אין שאלה: "סליחה על השאלה" היא עדיין התוכנית הכי חשובה בטלוויזיה
שום דבר מהותי לא השתנה בין העונה הראשונה של "סליחה על השאלה" לעונתה השנייה והטרייה, וטוב שכך: עדיין מדובר בחובת צפייה, שיש המון מה ללמוד ממנה
נדב מנוחין
מבקר תרבות
כותב בוואלה! על מוזיקה ותרבות ישראלית מאז 2011, ומבקר הטלוויזיה של האתר מאז 2018. בעל תואר שני בהיסטוריה מהאוניברסיטה העברית. ער בלילות, חולם בימים
כל הכתבות של נדב מנוחין
עד שיוכח אחרת, אסור להאמין לאף סצנה ב"מחוז ירושלים" הגזענית
אין דרך לראות את שתילת הנשק בבית תושב עיסאוויה לצורך צילומי הסדרה "מחוז ירושלים" (כאן 11) שלא כאקט גזעני. זה צעד שמשדר לצופים מסר חד משמעי על האוכלוסיה הזאת - וכפי שנחשף, על לא עוול בכפה. "מחוז ירושלים" הפרה את אמון הצופים ומתגלה כגרסה רעה של המציאות
סולידריות במקום הפרדה: לא כל יום רואים סרט כזה על נשים חרדיות
"החוף הנפרד", סרטה של קרין קיינר (HOT8), עוסק בנשים החרדיות שמגיעות לחוף הנפרד בתל אביב. בניגוד לרושם הכבד שיכול להיות לנושא, זה דווקא באמת סרט שמשרה רוגע. לפרקים הוא אפילו מצחיק ואפילו מציג ניצנים של מרד בחברה החרדית
לא הכל תום: תום יער קומיקאית כישרונית, אבל הסדרה החדשה שלה לא מצחיקה
המתודה של יער היא הקצנה, והיא חוקרת עד כמה ובאיזה אופן יכולה כל דמות שלה ללכת לאיבוד. זה מאוד מרשים ואפילו וירטואוזי: כל ניואנס בלבוש, בסלנג או במבטא מודגש, התזמון מושלם והאלתור בתוך הדמות מספיק כדי לצפות בטלוויזיה עם חיוך. אבל חיוך זה לא תמיד מספיק
דה וויס הייתה פעם הדבר הכי מרענן בטלוויזיה. היום היא פיהוק מתמשך
"דה וויס", על כל "הצלותיה הדרמטיות" ו"הכרעותיה הקשות" הפכה להיות המקום הכי צפוי בטלוויזיה. אפילו דמויות סוחפות כמו נסרין קדרי ודורון מדלי, שאחראים על מרבית רגעי החסד הנותרים בתכנית, כבר חוזרות על עצמן. אחרי חמש עונות, הפסקנו להסתובב
מצעד הפסד: מהדורות החדשות פספסו את העיקר בסיקור חזרת הנערים בקפריסין
אפשר להבין את שמחתם של הנערים ושל משפחותיהם. מה שקשה לתפוס זה את פמפום הרגעים האלה במהדורות החדשות. עוד ועוד ציטוטים שכולם אמרו את אותו הדבר בדיוק ולא הוסיפו ערך לסיקור, עם מעט מדי שאלות נכונות
צריך לשאול את השאלה הקשה: למה בכלל צריך תחזיות מזג אוויר בקיץ הישראלי?
