגש במיוחד
העונה השלישית של המותחן (כאן 11) הזניחה מעט את מה שהפך אותה לסדרה כה מרתקת, אך חתמה את הסאגה בעוד סוף מסחרר. אחרי שערבלה אובססיה, נקמה והתקרנפות למשל ישראלי אינטנסיבי, הבלש המרגש שלה משאיר לצופים לפתור בעצמם את התעלומה האחרונה. 5 הערות
"20 ימים במריופול" יזכה כנראה באוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר, ובצדק: זהו דיוקן גרפי ומדמם של עיר שמוחרבת ללא רחמים בפלישה הרוסית לאוקראינה, שבה בעת גם מהרהר על חשיבות התיעוד בעידן של פוסט-אמת, תעמולה צינית ואדישות. את המראות האלה ייקח לי הרבה זמן לשכוח
"חולי אהבה", הסדרה החדשה של קשת 12, מביאה אל המסך דרמה קומית על אבחון בסרטן ועל ההתמודדות איתו. היא שופעת טוב לב, ובאמצעות הומור עדין, משחק משובח ודיאלוגים חכמים מצליחה להתמודד עם בשורות מרות. אולי דווקא בגלל שלא חסרות לנו כאלה לאחרונה, היא מחממת את הלב
מערכון הפתיחה של תכנית הסאטירה הוא המקום שבו היא מרשה לעצמה לנשוך יותר חזק מבדרך כלל. אבל כשנקודת המוצא היא הסיוט הטרי של כל כך הרבה משפחות, וביום של עוד "הותר לפרסום", למי בכלל אכפת מהפאנץ' שמגיע אחריה?
נעם רותם, מהרוקרים הגדולים של הדור האחרון, חגג 30 שנה על הבמה כשהזמן לא באמת מאפשר לחגוג והרפרטואר ממילא נטוע בעצב. הרבה חברים עלו לשיר, אבל את הערב הזה נזכור בגלל רגע אחד
פרק ההשקה של "פקין אקספרס", הריאליטי החדש של רשת 13, הציג בעיקר ישראלים מנסים לתפוס טרמפים, אורזים תיקים ומתבזים. אלא שעצם שידורה מסמל שלב חדש: ההלם נגמר, הקטסטרופה נורמלה, והטלוויזיה, באופן רשמי, עוברת הלאה
התחרות הטלוויזיונית סיימה עונה הזויה במיוחד, שנקרעה לכל אורכה בין הפנטזיה הבינלאומית הנוצצת למציאות המקומית המדכדכת, וכשהשיר הבולט של הגמר הגדול הוא מחווה למתמודד שנהרג, מי בכלל זוכר שהייתה כאן גם תחרות. אולי, ככלות הכול, אנחנו פשוט לא פנויים לזה עדיין
"הגברת הראשונה" של תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון באר שבע חוזרת להתמודדות של ראשת הממשלה עם המחאה אחרי מלחמת יום הכיפורים וחקירת המחדל בוועדת אגרנט. לאורה ריבלין מופלאה כתמיד בתפקיד הראשי בתוך מחזה שמלא בפאתוס מצד אחד - ובתזכורות כואבות מצד שני
גם המערכון של "ארץ נהדרת", שכולו הערצה לזמר שנפצע בעזה, וגם הגולשים שכעסו עוד לפני שראו רגע אחד מתוכו, מגלים את אותו דבר: עמדי הפך לסמל לאומי, שלצחוק עליו זו פגיעה ברגשות הציבור. אולי זה מתבקש: כשהכול כל כך ציני מסביב, מי שאינו כזה הוא הקו האדום של ההומור
במדינה נורמלית, בת מצווה זה לא חדשות. אבל בישראל שום דבר לא נורמלי, וכתבה מתוקה של תמיר סטיינמן על נערה משדרות שחוגגת יום הולדת 12 רחוק מהבית והחברים מעלה בפשטות את המחירים המודחקים והלא הוגנים שתושבי הנגב משלמים. וגם: הרגע ב"כוכב הבא" שנתן לנו אגרוף בבטן
