צפייה בסדרת הדוקו של יס על הדרבי התל אביבי בכדורסל מעיניים של אוהד מכבי, אמורה להיות שונה לחלוטין מזאת של אוהד הפועל. אלא שמבחינה אובייקטיבית זה בכלל לא משנה, "האגרוף: סדרת הגמר" מצליח לאחד אדומים וצהובים למסקנה אחת: איזה כיף היה פעם
יעל בר זוהר הגיעה לתחרות כדי להתמודד עם הדרך בה הקהל תופס את הנשיות שלה ונראה שהיא עושה עבודה מצוינת; השופטים עדיין מופתעים מכך שמישהי כמו עדי אשכנזי מסוגלת להיות גם מצחיקה ובוטה וגם נשית ופגיעה; ולוסי איוב לא חיכתה יותר מ-2 דקות עד שסיפור ויל סמית' הוזכר
רגע קטן שעסק בביטלס לימד כל כך הרבה על הכשלים של הסדרה שיצר אביב גפן. לא רק כי מדובר בקלישאה ריקה, אלא כי זו טעות עובדתית המוכיחה שהסדרה הזו לא עברה מקצה עריכות בסיסי. אחרי חצי עונה, ברור עד כמה הגישה הזו מחריבה אותה
הומור הוא כלי מרפא גם בשביל הפצעים הכואבים ביותר, אבל בשביל לשחק עם הטאבו הקשה מכולם צריך הצדקה, והצדקה אין במערכון "חתונאצי" של "היהודים באים". זאת בדיחת שואה ריקה. דווקא בגלל הכישרון הקומי העצום שמתפוצץ כאן לכל עבר, זו החמצה גדולה
היעדרו של הכוכב הבלתי מעורער של העונה הראשונה לא אמור להשפיע עד כדי כך על "ברידג'רטון", אבל איכשהו נדמה שהוא כן. לא רק בגלל שנוכחותו נדרשת בלא מעט סצנות, אלא כי האיזונים בעונה החדשה השתבשו לחלוטין. כך, אף שהעונה השנייה לא נוראית, היא רחוקה מהקסם של קודמתה
פרק פתיחת העונה השלישית של "כפולים" אמנם צלע קצת עם לינגו של היי-טק, אבל בשאר המובנים הוא הזכיר למה הסדרה הזו כל כך אפקטיבית. היא נראית מעולה, ולא רק בסטנדרטים ישראלים, עם צילום מדויק ובימוי מצוין של סצנות האקשן
לצד המעשים המכוערים המתוארים, הדבר המביש שעולה בעוצמה מ"ד"ר רודי: האמת העירומה" (HOT8) זו השתיקה שאפשרה אותם, עצימת העיניים והכפפת חוש הצדק - של אנשים ביקורתיים מאוד - להיררכיה ולכריזמה. זה שיעור בפסיכולוגיה התנהגותית, שהחברה שלנו עוד לא הפנימה
אלכס שטילוב ונינה רוקדים את דרכם לגמר, דוד לא מפחד לומר למעיין אדם הכול בפרצוף בלי חשש, עדי אשכנזי לא מפסיקה לחייך - ואוראל צברי חוטף הערה שמצליחה להביך גם את הצופים בבית. בן בירון בראודה מסכם עוד פרק של "רוקדים עם כוכבים"
הרעיון בבסיסה של הקומדיה החדשה ממציא מחדש את אחת התבניות המוכרות ביותר של הז'אנר, והוא לבדו מצדיק את הצפייה בה. הגם שנדרש ל"רוחות רפאים" קצת זמן למצוא את הקצב שלה, עד מהרה היא עושה את זה ואגב כך מותירה תמיד את התחושה שהטוב עוד לפנינו
המשטרה נהגה באחריות ובחוכמה, אבישי בן חיים ניתח את האירועים בידענות ובצנעה ואפילו אמנון לוי חזר למהדורה המרכזית ועזר למהדורה של "חדשות 13" לתת נוקאאוט נדיר למתחרים. יכול להיות שמשהו בצניעות של הרב קנייבסקי חדר לערוצים החילוניים הרבה יותר ממה שאנחנו מבינים
לסדרת הלהיט של נטפליקס יש שלל של בעיות שהופכות אותה לנשכחת, שולית ובעיקר לא שווה צפייה. העיקרית שבהן היא העלילה, שנעה במונוטוניות מייסרת ומשעממת. את מעט האקשן עוטפים פלאשבקים מייגעים שמצליחים להדוף ולבסוף לקבור לחלוטין את מעט העניין שעוד קיים
שלוש סדרות חדשות שעלו בשבועות האחרונים, עוסקות בסיפורם של יזמי ההייטק טרוויס קלאניק (אובר), אליזבת הולמס (ת'ראנוס) ואדם נוימן (WeWork). הראשונה שבהן מתישה ואינפנטילית, השנייה מפוספסת ומוזרה, ורק ההברקה הישראלית בכיכובו של ג'ארד לטו מהווה נחמה מבדרת
אהבה מטורפת, תשוקה בלתי ניתנת לשליטה וקלטת סקס אחת שיוצאת משליטה. סיפור הנישואין הקצר של פמלה אנדרסון וטומי לי הפך לאחת מהסדרות הכי מדוברות של השנה. האירוניה היא שבדיוק כמו אותה קלטת סקס מהניינטיז, הדרך היחידה לראות את "פאם וטומי" בישראל היא בצורה פיראטית
