כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
עברו עשר שנים (!) מאז שהחיקוי של שרה דנוך ("רחמים לא ידע, הוא לא ידע") הפך לקאלט. בזמן ש"ארץ נהדרת" התקשתה לפצח את עלייתו של ראש הממשלה לדוכן העדים, היא שוב הצילה את המצב עם אותו משפט אולטימטיבי
אי אפשר לדמיין את המוזיקה הישראלית בלי אלאל, שהקדימה את זמנה שוב ושוב וזכתה למעמד משלה גם בזכות התעוזה להיות מקורית ואחרת. היא משאירה אחריה המוני השירים הנפלאים ומורשת של אהבה, נחמה ואומץ - דברים שארץ קטנה עם שפם צריכה היום יותר מתמיד. פרידה מענקית
אלאל, מהמוזיקאיות המוערכות והאהובות במוזיקה הישראלית בעשורים האחרונים, שרה בין היתר את "אנטארקטיקה", "זן נדיר", "כשזה עמוק", "מותק" ו"שיר לשירה", והלחינה את "אין לי ארץ אחרת" ו"חזקה מהרוח". כיוצרת חלוצית וסמל של הקהילה הגאה, היא השפיעה על דורות של אמנים
אחרי הקפאה ארוכה בצל המלחמה, מותחן הריגול של התאגיד ואפל טי-וי עולה סוף סוף, בתצוגת תכלית של אקשן מצוין וסבך אינטרסים אלים ומפתיע. אבל מה הטעם במלחמת צללים טלוויזיונית כשנחיל כטב"מים אמיתי בדרך אליך?
דווקא כשהיא לא מספקת דרמות מוגזמות, תחרות השירה מוכיחה שהיא יכולה להיות פשוט אסקפיזם הגון ומשמח. וגם: המהפך של עדן חסון בשולחן השופטים, האודישן של בני אלבז והביצוע האמת מעניין של הערב
הפרודיה המוזיקלית של כאן חינוכית משבשת את התבניות של סדרות וסרטי תיכון עם שירים מדבקים וקורעים מצחוק. כבר מפרקיה הראשונים ברור: גם אם לא הכול מושלם, זאת אחת הסדרות הכי מסקרנות שעלו כאן לאחרונה
כשראש הממשלה תופר בגסות הצהרה מוקלטת, לא פלא שהנראטיב כולו נראה מחורר. שלוש הערות על מהדורות החדשות
במשך יותר מ-50 שנה, שלמה ארצי שר על הישראלי האוהב, החולם, המתגעגע - ומעצב במילותיו את הסיפור של כולנו. לכבוד יום הולדתו ה-75, חזרנו ל-75 שורות שכתב, והפכו לחלק בלתי נפרד מפסקול חיינו. מחווה לענק
מערכון הפתיחה השתמש בפורמט של הפינה הכי מנחמת לכאורה של המהדורה, ובחיוך אלים, כדי להראות את העתיד הדיסוטופי שנבנה על בסיס הסיוט של כולנו
הפרשן של חדשות 12 מחה ב"אולפן שישי" על כך שבניגוד לתחילת המלחמה, יותר אנשים חושבים שהחזרת החטופים היא לא הדבר הכי חשוב. גם בלי התשדיר קורע הלב שהוקרן לפני כן, מהסקר שפורסם באותה מהדורה ממש עולה ההיפך המוחלט, כמו גם שתי מסקנות עצובות נוספות
אבל מתנגש עם פופ וטראש, מלחמה עם תחרות שירה: בעונה השנייה אחרי אסון אוקטובר, "הכוכב הבא" מודעת יותר לפיצול האישיות הקיצוני שלה, כמו כולנו. שלוש הערות על פתיחה העונה
"המו"לים", הסדרה התיעודית של כאן 11 על המאבק ארוך השנים בין ידיעות אחרונות ומעריב ועל האופן שבו יחסי הון-שלטון-עיתון רמסו את המחויבות של התקשורת לציבור, מאירה את הצדדים הכי מכוערים של העיתונות הישראלית. זו קריאת השכמה לעיתונאים - וגם לקוראים
"מוות, תן לי לעשות את הספיישל שלי" הוא חצי מופע סטנדאפ וחצי מחזמר על לידה ואבל שהתערבבו עם פרוץ מגפת הקורונה. גם מהכאבים הכמוסים האלה, מחרדה של הורים צעירים ומאובדן, היוצרת של "האקסית המטורפת" מצליחה לצאת למסע מקורי, מתוחכם, אנושי, מוזיקלי וקורע מצחוק
בערוצים התייחסו אליה כאל תמונת ניצחון, אבל כשהזוועה הזאת מופיעה על המסך בשעת אחר הצהריים ללא טשטוש, זאת הנפש שלנו שמצולקת. זו תעודת עניות: כל המחסומים התרבותיים קרסו, והטלגרם ניצח את הטלוויזיה
הפרשן הצבאי של כאן 11 הציג במהדורה תיעוד מפורט מקרב פנים אל פנים בין חיילי צה"ל ומחבלי חיזבאללה. כל כך התרגלנו למלחמה שלא נגמרת, שזה מתקבל בשוויון נפש מוחלט בשמונה וחצי בערב