סדרת הפשע המצליחה של התאגיד חזרה לעונה שלישית, והציפה מחדש את הריקבון, הפוליטיקה הפנימית, ומאבק האימתנים בין מי שנלחם על צדק ומי שמכר את ערכיו. עוד מוקדם לדעת מי ינצח, אבל דבר אחד ברור: זו כבר לא האודיסיאה של איזי בכר, אלא סיפור נפילתו ונפילתו של ברק הראל
לאורך מהדורת החדשות שסיכמה את "אסון ה-21", נדמה היה שרשימת ההרוגים פשוט מסרבת להיגמר, ושלעצב באמת אין סוף. דווקא לכן, תמוה השידור של מסע הצחוקים התמוה של שני הפרשנים לחאן יונס, שהגיע ביום הכי גרוע בשנה
מהדורות החדשות מבטיחות לנו אור מנחם בקצה האפלה: לטוס מפה. אבל בעצם, החגיגה בנתב"ג רק מוכיחה שלמדנו לחיות, לקנות ולבלות לצד הסיוט, והמופרע הפך לנורמלי. וגם: "דוח רולניק" אולי לא מחדשת הרבה על הרשתות, אבל היא קריאה אחרונה לכולנו לפני שהרכבת תרד סופית מהפסים
כמו ישראל כולה, גם מוזיאון תל אביב עבר טלטלה עזה בעקבות הטבח ב-7 באוקטובר. כעת, תוך מבט מחודש על האוסף וניסיון לתכנן קדימה תוך חוסר ודאות, המוסד מוצא ייעוד ציבורי חדש: טיפול ותרפיה באמנות לניצולים ונפגעי הטראומה. ומה מתוכנן להמשך השנה?
מהרגע האיום שבו עבר אליה השידור, תכנית הסאטירה לא לחצה על בלוטות הצחוק אלא דווקא על דוושת הזעם. כשהממשלה לא יכולה להיות יותר מביכה מאשר במציאות, הבחירה אם לצחוק או לבכות מוכרעת על ידי האפשרות השנייה
לקושמרו אין אוויר, הנשיא חוטף בוז, הפרצופים של הניצולים אומרים הכול, הדמעות של בני משפחות החטופים לא נותנות מנוח - ומעל לכול מרחף אותו מספר עגול ונורא. המהדורות המיוחדות במלאת 100 ימים ל-7 באוקטובר חזרו לבוקר ההוא, וממרחק האימה גדולה אפילו יותר
מספרים לנו שהכול יצמח מחדש, אבל בינתיים רק דבר אחד פורח: פוליטיקאים מול מצלמות. כשהכול נורא מסביב, לראש הממשלה אין באמת מה למכור: לא מידע חשוב, לא בשורה אמיתית - אבל הרבה סיסמאות חלולות ופוזה, תנועות ידיים, תעלולים רטוריים - וכמובן האויב הוותיק: התקשורת
ראומה קדם, ששכלה שישה מבני משפחתה בטבח ב-7 באוקטובר, נתקלה בשר הביטחון בכניסה לביתם ההרוס ובגרון חנוק דרשה שבעלי התפקידים יקחו אחריות למחדל. בלי פילטרים ובלי עריכה, התיעוד הזה מטלטל את הנשמה. האם מישהו למעלה יקשיב?
עבור הטלוויזיה עידן עמדי הוא סמל: הזמר של אחוות הלוחמים, הפנים של צדקת הדרך, האיש שמתעקש על אחדות ועל החזרת החטופים ומתנגד לציניות. כשהוא נפגע, זאת מכה לכל הרעיונות האלה. חשוב לא פחות: דרכו היא מצליחה לתת שם ופנים לכל החיילים ששבים "רק" פצועים בגוף ובנפש
כשתכנית הסאטירה רק חזרה, האנטי-גיבור המיתולוגי שלה בגילומו של יובל סמו היה שם כדי להביע את ההלם של כולנו. אתמול, בפעם השנייה, הוא כבר עשה משהו הרבה יותר גדול מקומדיה