הפרסומת של שופרסל מייצגת את ההתרוקנות של איתן כבל ממשמעות, באופן שמזכיר כיצד פרופ' גרוטו הלך לשיר בטלוויזיה בתחפושת של אפון. בפרסומת הזאת, כשהוא מהדהד את החיקוי שלו באופן אינפנטילי, הדמות של כבל מיטשטשת יותר מאי פעם
דרמת הפשע הבריטית - שמאז ראשית ימיה זכתה בהשוואות (מוצדקות) ל"הסמויה" - מלאה באקשן, טוויסטים ורגעים מורטי עצבים. היא גם אחת הסדרות הכי מרגשות ורבות עוצמה בטלוויזיה. בכל זאת, מחוץ לבריטניה היא עדיין לא עושה הדים. לקראת העונה החדשה, הגיע הזמן שזה ישתנה
זה לא שהתכנית של אדיר מילר היא ביזיון טלוויזיוני. גם ביום רע במיוחד שלה היא עדיין עדיפה על רוב האשפה שמגישים לנו בערוצים המסחריים על בסיס קבוע. אלא שבסופו של דבר, למרות ההצלחה, קשה להאמין שזאת התכנית שאחד מגדולי הקומיקאים שגדלו פה חלם לעשות
העונה השנייה של "העלאה" מוסיפה לבנות את עולמה, לפתל את סיפורה, להעמיק את אמירתה - ובגדול להיות נהדרת. את המציאות מעוררת המחשבה והחלחלה שהיא מתארת, היא מאזנת באמצעות דמויות שקשה לא לאהוב, ובפרט גיבורה אחת שעושה את הסדרה. וגם: מה שצריך לזכור מהעונה הראשונה
הסדרה התיעודית על קניה ווסט בנטפליקס תרתק גם את מי שלא עוקב אחר הקריירה שלו או חייו האישיים, לפחות בתחילתה. הבעיה היא שבשום שלב בה היוצר לא מאתגר את הראפר, ולכן קשה לומר שהוא מצליח לפצח את דמותו עד הסוף
הסדרה החדשה של אביב גפן בהוט סובלת מכמה בעיות, אבל במובנים הבסיסיים והחשובים, כמו שיר פופ טוב, היא עובדת. העשייה שלה מצוינת רוב הזמן, הליהוק מעורר השתאות, ויש ארשת של כנות ומרירות שמאזנות את מתיקות הנוסטלגיה וסיפור הנעורים
גם אם היא לא עושה משהו יוצא דופן מבחינה יצירתית או סיפורית, האריזה הבידורית שעוטפת את הסדרה על הקמת השושלת האדירה בלוס אנג'לס - הופכת אותה לחוויה קולחת ומהנה. ההופעות המשובחות תורמות, אך גם העובדה שהיא לא מתביישת להסתכל על גיבוריה כאינפנטילים פגומים
העקיצות של דוד דביר לצד המחמאות, המשפט המוזר של עדן פינס, מוסר העבודה הקומוניסטי של מעיין אדם, הבדיחות המתישות של אוראל צברי - וההדחה המבאסת של סנדי בר. בן בירון בראודה מסכם פרק נוסף של "רוקדים עם כוכבים"
לא ברור מי חשב שזה רעיון טוב לתת במה לסקרי צופים בפרה-פריים של ערוץ 13, אבל ברגעים שהתוכנית החדשה "מדד ישראל עם אברי גלעד" הרפתה מהגימיק המרכזי שלה, היא הראתה ניצוצות של טלוויזיה מעניינת, ואפילו חתרנית
"אחד מאיתנו משקר" רוכבת על קלישאות התיכון האמריקני הידועות ומנסה לצקת בהן משמעות. רק שבמקום עומק היא מביאה עגמומיות, מבלבלת בין אמירה משמעותית לבימוי דרמטי, ובין אפלה של הנפש לתאורה אפלולית. התוצאה היא אולי בינג' חביב, אבל גם כזה שנשכח תוך רגע
צביקה הדר לא רצה לעשות סאטירה על ראש הממשלה במשדר "כשצביקה פגש את בנט". כפי שהרבה להצהיר - הוא אינו עיתונאי, בטח לא פרשן פוליטי. נקודת האמצע בין הקומי והפוליטי הובילה לתוצאה בינונית להפליא: מופע חנפני שמקדם היטב את כל המסרים הקבועים של ראש הממשלה
"תכנית חיסכון" של קשת סיפקה סקירה של ארמונות עשירי רוסיה, וחדשות 13 התייחסו לפגיעה בקופות הגמל בישראל כאל "מחיר המלחמה". לפעמים, הזווית הכלכלית בתכניות האקטואליה הופכת לנקודת בריחה מהגיהנום של קייב אל סיפור אחר לגמרי, שמעמעם את מה שחשוב באמת
כמו הרבה מאזרחי העולם, צפיתי השבוע הרבה שעות בחדשות מרחבי העולם. הפער בצפייה בדיווחים על המלחמה באוקראינה בערוצי חדשות מקצועיים מהעולם לבין המהדורות בערוצים המסחריים שלנו עצום. החלטתי לנסות לצפות במהדורה של הערוץ הביביסטי המושמץ, ולא האמנתי למראה עיניי
שתי הקומדיות של HBO הבטיחו רבות אבל לא לגמרי עמדו בציפיות בעונותיהן המקבילות. "משפחת ג'מסטון" פתחה יותר מדי קווי עלילה שלא כולם הצדיקו את עצמם, ו"מישהו איפשהו" הגיע לשיא מוקדם ואז התקשתה לעמוד בו. למרות זאת, שתיהן מוצלחות ושתיהן זכו לפרקי סיום מצוינים
