כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
בפאנל שאוהב לדבר על אליטות לא מגוונות עם אג'נדה, יושבת חבורה של בכירים לשעבר ומדברת באופן ילדותי להדהים עם עצמה בסיסמאות צפויות ושרה במקהלה בוטה את אותו מסר על אותם "אשמים". זה בעיקר פתטי
בעוד הזמרת הפנומנלית רצתה לחגוג 40 שנה לאלבום "נגיעה אחת רכה", הקהל החל להבין את היקף הטרגדיה האיומה בגולן. בתוך הערב המבלבל הזה, הדבר הברור היחיד היה שכולנו זקוקים לחסד
שאנסון זה לא אסון: אם הייתה אולימפיאדה לשירי אהבה, ברור שפריז הייתה מארחת גם אותה - והנה המשלחת שלנו. מזוהר ארגוב עד חוה אלברשטיין, מאריאל זילבר עד אביב גפן - עשרה שירים סופר ישראלים שעשו עלייה מארץ הבאגט והיין, ואולי אפילו לא ידעתם
שורה מפוארת של אמנים הגיעה כדי לבצע את שיריו של הזמר, שהלך לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן. מי שציפה לערב מעונב ועצוב, גילה ערב מושקע ומלא כיף, כשרוח הכריזמה החד-פעמית של המנוח מרחפת גאה מלמעלה
הפרק של "עובדה" עם סיפורו של החטוף שהוחזר, אלמוג מאיר ג'אן, מגלה לנו איך באמת נראים מאות ימים של שבי, ומה זה אומר על מי שנשאר מאחור. בעידן של חוסר קשב, אסור שהסיפור הזה יטבע בשטף האינסופי
בתערוכת האימפרסיוניזם "לתפוס רגע חולף" במוזיאון תל אביב, יצירות של אמנים כמו מונה, רנואר ודגה ממלאות את הקירות בעושר משכר של צבעים ודמויות. הן כמו תרופה לנפש ולעין: לרגע אפשר להאמין שיום אחד אולי גם אנחנו נוכל לחלום על חבצלות מים. ויש גם ד"ש מבן גוריון
לגל הבלשי של הזמן האחרון מצטרפת "האמת" (כאן 11), ולא צריך לעבוד קשה כדי לחשוף את מקורות ההשראה הנפיצים שלה. מעל לכל יש תחושה אחת שמרחפת מעליה: ישראל חרדה מבני הנוער שלה, מאוד
מאחורי ניסוח טלוויזיוני כזה או אחר, מסתתרת לפעמים איזו פרודיה על המציאות. כך בין קטסטרופה לקטסטרופה, תחזית מזג האוויר של אלעד זוהר בחדשות 13 מצאה את הנחמה היחידה שהישראלים יכולים להיאחז בה עכשיו: תמיד יכול להיות גרוע יותר
הביקורת המאופקת באולפן על המשבר החדש שמאיים על הקואליציה נראית כמעט סלחנית מדי ביחס לרמות הניתוק הבלתי נתפס - וזה אפילו לא הדבר הכי מחליא שהתרחש ביממה הזאת במשכן. לפעמים זה מרגיש כאילו גם כשנדמה לנו שהגענו לתחתית של התחתית, כנסת ישראל נוקשת מלמטה
איך אפשר לגלות אמפתיה לבכי תמרורים על הדחה, אחרי שרגע לפני כן ראינו אם קוברת את בנה היחיד? זה המחיר של נרמול הטרלול ושל חיים בצל טרגדיה ללא קץ: גם כשמחפשים אסקפיזם, כל "דרמה" טלוויזיונית מרגישה כמו אצבע בעין
שירים באים והולכים, אבל גם בדור הבא ילדים ילמדו לקרוא עם "אלף בית" וישננו באיזה חודש נתן הדקל פרי שחום נחמד. בין אינספור הקלאסיקות הגדולות של כותבת השירים הכי גדולה שהיה כאן, שירי הילדים הם אולי היהלום שבכתר | 20 שנה למותה
"אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו" (קשת 12) קיבלה נפח ככל שהתקדמה, והתגלתה כמשל על עיר מחוללת ומשפחות מתפוררות. ההצלחה שלה, ושל הז'אנר כולו, אולי אומרת משהו גם על ישראל של תשפ"ד
בניסוחים כוזבים, באיזון שקרי, בהאשמת הקורבן ובהיעדר אמפתיה, מתנרמלת אלימות מטורפת כלפי אזרחים. וכשהתנהלות בלתי נסבלת זוכה ליחס כזה, אפשר להיות בטוחים שהיא תחזור
"מחיאות כפיים רמות" היא מה שהיה קורה אם חנוך לוין היה כותב באיסטנבול: הקומדיה הטורקית הקצרה של נטפליקס, שבמרכזה משפחה לא מתפקדת ובנה שמתגעגע לגלגול הקודם שלו כפרי הדר, מפרקת מוסכמות חברתיות, כאבים כמוסים ושאלות קיומיות. לא פחות חשוב, היא קורעת מצחוק
המפלצת שבמרכז סרט האקשן היפני, שהגיע עכשיו לנטפליקס, היא משל מבריק לאימה שכולנו מדחיקים. הצפייה בה מעוררת חלחלה: לכל חברה מחכה איזו גודזילה, אם היא לא מתמודדת עם השדים שלה