לפעמים אני עדיין מנסה לרמות את עצמי שהפיגוע ביפו לא היה מעולם. שהרוצחים נעצרו בדרך. שכולם חזרו למשפחתם בשלום. שלא הכרתי מעולם את השמות האלה. שאימה לא זיהמה לי את הדרך הביתה. אבל העיניים שלי ראו מה שראו. יומן
צל כבד ליווה את החברה הישראלית מאז אוקטובר השחור, ובהתאם גם את המוזיקה שיצאה מאז. שירי המצעד השנתי מספרים את הסיפור על חיים בתוך המלחמה ולצד המלחמה, כולל כאלה שעוסקים באבל ובנרצחים, וכאלה שעוסקים בגאווה לאומית והתרסה. זו הייתה שנת תשפ"ד במוזיקה הישראלית
באמצעות עדויות של ניצולים ותיעוד מקורי מזמן אמת, הסרט התיעודי של יריב מוזר בהוט 8 מציג את הטבח במסיבת הטבע באופן מפורט, מקיף וללא הנחות. גם אם הוא לא מחדש הרבה לאומה שמשחזרת את האימה הזאת שוב ושוב מחדש כבר שנה, זאת עדיין צפייה מזעזעת, והלב עוד מסרב להאמין
הפרשנים באולפנים מריעים לתקיפות בלבנון ומכים בתופי המלחמה. אישה אחת שיושבת שעות במקלט בקריות כי היא מפחדת להיות בבית, מזכירה את מה שכל הזמן נשכח
לא רחוק משדה בוקר, הופעות מלהיבות של ברי סחרוף, כנסיית השכל, קורין אלאל ואחרים הציתו את המדבר. אהוד בנאי - הרוח החיה מאחורי כל זה - הציג בסוף הלילה חזון אופטימי על ישראל יפה יותר
צריך להיות מנותק מהמציאות כדי לא להבין שאנחנו בדרך להסלמה מטורפת, אבל בגנון של גלעד דיברו על מסיבה עליזה וחיקו פיצוצים של ביפרים. כשתגיע החמרמורת, זה כבר יהיה מאוחר מדי. וגם "איפה תלכי" הוא סרט עדין ופיוטי, על החיים שנעצרו באוקטובר והעולם שמתעקש להסתובב
בסרטון מהמנהרה שבה נרצחו ששת החטופים, הסיוט מקבל צורה מול עינינו. מספיק לראות מה קרה לדובר צה"ל בתוכה ליד שלולית הדם, כדי להבין את הסיפור כולו
עוד איומים! עוד אזעקות! והייאוש - הרבה יותר נוח: התשדיר שמפרסם את מערכת ההתרעות החדשה מציג הומור נוראי ועתיד מסויט. סרטון כה מופרך יכול להיוולד רק בישראל המטורפת של 2024
שירות הסטרימינג הלך בכל הכוח על תחרות האכילה "Chestnut נגד Kobayashi: עד הנקניקייה האחרונה", והפך אותו לאירוע גלובלי בשידור חי. לשם אנחנו הולכים: בידור יותר ויותר ביזארי, חולני וקיצוני, וכולם מוחאים כפיים
כוכב "ארץ נהדרת" הודח רגע לפני גמר "רוקדים עם כוכבים", אבל למי אכפת? הריקוד שלו עם רומי נוף לפי הקלאסיקה "הכל זהב" הוא לא רק מחווה קורעת לנעמי פולני, אלא גם פרודיה מושלמת וחתרנית על הפריים טיים האסקפיסטי והתעמולה הביביסטית
בין התרגשות ותסכול, בין אושר למבוכה, התקשורת הישראלית חגגה את שחרור החטוף פרחאן קאדי משבי חמאס. בין כמה התרחשויות מגוחכות, היו גם כמה רגעים יפים ונדירים של סולידריות
ההפקה החדשה של החאן לקלאסיקה של טנסי וויליאמס, "ביבר הזכוכית", משחקת בחכמה על הפער הטראגי - הפסיכולוגי והמעמדי - שבין החלומות של גיבוריה למציאות העלובה של חייהם. גם כשהיא מצחיקה, זה הרי סיפור עצוב מאין כמותו
הפרויקט החדש של המלכה האם הוא ממתק פופ משובח, אברהם לגסה מציג כישרון בוהק מכוכב אחר, והשירים של פלורה נוגעים בעומק הלב השבור. שלושה אלבומים מעולים חדשים
ערוצי הטלוויזיה משקפים מדינה בחרדה לקראת ההסלמה המתקרבת: הציבור נוטש את הרחובות, מסתער על הגנרטורים, מתחנן לכרטיסי טיסה, אוגר תרופות ליום סגריר. מי שמצפה עדיין שנתניהו ושאר מקבלי ההחלטות ידברו עם הציבור וינסו להרגיע אותו פשוט לא מבין איפה הוא חי
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