כן, בהחלט הבנו, אנחנו ממשיכים בקיץ. תודה על זה, חברים. בחורף ובעונות המשוגעות, כשאנחנו באמת זקוקים להם, טוב שהם שם. בקיץ הישראלי העומד, אלו נראות היום כמו הדקות הכי מיותרות בטלוויזיה
נכון. גזענות זה נושא חשוב. אבל נמאס מהצקצקנות של ערוצי הטלוויזיה
"מבחן הגזענות הגדול" בקשת 12 בדק באופן אפקטיבי כמה סיטואציות והוכיח לקח חשוב: הגזענות היא עניין יומיומי שנמצא בכל מרחב ובכל זמן. עם זאת, למרות החשיבות והצורך התמידי לחשוף גזענות, הגיע הזמן להיפטר מהטרנד המעיק של הקיץ: מבחני הצקצוק בטלוויזיה
שעה, שעה שחיפשנו ליהנות בהצגה "גבעת חלפון". מה שראינו זה רק חיקוי דהוי
יש פער כה עמוק בין האירוניה החריפה של "גבעת חלפון" של אסי דיין, שלעג לצבא ולחוסר הטעם שבמאבקי ההתשה בחזית הדרומית ובכלל - לבין ההצגה של הבימה השבלונית, החיוורת, חסרת המקוריות ונעדרת התעוזה. הנוסטלגיה מנסה לכסות על הפער הזה, אבל היא לא כל כך מצליחה
קחו אותה בקלות: "נינג'ה ישראל" היא אסקפיזם נחוץ בלי הגועל של הריאליטי
באווירת העייפות הכללית, ההגשה הנקרעת-מצחוק של סלע ועזר ששוכללה בתכנית הזאת לכדי שלמות יותר מאשר בכל תכנית אחרת בהובלתם, והפרשנות החביבה של ישראל ורסקין - "נינג'ה ישראל" היא ממילא בגדר פרודיה על אירוע ספורטיבי, ולכן גם את תכונותיה המעצבנות צריך לקחת בקלות
מהפכת עומר אדם הושלמה בפארק: הביישן מכוכב נולד בנה אימפריה
עומר אדם מודל 2019 הוא תופעה שכמעט אין דומה לה בקרב בני דורו. אתמול בערב הגיעה ההוכחה: בצעד חריג, שבדרך כלל לא נוגע לאמנים ישראלים הוא סימן לעצמו את פארק הירקון וכבש אותו בענק. הוא נהנה על הבמה ומהקהל באופן שאי אפשר לזייף. זו הסיבה שהוא כוכב כזה גדול
ישראל לא מחכה: חנוך לוין יכול להיות מרוצה מהפרסומת החדשה של yes
הפרסומת החדשה של yes עם חוה אלברשטיין וסטפן שנונה עם ליהוק מבריק, אבל המסר שלה עגום: הטלוויזיה היא רק פתרון זמני לחוסר טעם, תחליף לבדידות, ואילו מחוצה לה אין שום דבר מעניין מספיק או אפילו בעל ערך
טוב עשתה התקשורת שנעמדה בנחרצות נגד הבורות של רפי פרץ
אפשר לומר, בסיפוק מסוים, שבישראל 2019 הרצון לשנות את הנטייה המינית של אחרים נמצא כל כך מחוץ לקונצנזוס, שלתקשורת אין בעיה לקחת צד ולהביע עמדה נחרצת נגדה - וכך אכן היה. רק חבל שהצעת האפרטהייד המפורשת של פרץ לא עוררה ולו קמצוץ מהעניין
נצ'י נצ' מת, יחי רביד פלוטניק: האיש שאחראי לשיר החשוב של התקופה
עם שיר אהבה שנקרא "שווארמה" ולראשונה ללא הכינוי המזוהה עמו, האלבום החדש של מלך הראפ של המזרח התיכון הרבה יותר נינוח, מגוון ומשוכלל מקודמו. הבכורה של דניאל סאן קריאף מראה שיש לה עוד המון מה לתת. וגם: סינגל אחד מקסים שכבש את ליבנו
נדרש תרגיל: "זה לא הגיל" היא סיטקום חביב ובלתי מזיק - אך גם בלתי מזין