חזרת החטופים הציפה את כולנו ומילאה בצדק מדינה שלמה בהתרגשות, אבל במרוץ התקשורתי נרמסים גם הרגעים הפרטיים ביותר של אנשים ששרדו תופת ולא רצו להיות מפורסמים. זה פשוט לא הוגן: הם זקוקים עכשיו להגנה גם מהחיבוק הלוחץ שלנו
מאריק אינשטיין עד איל גולן, מחנן בן ארי ועד תיסלם, מאריק ברמן עד גבריאל בלחסן: לרגל יורו 2024, חזרנו לשירים הישראלים הגדולים על כדורגל, שלא כדאי לכם להפסיד
המהדורות חזרו למצב מלחמה בעקבות הצפון הבוער, אבל הפעם איש לא מצפה לניצחון. לאן שלא תביטו: כישלון מוחלט של הממשלה, שמקיף את כל תחומי החיים. ומול הנהגה לא מתפקדת ומדינה שכבר קהה מרוב מכות, התושבים וקרובי החטופים מבקשים באצילות: הצילו את מי ומה שעוד אפשר
קופר בן ה-86, מראשוני קיבוץ ניר עוז, היה כלכלן במקצועו - וגם משורר ומלחין חובב. שירו "שיבולי פז", נחשב לקלאסיקה של הגבעטרון. ב-7 באוקטובר נחטף יחד עם אשתו לרצועת עזה, ולא חזר
בישראל של שנות ה-90, כולם הכירו "בדיחות דוד לוי" וראו אותו קורא "מופלטה" במערכונים של החרצופים. אחרי שנים של חיקויים שלעגו לו על האנגלית והמבטא, הגיע גם המהפך
הסרטים החדשים בפסטיבל דוקאביב על השחקנית דליה פרידלנד ("זיכרון של מסטיק") והמשורר נתן יונתן ("אם העולם הזה הוא ים") בוחרים בדרכים מקוריות לספר על האנשים שמאחורי הקלאסיקות שמלוות את חיינו כבר עשורים, ולבדוק מה נשאר מכל זה אחרי כל השנים
סדרת המשטרה "אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו", המבוססת על הספר של יניב איצקוביץ', מציגה גיבורה מבריקה אך כבויה בגילומה של מגי אזרזר, שחוקרת רצח שעלול להבעיר את חיפה. הפתיחה שלה מבולגנת, אבל כשהדברים מתחילים להתבהר, היא תופסת קצב לא רע בכלל
עם תסריט ריאליסטי, שפע פיתולים, גיבורים מסקרנים ומשחק נפלא, סדרת ההמשך של "תיק נעדר" מביאה את הבלש אברהם אברהם וצוותו לחקירה מסועפת של חשד לאונס סדרתי. בעידן רווי בסדרות בלשיות, היא מספקת את הסחורה במלואה
"היהודים באים" רגילה להשתמש בעבר כדי לצחוק על ההווה. בשני מערכונים חריגים ומרגשים, היא עשתה בדיוק ההיפך
פרק סיום העונה של תכנית הסאטירה נתן תשובה מוצלחת במיוחד לשאלה הבוערת של השבוע: איך אפשר לצאת לחגוג כשהכול על הפנים. וגם: "היהודים באים" נכנסת לאירוע
"הדברים שהלכו לאיבוד", הדרמה הראשונה לעבד את אירועי השבת השחורה, מציגה נערה ונער ממשפחות שכולות שלא מוצאים את עצמם בטקס יום הזיכרון של בית הספר, ומחליטים למרוד בו. המסר החשוב שלה רלוונטי גם, ואולי בעיקר, למבוגרים
בני הזוג גרין פילסו להם דרך כסופרים מבטיחים ביידיש ערב מלחמת העולם השנייה, אך נאסרו במחנה יאנובסקה הידוע לשמצה ונספו בו. השיר החתרני שהלנה כתבה והפך להמנון המחנה, וההקלטות המדהימות של ירחמיאל זמן קצר לפני הקטסטרופה, מאפשרים לשמוע את קולם היצירתי גם היום
בעקבות התקיפה באיראן, השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר צייץ בילדותיות מילה אחת: "דרדלה". הציוץ עורר הדים רבים בארץ ובעולם, והעלה את התהייה: מהו למעשה מקור המילה הזאת, מה משמעותה ואיך ניתן לתרגם אותה?
הסדרה של חנן סביון וגיא עמיר מגוללת את העלילות המופרעות של שני אוהדים בישראל ובפולין סביב מוקדמות ליגת האלופות. מה שנראה כקומדיית פשע חביבה אך סטנדרטית, מתגלה בהמשך כסדרה קודרת על הפחד ממוות, עם ניסיון מקורי לעסוק בזכרון השואה. הביקורת כוללת ספוילרים
בעוד כל יום השידורים הוקדש לעיכול המתקפה מאיראן, הגנרלים השתלטו על מהדורת קשת 12 ודחקו את העיתונאים הצידה בלי הצדקה. ובזמן שהמזרח התיכון עולה בלהבות, מרחף מעל לכול משדר צילו של ראש הממשלה - שעדיין בוחר שלא להתייצב בפני הישראלים ולענות על שאלות