הקומדיה החדשה בכיכובה של מירי מסיקה מותחת את הגבולות הצפויים של סוגיית הפרשי גיל בין בני זוג, ומניבה סצנות רבות בנאליות ולא עד כדי כך מצחיקות. בכל זאת יש נקודות אור. אחת לאיזה זמן מגיע טוויסט חביב, המצלמה אוהבת את מסיקה, ושתי דמויות בסדרה קורעות מצחוק
שלומי שבן וחוה אלברשטיין בראו על הבמה עולם שכבר היה ונעלם
בניגוד להופעה המשותפת הרגילה של שלומי שבן וחוה אלברשטיין, הפעם השניים חברו לטובת מופע שירי היידיש הקלאסיים של אלברשטיין. עם אבנר בירון שמנצח על התזמורת ואלברשטיין על הקהל, הערב הזה העלה מחדש תרבות נשכחת שהולכת ואובדת, מלאה ברגעים מצמררים
פוטנציאל קאלט: אפרים קישון היה אוהב את סוג ההומור של "שב"ס", וזו מחמאה גדולה
באופן עמוק, "שב"ס" שנונה מאוד, חכמה, מקורית - גם אם בינתיים היא לא כל כך מצחיקה. זאת קומדיה שחורה צפויה למדי, שלוקחת כל מערכון על נקודת האבסורד, מותחת את הפאנץ' - שהוא בסופו של דבר די עגום, אפילו עצוב
"צל של אמת: רוצח כביש החוף" רואה בקורבנות בעיקר גופה בשולי הדרך
העונה השנייה של "צל של אמת" אמנם מוקדשת לחמש הקורבנות שנרצחו לאורך כביש החוף, אבל עסוקה כל כך בהצגת המקרים, חקירות מותן והחשוד שהיא מסמנת כרוצח, עד שהיא מתעלמת מהנשים הצעירות כמעט לחלוטין, מגדירה את חייהן באמצעות מותן
חדשות הפריבילגיה: סיקור מחאת יוצאי אתיופיה שכח מי הקורבנות האמיתיים
לצד העיסוק הנרחב והמוצדק באירועים האלימים, ההתמקדות בפקקים בסיקור המחאה היא סמלית: יוצאי אתיופיה הבהירו שהגזענות לא תעבור - וגם אתם לא תעברו עליה לסדר היום, או אל הצומת הבא. כנראה שכשהתנועה זורמת והכבישים פתוחים, את התקשורת פחות מעניין מה שקורה בשולי הדרך
פרץ של רגשות: ההופעה של קובי פרץ הוכיחה שלסיפור שלו יש הפי אנד
שלופים? שלוכים? מה זה משנה. ההופעה של קובי פרץ במנורה מבטחים אמנם היתה ארוכה מדי ולא אחידה, אבל בסופו של דבר היא הוכיחה עד כמה מדובר בסיפור עם הפי אנד. כמה אהבה
"תיק נעדר" היא הדרמה המקורית הטובה ביותר שעלתה בכאן 11
בזכות עלילה נהדרת ותצוגות משחק אדירות, "תיק נעדר" שהסתיימה אתמול הותירה אבק לסדרות פליליות-משפטיות מהעת האחרונה והייתה ממכרת. וגם: ליגה ג' שעולה הערב בכאן 11 מעלה את השידור הציבורי בעוד ליגה אחת לפחות
הזמר הכי חם בישראל חייב להעלות הילוך אם הוא רוצה להישאר
האלבום "שמישהו יעצור אותי" של עדן חסון עשוי נכון וכולל מגוון בלדות מכל הקשת של הפופ. עם זאת, לעיתים זה נשמע מעט מתוקתק מדי וקשה לדעת מי הוא באמת עדן חסון בהיעדר סגנון מקורי. וגם: "עיר מרוחקת" של אפרת בן צור הוא בקלות אחד האלבומים הטובים השנה
טוב עשה יובל בנאי כשמרוב אהבה לאבא שלו הוא שר - ולא שתק
מופע המחווה של יובל בנאי לאביו יוסי בנאי הענק כלל רפרטואר שמרני למדי וגם כשהקצב התגבר - רוב הזמן בנאי לא מתח את השירים מספיק לכדי פרשנויות מפתיעות וחדשות, וכך נאלץ להיאבק בנטל ההשוואה במקום לחגוג את נוכחותו בתוך השירים. ובכל זאת, בנאי עמד בגבורה באתגר
כאילו זו לא טרגדיה: התשדיר של פיקוד העורף הוא בלתי נתפס, מחוצף, כמעט נבזי
במקום לנסות לספר לנו סיפור על רווחה, בריאות ודיור בר-השגה, ומה אנחנו יכולים לעשות כדי לקדם את הסיפור הזה, תשדירי שירות עולצים בטלוויזיה מציפים לנו שוב ושוב את חרדות הקיום, ומשקפים לנו בו בזמן שאנחנו ממשיכים להיות קורבנות, ושאנחנו שוב נדרשים להתגייס
אם חיים אתגר כזה גיבור, שיילך להטריל אנשים חזקים יותר מטכנאי מזגנים
חיים אתגר הוא היורש הטבעי של חיים הכט ב"יצאת צדיק", ואיתו מובהק עוד יותר הדמיון של התוכנית הזו לסרטוני המכות למיניהם שאנחנו כה נהנים מהם. בשני המקרים, מדובר בשיימינג שמתמקד במטרות הקלות והלא נכונות, ולא באמת הופך את העולם לטוב יותר
הסדרה על משפחת דיין מופלאה. חבל רק שהסיפור שלה נטחן עד דק
"דיין: המשפחה הראשונה" (yes דוקו) של ענת גורן היא סדרה שאי אפשר להסיר ממנה את העיניים, אבל אם נודה על האמת, היא לא באמת מצדיקה את עצמה. מה שהיה חסר בסדרה על משפחת דיין הוא קול אחר, חיצוני - קול שיציג אור חדש על הסיפור וידקור מעט את קווי העלילה המוכרים לנו
"גם אז ידענו שהוא גאון": החברות של שייקה אופיר מהצ'יזבטרון לא שוכחות מי הרים את המורל
לרגל צאת הסרט החדש והמדובר ועל חייו של שייקה אופיר, מספרות נעמי פולני ורבקה קרמר על חברן להרכב המיתולוגי ועל המדינה שהשתנתה. "שייקה היה כל כך מוכשר, אף אחד עד היום לא הגיע בכלל לרמה שלו. הוא יחיד - לא בדורו - אלא בהרבה דורות"
זהב טהור: "גולדה" מתייחס בחמלה לראש הממשלה המושמצת
דמותה של גולדה מאיר היא בחירה אולטימטיבית לדוקו פוליטי: ראש הממשלה האישה היחידה, מנהיגת פועלים שהתנגשה עם הפנתרים השחורים ומי שבמשמרת שלה אירע מחדל מלחמת יום הכיפורים. בלי לכפות עמדה מראש, "גולדה" המצוין מזמין את הצופים להחליט בעצמם מה הם חושבים עליה
למה עכשיו, דווקא כשטוב לי: "הדווקאים" תזכיר לכם למה עדיין חייבים מצעדי גאווה
"הדווקאים", סרטה של הדס איילון ששודר אמש בכאן 11, עוסק בהומואים של העשורים הראשונים למדינה. כדוקו טלוויזיוני, הסרט עשוי טוב מאוד. עם זאת, יש משהו בנראטיב של "הדווקאים" שנדמה נקי מדי כי מוצגים בו סיפורים עם סוף טוב. הסרט עושה חשק לסדרה תיעודית ארוכה
כשתרבות היא נטל על המהדורות: כך סוקר שבוע הספר המדכא אי פעם
מה אתם יודעים, אפילו בחדשות התייחסו לאירוע בדיווחים חיים מהכיכר. ועדיין, בכל זאת, דבר אחד בלט אתמול בחסרונו בכל אולפני המהדורות בשלושת הערוצים המרכזיים: לא נערך שם דיון על ספרות. הכול התמקד בגימיקים וקידומי מכירות